שאלות על צורות אותיות

הדלי"ת של ולעבדו - נראה שהיא פסולה משום שהיא דומה יותר לזיי"ן. אבל הדלי"ת של מאדך [לא מסומן] אמנם היא בעיה דומה, אבל בה מועיל שאלת תינוק, ומסתמא תינוק יקראנה דלי"ת ולא זיי"ן.

הנו"ן של ונתתי - שאלת תינוק אם אינה כ"ף.

הנו"ן של נתן - המושב קצר מדי, אך כשר בדיעבד.

בניכם - הנו"ן גגה רחב יותר מהמושב - כשר בדיעבד.

וכן הכ"ף מושבה קצר מגגה, אף היא כשרה בדיעבד.

סמ"ך

1. סמ"ך זה אנו נוהגים להכשירו, כי צורתה ברורה ביותר. (יש מחמירים ופוסלים, כי יש לה זוית מצד שמאל, וכן משמעות דעת המקדש מעט).

2. סמ"ך שאלת תינוק, כי צורת גופה לא ברורה.

כ"ף

 1. כ"ף שאלת תינוק (בגלל הזוית שלה למטה, אולי תינוק יטעה בה).

 2. כ"ף כשרה (הגם שלכתחילה היא צ"ל יותר עגולה).

3. כ"ף כשרה. יש למחוק את הקוץ שעל ראשה.

4. הלמ"ד כשרה בדיעבד, אבל אינה לכתחילה כי לצואר אין ראש גמור כוי"ו, אלא היא כעין גולם. (לכתחילה צריך לתקנה, וכן למחוק הקוץ העודף הבולט מעל ראשה).

רי"ש

 רי"ש עם עוקץ קטן כשר. [ברור שתינוק יקרא רי"ש, מותר לגרר הקוץ הזה]

רי"ש כשר כנ"ל.

דלי"ת קטנה

הדלי"ת קטנה ביחס לשאר הכתב, וביחס לעצמה. צריך שאלת תינוק אם לא יטעה בה לקרותה יו"ד.

ירך הדלי"ת הזו קצרה מעט מעובי גגה, והיא צ"ל על פי הדין שיעור מלוא אות קטנה בירכה, כלומר כעובי הגג. ולכן אם תינוק יקראנה דלי"ת, צריך לתקן אורך הירך הזה.

באיזה צד של הגג מודדים את שיעור עובי גגה, לקבוע שיעור עובי הקולמוס? האם בצד ימין [שם הרגל יוצאת] והגג אינו עבה כ"כ, או בצד שמאל שם הגג עבה יותר?
נראה לי שעיקר המדידה היא בצד ימין מקום יציאת הרגל, ואם הרגל ארוך כעובי אותו מקום, הרי זה כשר. אבל לכתחילה ראוי שיהא ארוך יותר גם כנגד שיעור העובי שמצד שמאל [וראוי לתקנו לאופן זה].

חיוב מזוזה בבית אוצרות מד"ת או מדרבנן

כתבתי בבלוג הקודם 'חיובי בית אוצרות מחסן או חנות במזוזה':

נראה לי שדעת הרמב"ם, וכן שאר הראשונים (רי"ף ורא"ש) שהעתיקו לשון הברייתא (יומא יא) "ביתך המיוחד לך [לדירה] פרט וכו" כולם סוברים דחיוב מזוזה בבית האוצרות אינו מדאורייתא, וכל הדיון והתנאים [מתקשטות או סתמא] הוא מדרבנן לבד. ושכן כתב בס' מזוזות מלכים [דף סד, שלום ואמת ד"ה ולדעתי].

א)  אמנם יש להקשות על הנחה זו, דהא ברייתא זו "בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצירות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן חייבין במזוזה, יכול שאני מרבה אף בית שער אכסדרה ומרפסת ת''ל בית מה בית מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה". משמע שכולה דין תורה, שהרי התנא ממעט אח"כ בית שער אכסדרה משום שנאמר ביתך יצאו אלו וכו'. וכתבו התוס' (יומא שם, ובמנחות וסוכה) דלימוד הנ"ל בברייתא לפטור בית שער היינו מדין תורה, אבל מדרבנן חייב כדמוכח בכמה מקומות בש"ס. א"כ הברייתא הנ"ל דין תורה קאמר. וכן מוכח מהכללת התנא "אחד שערי בתים" דודאי שערי בתים הן מדאורייתא, א"כ כמו כן שאר הנזכרים כולל אוצרות יין ושמן הוו מדאורייתא. ומכיון שהרי"ף ורא"ש העתיקו ברייתא זו מסתמא היא הלכה, וא"כ חיוב אוצרות לשיטת הרי"ף ורא"ש הוא דאורייתא.

ב)  הנה קושיא זו יסודה על הנחת התוס' [ונראה שכן גם סברת רש"י] דהברייתא "בשעריך אחד שערי בתים כו" ודאי דין תורה, וא"כ משמע דחיוב בית אוצרות גם הן דין תורה לפי תנא זה.

אמנם אין הכרח כלל לומר שהרי"ף ורא"ש סוברים כן, ואדרבה פשט לשונם משמע לא כן. דלאחר שהעתיקו לשון הברייתא והמיעוט "יצאו אלו שאינן מיוחדין דירה" [ומן הסתמא גם אוצרות אינן מיוחדין לדירה כנת"ל], חזרו ופירטו "ובית התבן והבקר ואוצרות שהנשים רוחצות שם פטורות", כלומר באו לבאר דאע"פ שהברייתא סתמה הדבר, מ"מ לא כל בית בקר ואוצר חייב אלא רק סתמן, אך ברוחצות פטור.

ודבר מסתבר דאם יש חילוק בבית הבקר ואוצרות בין סתמא לרוחצות, ש"מ שאין החיוב דאורייתא, דבדאורייתא אין חילוק. אלא או עיקר דיור זה חייב או עיקרו פטור [כמו בית מרחץ עצמו], אלא על כרחך שעיקר חדר זה אינו מרחץ, אלא שפטרוהו חכמים משום שרוחצות בו, שמע מינה מדעשו חילוק זה, שזה אינו דין תורה. וכמו שפי' הבית יוסף בכוונת הטור [ר"ס רפו. וכן הסכימו רמ"א ושאר אחרונים שזה דעת הטור] דדוקא באלו בית הבקר ובית העצים [ועד"ז אוצרות יין ושמן שנזכרו בברייתא] אם רוחצות פטור, משום שאין עיקרן לדירה, אבל דירה גמורה גם ברוחצות לא נפטר.

כלומר בחדר גמור החייב מן התורה, אין מקום כלל לפטור מה שרוחצות בו, כי אין זה עיקר הדיור בחדר זה. ומה שפטרו בית העצים והדומה משום שרוחצות, כי אינן מיוחדין לדירה, אלא שחכמים חייבוהו בסתם, אך ברוחצות בו פטרוהו, משום שדומה לבית המרחץ.

ג)  ואע"פ שהרי"ף ורא"ש [וטור] העתיקו לשון הברייתא, לא נחתו לדקדוקי הדברים (הנ"ל, שכל הנזכרים הן חיוב דין תורה), אלא רק לומר שיש חיוב בכל המקומות הנ"ל, בין שיהא דינן ד"ת או דין דרבנן. ודבר זה אפשרי שפוסק יעתיק לשון הברייתא, כי היא לשון פשוטה ומבוארת להלכה למעשה, אבל לא נתכוין לכל מה שיש לדקדק מהברייתא בפרטי הדברים.

וא"כ בדין בית אוצרות ס"ל לפוסקים כשאר הברייתות הנזכרות ביומא, דמוכח מהן שחיובן רק ד"ס.

ד)  ובזה יש להבין שיטת הסמ"ק ומהר"ם שהעתיק הב"י [שם] דכל חדר שיש בו דבר גנאי כרוחצות פטור, אף בדירה גמורה.

דיש לומר שאזלו בשיטת התוס' הנ"ל דברייתא זו דין תורה קאמר, ומיירי דוקא בסתם בית אוצרות שחייבין, כפי שנתבאר בגמרא שם. ומזה שפירשו רב יהודה ורב כהנא דברוחצות לכו"ע פטור, ש"מ שרחיצה פוטר אף במקום חיוב של תורה, ולכן אף חדר גמור שרוחצות וכו' פטור. [אלא ששיטת ההלכה לא כדעה זו, כמבואר בטור ב"י ורמ"א].

מזוזה עם 2 נו''ן הפוכה

כדאי להגדיל לראות תמונה יותר ברורה

חיובי 'בית אוצרות' מחסן או חנות במזוזה

בגמרא יומא (דף יא) נחלקו אמוראים, רב כהנא סבר בית אוצרות [חדר איחסון לחפצים] שנשים מתקשטות בו [או מתלבשות שם] חייב במזוזה לדעת כל התנאים, אבל בסתם [בית הבקר ואוצרות שאינה מתקשטת ולא מתרחצת שם] מחלוקת תנאים. ולרב יהודה אם מתקשטות שם נחלקו התנאים אי חייב, אבל בסתם בית אוצרות ובית הבקר לכו"ע פטור.

וכתב הב"י (יו"ד סי' רפו) דהרי"ף ורא"ש פסקו כרב כהנא דסתם אוצרות חייב במזוזה, אפילו אינה מיוחדת להתקשט בהן, אלא אם כן רוחצות שם דהוי שימוש גנאי ואז פטור. והרמב"ם פסק כרב יהודה דסתם בית אוצרות פטור אא"כ מתקשטות שם.

ויש מפרשים (וכך משמעות הכסף משנה בביאור א') סברת הרמב"ם שפסק במתקשטות חייב משום דזה מוסכם לפי רוב דיעות של תנאי ואמוראי (כלומר בין לרב כהנא בין לרב יהודה), אבל בסתמא דפליגי תנאי ואמוראי הלך אחר רב יהודה. והרי גם לרב כהנא נחלקו אמוראי בסתם, א"כ י"ל בסתם רוב דיעות להקל. (ואח"כ כ' הכסף משנה דהרמב"ם סבר הלכה כרב יהודה לגביה רב כהנא. ונראה שזה ביאור שני לבאר סברתו כנגד דעת הרי"ף ורא"ש). ועד"ז מבואר בשו"ת אבני נזר יו"ד סי' שפב.

ולפי זה גם פסק הרי"ף והרא"ש לחייב בית אוצרות סתם, הוא חומרא דדינא, דהרי אפילו לרב כהנא זה מחלוקת תנאים.

ב.  בשו"ע פסק (כרי"ף רא"ש וטור) דאוצרות סתם חייב. וכתב בפתחי תשובה (ס"ק טז) בשם שו"ת רעק"א סי' סו, דדעת הרמב"ם יחידאי ונדחה מההלכה, וא"כ יש לברך על קביעת מזוזה בבית אוצרות סתם.

אבל בגדולי הקדש (סק"ג) וערוך השלחן כתבו דהרמב"ם לאו יחידאה הוא, אלא עוד כמה ראשונים סוברים כמותו. ולכן כתבו רבים (גדולי הקדש ומקדש מעט סק"ט, ערוך השלחן, אבני נזר הנ"ל) שיותר ראוי לקבוע מזוזה בלי ברכה, משום דהוי פלוגתא דרבוותא וספק ברכות להקל. וכן נראה פשוט דעת קיצור שו"ע (סימן יא סעיף יז, דאחר שהעתיק את פסק השו"ע דאוצרות חייבים), כתב ויש פוטרין, כלומר ולא יברך משום סב"ל. וכן פתר המזוזות מלכים (דף סה ע"ב, הלכה למשה ס"ק קנט) את כוונת הקיצור שו"ע.

ג.  ויש לבאר האם חיוב אוצרות הוא דין תורה.

ונראה לי בדעת הרמב"ם, וז"ל "בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך, ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן. לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה חייבת במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם". (והוא לשון הברייתא יומא שם "ביתך המיוחד לך פרט וכו").

נראה דבית הבקר ואוצר אינן בכלל ביתך מן התורה, כי עיקרן לא דיורי אדם. ומה שמחייב במתקשטות לפי שיש בהן יחוד לדירת אדם, כלומר היות שיש שימוש גם לבני אדם, היינו מדרבנן לבד. דמדאורייתא בודאי ניזיל אחר עיקר תשמישו, ועיקרו אינו דיורי אדם. וגם הרי"ף ורא"ש דפליגו עם הרמב"ם באוצרות סתמא, העתיקו ברייתא זו ביתך המיוחד לך כו', ומשמע לי דלכו"ע אין בהם חיוב מה"ת משום שאין עיקרן דיור אדם כלל, ורק נחלקו אמוראי והראשונים בדין חיוב דרבנן שבהם.

וכן כתב במזוזות מלכים [דף סד, שלום ואמת ד"ה ולדעתי] דפשוט דכל חיוב אוצרות לכו"ע היינו רק מד"ס, ומדאורייתא לכו"ע פטור.

ד.  וכתב הש"ך (סק"ב בשם הדרישה) דחיוב אוצרות ובית הבקר "אפילו אינם דירה ממש כיון דיוצאין ונכנסין בו חשיב בית דירה".

ותמוה דהרי בכל מקום נכנסים ויוצאים בו, והרי גם בית שער שאינו פתוח לבית נחלקו הפוסקים (בשו"ע סעיף ז) אי חייבת או לא, ולמה לא יהא חייב דהא עכ"פ נכנס ויוצא שם. ואי משום שבאוצרות ובית הבקר מונח סחורות ובהמותיו, למה כתב הדרישה משום שנכנס ויוצא, היה לו לבאר משום שמירת חפציו.

אלא פשוט דכוונת הש"ך ודרישה, שאין חיוב כלל משום הסחורות ובהמות עצמם, שהרי אינם דיורי אדם כלל, אלא חשיב דיורי אדם משום שנכנס ויוצא לשם. וכן פשוט דלא כל הילוך וכניסה משום זה יחשב דיור [ודלא כערוך השלחן סעיף ד שרצה להוכיח משערי מדינות ועיירות כו' דעצם ההילוך חשיב חיוב, וזה רחוק מהשכל] אלא משום שבית הבקר והאוצרות מחוברים לביתו, ונכנס ויוצא מביתו אליהם. ולכן הם חשובים מצרכי הדירה שלו.

ועד"ז כתב בחובת הדר (פרק ב הערה יב), והוסיף (על פי הלבוש) שחיוב אוצרות משום תשמישי דיור האדם. כלומר, היות שהאוצרות עצמם הן דברים הצריכים לצרכי הדיור, כגון בגדים וכלי בית, ומחסני מאכל וכדומה, ומה שנכנס ויוצא להביא צרכי ביתו משם נחשב מצרכי הדיור. אבל מחסן שאינו צרכי הבית, אלא צרכים אחרים שלא מתשמישי הדיור בבית, פטור מן הדין אף לסברת השו"ע, דאינו נכלל באוצרות.

ה.  ועפ"ז יובן דברי הדרישה [על פסק השו"ע (סעיף יא) החנויות שבשווקים פטורין משום שהן דירת ארעי] "ונראה דבזמן הזה אלו החדרים הנקראים קלייטין [חנויות בלשון אשכנז] חייבים, וצ"ע".

וצריך ביאור מהו הצ"ע של הדרישה. ומבואר בט"ז דפטור חנויות משום דירת ארעי, ונסתפק הדרישה על חנויות שבזמן הזה אי ראוי להחשיבם דירת ארעי או קבע (ולא נאמר דין חנויות בטור ושו"ע, אלא על חנויות ארעיות ממש שהיה בזמן קדום שלנים בהם רק קצת זמן בימי השוק, והיו ממש דיורי ארעי כפונדק). וכתב הט"ז דאם דרים בחנות רק ביום יש מקום הספק, שמא נחשבו ארעי כי לא דרים בהם בלילה כדירת קבע, אבל אי נמצא ודר בחנות גם ביום וגם בלילה ודאי חייב דחשיב דיור רגיל.

וכתבו הרבה אחרונים (מקדש מעט ס"ק לו, יד קטנה הובא בפ"ת סק"י, ערוך השלחן) דבחנויות דידן אין כאן ספק, דפשיטא דחייב משום אוצרות שהרי בחנות מונחת סחורתו.

ברם האמת נראה דסברת הט"ז ודרישה דאין שום חיוב בחדר שמונח שם סחורות משום בית אוצרות, אלא רק אם משמש מקום זה מעט כדיור האדם. ואע"פ שבודאי נכנס ויוצא מהחנות, כבר נת"ל דאין חיוב משום עצם ההילוך ויציאה בחדרים הללו כמו שאין חיוב בבית שער מצד עצמו, כי לא נאמר חיוב אוצרות משום הילוך אלא כאשר מחובר הוא לביתו ולצרכי דיורי ביתו. אבל החנות הוא ענין של מסחר, ולא צרכי ביתו כפשוטו. והשאלה היא, האם חשוב דיור עבור האדם היושב בחנותו כל יום, וזה ספיקו של הדרישה אי חשיב דיור בכך [כי נמצא שמה רוב שעות היום] או לא [כי זה סוג דיור אחר לעניני מסחר ולא לצרכי דירתו].

ופשט הט"ז דעכ"פ אם נמצא בחנות ביום ובלילה, או שהחנות פתוחה לרה"ר ולביתו פשיטא דחייבת.

אם פתוח לביתו כנת"ל דחשיב אוצרות וצרכי דיורו [ודלא כמקדש מעט ס"ק לו שביאר טעם החיוב בזה משום דנעשה פתח החנות בית שער לבית], או אם דר בה יום ולילה הוי דיור קבע וחייב משום דירת אדם. ונמצא סברת הדרישה וט"ז דחנויות בזמן הזה חיובם משום דיור גמור של האדם, ולא משום אוצרות. אבל הנחת הסחורה בחנות לבדה, לא היתה סיבה כלל לחייב (ודלא כאחרונים הנ"ל).

ונפקא מינה כנ"ל דחיוב [סתם] חנויות שבזמנינו הוא חיוב של תורה, ולא חיוב סופרים.

ו.  ויש להוסיף גם את סברת ערוך השלחן (סעיף כח) דאם עושה מלאכה בחנות הוי ממש דירה וחייב. [ונראה לי הטעם משום דמלאכה הוי מידי דדיור, ולא משום חיוב אוצרות. ואמנם כתב ערוה"ש דלא גרע ממתקשטות באוצרות ובית הבקר לפי הרמב"ם, ולפי זה יהא החיוב מדרבנן. מ"מ נראה דחנויות שבזמנינו שסתמן אוכלים שם ושאר צרכים שרגיל לעשותן גם בבית, הוי דיור גמור מדין תורה וחשיב ביתך המיוחד לדירה לכו"ע].

ולכן הסכימו הפוסקים האחרונים (ראה שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' לו, שדה חמד מערכת מ"ם כלל קכד, שו"ת באר משה ח"ב יו"ד סי' פה, צ) דאם החנות פתוחה לביתו חייבת, ואם רחוקה מביתו ונמצא שם ביום ובלילה חייבת, ואם נמצא שם רק ביום ולא בלילה אבל עושה מלאכה ואוכל שמה נמי חייבת. אבל אם רק מונח שם סחורות, והילוכו לשם הוא רק לצורך פיקוח הסחורות לבד, ולא לצרכי גופו כלל פטור.

ז.  ויש לומר דחדר אוצרות הפתוחה לביתו, גם לרמב"ם חייב במזוזה, ואע"פ שפוטר אוצרות סתם אא"כ מתקשטות וכדומה, משום שחדר זה אינו מיוחד לדירה שיקרא ביתך, מ"מ יש לחייב משום שהוא פתוח לבית. ועל דרך שכתב רעק"א (סעיף יג) בית שאין בו דע"ד פטור, היינו מגדר בית בעצמו, אך אם הוא חדר בבית חייב משום שהוא חלק מהבית, עד"ז אוצר שהוא חלק מהבית, אע"פ שעיקרו הנחת סחורות לצרכי הדיור [כגון בגדים וכלים], ולא משתמש בחדר הזה לצרכי הגוף עצמו [כמתקשטות ושאר עניני דיור], מ"מ מצד הצטרפותו לבית חייב. וכ"כ במקדש מעט סוס"ק ט, דבזה לכו"ע חייבת.

ח.  סיכום העולה להלכה:

א) חדר מחסן שבבית או מחובר לבית ונכנס ויוצא משם מביתו, והוא מכיל צרכי דיור הבית, חייב במזוזה עם ברכה.

ב) חדר מחסן שבבית שאינו מכיל צרכי הדיור כלל, אלא סחורות שאינם מצרכי הבית, אע"פ שמחובר לבית, יקבענו בלי ברכה.

ג) מחסן המכיל צרכי הדיור אבל אינו מחובר לבית, אלא נפרד ממנו, יקבענו בלי ברכה (לפי סברות הרבה אחרונים דנקרא בית אוצרות, ולפי השו"ע חייבת).

ד) חנות שעובד בו ואוכל שם חייב במזוזה עם ברכה.

ה) חנות בבנין קבע שאינו עובד שם ואינו אוכל שם, אלא רק נכנס ויוצא לשם לצרכי סחורה בלבד, יקבע שם מזוזה בלי ברכה (ע"פ האחרונים הנ"ל).

מזוזה זולה - הגהתה ופיסולה

מזוזה מכתב זול, והמגיה פסלה. כמה הערות שיהיו לתועלת של מגיהים:

פאי"ן - ה"סופר" עושה לו צ'ופצ'יק קטן בחלל למעלה מימין, כדי שיראה כעקב פנימי של הפ"א. הוא לא יודע מה שהוא עושה ולא עשה כלום, אלא בלבל את צורת הפ"א!!! (הוכחה למקצועיות של "סופר" זה).

דלי"ת - אע"פ שהיא כשרה, יש להקפיד היום בכל הכתבים על עקב ברור של דלי"ת, כי תינוק קורא לצורה מרובעת גרידא רי"ש.

הזיי"ן השניה ארוכה מדי ונראית כנו"ן פשוטה - המגיה פסל בגלל זה את המזוזה. [הגדלה למטה]

חי"ת - לבסוף אי אפשר בלי חתימת הסופר - כבר הערתי שכל מי שעושה כסדר חי"ת משתי ווי"ן מעיד על עצמו שהוא אינו "סופר" מתאים!!

תיקון בי"ת

הבי"ת הזה העקב שלו מדי גבוה [שהרי צורת הבי"ת היא דלי"ת תוך גרון וי"ו, וכאן אינו דלי"ת כלל], וכן הוא מעוגל למטה. אמנם אין ספק שתינוק יקראנו בי"ת ולא כ"ף, אך יש לתקן צורתו. וכך נתקן (צבע הצהוב זה מה שצריך לגרר, וירוק זה מה שיש להוסיף)

***

בי"ת זו אין שבירת העקב ניכרת מספיק (הגב שבה והעקב נראה כהמשך אחד), ויש לתקנה לכתחילה.

למ"ד - חסר בראש צוארו

הלמ"ד צריך להיות ראש צוארו כעין ראש וי"ו, וכאן כמעט אין לצואר ראש, אלא עיקרו רק תגין. צריך לתקן שיהא קצת צורת ראש לוי"ו.

מ"ם - חרטום משונה

החרטום של המ"ם משונה - יש לשאול תינוק ואם קוראו מ"ם, לתקן החרטום.

גימלי"ן

1. הגימ"ל הזו קצת משונה, ירך שמאל גבוהה, וכמעט כולה מודבקת לירך ימין. נראה שמועיל כאן שאלת תינוק להכשירה.

2. הגימ"ל הזו ירך שמאל במקומה, אבל כמעט דבוקה כולה לירך ימין - שאלת תינוק אם אינה נו"ן, ויש לתקן ב' הירכיים, ירך ימין להאריכה מעט וירך שמאל שיהא נפרד יותר מירך ימין. 

3. שתי תמונות האחרונות [מזוזות קטנות] ירך שמאל כולה דבוקה לירך ימין. יש אומרים שזה דין קו משוך בשוה, ואין להניחו כן (הרבה מקילים בזה, וטמעם לא ברור).

תעשה ולא מן העשוי בסת"ם

נר חמישי של חנוכה

א)  כתב בחי' רעק"א (גליון שו"ע יו"ד סי' רפ) בשם גן המלך, וכן אם נפלה המטלית לאחר שכבר נכתב עליה, א"א לחזור ולהדביקו למקומו משום דהוה תעשה ולא מן העשוי.

והעתיקו פסק זה כמה מהאחרונים: קסת הסופר (לשכ"ה סימן יז סק"א, קס"ה סימן יח סעיף ז ובלשכ"ה שם סק"ה), מלאכת שמים (כלל ט בינה אות כא), חזון איש (או"ח סי' יא). וסברא זו של פסול תולמ"ה נזכרת גם בחתם סופר חו"מ סי' קפט (ד"ה ולכאורה), ובדעת קדושים (סי' רעא ס"ק ז, רעד ס"ק י. אלא שהגד"ה (רפ סק"ב) כתב על הדע"ק שלא אמרה להלכה).

ב)  אמנם מצינו חולקים על סברא זו.

א. בפתחי תשובה (יו"ד סי' רעו סק"ה) בשם חמודי דניאל, כתב, שני שמות שהיו [סמוכות ונראות] כמו תיבה אחת, צויתי לחתוך ביניהם ולשום מטלית ויתרחק, ואפילו בתפלין ומזוזה מותר לעשות כן ואין לזה משום שלא כסדרן כיון שאינו כותב. וכן אם כתב שם הקדוש נחלק ונראה כב' תיבות יחתוך באמצע הפנוי ויקרב אותם ויתן מטלית מבחוץ ולדבק בדבק וכו'.

מוכח דהחמו"ד סובר שהחזרת כתב לאחר שנחתך מן הקלף אינו פסול משום תעשה ולא מן העשוי (דלא כסברת גן המלך). ועוד מוכח דסובר דמה שחותך ומחזיר הכתב אינו מעשה חדש, ואינו כתיבה, דאחרת היה פסול בתו"מ משום שלא כסדרן.

(ואפשר סברת החמו"ד כסוברים המתירים בפסולי תולמ"ה החזרת מצב ישן לקדמותו, כי נעשה בראשית בהכשר, כמו סוכה שנבנתה בכשרות וכיסה אותה מפני הגשם דאין בהסרת הגג משום תולמ"ה, דכבר נעשית תחילה בהכשר. אך זה דוחק, שהרי בסוכה היא עומדת מתחת לכיסוי והוי רק הסרת דבר זר המעכב, אך חיתוך המלים מן הקלף והחזרתו בהדבקה לכאורה הוי מעשה בגוף התיבה והוי דבר חדש. אך בגד"ה [רפ סק"ב] מדמה להא דסוכה, וכן להא דמחזירין כנף עם ציצית שנחתך מהבגד לאותו בגד. ואמנם הלכה זו בהחזרת כנף לבגד במחלוקת שנויה באו"ח סי' טו, האם כשר להחזירו.

יש להעיר מהלבוש או"ח סו"ס תרכו בענין הסרת הגג בסוכה, דהקשה מאי שנא מנפלה טיפת דיו על הכתב דפסול, ולא מהני הסרת הפסול לבדו. ותירץ בלבוש דהטפה נתערבבה ונעשית גוף אחד עם הדיו הראשון וממילא כולו פסול).

ב. שו"ת דברי חיים (ח"ב סי' קכב) חולק בפירוש על גן המלך, ומתיר להחזיר מטלית שנפל, דליכא כלל שום פיסול תולמ"ה בסת"ם.

ג. גדולי הקדש (יו"ד סי' רפ ס"ק ב) סובר כד"ח הנ"ל [אע"פ שאינו מזכירו].

ד. שו"ת שואל ומשיב מהד' רביעית ח"ג סי' פה, נראה שמסכים לשואל דליכא פסול תולמ"ה בסת"ם (לכל הפחות במצב של הסרת דבר המעכב, כמו סוכה הנ"ל) היכא דמחזיר למצבו הקודם.

ה. בספר משנת אברהם (סימן כב סעיפים טז-יט) מביא דיעות לכאן ולכאן בנושא.

ג)  והקשו בשו"ת ד"ח וגד"ה הנ"ל קושיות טובא על האוסרים:

דלא מצינו פסול תולמ"ה בכתיבת ועשיית סת"ם, וראיה מהתוס' מנחות (לב,א ד"ה להשלים) שאם חסרה מזוזה שורה [היה] תופר שורה זו מס"ת [אם היה מותר להוריד מקדושת ס"ת למזוזה]. ולמה לא נפסול משום שנעשה תיקון זה מאליו, שהרי ודאי לא נכתב שורה זו כחלק מהמזוזה כלל.

וא"כ עדיפא מטלית שנכתבה מתחילה כדינה ונפלה, למה לא יוכל להחזירה למקומה הראשון?

וכן מצינו הרבה תיקונים בכתיבת סת"ם כגון גרירת יתירות [הנזכר בגמרא מנחות כט,ב ופירש"י] דמותר, ולא אישתמיט שיהא כאן חשש תולמ"ה, שנעשה הכשר הסת"ם מאליו ע"י גרירת היתר?

וכן מוכח ממהרי"ק (שהביא הב"י סי' רפ) שס"ת שנקרעה ג' שיטין מותר לתפור ולא מצא פיסול בנקרע האות אלא משום שגרע מחסר היקף גויל, אבל מה שמחזיר הספר [והאות] לכשרותו ע"י תפירה או דיבוק לא חשבה לתולמ"ה.

ועוד הקשה בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד סי' קצ) שהרי רעק"א בשם גן המלך מתיר לנקוב הקלף בנקבים במקום שנשתייר שיעור ריוח פרשה שלא צריך. והרי יחזור בכך הס"ת לכשרותו ממילא והרי זה פסול משום תולמ"ה, ונמצאו דבריהם סותרים דברי עצמם בענין החזרת מטלית. וכן קשה מסברות הפוסקים בסי' ער"ה שמתירים לתקן ריוח הפרשיות מפתוחה לסתומה ע"י גרירה עיי"ש, ולא חשו כלל לפסול תולמ"ה.

ואפשר לומר דסברת רעק"א וגן המלך דהיכא דעושה מעשה בדבר הפוסל, כגון גרירת דיבוק, או גרירת ריוח מוטעה או נקיבת הריוח הנ"ל, לא הוי פסול תולמ"ה, דומיא דסברת הרא"ש באו"ח סי' י דהטיל ציצית נוספת למוטלת כבר, וחתך ציצית אחת מהם כשרה הנשארת, ולא נפסלת משום תולמ"ה, דהוי חיתוך הפסול מעשה חשוב בהסרת הפיסול, כי עבר עליה משום בל תוסיף. [אמנם דוחק קצת, ראשית דהדמיון לציצית זה רק לשיטת הרא"ש, ולא לשיטת הרמב"ם דסובר בציצית אף כה"ג הוי פסול תולמ"ה. ועוד, דהתם איכא מעשה חשוב בהסרת איסור בל תוסיף, אך כאן אמנם האותיות או ס"ת פסולות אך אינן בגדר בל תוסיף, ודילמא כל כי האי אינו מעשה חשוב בהסרת הפיסול כמו עשיה ממש].

ד)  ולכן כתבו ד"ח וגד"ה דליכא בסת"ם פיסול תולמ"ה, דלא נאמר פיסול זה אלא היכא שכתוב בתורה עשיה, ובסת"ם נאמר לשון כתיבה ולא עשיה.

והקשו רבים (ראה לשכת הסופר שם, ושו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קנד) על דבריהם דבסת"ם לא נאמר עשיה ולכן לית בהו פיסול תולמ"ה, והרי גמרא מפורשת דבקביעת המזוזה אית בה פסול תעשה ולמ"ה.

ותירץ בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד סי' קפו וסי' קצ) מסברא דליכא תולמ"ה אלא בעשיה שהיא גמר המצוה כדון קביעת המזוזה על הפתח, אבל מעשה שהוא מכשיר לבד למצוה כגון בניית הסוכה ועשיית הציצית על הבגד, שאינן קיום המצוה עצמה אלא רק הכשר והכנה לקיום המצוה, לית בהו פיסול תולמ"ה אלא אם כן נתפרשו בלשון הכתוב "תעשה" ומיניה למדו חז"ל ולא מן העשוי בפיסול.

וא"כ כתיבת מזוזה ותפלין שאינן אלא להכשר המצוה, דאין מצוה בכתיבתן אלא בקביעת המזוזה על הפתח וקשירת התפלין והנחתן, לית בהו פסול תולמ"ה שלא נזכר בהו "עשיה" כלשון הד"ח וגד"ה.

אלא שנתקשה הלבושי מרדכי בכתיבת ס"ת למה מצינו סוברים דאין בזה פסול תולמ"ה בהחזרת המטלית [שהרי זה מעשה הגומרה ומכשירה, והמצוה היא בכתיבה עצמה]. ותירץ דלפי הרא"ש המצוה היא לכתוב ס"ת על מנת ללמוד בה, ונמצא שגמר קיום המצוה היא הלימוד ולא הכתיבה. [ותירוץ זה דחוק כמובן, דפשיטא דגם לרא"ש אין זה אלא טעם המצוה לבדה ולא עצם הקיום. דודאי מי שכתב ס"ת לעצמו קיים המצוה מן התורה אע"פ שלא זכה ללמוד בה כטעם הנאמר בה, משא"כ מי שכתב תפלין ומזוזה ולא הניח התפלין ולא קבע המזוזה על פתחו, פשוט שלא קיים שום מצוה מן התורה כלל].

ה)  ונראה לבאר כוונת הדברי חיים וגד"ה לחלק בין כתיבת המזוזה וקביעתה, דבמזוזה איכא ב' מעשים, הכתיבה והקביעה. כתיבת המזוזה דינה כמו כתיבת שאר סת"ם, שנאמר בתורה ציווי "כתב" ולא צו בלשון "עשיה", ולכן לא שייך בכתיבתן הפסול ולא מן העשוי. אבל מעשה הקביעה, לא נתפרש בתורה [לשון] הצו של קביעתה, ולכן למדו חז"ל דהוי מצוה זו כסתם לשון "עשיה" דצריך לעשות מעשה קביעה ולא שתיקבע מאליה. משא"כ בתפלין, דהציווים א) כתיבת הפרשיות כהכשר מצוה, ב) קשירת התפלין שזה עצם המצוה, ולא נזכר באף אחד מהם ציווי בלשון עשיה. וכן בס"ת שהציווי היחיד הוא כתב, לא שייך בה פסול תולמ"ה.

וי"ו קצר

הוי"ו בשם נראה כוי"ו אך הוא קצר, בפרט מחמת האותיות שלידו [גובה השיטה]. אם יש ספק בצורתו אפשר לשאול תינוק, אני מניח שתינוק יכשיר, ויש לתקנו שיתאים לשיעורו המלא לכתחילה, וכן לגובה השיטה.

אותה בעיה, הוי"ו קצר. נראה שכל תינוק יקראם וי"ו, אבל הוי"ו קצרה או ביחס לשיטה או ביחס לשיעורה הנכון לכתחילה [גובה הוי"ו צ"ל ג' קולמוסים (בשיעור עובי הראש, כלומר קולמוס אחד הוא שוה לעובי הראש) - הראש קולמוס א' והרגל ב' קולמוסים] ויש לתקנם לכתחילה.

דוגמא נוספת למטה [כדאי להגדיל לתמונות יותר ברורות].

תי"ו ויו"ד פסולים

התי"ו פסול, כי רגל שמאל לא ניכרת בליטת כפיפתה דיה, והיא נדמית לחי"ת. לעניות דעתי היא פסולה ולא מועיל שאלת תינוק להכשירה [גם לא לתקנה, ואינה דומה לשאר גלמים דנוהגים לתקנן, כי זה נאמר בגולם שלא נשתנה צורת אות זו לאחרת, משא"כ כאן שנשתנית לצורת חי"ת].

היו"ד פסול, אורך רגלו בערך פי שלוש מעובי גגו, והרי זה ממש וי"ו קטנה. (ואם נאמר שעובי הקוצים בצד שמאל זה הוא הראש של האות, הרי משונית צורתה).