יום שישי, 30 במאי 2014

דעת שו"ע רבינו בציור פ"א פשוטה

שאלה:  מה דעת רבינו בשו"ע שלו, האם נכון לעשות פ"א פשוטה מרובעת או עגולה?
תשובה:
כ' רבינו בשו"ע סימן לו אות פ"א פשוטה צ"ל עגולה למעלה בצד ימין לכתחלה כמו שהכפופה היא למטה, אבל קבלת החסיד לעשותה מרובעת למעלה כמו שהכפופה היא למעלה.
אע"פ שרבינו מזכיר ב' הסברות, מדכתב רבינו "אבל קבלת החסיד לעשותה מרובעת" משמע דסברא זו עיקר [דלשון 'אבל' היא הכרעה, כמו שכ' הצ"צ בשו"ת או"ח סי' יח].
ויש להוסיף דמוכח מכת"י אחד של שו"ע רבינו, שסברא זו (של ר"י החסיד) היא הוספה מאוחרת ללשון רבינו, אחר שכתב תחילה רק את סברא הראשונה [סב' הגה"מ שהעתיק הב"י] דיש לעשותה עגולה, הוסיף שוב סברת ר"י החסיד דהיא מרובעת. (משמע קצת דסובר סברא זו עיקר, דאחרת למה הוסיפה. אבל אין בדקדוק זה לבד, כדאי להחליט הדבר).
וטעמו ברור, דדוחק לכלכל יישוב הדברים, דשתי הפאי"ן צ"ל שוין בכל היכולת לכתחילה כמו כל הכפולות, והכפופה היא מרובעת למעלה בפינה, ואילו הפשוטה עגולה שמה. ואע"פ שנדחק לבאר זה, ששתיהן שוות במה שהן עגולות, אלא שזו הכפופה עגולה למטה והפשוטה עגולה למעלה, הדוחק ברור. לכן כ' [הוסיף] דעת ר"י החסיד [שהעתיק הא"ב בב"י] ששתי הפאי"ן שוות דשניהם בעלות זויות בסוף גגן מצד ימין. כי סברא זו פשוטה ונוחה יותר בכלל דכל הכפולות שוות.
וא"כ הסברא נוטה דדעת שוע"ר, דהעיקר לעשות הפ"א פשוטה מרובעת כסברת ר"י החסיד.
(אבל כל זה ע"פ דבריו בשו"ע שלו, שנמשך אחר הב"י. אך בכתב המיוחס שתי הפאי"ן שוות שהן עגולות כסברת הגה"מ, ולא מרובעות כסברת ר"י החסיד והא"ב).

שאלות בצורת האות

בתיבה "מזוזות" הוי"ו ארוכה מדי. אמנם דינה שאלת תינוק שמא היא נו"ן פשוטה, אך כמעט ברור שתינוק יקראנה וי"ו - לכן כשרה בדיעבד.
התי"ו ירכה הימנית קצרה והשמאלית יורדת מתחת הימנית - גם זו כשרה בדיעבד, אבל לכתחילה חסר בשיעור ירך הימנית.
הרי"ש יש לה עוקץ קטן בסוף גגה - דינה שאלת תינוק, ואם תינוק יקראנה רי"ש, מותר למחוק העוקץ הזה.

פסולי יו"ד וזיי"ן

יו"ד הראשונה פסולה [לדעתי ע"פ דעת שו"ע רבינו] משום שיש בה שיעור וי"ו ולא שיעור יו"ד, הרגל ארוכה כפליים מעובי גגה.
יו"ד השניה היא גולם אין בה צורת אות, כי לא ניכרת חילוק הראש ורגל ימין, כלל.
זיי"ן פסולה משום שגגה עבה כשיעור ירכה [ואפשר יותר, תלוי היאך מודדים שיעור עובי הגג, כי בצד ימין נדבקו התגין זה לזה והן חצי מהגג, ומצד ימין הגג עבה הרבה יותר מירכה], וצריכה להיות ירכה ארוכה מעט יותר מעובי הגג, לעיכוב.

יום חמישי, 29 במאי 2014

דלת סורגים נפרדת מדלת עיקר

פתח כניסה/יציאה מהבית, ואחריו דלת סורגים. בתמונה למטה - מראה דלת הסורגים מחוץ לבית.
האם יש לקבוע מזוזה גם על שער דלת הסורגים [נוסף לדלת העיקר, כפי שנראה בתמונה שקבעו בשתיהם מזוזות]?
בדרך כלל דלת סורג הוא טפל לדלת העיקרית, אלא שכאן נראה מרחק ניכר ביניהם, ולדלת סורג מסגרת גמורה [סיפי שער ומשקוף] לעצמה, לכן צדק מי שקבע בו מזוזה, כי הם שני שערים נפרדים.

יש להעיר שכאן הקביעות בצד ימין לכניסה לבית, והוא על פי סברת רוב העולם שהולכים במקרים כאלו אחר דרך ימין לכניסה.
אמנם לפי מנהג חב"ד שבדלת שאינו עיקר כניסה לבית [דלתות ראשיות לבית], אלא דלת [צדדית של הבית] הנפתחת לחצר, נידון בהיכר ציר [ואם כן כאן היה צריך לקבוע את המזוזה בצד שמאל של כניסה לכיוון הבית, כלומר בצד ימין של יציאה לחצר, לפני דלת הסורג].
ודוקא אם החצר משמשת צרכי דיור לבית (אז הולכים בפתח זה אחר היכר ציר), אבל אם אין בו שימושי דירה כלל, אלא רק מבוא לבית ו/או גינה, אז גם למנהג חב"ד יש לקבוע בימין הכניסה, כמו שהוא כאן.

תודתי לרב שמחה פרנקל על התמונות

יום רביעי, 28 במאי 2014

שיעור מלוא אות קטנה בירך - כאשר הגג עבה

שאלה זו הועלה בפורום באנגלית: מה דין הרי"ש הזה? הרי גגו עבה והירך קצר, האם יש שיעור ירך [מלוא אות קטנה] כאן או לא?
הבי"ת מאוד עגולה למטה - לכל הפחות צריך לתקן ריבוע עקבה.

שיעור ירך הרי"ש כבר נידון פורום לנושאי סת"ם: שיעור מלוא אות קטנה בירך ובהערות שם. לחביבות הנושא, באתי לבאר כאן באריכות את הענין.

שיעור הירך בדלי"ת או רי"ש, כאשר הגג עבה

א.  כתב ביאור הלכה (סי' לב סעיף טו, ד"ה מלא) אם זה הכתב הוא כתב גדול [= גג עבה] נראה דודאי מהני אם כמלוא או"ק הוא מכתב בינוני [כלומר משיעור עובי הכתב של שאר האותיות].
אמנם יש חולקים על סברא זו (ראה משנת הסופר סי' ז, שער הציון נג), דבעינן שיעור בירך הראוי לעובי אותו הגג. ונלע"ד סברתם נכונה, דהרי שיעור "מלוא אות קטנה" הוא לבאר שיש שיעור מספיק לרגל שיקרא רגל, וידוע דשיעור חלקי האות הם יחסיים זה לזה, וכאשר הגג גדול יותר בעוביו יצטרך שיעור גובה הרגל בהתאם, דאחרת משתנית צורתה.
ולכן בדלי"ת רבתי של אחד, אם עובי הגג ב' קולמוסים, לא סגי בירך שיעור מלוא או"ק של עובי קולמוס אחד ברגל [שמועיל לדלי"ת רגילה], אלא צריכה להיות עבה ב' קולמוסים כשיעור הגג דוקא, לעיכוב.

ב.  אמנם לענין תיקון ירך קצר במקרה כזה, נראה דיש להתיר לתקנה.
שהרי כתב המשנה ברורה (שם ס"ק מ) בירך שמאל של ה"א, דהרמ"א דינא נקט דבעי דוקא שיעור מלאו"ק בירך שמאל ואם לאו פסול. אמנם אם תינוק מכירה, מותר לתקנה דומיא דמה שכ' הפמ"ג בכ"ף מרובעת שהיא פסולה בזוית (כי צריכה להיות דוקא עגולה) ומ"מ מותר לתקנה בהוספת דיו שהרי תינוק מכירה, דומיא דנפסקים המובא בשו"ע סי' לב סעיף כה, דאע"פ שפסולים מותר לתקנם שלא כסדרן.
אמנם המ"ב לא פירש מה הדין בירך ימין של הה"א וכיו"ב שאין בה שיעור מלוא או"ק, האם גם בכה"ג כאשר תינוק מכירה, אע"פ שפסולה כמו שהיא דאין בה שיעור ירך, מ"מ יהא מותר לתקנה, או לא.
וכתב ביאור הסופר (עמ' קט, ד"ה פסול) דבירך ימין שאין בה שיעור מלאו"ק, אין לה צורת אות, ואסור לתקנה שלא כסדרן. ודברי המ"ב נאמרו רק בירך שמאל של הה"א, והטעם דרק בירך שמאל דשיטת הרא"ש וטור דלא בעי שיעור, ע"כ התיר לתקנה, אבל בירך ימין דלכו"ע בעי שיעור ובלא"ה פסולה, לא מהני תיקון.

ג.  ולענ"ד נראה דעיקר טעם הפמ"ג ומ"ב להתיר בכ"ף פשוטה המרובעת בזוית לתקנה בהוספת דיו, אינו משום פלוגתת הפוסקים בזה (שהביא המג"א סי' לב ס"ק כו) אלא משום שניכרת היטב ככ"ף ואינה מתדמה כלל לאות אחרת, וכל שתינוק מכירה היטב מותר עכ"פ לתקנה, כנפסקים הנ"ל שהתיר מהר"ם לתקנם.
ועל כן אין חילוק עקרוני בין ירך שמאל לירך ימין, דכל שתינוק מכירו היטב לאות, אע"פ שחסר בה שיעור ירך, אין פי' הדבר שאין כאן ירך כלל, אלא דפסולה מדין כתיבה תמה דבעי פרטים של האות [כמו שהכ"ף פשוטה לא סגי שניכרת בכללות צורתה, אלא דבעי דוקא להיות עגולה משום שהיא כ"ף] כמו"כ שיעורי ירך באותיות.
ואם משום חילוק הנ"ל שכ' ביאור הסופר דבירך שמאל יש לסמוך על שיטת הרא"ש, הרי לענין ירך ימין לא נתפרש בדברי המחבר [שו"ע לב סעיף טו] מפורש מהו הגדרת "מלוא אות קטנה", ובבית יוסף כ' דאפשר שהוא מלוא אות קטנה דידה, כלומר וי"ו או נו"ן קטנה, וה"ה לדלי"ת וה"א קטנות. והכוונה דכל שניכר היטב לתינוק צורתה כשרה. וכן דעת המאירי שהביא הב"י שם (וכ' הדרכי משה דכן נראה סברת הטור). א"כ גם לענין ירך ימין יש לומר דשיעור זה שכ' הרמ"א ע"פ המרדכי שהביא הב"י, אינה דעה מוחלטת בפוסקים, ומאחר דיש דיעות בפוסקים להקל בפחות משיעור זה [דמלוא עובי היו"ד דוקא], עכ"פ מהני תיקון כל היכא דתינוק מכירה.

ד.  ואפשר שזה ממש מחלוקת הפוסקים האחרונים, בדין הגלמים [קו משוך בשוה], שכ' בשו"ע סעיף יח יוד"י האלפי"ן פאי"ן ושיני"ן וכו' שהן גולם [כלומר לא ניכר צורת יו"ד שבהם, כיו"ד עם ירך, אלא קו פשוט בלבד] ופסולות. וכ' המשנת סופרים באות אל"ף בשם הפמ"ג, דלא מהני תיקון בתו"מ שלא כסדרן. וטעמם דבכה"ג הוי שינוי גמור בצורת האות (משמעות ביאור הגר"א סעיף יח שם).
אמנם יש סוברים [מקדש מעט וצמח צדק] דגם בגלמים הנ"ל, היות שתינוק מכירם היטב, מותר לתקנם כסברת מהר"ם בנפסקים.
א"כ כמו"כ בנוגע לתיקון ירך ימין שחסר בו שיעור מלאו"ק, באנו למחלוקת הנ"ל.

ה.  אלא שנראה לי דשיעור ירך ימין קל מגלמים הנ"ל. דהגלמים הנ"ל נזכרו בשו"ע ללא מחלוקת, הגם שנדחקו האחרונים לבאר מהו טעם הפסול, אבל כך קבלנו מרבותינו הראשונים שזה חשוב שינוי בצורת האות.
אבל בשיעור ירך ימין כמלוא אות קטנה כלומר כשיעור עובי הקולמוס דהיינו יו"ד, ודאי פליגו המפרשים כמבואר בבית יוסף בפירוש לשון "מלוא או"ק" האם היא יו"ד של הכתב [סברת המרדכי], או אות קטנה דידה [סברת הב"י והמאירי], א"כ עכ"פ יש לסמוך על המקילים הנ"ל להתיר לתקנם.

ו.  ובר מן כל דין, נראה האמת דעל פי סברת המרדכי עצמו [ופסק רמ"א שם] היה מותר לתקנן.
דברי המרדכי הנ"ל הוא חידוש גדול בדיני צורת האות, שסובר דיש שיעור הנדרש לאות, ולא סגי בהכרת תינוק. ופשטות הגמרא מנחות כט המבארת פסולים חדשים מדין כתיבה תמה, דהגמרא שם שאלה על המשנה דחסר אות אחת מעכבת התפלין ומזוזה - פשיטא, ומתרץ לא נצרכה אלא וכו' כלומר לחידושי תמה, דאע"פ שהאות ניכרת מ"מ חסרה היא עוד איזה פרט והוא תמות האות, כגון קוצו של יו"ד, היקף גויל וכו'. ועל זה מביאה הגמרא ניקבה ירכה וכו' כמלוא או"ק, פירוש אף פסולים הללו [שיעורי הירך] הן בגדרי תמה של האות, דאע"פ שניכרת האות מ"מ פסולה ומעכב בה אפילו אות אחת שחסרה בה שיעור זה.
וכ' מהר"ם (בהגהות מיימוניות סוף פרק א, והוא המקור ובסיס לפסק השו"ע סעיף יח) דאע"פ שקוצו של יו"ד מעכב, מ"מ היות שתינוק מכירה מותר לתקנה, ומכאן למד לשאר פסולים הדומים כגון נפסקים.
וביארו האחרונים, דסברת מהר"ם היא, דמה שנוגע לעצם צורת האות שאינה ניכרת, כגון בי"ת עגולה שנראית כ"ף, או חסר אבר שלם באות [כגון יו"ד ללא רגל ימין – מג"א שם ס"ק לו] שאין לה שם אות, הרי זה פיסול פשוט, דהרי חסרה אות, ובזה גם לא מהני תיקון, כי אינו "כתב". אבל מה שנתחדש מדיני כתיבה תמה דוקא, כגון קוצו של יו"ד והיקף גויל, ואין בהם חסרון בקריאת התינוק את הכתב, מותר עכ"פ לתקנם. במלים אחרות: אין עיכוב שלא כסדרן בפיסולי "תמה".
ומעתה מה לי ירך ימין ומה לי ירך שמאל, כל שתינוק מכירה, לדעת מהר"ם ושו"ע הנ"ל צריך להיות מותר לתקן.

ז.  ולענ"ד זה פשט דעת שו"ע רבינו (סימן לב סעיף ל) "ואפילו אות שמכשירו בכתיבה מועטת מ"מ אם היתה צורתה עליה קודם לכן .. ותינוק .. קוראן כהלכתן יכול לתקנו .."
"כתיבה מועטת" אין הפי' מועט בכמות הכתב והדיו, אלא מועטת באיכות צורת האות. והוא דיני תמה שנתבארו בחז"ל דלא סגי שהאות נקראת לתינוק אלא דבעי גם פרטי תמה, כגון עוקץ שמאל ביו"ד דמעכב, שלימות האותיות שתהיינה מחוברות לגמרי ולא נפסקו בפיסוק אבריה וכו', וכמו"כ בשיעור ירך הנ"ל. דעיקר האות הוא "הכתב" של האות, וכאשר רק חסר דבר מועט שבאות – "תמה" שבה – מותר לתקנה כנ"ל.
וכן פשוט בשוע"ר שם סעיף כא "ומ"מ מועלת קריאת התינוק באותיות אלו לענין שיוכל לתקנן .." ונראה לי פשוט דקאי גם על הנאמר קודם [סעיפים יט, כ] בדיני שיעורי ירך האותיות.

ח.  לכן נראה לי להלכה, דבודאי כל אותיות הללו שחסר בשיעור ירכן הנדרש ע"פ רמ"א וגדולי הראשונים, שתהיינה כמלוא עובי היו"ד דוקא, ואם חיסר מהשיעור מעכב לפסול. מ"מ כל שתינוק מכיר האות כאשר הירך הוא קרוב לשיעור וניכרת היטב לעין כל [דלא שייך לומר שחסר בה ירך לגמרי, דהרי לקצת סברות בראשונים היא כשרה] מותר לתקנם בהוספת דיו שלא כסדרן.

ט.  אבל במקרה שלפנינו שיש בה שיעור ירך לפי הביאור הלכה, דהיינו מלוא או"ק של היו"ד של הכתב הבינוני, אע"פ שאין בה שיעור לגבי הרבתי עצמה, וניכרת צורתה היטב, פשוט וודאי שמותר לתקנה לסברת המשנה ברורה. שהרי ממה נפשך, גם אם נאמר דסובר בעל המ"ב להחמיר בירך ימין כסברת ביאור הסופר דלא מהני תיקון שלא כסדרן, עכ"פ לשיטתו יש בה שיעור ירך, ואין להחמיר שתי החומרות יחד, לפסול שלא יועיל תיקון.

יום שני, 26 במאי 2014

סוכת אכסדרה, קביעת מזוזה במקום פטור

סוכה זו (אפילו אם תהא שימושה כל השנה, ולא תהא פטורה כסוכה [האמורה בהלכה] שהיא דיור ארעי לבד, אעפ"כ) פטורה ממזוזה, כי אין לה סיפי שער [הנקראים 'פצימין' בלשון הגמרא], כמבואר בגמרא רמב"ם ושו"ע [סי' רפו סעיף ו] אכסדרה פטורה ממזוזה, כי לא נעשו פצימיה לשם צורת פתח אלא להעמיד התקרה, וכן כאן כל העמודים הללו הם תמיכות לתקרה לבד ולא מזוזות שער.

בעל הבית קבע מזוזות על כל העמודים [חיצים אדומים]. האם מותר לקבוע מזוזות סתם במקום פטור?
אין לעשות דבר זה, אלא צריך להוריד המזוזות. וזכורני שכן כתב בשו"ת שבט הלוי, והטעם פשוט שאין לעשות מצוה במקום שפטור לגמרי, כי זה מטעה, ויש בזה גם זלזול במצוה. וע"ד שאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו אינו אלא הדיוט.
ואע"פ שנזכר בחז"ל שהמזוזה היא קמיע לשמירה, יש לומר דהיינו כאשר היא מטלטלת כגון [מנחות לב,ב] של בית מונבז היו קובעין מזוזות במקל, לזכר המזוזה ולשמירה על ידה. אבל לקבעה בקביעות בקיר במקום שפטור, יש לומר דאינה שומרת. וכן משמע קצת מפי' רש"י שם הניחה אחר הדלת סכנה, משום שאינה קבועה כהלכתה [ולא חלקו תוס' שם על רש"י בענין זה, אלא בפירוש הגמרא "סכנה" לבד] ולכאורה עכ"פ תהא שמירה אע"פ שאינו מקיים מצוה. [וקל לדחות, דהיכא דמבטל מצוה המוטלת עליו ודאי הוי סכנה ופשיטא דאינה שומרת, אבל היכא דפטור וקובעה אין בה סכנה].

ומסתבר שיש לחלק בין מקום שפטור מצד צורת הפתח דאין לקבעה אף לשם שמירה, לבין מקרה שהבית עצמו וצורת הפתח הוא של חיוב, וראוי למזוזה, אלא שהאדם פטור כגון שוכר תוך ל' יום, דודאי בכה"ג מועיל עכ"פ לשמירה. ויש לעיין עוד בענין זה.

פתח שצד ימין של חללו סתום

כתב בספר חובת הדר (סוף פרק ח, דף סט) פתח שכנף הדלת שבצד ימין אינו נפתח, אינו בכלל הפתח ויקבע המזוזה בכנף הדלת ולא במזוזת הבית.
וציין מקורו בדעת קדושים ר"ס רפה, דמשמע מדבריו דחלל הפתח אינו אלא החלל הפתוח ממש. וכ"כ מפורש בדע"ק סי' רפו ס"ק כה, דאם נעל בקביעות דלת אחת [מצד ימין שבחלל הפתח], צריך לקבוע המזוזה על הדלת הנעולה, שהוא מקום סגירת הדלת הנפתחת, ולא על קיר הבית (ובמקדש מעט העתיק דבריו, וסיים וצ"ע).

ב.  ובאמת דבריהם צ"ע כאשר אבאר.
הנה לכאורה יש ראיה לדבריהם מהגהות מיימוניות (הל' מזוזה סוף פ"ו) בשם רבינו שמחה, דפתח שיש בו ב' דלתות ופצים באמצען וקבע המזוזה בפצים, כי דלת אחת נפתחת לכניסה ויציאה והשניה למשאות לבד וכו' עיי"ש. א"כ לכאורה משמע דהחלק הסתום [הפתח למשאות] אינו נחשב מכלל הפתח.
אמנם באמת אין זה ראיה כלל, דמבואר בטור סו"ס רפו שער ובאמצעו עמוד אם ב' דלתות נפתחות יחד תמיד מזוזה אחת פוטרתן, ואם נפתחות כל אחת לבדה כל אחת חייבת במזוזה בפני עצמה. הרי שפתח הנבדל בפצים ומשמש לעצמו חייב לעצמו.
ולענ"ד אדרבה מדבריהם של הגמ"י וטור, משמע איפכא. וכן מפסק השו"ע (סי' רפו סעיף כא) בשם הרשב"א, דעמוד שבאמצע הפתח אם הוא משמש לדלתות כגון שיש עליו צירים לדלתות, הרי זה שני פתחים וחייב בשני מזוזות, ואם העמוד הוא לנוי בעלמא, הכל פתח א' ומזוזה אחת פוטרתו.

ג.  ומעתה מה החילוק בין עמוד לנוי באמצעו (או כמה עמודים, וחלקן סמוכות בצד מזוזות השער תוך ג' טפחים להן), וחצי הפתח סגור בדלת או מחיצה וכדומה, הרי גם העמודים מפריעים ומעכבים ההילוך דרכם, ואעפ"כ אינן נחשבים סתימה, להחשב בכל מקרה סוף הפתח, כי שם נגמר פתיחת החלל. ואם כדברי הדע"ק וחובת הדר לכאורה בכל ענין שיש עמוד [רחב טפח] היה צריך לשתי מזוזות, בכל חלל, ולמה תלו הפוסקים חיוב העמוד בתנאים הנ"ל.
אלא שמע מינה דאין עמוד לנוי וכיוצא בו שמעכב ההילוך, נחשב סתימת חלל הפתח. ואיני רואה כלל חילוק בין סתימה מהצד או באמצעו, וכן איני רואה חילוק בין עמוד רחב טפח או ד' טפחים (כי לא שמענו חילוק כזה בפוסקים הנ"ל), אלא ודאי דכל שצורת השער ניכרת היטב במזוזות הסף שבבית, הן שערי הפתח ועל סף הימין יש לקבוע המזוזה, אע"פ שחלק מהשער סתום במחיצה או עמוד.

ד.  ועוד קשה לי להחשיב כנף סתום זה מזוזת סף, דהרי לא נעשה לשם מזוזות השער, אלא לשם מחיצה בעלמא תוך הפתח. וא"כ לפי סברתם דמחיצה זו מבטלת סף ימין שבבית, כי רחוקה טפח מהחלל, הו"ל לפטור לגמרי פתח זה, כדין אכסדרה דהפצימין לא נעשו כלל לשם מזוזות השער.

ה.  שוב ראיתי בחובת הדר (פ"ז סעיף כ) פתח קטן שבתוך שער גדול אינו חייב אלא במזוזת שער הגדול. וציין המקור לספרים, יד הקטנה וערוך השלחן (רפו סעיף מה).
ובהערה שם (הערה נג) דחק חובת הדר, דדבריהם דוקא כאשר שער הגדול עצמו עשוי לכניסה ויציאה והילוך בני אדם, אזי יקבע המזוזה על סף שער הגדול ולא על הקטן. אבל אם הגדול עשוי רק לכניסת משאות דפטור, אזי יקבע המזוזה על צידי השער הגדול, שהוא נחשב סף ימין של שער הקטן. ואזיל לשיטתו הנ"ל.
ואין שום הכרח לבאר דבריהם כן.

ו.  לכן נראה לי נכון, דכל כה"ג שצורת השער ניכרת וברורה בסיפיה, ויש עמוד או מחיצה באמצע הפתח אע"פ שסתומה שם תמיד, וכן שער גדול שאינו בשימוש או לשימוש משאות, בכל ענין שיש בו הילוך בשער הקטן או בחלק השער, חיוב גמור על הפתח ויקבע המזוזה על סף ימין של הפתח כולו, אע"פ שרחוק כמה מחלל ההילוך.
ואיני מדבר במקרים שיש סתימה גמורה של קיר ובנין, דבכה"ג פשוט שנתבטל צורת שער הגדול, ונחלק לב' פתחים.

ראה גם מה שכתבתי על דלת אקורדיון (אפשר למצוא בתוויות labels)
ו פורום לנושאי סת"ם: מיקום המזוזה

יום שישי, 23 במאי 2014

סדר הפרשיות בבית של יד

שו"ע רבינו (סימן לב סעיף עב, בדין פרשיות של יד): ואין צ"ל אם כתבן על ד' קלפים והניחן בבית אחד שיצא, ואין צריך לדבק הקלפים יחד כו'. וכ"כ שערי תשובה בשם ברכ"י, ומשנה ברורה בשם פמ"ג (על שו"ע שם, סעיף מז).
לכאורה עפ"ז אין שום סדר הנחה בפרשיות של יד בבית, ולא כתפלין של ראש שיש להן סדר הנחה בבתים. וא"כ מן הדין תפלין של יד כשרה, בין לרש"י בין לר"ת, דליכא סדר הנחת הפרשיות בבית. ואע"פ שהן כתובין על קלף אחד כסדר רש"י, מ"מ הרי הן כמו חתוכין ונפרדות הפרשיות זה מזה, דאין מן התורה סדר בהנחת הפרשיות בשל יד.
ומה שמקפידים להניח תפלין של יד מיוחדת לר"ת, היינו כדי להדר את המצוה, לכתוב ד' הפרשיות על קלף אחד וכסדר הנחתן בתפלין של ראש, אבל אין זה מן הדין.

ב.  וקשה דבסימן לד [ס"ק ג] כתב מג"א [והעתיקוהו האחרונים, שוע"ר ומשנה ברורה שם] דאם מניח ב' זוגות תפלין כשרים עובר על בל תוסיף, וא"כ היאך נהגו [כמבואר בפוסקים שם] להניח רש"י ור"ת יחד על הזרוע והראש, דבשלמא בראש בית אחד פסול ממה נפשך, דאינו לפי הסדר. אך ביד ששתיהן כשרות לכל דעה כנת"ל, היאך מותר להניחן יחד, הרי יש בזה איסור בל תוסיף?
ויש לומר, על פי מה שכ' שוע"ר שם [סעיף ד] דרק אם מתכוין למצוה בשניהם עובר מדאורייתא בב"ת, אך אם אינו מתכוין למצוה בשניהם [כגון הא דעירובין דף צה, המוצא תפלין בשדה מניחן ב' זוגות, ולא עבר על ב"ת, כי אינו מתכוין בהנחתן אז לשם מצוה], וא"כ בהנחת רש"י ור"ת יחד, הרי אינו מתכוין להניח שניהם לשם מצות תפלין, אלא רק אחת מהן לשם מצוה, ורק מספק מניח את שניהן ומתנה שהשני הוא רצועות בעלמא, ומחשבת תנאי זה מהני שאינו עובר על ב"ת מדרבנן, כמבואר שם.

ג.  עוד אפשר, דאע"פ שבדיעבד אם לא דבקן כשרות גם לרש"י ור"ת כנ"ל, מ"מ אם דבקן, צריך לדבקן דוקא לפי הסדר (לרש"י או לר"ת), ואם שינה הסדר פסול [מדרבנן].
ואין הכי נמי אם יש לו פרשיות כסדר של רש"י [שלא הניחן עדיין] וחתכן לד' קלפים נפרדים, יכול להניחן ביד כר"ת, וכן אם יחזור וידביקן לפי סדר ר"ת, הרי זה כשר לתפלין ר"ת.

ד.  ויש לי קצת ראיה, דלאחר שדבקן צריכות להיות הפרשיות דוקא לפי סדרן שבתורה, ממה שפסק רבינו [סימן לב סעיף נא, נד, ע"פ השו"ע ומגן אברהם שם] דבתפלין של יד צורת ריוח הפתוחות וסתומות מעכב בה, ואם שינה פסול. אבל בתפלין של ראש היות שהן ד' קלפים נפרדים בד' בתים נפרדים, אין מעכב בהן פתוחות וסתומות.
ואם אין סדר כלל על הקלף ואין סידור הפרשיות ביד מעכב, מה שונה תפלין של יד מתפלין של ראש בזה. אלא שמע מינה דפרשיות של יד יש להן סדר הנחה על הקלף, ולכן יש חילוק בין תפלין של רש"י לר"ת גם ביד, היאך סדרן. וכאשר הן כתובות על קלף אחד, סדר רש"י פסול לר"ת וכן להיפך, ולכן מניחין ב' תפלין של יד.
אלא שאם הן מחותכים לד' קלפים הן כשרות, דראויות לידבק לפי הסדר הנכון. ואז כשרות בין לרש"י ובין לר"ת, דראויות לידבק לפי איזה סדר הצריך לכל אחד.

למ"ד

נראה לי שאין זו שינוי צורה. מי שחושש שישאל לתינוק.

צד"י - כפיפת המושב נתמלאה קצת דיו

צד"י זו כשרה. צורתה עליה, וכן צורת הנו"ן שבה ברורה.

יום חמישי, 22 במאי 2014

פתח בין בית לחצר, היכר ציר לצד הבית

פתח בין הבית לחצר, הדלת העיקרית [הזזה של זכוכית] הוא בצד הבית, ונחשב זה כהיכר ציר בבית, וכיוון הכניסה הוא מהחצר לבית, ולכן קביעות המזוזה הוא לצד ימין כמסומן בחץ [לכל הדיעות].
הדלת החיצונית [דלת רשת] אינה נחשבת כל כך, והיא טפלה לדלת העיקרית.
בדלת העיקרית של זכוכית - כנף ימין הנראה כאן בתמונה הוא קבוע ואי אפשר להזיזו, ואעפ"כ מקום קביעת המזוזה הוא לא על הכנף, אלא במקומה במזוזת השער מצד ימין. [ודלא כסברת חובת הדר (סוף פרק ח) בזה, לקבוע על כנף הדלת עצמה, דנחשבת הכנף למזוזת הסף].

ראה גם מה שכתבתי פורום לנושאי סת"ם: קביעת מזוזה בפתח ודלת הזזה בין בית למרפסת
שמה כתבתי על פי סברת חובת הדר !!
ביאור סברתי כתבתי להלן במאמר פורום לנושאי סת"ם: פתח שצד ימין של חללו סתום

היכר ציר לצד החצר

פתח בין הבית לחצר, והדלת נפתחת החוצה לצד החצר. המזוזה קבועה בצד ימין של הכניסה לבית, כמנהג העולם, לילך אחר חדר חשוב [הבית חשוב], או דרך כניסה, מכיון שיש אפשרות ביאה לחצר מהרחוב, וממנה ביאה לבית.
אבל לפי מנהג חב"ד שכל הפתחים חוץ מדלת ראשית, וגם פתח לחצר שמשתמשים בו שימושי דירה, ונידון כחדר מהבית, אזלינן בהו בתר היכר ציר - צריך לקבוע המזוזה בימין יציאה מהבית לחצר [מקום שסימנתי בחץ].

תודה רבה לרב דוד ברסמן על התמונות

זיי"ן פסולה

בזיי"ן הראשונה - הראש אינו עובר לגמרי לצד ימין - יש לפסול משום שהוא כעין וי"ו.

שאלה על וי"ו

פתח הגדלה לקבל תמונה יותר טובה

הוי"ו נפסק בראשו, מצד ימין הוא גולם ואין בו ראש ומצד ימין הוא קו העוקץ לבד, ואינם מחוברים אלא נפסקו. מה דינו?
כמו שהוא כעת בודאי אינו כשר. אך לענין תיקון צ"ע האם מותר לתקנו?
מקובל שגלמי וי"ו אין מתקנים לכל הדעות [גם לסברת המקדש מעט], אבל פה לעין נראה שזה וי"ו ממש, מחמת קו העוקץ.
נראה לי שלפי סברת הצמח צדק שמתיר לתקן יו"ד שאין בו רגל, הוא הדין שיתיר לתקן גולם זה. אבל למעשה איני מחליט בזה.

יום רביעי, 21 במאי 2014

שאלה קשה על חיבור האותיות לתיבה אחת


קשה מאוד להכשיר את התיבה הזאת, כי הוי"ו תלויה למטה משיטת שאר הכתב. ואי אפשר גם לתקן הדבר שלא כסדרן.

ה"א פסולה

יש הפסק דק כחוט השערה בין הרגל לגג, מכל מקום היא פסולה, היא ממש חי"ת. (אם היתה זו צריכה להיות חי"ת, הייתי מתיר לשאול תינוק, ואם יקראנו חי"ת לתקן החיבור).

שאלות על ווי"ן ויודי"ן

הוא"ו קצר - צריך שאלת תינוק, האם היא יו"ד או וא"ו. ואם יקראנו וא"ו, חייבים לתקנו.
הוא"ו - שאלת תינוק בגלל הקוץ הארוך, שמא יטעה בה כיו"ד (או שלא יכירנה משום שינוי בצורת האות).
היו"ד פסול, הוא ארוך מדי ויש בו שיעור וי"ו.
החי"ת - לעניות דעתי יש לפסלו משום שבצד ימין הוא גולם ולא וי"ו או זיי"ן. אע"פ שבודאי יהא מותר לתקנו משום שצורת חי"ת עליו בכלל, והקו הימני נראה כמין גולם של זיי"ן, שלכל הפחות אפשר לתקנו בחי"ת. מכל מקום כתב גרוע ויש בה פסול, אין מצוה לרוץ ולהודיע שאפשר לתקנו !! (יש גם חשש קצת של תרתי לריעותא, משום כפיפת רגל שמאל של החי"ת)
היו"ד פסול, הוא ממש וי"ו כשר. (ואע"פ שיש בה הפסק, מכל מקום הפסק כזה בוי"ו מותר לתקן הוי"ו, א"כ הרי זה וי"ו כשר).

יום שלישי, 20 במאי 2014

נו"ן עם ראש רחב

ראש הנו"ן רחב מדי. קשה מאוד לפסלו, אבל אינו צורת אות לכתחילה.

גימלי"ן בדיעבד

חיבור הרגל גבוה מדי, לכתחילה צ"ל מחוברת לירך ימין קצת יותר למטה.
 הראש רחב מדי, כשר רק בדיעבד. (הכתב בכל מקרה חלש מאוד)
ירך שמאל קטן מדי [ביחס לאות] צריך שאלת תינוק אם לא יטעה בה כזיי"ן, ואחר כך יש לתקנו.

עי"ן רחב, ויו"ד פסולה

העיי"ן ראש שמאל רחב מדי, בדיעבד נוהגים להכשיר. אך אין זה כתיבה תמה לכתחילה.
היו"ד פסולה - אין בה חלוקה כלל של ראש ורגל. אלא יש בה גולם אחד, שהוא הראש ורגל גם יחד, ובשמאלו יש לו קוץ ר"ת. ואע"פ שהוא פסול יש להתיר לתקן צורתו בכתיבה (בתפלין ומזוזה) משום שתינוק יקראנו יו"ד.

יום שבת, 17 במאי 2014

פתח שאחר הדלת

שאלה זו הועלתה בפורום באנגלית: האם הפתח השני [שבצד שמאל] חייבת גם היא במזוזה?

זה [קרוב מאוד ל]דין המבואר בשו"ע סי' רפו סעיף כ: פתח שאחורי הדלת, אם יש לו פצים טפח חייב במזוזה.
כלומר, דאם הפתח השני יש לה בפצים עובי טפח לעצמה, חייבת אף היא במזוזה לעצמה. אבל אם לא היה לה פצים עובי טפח לעצמה, נמצא שהמזוזה בצד הפצים של הפתח הראשון הוא גם בחלל פתח השני, ומזוזה אחת פוטרת שני חללים הללו. כי כל שהוא תוך טפח לסף, כנמצא בסף, והרי המזוזה המונחת בחלל הפתח הראשון, כמונחת גם בחלל השני. וכן מבואר בטור שם.
ואפילו אם היה לפתח הראשון דלת, והמזוזה היתה קבועה לפני הדלת [כדין], מכיון שהפתח השני היא משותפת לראשון בפצים אחד, הרי מזוזה שבחלל הראשון, כמונחת גם בחללו של השני, ופוטרתו [ואסור לקבוע בה מזוזה נוספת משום בל תוסיף].
ונראה לי, דאם יש לב' הפתחים דלתות, כל אחד מהם דלת לעצמו, גם הפתח השני חייב במזוזה, אפילו אין בפצים עובי טפח, כי הדלתות מחשיבות כל פתח נפרד לעצמו. ולא נאמר דין זה בגמרא והלכה [טור ושו"ע] אלא לפתח שאחר הדלת (ולא דלת שאחר הדלת).

בציור שלפנינו ניכר שהן שני פצימין נפרדין, וגם רחוקים זה מזה יותר מטפח, ובודאי שניהם חייבים במזוזה. אבל ציור הגמרא וההלכה מיירי כאשר הפצים הוא עמוד אחד משותף לגמרי לשתי החללים, רק יש לו פנים לצד חלל זה ולצד חלל זה. (ואפשר שבציור שלפנינו, אפילו היו הפצימין דקין ואין ביניהם שיעור מלוא טפח, אעפ"כ היות וניכר שכל אחד פצים לעצמו, הוו שני חללים נפרדים אף בלי דלתות, להתחייב כל אחד במזוזה לעצמו. אבל לא משמע כן בטור, ובפרט בב"ח שם).

יום שישי, 16 במאי 2014

שאלות בצורת האות

בי"ת - שאלת תינוק, בגלל הקו היורד עלול לדמותה למ"ם סתומה או פ"א.
חי"ת - לדעתי פסולה משום שינוי גמור (יש מכשירים כחי"ת דרש"י). לדעת שוע"ר היא בודאי פסולה, כי אין לקו שמאל שלה צורת וי"ו או זיי"ן כלל.
המ"ם בחמץ צ"ע, כי נראה כבר שינוי צורה.
יו"ד - שאלת תינוק, שמא תדמה לכ"ף או למ"ד קטנה.
מ"ם - אין פגם כלל בין הכ"ף לוי"ו, יש פוסלים משום שינוי צורת האות. העיקר שיש להכשיר בדיעבד, ומצוה לתקנה ע"י הוספת דיו על הגגות כדי לייצר פגם.
חי"ת פסולה, כי צד ימין אינו וי"ו אלא כמין יו"ד. כן נראה לי נכון.
חי"ת כשרה, אע"פ שנדבקו לגמרי ב' הגגות.

דלת נמוכה בשער גבוה

שער לחצר של גן ילדים. בשער יש דלת נמוכה, אם הדלת גבוהה עשרה טפחים מהרצפה [80 ס"מ], היא חייבת במזוזה עם ברכה. ואם הדלת נמוכה מעשרה טפחים, נראה לי שיש לקבוע מזוזה בלי ברכה [משום דעת הרמב"ם, דבלי דלת פטורה].
נראה שיש לקבוע את המזוזה בשליש העליון של השער, ואע"פ שהיא תהיה מעל הדלת.

*****
אמנם צ"ע קצת לדין, שלכאורה נראה דלפי הרמב"ם אין שם "שער" אלא עד גובה הדלת בלבד, ואע"פ שמשקוף שמעל הדלת אינה צריכה ליגע [כמבואר בדיני עירוב], אבל "שער ומזוזות" היינו רק עד גובה הדלת. ואם כן, באנו למחלוקת הט"ז והאחרונים בשער העשוי ככיפה [ביו"ד סימן רפז] היכן להניח המזוזה. דלט"ז יש להניח בגובה שליש העליון הכללי של הכיפה, ואפשר שלדעתו גם כאן במקרה דידן יאמר כן. אבל לאחרונים [סידור דרך החיים וכו'] שחולקים [וכן נוהגים] לקבוע בשליש של המזוזה שלכו"ע [כלומר של הרמב"ם אע"פ שהוא מתחת לשליש העליון הכלל של הפתח], כמו כן כאן צריך לקבוע את המזוזה בשליש העליון של "המזוזה" שכנגד הדלת דוקא.
אמנם אפשר לומר לאידך, דהתם יש חילוק ברור בין הסיפין שהן ביושר, ואילו המשקוף מעל הוא בעיגול ככיפה. אבל כאן שלחולקים על הרמב"ם ודאי צריך לקבוע בשליש העליון של השער [כלומר של הסף], ואפשר דגם לרמב"ם יכול לקבוע המזוזה מעל הדלת [וע"ד שסבר הט"ז בדין שער ככיפה, שהרמב"ם יודה דיכול לקבעה בשליש העליון של כל הכיפה].
ולכן עדיף לקבוע במקום שחיובו ודאי לשאר הפוסקים, ולא לחשוש לספק מצד דעת הרמב"ם.

יום חמישי, 15 במאי 2014

ביתי"ן משונות

הנו"ן כשר (אע"פ שלכתחילה הגג צ"ל יותר צר ביחס למושב).
הבי"ת משונה - היא על הגבול, נראה שמועיל שאלת תינוק להכשירה ולתקנה.
בי"ת נוספת על הגבול - מועיל שאלת תינוק, ואחר שיקראנה ראוי לגרר חצי מהעקב הבולט.

כ"ף פשוטה עקומה קצת

הכ"ף הזו גגה רחב מעט [ומתחיל להידמות לרי"ש, אמנם ברור שעדיין נראית יותר ככ"ף, כי רגלה ארוכה יותר], וגם עקומה קצת ביחס לשאר הכתב והשירטוט.
יש כאן שתי בעיות, כל בעיה בפני עצמה היא כשרה, שיעור גג הכ"ף כשר, ועיקום מעט אינו פסול. אבל חוששני שמא בצירוף יש לחשוש לשינוי בצורתה, או בגלל שאינה נקראת יחד עם שאר התיבה. הוריתי לשאול תינוק.

רי"ש משונה

הרי"ש [אשר] משונה - כי הגג אינו ישר [עם השירטוט] אלא מתחיל לירד באלכסון, ושוב רגלו יורד ביושר.
יש כאן מעין ג' חלקים, א) גג קצר ב) סיבוב סוף הגג לכיוון הרגל ג) רגל
אעפ"כ יש להכשיר כל שנוכל לומר שיש גג נפרד מהרגל. הרגל הוא החלק האחרון בלבד.

יום רביעי, 14 במאי 2014

כ"ף פשוטה יורדת וחוצצת באמצע תיבה תחתיה

מה הדין בכ"ף פשוטה שיורדת לתוך אויר תיבה בשיטה שתחתיה, ומפסקת בין האותיות?
הציור הוא להמחשת הענין בלבד

נראה לי, דאם חוצצת בפני אותיות התיבה הרי זה הפסק באמצע תיבה דפסול עד שיתקן, דהיינו שיגרר רגל הכ"ף הנכנסת לתוך השיטה, ואם תישאר אויר הרבה באמצע השיטה עדיין פסולה עד שיתקן אם אפשר, כלומר להאריך איזה גג לקרב גגי האותיות של התיבה.
ונראה דלא רק כאשר חוצצת לגמרי בפני ב' אותיות, אלא אפילו נכנסה רק מתחת לשירטוט כשיעור עובי ראשי האותיות, חשיבא חציצה והפסקה בין האותיות לפסול התיבה, משום שנראית כב' תיבות. אבל אם נכנס רק מעט לאויר שבין גגות האותיות, מהני שאלת תינוק, ואם יקרא תיבה זו כתיבה אחת כשרה, ואם לאו [כלומר יתקשה לקראה תיבה אחת, וכל שכן אם בודאי יקראנה כב' תיבות] יש למחוק הרגל שנכנסת כנ"ל, ושוב לשאול מצד הריוח.

דין הכנסת תפלין בבית המרחץ, ודין מזוזה כנגד ערוה

האם מותר להכניס שקית טלית ותפלין לחדר האמצעי [מקום שמתלבשים וכו', ויש שם אנשים עומדים ערומים] של המקוה?
א)  נראה ברור דלא נזכר כלל דין כלי בתוך כלי וב' כיסויים אלא לענין תשמיש המטה, אך לענין ערות הגוף לבד, האיסור משום "לא יראה בך ערות דבר" שאסור לעמוד בתפלין או לומר דבר של קדושה כנגד הערוה, סגי בכיסוי אחד, וכן משמע בשו"ע או"ח סימן מג דתפלין להכניס לבית הכסא בעי כיס רחב טפח, ולא נזכר כלל דין כלי בתוך כלי בסימן זה, ורק נזכר [בסימן מ] לענין תשמיש.
ולכן אע"פ שלגבי ב' כיסויים נפסק בשו"ע או"ח סי' מ דשקית טלית ותפלין היות שמיוחד לתפלין [אע"פ שמיוחד גם לטלית] הוי כליין של התפלין, ולא מהני ב' כיסויים לתפלין אלא אם אחד מהן אינו כליו של התפלין, מ"מ לגבי ראיית ערוה בלא תשמיש סגי בכל כיסוי אחד [אפילו כלי קבוע לו] שאינו שקוף.
ולכן אע"פ שלענין תשמיש המטה אסור שיהא בחדר שקית טלית ותפלין דלא חשיב ב' כיסויים, לענין כניסה לחדרי המקוה ולענין ראיית גוף ערום מהני.
ב)  פשוט שכל היתר זה, רק, כאשר יש לו סיבה חשובה להכניס הטלית ותפלין למקוה, משום שחושש להשאירם בחוץ שמא יגנבו, כמבואר בשו"ע או"ח סי' מג לענין היתר הכנסתם לבית הכסא, אחרת אסור להכניסם בכל ענין למקוה, כמו לבית הכסא, משום גנאי וביזוי למצוה.
ג)  עיין משנה ברורה סימן מ ס"ק ה כתב בשם סידור דרך החיים, דכשם שתפלין צריכים ב' כיסויים לענין חדר של תשמיש, הוא הדין לענין חדר שעושה צרכיו שם. ותמה הביאור הלכה שם, מנין לו דבר זה.
והצדק עם המ"ב, דלא מצינו כלל ענין ב' כיסויים לענין צואה או ערוה, רק לענין תשמיש המטה. (עיין עוד מ"ב סימן מג ס"ק כה, ודקדוק לשון שו"ע רבינו סי' שטו סעיף ד "ומותר לעשות צרכיו שם או אפילו לשמש כו").
ד)  בש"ך יו"ד רפו ס"ק ט כתב דבחדר שעומדים ערומים שם ומתרחצים צריך לכסות המזוזה. ואילו שם בס"ק י כתב בשם מעדני מלך דאין לקבוע כלל מזוזה בתוך חדר של תשמיש [אלא יקבענו אחורי הדלת, עיי"ש], וסברתם דלא מהני ב' כיסויים במזוזה, דאם כן מבטלו [כפי שהבאתי בבלוג קודם].
אלא משמע שבמקום ראיית ערוה לחוד, דליכא תשמיש, אין הש"ך חושש משום כיסויה, כי אינה צריכה ב' כיסויים, וכיסוי אחד אינו מבטלה מהמצוה. וזה פשט השו"ע שם במקום טינוף טוב לכסותה [כולל טינוף צואה, ועירום, אלא שביאר הט"ז שם הנפקא מינה באיכות הכיסוי, לענין ערוה בעי שלא תהא נראה מתוכה, ולענין צואה אפילו כיסוי זכוכית סגי]. וכ"כ בס' חובת הדר (פרק א סעיף ז).
[אמנם יש אפשרות לחלק באופן אחר, דבמקומות רחיצה שדיבר הש"ך מיירי דאין אפשרות אחרת לקבעה, וצריך לכסותה, אבל בחדר תשמיש היות שיכול לקבעה לפני הדלת עדיפא, וא"כ גם בחדרי רחיצה יאמר כן].
ה)  על פי הנ"ל, דין כיסוי מזוזה מפני ראיית ערוה, ודין כיסויה במקום תשמיש, שונה בב' פרטים:
א. לענין תשמיש בעי ב' כיסויים, ונתבאר בבלוג קודם פרטי הדין. ולענין ראיית ערוה סגי בכיסוי אחד לבדו, בתנאי שהכיסוי אינו שקוף, כלומר אין הערוה נראית למזוזה דרך הכיסוי, לאפוקי כיסוי זכוכית וכיוצא בה.
ב. לענין כיסוי מזוזה הקבועה בחדר תשמיש נתבאר לעיל דעת שו"ע רבינו [ע"פ הט"ז] דסגי בכיסוי אחד אם הכיסוי הוא קבוע, כי הכותל חלק רשות לעצמו. אמנם לענין כיסוי ערוה, אין צריך שיהא רשות אחר אלא שתהא המזוזה מכוסה שאינה רואה את גוף הערוה, ולכן אף בכיסוי ארעי סגי לכסותה בין שהמזוזה היא קבועה בכותל ונקב פתוח לה לחדר, בין שהיתה נמצאת בחדר כספרים ותפלין.

יום שני, 12 במאי 2014

המשך - דין כיסוי מזוזה הקבועה בחדר שינה

בבלוג הקודם נתבאר סברת המגן אברהם ושו"ע רבינו, דמזוזה קבועה בכותל ומכוסה בב' כיסויים לא נחשב בטל, לומר שאין כאן מזוזה בחדר, אלא דחלקה רשות לעצמה ואינה נחשבת באויר החדר לענין תשמיש המטה. אך פשוט דמקיים בכך מצות מזוזה, ולא נחשב באותה עת שכיסה המזוזה, או מזוזה המכוסה בקביעות [לדעת שו"ע רבינו] בסתימה קבועה, ביטול המצוה.
ועוד יש ללמוד מדברי רבינו דאע"פ שהיא סתומה בקביעות ואינה נראית, אין בכך חסרון בקיום המצוה עצמה.
ב)  אמנם בדברי חמודות (על הרא"ש הל' מזוזה, אות קטן מו) כתב דאם יכסה המזוזה בב' כיסויים, הרי זה מבטל המזוזה וכאילו אינה נמצאת כלל, ואינה קביעות המזוזה כהלכתה. ולדעתו בחדר [הנ"ל שדיבר המג"א] שהיה צ"ל מקום קביעות המזוזה בתוך החדר שיש בו תשמיש המטה, לפני דלת של חדר שני, יש לקבעה אחר הדלת [מחוץ לחדר של תשמיש], וכדאי הם הטור ורמ"א [סימן רפט] לסמוך עליהם בהנחתה אחר הדלת. ומביא הש"ך (יו"ד סי' רפו ס"ק י) את דבריו, ומזה שהש"ך מביאו אע"פ שלא העתיק את טעמו של הד"ח, נראה דסובר כמותו.
ג)  ולכאורה ביאור פלוגתתם, לדעת הד"ח מזוזה מכוסית לגמרי אינה קיום המצוה, כי צריכה להיות נראית דוקא. ודעת המג"א ורבינו דאין ראייתה מעכבת, ועדיפא לקבעה במקומה הראוי כדין ובכיסוי גמור, מלקבעה אחר הדלת שפסולה לדעת הרמב"ם.
ד)  במנחות לג ע"ב העמיק לה טפח כו' טלה עליה מלבן כו' ופירש"י שם, נראה דאע"פ שהמזוזה מכוסה תחת הטלאי ומלבן מ"מ כל שהיא בתוך טפח לסף, הרי זו כשרה. ולד"ח נצטרך לדחוק, שאע"פ שטלה עליה טלאי, מ"מ הניח נקב לראות את השם.
ה)  פשטות לשון הטור ושו"ע [רפו סעיף ה] במקום טינוף טוב לכסותה ובמקום טהרה טוב להיות נראית. דו"ק לשון "טוב", דאין זה חיוב גמור שתהא נראית.
ו)  ואפשר שהש"ך עצמו לא סובר [לגמרי כטעם הד"ח] דראיית המזוזה מעכב (או לומר דמזוזה תחת ב' כיסויים הוי כליתא), אלא דבחדר של תשמיש המטה הנ"ל, מאחר דיש סוברים [הובאו ברמ"א שם] דחדר כזה פטור לגמרי, והכריע הרמ"א דבחדר שהמזוזה חוץ לחדר לפני הדלת, חייבת. א"כ בחדר שהמזוזה קבועה לפנים בחדר, יש לחשוש לפוסקים דפטור, ואין זה מקום קביעתה, ועל כן יש לקבעה מאחורי הדלת, כדי שתהא המזוזה חוץ לחדר כפסק הרמ"א.
אבל אם תהא מציאות שהמזוזה צריכה להיות קבועה בתוך החדר, ואי אפשר להניחה אחר הדלת [לדוגמא: פתח שאין בו דלת כלל, דחייבת במזוזה לפוסקים (פרט לרמב"ם) וא"כ אין דלת לחצוץ בפניה, והיא גלויה למקום תשמיש המטה, וכגון שיש חוץ לפתח זה פתח אחר הסוגר שם] אפשר דיודה הש"ך דיש לקבעה בפתח בב' כיסויים כסברת המג"א [או לקבעה בכותל מכוסה בסתימת קבע כסב' רבינו]. ואפשר שגם הדברי חמודות עצמו יודה בכה"ג שלא לבטל מצותה לגמרי, ולא אמר דיקבענה אחורי הדלת, אלא היכא דאפשר.
ז)  עוד אפשר לומר דסברת הד"ח, דהיכא דאסור לראות המזוזה וחייבת ע"פ הדין להיות מכוסה מהעין, א"כ הרי זה גופא שאסור לראותה מבטלה ממצותה. אבל אם מותרת להראות מהדין, אלא שטלה עליה מלבן שאינה נראית, היות שראויה להיות נראית לעין, אין בזה ביטול מצותה [ע"ד הסברא "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת כו']. ודוחק.
ח)  מ"מ חזינן דלסברת הד"ח ראייתה היא חלק עיקרי במצותה, עד שראוי מחמת כן לקבעה במקום שיש בה מחלוקת הפוסקים אם כשרה, ובלבד שתהא נראית. משא"כ לסברת המג"א ושו"ע רבינו.

יום ראשון, 11 במאי 2014

דין כיסוי מזוזה הקבועה בתוך חדר שינה

שו"ע אדמו"ר סימן מ סעיף ה:
אם המזוזה קבועה בפנים בחדר יש מי שמצריך כלי בתוך כלי דהיינו לכסותה בב' כיסוין ואם יש זכוכית על השם די בפריסת סודר אחר על הזכוכית ויש מי שאומר שמזוזה כיון שקבועה כולה בכותל ואין בה אלא נקב בלבד די שיסתום את הנקב בחתיכת שעוה או דבר אחר שמבטלו שם וא"צ כלי בתוך כלי לפי שהכותל חולק רשות לעצמו לכל מה שבתוכו כשאין נקב פתוח משם לבית ואף אם המזוזה קבוע בשפופרת מכל מקום כיון שהיא מחוברת לכותל הרי היא ככותל אבל סתימת זכוכית אינה מועלת שכיון שהמזוזה נראית דרך הזכוכית אסור כמו שאסרו ערוה בעששית משום לא יראה בך ערות דבר ותשמיש המטה היא גם כן גנאי ודומה לערוה וצריך סתימה גמורה שאין המזוזה נראית מתוכה ויש לסמוך על דבריו להקל בדברי סופרים בשגם שי"ל שאף מי שהצריך כלי בתוך כלי לא הצריך אלא בכלי לבד מפני שאינו מבטלו שם ואינו מועיל לסתום פתיחת נקב הכותל לבית שלא יהא כל מה שבתוכו נידון כאלו הוא בתוך הבית:
ביאור:
אם המזוזה קבועה (במקומה בכותל אצל הפתח, אבל היא) בפנים בחדר (כלומר גלויה לאויר החדר, כי אין הדלת שבפתח ההוא חוצץ בפניו, כגון שהדלת נפתחת לחדר שני והמזוזה לפני הדלת תוך חדר השינה), יש מי (דעת המגן אברהם) שמצריך כלי בתוך כלי (להתיר תשמיש המטה בחדר זה, ואע"פ שהמזוזה קבועה בכותל ואינה תוך כלי, מ"מ צריך כעין כלי בתוך כלי) דהיינו לכסותה בב' כיסוין. ואם (המזוזה כולה מכוסה, ורק נקב קטן מגלה מיעוטה במקום השם שדי, ועל נקב זה) יש זכוכית על השם, די בפריסת סודר (בגד או כל כיסוי) אחר על הזכוכית (ונמצאו ב' כיסויים, ואע"פ שאחד מהכיסויים שקוף, מ"מ כל שאין המזוזה נראית למשמשים שם, מותר לשמש שם מאחר דמכוסה בב' כיסויים).
ויש מי (דעת הט"ז ביורה דעה הל' מזוזה סי' רפו סק"ה) שאומר שמזוזה כיון שקבועה כולה בכותל, ואין בה (בכותל המכסה על המזוזה) אלא נקב בלבד (להראות את השם שדי) די שיסתום את הנקב בחתיכת שעוה או דבר אחר (שאינו שקוף) שמבטלו שם (כלומר שקובע את הכיסוי שיהא מונח שם תמיד, להיות כיסוי לשם ולמזוזה כדי שלא יראו), ואין צריך כלי בתוך כלי (במקרה זה) לפי שהכותל חולק רשות לעצמו לכל מה שבתוכו, כשאין נקב פתוח משם לבית (כלומר, כאשר המזוזה אינה נראית כלל מתוך הכותל). ואף אם המזוזה (אינה קבועה בתוך הכותל, אלא היא) קבועה בשפופרת (על מזוזת הסף), מכל מקום כיון שהיא (השפופרת) מחוברת לכותל, הרי היא ככותל (ואין צריך כיסוי נוסף על השפופרת, כאשר אין המזוזה נראית מתוכה לאויר החדר כנ"ל). אבל סתימת זכוכית (הקבועה לכסות נקב המזוזה, או שפופרת מזכוכית) אינה מועלת, שכיון שהמזוזה נראית דרך הזכוכית אסור (לשמש שם), כמו שאסרו (כל דבר שבקדושה כנגד) ערוה (הנראה) בעששית (כיסוי זכוכית שנראה דרכה) משום "לא יראה בך ערות דבר", ותשמיש המטה היא גם כן גנאי (אע"פ שבני אדם מכוסים בשעת תשמיש, ואין גופן נראה באויר החדר בשעת תשמיש) ודומה לערוה (לדיני כיסוי דבר שבקדושה בפניה), וצריך סתימה גמורה שאין המזוזה נראית מתוכה.
ויש לסמוך על דבריו (של הט"ז) להקל בדברי סופרים (דהא דאסור לשמש לפני תפלין ומזוזה עד שיתנם כלי בתוך כלי אינו אלא מדברי סופרים), בשגם שיש לומר שאף מי שהצריך כלי בתוך כלי, לא הצריך אלא בכלי לבד מפני שאינו מבטלו שם (כלומר, היות ואין סגירת הכלי או כיסויו בטלים וקבועים כן עולמית, אלא עומד הכלי להפתח בכל שעה, לכן לא סגי בכיסוי אחד כזה, אלא בעינן שתי כיסויים. והוא הדין אם המזוזה קבועה בתוך הכותל, אך נקב פתוח לראותה וסתימת הנקב היא ארעית בלבד, בכה"ג לא מהני כיסוי אחד לבדו, אלא בעינן ב' כיסויים על הנקב), ואינו מועיל לסתום פתיחת נקב הכותל לבית (בסתימה ארעית) שלא יהא כל מה שבתוכו נידון כאלו הוא בתוך הבית. (אבל אם הסתימה בנקב קבועה, אפשר שהמג"א מודה לט"ז דלא בעי ב' כיסויים, מאחר דבטלה שם חשיב הכותל רשות לעצמו, ולא כבתוך כלי):
חידושים:
א)  יש מי שמצריך כלי בתוך כלי דהיינו לכסותה בב' כיסוין ואם יש זכוכית על השם די בפריסת סודר אחר על הזכוכית. דעת המג"א דאף בקבועה בכותל בעי ב' כיסויין, וחידש דאע"פ שהתחתונה זכוכית ונראית מתוכה, מ"מ סודר עליה סגי, דאיכא ב' כיסויין וגם אין המזוזה נראית. אבל אין הכי נמי, אם לא היתה מכוסה בזכוכית אלא בסודר על הנקב, לא סגי בכיסוי אחד, אלא בעי עליה עוד כיסוי שני [אפילו זכוכית].
וכן פשוט דלא מהני ב' כיסויי זכוכית, דמ"מ ערוה נראית דרכם.
[יש כאן ב' דינים. א) כלי בתוך כלי, או ב' כיסויים, שיחשב כאילו אין המזוזה באויר החדר. ב) שלא יראה ערוה לגוף המזוזה, ולענין ראית ערוה, אין חילוק כלל היכן עומדת המזוזה, אם היא באויר החדר או מחוצה לה].

אמנם יש לדקדק מלשון רבינו "ואם יש זכוכית על השם די בפריסת סודר אחר על הזכוכית", משמע דלא בעי שגוף המזוזה הקבועה בכותל תהא מכוסה בב' כיסויין, אלא רק מקום הנקב הגלוי בלבד, דרק מקום הנקב נידונית כאויר החדר וצריכה כלי בתוך כלי, דהיינו ב' כיסויין, אבל גוף המזוזה הקבועה בכותל [אינה נחשבת באויר החדר, ו]אינה צריכה כיסוי נוסף [יותר מחציצת הכותל].
(משא"כ מזוזה הקבועה בשפופרת לכותל, יש לומר דבעי כלי בתוך כלי לכסות כולה, דהיינו שיכסה כל שפופרת המזוזה בסודר אחר. והיינו להבנת שיטת המג"א בתחילת הסעיף, אמנם למסקנת רבינו [בסוף הסעיף] די"ל דמודה המג"א לסברת הט"ז, יתברר שבכה"ג מודה המג"א דלא בעי ב' כיסויים. דו"ק).

ב)  כשאין נקב פתוח משם לבית. ואע"פ שהמזוזה גבוהה י' טפחים מהרצפה, מ"מ אם אין הנקב סתום הרי זה אסור לשמש שם, משום דנראה הערוה למזוזה. ומה שהזכיר הט"ז (ביו"ד שם) גבוהה י' טפחים, היינו רק לגבי טינוף וצואה דמהני מה שחלק רשות לעצמו מחמת גובה י' טפחים, אך לא לענין ראיית ערוה דתשמיש. ודלא כמאמר מרדכי (ומביאו בכף החיים כאן) שסובר עיקר להקל במזוזה גבוהה י' טפחים, דחלק רשות לעצמו ומותר לשמש שם, אף כאשר היא נראית.
ג)  וכן מה שכתב מאמר מרדכי הנ"ל, דאם המזוזה קבועה בחדר אחר אע"פ שנראית ל[שוכבים ב]מטה, הרי זה מותר לשמש שם. פשוט שדעת רבינו לא כן, דכל שנראה המזוזה כלפי המשמשים במטה, הרי זה אסור. ולא מהני הסברא "חלק רשות לעצמו" אלא [לענין ב' כיסויים, או מחיצה בפניה גבוה י"ט בפניה] כאשר המזוזה מכוסה ואינה נראית לערוה. וכן מוכח מהמראה מקום שציין רבינו להוכיח כן, ע"פ המג"א בסימן נה דאדם העומד ומביט בחלון בחדר אחר מצטרף למנין, דו"ק.
ד)  בשגם שיש לומר שאף מי שהצריך כלי בתוך כלי לא הצריך אלא בכלי לבד מפני שאינו מבטלו שם ואינו מועיל לסתום פתיחת נקב הכותל לבית שלא יהא כל מה שבתוכו נידון כאלו הוא בתוך הבית.
לשון רבינו כאן לכאורה תמוה ואין לו הבנה, שהרי מי שהצריך כלי בתוך כלי, הוא המג"א שהזכיר בריש הסעיף, והמג"א מיירי בפירוש במזוזה קבועה, וא"כ מה קאמר רבינו דיודה במזוזה קבועה שלא בעי כלי בתוך כלי? ואם המג"א מודה, למה עשה רבינו מחלוקת בינו לט"ז?
וכן המשך הלשון "ואינו מועיל לסתום פתיחת נקב הכותל לבית שלא יהא כל מה שבתוכו נידון וכו", הרי בתחילת הסעיף ביאר שסתימת הנקב מועיל לט"ז, וכאן בא לומר דיש לומר דאף המג"א מודה דלא מועיל סתימת הנקב? מה הפירוש??
על כן פירשתי הדברים בפנים. ותוכן הענין, דאמנם המג"א חולק על הט"ז וס"ל דגם במזוזה קבועה בכותל בעי כלי בתוך כלי. אלא דמחדש רבינו, דיש לומר דאף המג"א יודה אם הסתימה היא קבועה במקומה בכותל, דלא בעי ב' כיסויין. ועד כאן לא כתב המג"א דבריו דבעי כלי בתוך כלי, כלומר ב' כיסויים, אלא אם סותם נקב המזוזה בצורה ארעית, בזה קאמר דלא מהני סתימה אחת כזו, משום שעומדת להפתח. וכשם שאם הטמין תפלין בכלי, והיא מכוסית אסור לשמש עד שיהיו ב' כיסויין, כלי בתוך כלי, כמו"כ במזוזה הקבועה בכותל. אך בסתימה קבועה לעולם שאינה דומה לטמונה בכלי כלל, שהרי אינה עומדת להפתח אלא בטילה הסתימה לכותל, אפשר שהמג"א יודה דסגי בכך, ולא בעי עוד כיסוי מעל כיסוי הא' הקבוע.

ויש לדקדק כן בדעת המג"א, שהרי מודה [כנתבאר לעיל דקדוק לשון רבינו "די בפריסת סודר אחר על הזכוכיתבסברת המג"א] דגוף המזוזה הטמונה בכותל לא בעי כיסוי נוסף, ורק מקום הנקב הפתוח שכיסה בזכוכית, צריך סודר אחר על הזכוכית. שמע מינה דגם למג"א כל שקבוע בכותל אינו נידון ככלי, דיצריך כלי בתוך כלי, או ב' כיסויים.
ה)  וצ"ע, לאחר שרבינו מפשר דאפשר שהמג"א מודה במקרה דנקב המזוזה סתומה בסתימת קבע, ולא הצריך המג"א ב' כיסויים אלא כאשר נקב המזוזה פתוחה, ובא לסותמה בסתימה ארעית. האם זו פשרה לבד בין דעת המג"א וט"ז, ועדיין יש ביניהם מחלוקת, כי הט"ז עצמו מתיר אף בכה"ג שהסתימה היא ארעית, דכיסוי א' סגי [אפילו כיסוי ארעי] כל שהמזוזה עצמה אינה נראית למשמשים, הואיל והיא קבועה בכותל שחלק רשות לעצמו. או שזה גם סברת הט"ז, דבעי שהסתימה תהא קבועה, וי"ל דהמג"א לא הבין נכונה את דעת הט"ז, דסבר דהט"ז מיירי בב' כיסויין ארעים, אבל באמת לא פליגי ט"ז ומג"א כלל – ע"פ תיווך רבינו.
בכל אופן להלכה נראה דעת רבינו דכיסוי אחד ארעי על נקב מזוזה הפתוחה, לא מהני [כסב' המג"א], שהרי כתב ברישא [בביאור שיטת הט"ז] דבעי לבטל הסתימה שם, וע"כ דמוקים לדברי הט"ז דוקא בסתימת קבע. וכן נראה מכללות לשונו בסיפא, דסובר חילוק זה אמיתי [בין שהיא מכוונת בכוונת המג"א, בין שאינה סברתו. וכן לאידך בין שהיא סברת הט"ז בדקדוק גמור, או לא]. וכן נוטה הדבר מהא דהוכיח רבינו חילוק זה בקונטרס אחרון, משמע דסובר כן להלכה. [כלומר, זה סברתו העצמית של רבינו].
העולה מזה לדינא:
א)  מזוזה הקבועה בחדר ונראית גוף המזוזה [או קצתה], ואפילו דרך כיסוי זכוכית קבועה, אסור לשמש שם. והוא הדין אם היא קבועה מחוץ לחדר, ונראית למי שבמטה. [אמנם פשוט דיכול לסגור הדלת או להעמיד מחיצה גבוהה י"ט בפניה כמבואר בשו"ע או"ח סימן מ].
ב)  אם המזוזה מכוסה לגמרי בכיסוי קבוע, ואינו שקוף, אע"פ שהיא מונחת בשפופרת הקבועה על מזוזת הסף, מותר לשמש שם.
ג)  אם המזוזה קבועה בתוך הכותל, ויש נקב פתוח הנראה לחדר שדרכה נראית מקצת המזוזה, צריך לכסות הנקב בב' כיסויים, ואחד מהם אטום שלא נראה דרכו. אבל אם יש על הנקב סתימה קבועה שאינה שקופה, דיה.

יום חמישי, 8 במאי 2014

תפלין של יד על קלף אחד

מבואר בשו"ע שמצוה לכתחלה לכתוב תפלין של יד על קלף אחד.
במקרה ונפסל פרשת והיה אם שמע - מה עדיף, לגנוז כל היד ולכתוב יד חדשה לקיים הידור זה שיהא כל הד' פרשיות על קלף אחד, או שמא עדיף להדביק קלף [אחר חיתוך הפרשה הפסולה] ולכתוב עליה והיה אם שמע?
פשוט שראוי להדביק קלף ולכתוב עליה פר' והיה אם שמע, ובזה גם מקיימים קלף אחד, שהרי העיקר להלכה שדבק הוי חיבור ונחשבים ע"י הדבוק עור אחד, כמבואר בשו"ע.
אבל לגנוז ג' פרשיות כשרות בשביל הידור, פשוט שאין לעשות דבר זה. ויצא שכרו בהפסדו.

יום רביעי, 7 במאי 2014

פתח בין בית למרפסת, ודלת הזזה

פתח שבין בית למרפסת ובו ב' דלתות, דלת פנימית הזזה, ודלת חיצונית של סורגים.
[כבר ביארתי את הדברים בפורום, אבל בגלל תמונה טובה המתארת מקרה זה, ולחיבת הנושא, אני חוזר ומבארה] לפי מנהג חב"ד שהולכים אחר היכר ציר בכל הדלתות הפנימיות של הבית, גם בדלת שבין מרפסת לבית יש לילך אחר היכר ציר.
בב' דלתות אלו אנו הולכים אחר הדלתות העיקריות, והן הדלתות של הזזה, ולא דלת הסורג.
היות שהדלתות הזזה צמודות לבית, על כן הן שייכות לבית, ולכן ג"כ נחשב כיוון היכר ציר הכניסה לבית. על כן [לפי מנהג חב"ד] יש לקבוע מזוזה בצד ימין של הנכנס מהמרפסת לבית [לפני הדלת הזזה], כלומר בצד שמאל של היוצא למרפסת [אחר הדלתות הזזה מכיוון היוצא].

יום שני, 5 במאי 2014

נו"ן - הראש יש בה נגיעה מיותרת לגופה

הנו"ן פשוטה יש ממנה עוקץ היורד ונוגע לגופה - הנו"ן היא כשרה, כי צורתה של האות לא השתנתה, והרי נגיעה מיותרת זו כדין כל נגיעת אות לעצמה שאינה פוסלת [כעוקץ שמאל של יו"ד האל"ף שנוגעת לגגה], וטוב למחוק העוקץ הזה. 

יום שישי, 2 במאי 2014

קביעת מזוזה בטפח החיצון של השער

א.  שו"ע (יו"ד סימן רפה) נתינתה בטפח החיצון. ופי' הט"ז [מהטור] כדי שתהא כל הבית בשמירתה.
הנה דין זה מובא גם בסימן רפט, ושם כתבו ט"ז וש"ך ב' טעמים להלכה זו, א) משום שמירה כנ"ל, ב) כדי שיפגע במזוזה מיד בכניסתו לשער. וב' טעמים הללו הן מהגמרא מנחות (דף לג).
וצריך ביאור למה דין זה נכתב בשו"ע פעמיים. ובפרט, למה נכתבה הלכה זו בסימן רפה. דהרי פשוט שמקום קביעת הלכה זו צריכה להיות בסימן רפט - הדן בהלכות מקום קביעת המזוזה בשער?
ונראה דהלכה זו בסימן רפה, היא הלכה במה שהמזוזה שומרת על הבית היהודי. על פי ביאור הב"ח [יו"ד שם] דמכיון שהתורה אמרה על מצוה זו "למען ירבו גו" שמע מינה שזה חלק מקיום המצוה, שתפעל המזוזה אריכות ימים וכן שמירת הבית, ולכן נתינתה בטפח החיצון כדי שיהא כל הבית לפנים משמירתה.
משא"כ בסימן רפט דן בהלכות קביעת המזוזה במקומה בשער, ושם יש טעם נוסף לזה שצריכה להיות קבועה בטפח החיצון של השער, כדי שיפגע במזוזה מיד. ומבואר במרדכי [מובא בב"י יו"ד סי' רפט] דהכוונה שיהא הנכנס רואה את המזוזה מיד בכניסתו. דהיינו חיוב כלפי הגברא, שיהא רואה המצוה מיד.

ב.  וצריך ביאור מאי נפקא מינה לדינא בכך?
והנה מבואר במרדכי הנ"ל דבשער גבוה שאם המזוזה תהא קבועה בשליש העליון תהא גבוהה מאוד, יניחנה למטה משליש העליון כנגד כתפותיו, כדי שתהא המזוזה נראית.
שמע מינה דבמקום דהמזוזה אינה נראית, עדיף לשנות מקום קביעתה בחלל הפתח, כדי שתהיה במקום שהיא נראית. וכמו כן יש לומר לענין טפח החיצון, דאם המזוזה אינה נראית שם [מאיזה סיבה], עדיף לקבעה לפנים מטפח החיצון, ובלבד שתהא נראית לנכנס.
משא"כ לטעם שמירה, לכאורה אין נפקא מינה אם נראית לאדם הנכנס או לא (ה' שומרך על יד המזוזה, העומדת בימין, כמבואר במנחות שם).

ג.  ואפשר שזה הנפקא מינה, דבפתח ראשי ששם עיקר השמירה על כל הבית, ושמירת המזוזה את הבית [על פי ביאור הב"ח הנ"ל בשיטת הטור ושו"ע] היא חלק מהמצוה, עדיפא שמירתה על הבית [מצד חלק מחפצא של המצוה] ממה שנראית לגברא.
אבל בפתחים הפנימיים, דבלאו הכי איכא שמירה כבר מפתח ראשי שלפניה ("כל הבית לפנים הימנה בשמירתה"), א"כ עדיפא שתהא נראית.

ד.  אמנם נראה דעת הרמב"ם ממה שכתב רק חובת הגברא [בסוף פ"ו מהל' מזוזה] שחובתה שתהא נראית תמיד ויזכיר את הנכנס והיוצא ייחוד השם ואהבתו ויראתו, כמבואר שם. ולא הזכיר הרמב"ם כלל ענין השמירה (שכתובה בגמרא בכמה מקומות), ואדרבה בפרק ה כתב אלו החושבים שהמזוזה היא קמיע של שמירה בטלו המצוה וכו', שמע מינה דפליג על הטור [וביאור הב"ח הנ"ל] דאין השמירה אלא שכר בלבד הכתובה בתורה, ואינה גדר בגדרי המצוה.
א"כ פשיטא לסברא זו, דאין חילוק בין פתח הראשי ושאר הפתחים, לעולם יש לקבוע את המזוזה במקום הנראה שיהא מזכיר את הנכנס, ולא יקבענה בשער במקום שאינה נראית.

כל זה כתבתי לפלפול, אך להלכה למעשה צריך עדיין עיון בדבר.

תאריך הרשום על קלף הפרשה

ישנם שרושמים בעפרון את תאריך הכתיבה על קלף הפרשה, כדי שאם תהיה שאלה על כסדרן, ידעו אימתי נכתב.
אמנם זה אינו פוסל בדיעבד, אך לכתחלה אין לכתוב כלום אפילו לא בעפרון מצד פנים, ואם רוצים לרשום את התאריך עדיף שיעשו כן [ובעפרון, ולא בדיו] מצד אחורי של הקלף.

תיקון ה"א בשם הוי'

היות שאין על הה"א האחרונה צורת ה"א כלל, כי שום נקודה לבדה - וכן כל הנקודות יחד - אין בה צורת ה"א, א"כ מותר למחוק הנקודות הללו, ולחזור ולכתוב את נקודת הה"א כדין.
וראוי להתחיל במחיקת הנקודות התחתונות ואח"כ הנקודה עליונה. כי אפשר שאם ימחוק את העליונה, תיראה כה"א ע"י שתי הנקודות שלמטה [אע"פ שזה רחוק מאוד בעיני].