יום שלישי, 31 בינואר 2012

שאלה במקרה ודילג אות

הרב חיים מדינה שואל:

לאור השאלה שהופיע בפורום: "ביטול צורת אות לפי אדמו"ר הזקן", יש לי שאלה שתמיד רציתי לברר – במקרה והסופר דילג אות במזוזה, או שהתקלקלה צורת האות. מה נוהגים למעשה: האם מוחקים את כל האותיות עד ועד בכלל האות הנ"ל (כשיטת האבני נזר שיש כסדרן גם בחצי אות), או שיכולים לבטל את צורת האותיות עד האות הנ"ל, כמו שנוהגים רבים וטובים מסופרי עדות המזרח.

שורת הדין (וכן המנהג אצל רוב העולם) למחוק רק מה שצריך כדי לבטל האותיות, ולא כל האות לגמרי.
אין מנהג חב"ד ידוע בענין זה. כל סופר רשאי להתנהג ע"פ שורת הדין הנ"ל, ומי שרוצה להחמיר לעצמו למחוק לגמרי כל האותיות, תבוא עליו ברכה.

שאלה אחת ותגובות שקיבלתי מפורום השלוחים

שאלה אחת ותגובות שקיבלתי מפורום השלוחים (הערות שלי בצהוב)

שאלתי את משמרת סת"ם והם אמרו לי שאסור לבדוק מזוזה בלי לראות אותה, זאת אומרת לסרוק ולשלוח לבודק במייל. תאמין לי שאם זה היה מותר גם אני הייתי שמח....

הם צודקים, סריקה וראיה בסקן אינו בדיוק כפי מה שנראה לעינים. הרבה פעמים רואים במציאות דבר שנראה אחרת/לא נראה בסקן.


בנוגע למאמרי היכר ציר בדלת ממ"ד / היכר ציר בדלת הזזה קיבלתי מספר תגובות:

תגובה 1

קטונתי מלפסוק בענין, אבל נראה שההיכר ציר ה"חב"די", הוא משהו שלא כ"כ נוגע ההגיון והחשיבות של כיוון הפתיחה.

וראיה לדבר מהכניסה הראשית לזאל ב- 770. שם יש דלת חיצונית לרחוב ששם אין הולכים אחר היכר ציר, כידוע. אבל בדלתות הפנימיות כן הולכים לפי היכר ציר, למרות שבוודאי החשיבות שם זה בית הכנסת וכו' וכיוון פתיחת הדלתות החוצה זה אך ורק צורך ביטחוני/בטיחותי.
גם אני בתחילה נתקשיתי בזה, למה קבעו את המזוזות בכניסות לבית מדרש של 770 ביציאה מהביכ"נ לחדר הכניסה (מקום שתולים את המעילים וכו') דהרי זה בית שער לבד ובבית שער לא שייך לילך אחר היכר ציר. (אני מניח שגם על המשפט האחרון אקבל בעזרת ה' תגובות !!)
אבל אחר כך נתיישבתי שיש שם קפה ומאכל והבחורים יושבים שם ועושים כל מיני דברים, ממילא חדר זה אינו פחות מצד חיוב מזוזה, מהבית כנסת עצמו.
וידועה התשובה (נראה לי מהרבי רש"ב) על השאלה איך יכנסו לחדר עם דלת אחת והתשובה, שיש שם חלון... שהרי זה לפחות, קצת מעל הגיון ב"ו.

אשמח לשמוע עוד בענין, ונראה לי שהרב אשכנזי כתב על זה משהו באריכות.

באותו ענין, בדלת הזזה שמעתי שיש ההולכים לפי כיוון המנעולים (לדוגמא במרפסת שהמנעול רק בצד אחד.

תגובה 2

בדלת הזזה מובא מר׳ יעקב עמדין שהולכים גם ע״פ היכר ציר. 
קרי איפוא שמסילות הדלת מקובעות בצד הפנימי של הפתח תמיד המזוזה נקבעת לימין לפני המסילות. כ״ז בתוך חדרי הבית ולא בדלתות הפונות לחוץ הבית.
זה ממש כמו שכתבתי  

תגובה 3

1. יצאתי מהפרוזדור ונכנסתי לממ״ד. 2. יצאתי מהממ״ד ונכנסתי לפרוזדור. 
כלפי מה הדברים אמורים, 
בקצור שו״ע הלכות מזוזה י״א ה״ג ״צריך לקובעה בימין הנכנס ואם קבעה בשמאל פסולה״.
מנהגינו לקבוע ע״פ היכר ציר מכיון שההיכר ציר קובע לאיזה חדר אני נכנס, לכן צריך לקבוע בדלת הממ״ד לצד הנכנס לפרוזדור כדי שהמזוזה תקבע מימין הנכנס ולא משמאלה, הפרוזדור חייב במזוזה והממ״ד עצמו פטור ממזוזה בכגון דא מכיון שאין לו פתח עם דלת שהצירים נכנסים אליו אלא יוצאים ממנו ואם נקבע את המזוזה מצד השני שנכנסים אל הממ״ד מהפרוזדור אז המציאות שקבענו את המזוזה מצד שמאל ואז פסולה, לכן לא שייך העניין של הבטיחות שלשמה הדלת נפתחת לחוץ הממ״ד כאמור לעיל שפתיחת הדלת קובעת ולא התוצאה.
כ״ז כמובן וגם פשוט שהממ״ד ממוקם בתוך הבית ולא במבנה בפני עצמו שאז תמיד קובעים מימין הנכנס כמו בדלת ראשית

תגובה 4

פסיקתו של ידידי היקר הרב משה ויינר שליט"א, בענין הממ"ד לקבוע את המזוזה מימין הנכנס, גורמת לי לאי נוחות בלשון המעטה...
שנים רבות אני קובע מזוזות בחדרי ממ"ד משמאל הנכנס לפי ה'היכר ציר החב"די' המפורסם, וההנחה הפשוטה הזו מקבלת כאן זעזוע לא פשוט...

גם לא הבנתי את סברתו של הרב ויינר שהדלת הכבדה "נועדה לצרכי בטחון ולא למטרת הדיור". הרי הדלת נועדה לשמור על הנכנסים לממ"ד שיוכלו לצאת משם בשלום אל הדירה.
על אחת כמה וכמה ש(כמדומני) בכל ממ"ד מחייבים שיהיה חלון (גדול) שאפשר להכנס (ולצאת) דרכו אל החדר.

הפסיקה הנ"ל היא חידוש עצום עבורי ויש ללבנה היטב.

אני שמח בפורום להביא גם דיעות שהם לא כדעתי, ואשתדל גם להבא להתנהג כך.
ובהחלט יש מקום לדיון האם שייך היכר ציר בממ"ד.

אני אבהיר שוב את דעתי בענין: הממ"ד עצמו במתכונתו החוקית פטור ממזוזה, ככל חדר ביטחון שאינו לדירת קבע אלא לשעת מלחמה. אבל משום שבני הבית משתמשים בחדר הממ"ד, לכן החדר חייב במזוזה ככל חדר דיור.
אבל הדלת של הממ"ד אינו נחשב כלל כחלק מהדיור, כי הוא לא נתלה לצורך דיור כלל. וכשם שמזוזות השער שלא נקבעו לשם דיור אלא לקישוט או חיזוק התקרה אינם בני חיוב, ולא משנה מה שהחליטו בכל זאת להשתמש במקום זה לדיור, כי צורת הפתח הוא צורה של פטור. כך הדלת עצמו שלא נתלה לשם דיור אינו כלל בחיוב. בלית ברירה [מצד החוק המגביל את תנאי הקביעה של חדר הממ"ד] מוכרח להשאיר דלת זה תלוי היפך הרצון הטבעי של בני הבית שיפתח לתוך החדר, או להורידו לגמרי מציריו. נמצא שדלת זה אינו כלל חלק מהדיור, לא של החדר הממ"ד עצמו, וגם לא הפרוזדור שאליו יוצאים מהחדר [והוא פשוט מפריע!]
ומה שכתבו שהרי הוא משמש ליציאה לפרוזדור, זה אינו, כי מכיון שהדלת נתלה בפיטור ולא נשתנה מצבו כלום, הרי הוא נשאר פטור. לכן כאשר החליטו בני הבית לדור בחדר זה הרי זה כחדר שאין בו דלת, וממילא אינו שייך כל הנושא של היכר ציר בפתח שאין בו דלת. זו דעתי.

שאלה בביטול צורת אות לפי אדמו"ר הזקן

בשו"ע נפסק שחלק האות שנכתב בפסול - חייב למחוק כולו.
כך 'ו' של אות 'מ' שנדבקה למטה חייב למחוק כולה והשאר, כלומר 'כ' אינו צריך למחוק כי נעשה בהכשר.
וכל זה באות שנחלק ל-2 חלקים המרכיבים אותה.

השאלה היא לגבי אות שנכתבת בכתיבה אחת. האם כאשר נשתנתה צורתה, למשל ע"י נפילת טיפה על אות יו"ד, מספיק לבטל צורת האות או צריך לחשוש לדעת הרד"ך ולמחוק הכל?
לכאורה יש צד לומר כך. וראיה מרי"ש שהטיל עקב בגגה, הרי המחמיר למחוק כולה תבוא עליו ברכה.

נקב בגג החי"ת

אירע נקב בחי"ת לאחר הכתיבה. האם חי"ת זו כשרה?
נראה לי שכשרה, כי לא נפסקה לשתים וכל חלקיה מחוברים ויש בה צורת חי"ת.

יום שני, 30 בינואר 2012

אותיות שקו חוסם את חללן #2

א.  בשו"ת שבט הלוי (חלק ה, סי' ח, אות ט) כתב דנחלקו המשנת סופרים באות טי"ת אם נגעו ראשיה זה לזה בקו דק, דהמשנ"ס מכשיר לגרור הנגיעה. והמקדש מעט (סי' לב סעיף יז. נראה לי טעוה"ד והכוונה לדע"ק שאביא להלן, או למקדש מעט בסדר האותיות אות ט שהביא את הדע"ק הנ"ל) אוסר לגרור הנגיעה משום חק תוכות, דלא דמי נגיעת ראשי הטי"ת לראשי השי"ן ויו"ד האל"ף שנוגעין מעט לגופן דמותר לגרור, דהתם רק משום היקף גויל נגעו בה, משא"כ הכא דנשתנה להיות סמ"ך א"כ גרירת הסמ"ך הוי חק תוכות. ופסק שבט הלוי להחמיר כמקדש מעט בזה.
הנה בדע"ק (לב ס"ק יד) מבואר כסברת שבט הלוי דטי"ת שנדבקו ראשיה דיבוק דק מאוד אע"פ שתינוק יקראנה טי"ת מ"מ אינו מכיר ס' כזה. וכ"כ עוד הדע"ק (שם ס"ק טו) שתי נוני"ן כפופות נגעו ראשיהן ומושבן בנגיעת עוקצן זה לזה נגיעה דקה מ"מ הוי מ"ם סתומה, ואין גריעותא מה שחלק מהגג עבה וחלקה דק.
וכ' הדע"ק דגם היא מ"ם סתומה כשרה, ולכאורה יסבור כן גם בסמ"ך הנ"ל של נגיעת ראשי הטי"ת זה לזה.
הנה המקדש מעט בסדר האותיות אות ט' ס"ק ח העתיק דע"ק הנ"ל דנגיעת ראשי הטי"ת כלשהו פוסל משום שנעשית סמ"ך. וכ' "וקצת צ"ע ע' מ"ש כלל טו סי' ב ודוק". ולא הבנתי מה שציין המקדש מעט לעיין בגד"ה כלל טו.
בנוגע למ"ם פתוחה כ' המקדש מעט (סי' לב ס"ק עה) שנדבק חרטומה למושבה אפילו הדיבוק רק כשערה ותינוק מכירה פסול.
לענין גימ"ל שנדבק דיבוק דק סוף ירך ימין לירך שמאל [ציור] ונשתייר לבנונית באמצע (גימ"ל ס"ק יב, מסתפק קצת ומסיק לחומרא) דדינו כאילו נדבק כל הירך ונעשה נו"ן. [כאן יש חיבור למעלה ולמטה, ודילמא סבר המק"מ שמקרה זה חמור יותר].

ולכאורה נראה מכל זה דסברת הדע"ק מק"מ ושבט הלוי דכל נגיעה דקה המשנה צורת האות (בין נגיעת ראשי האות עצמה, או ע"י חוט דק המחברם) אע"פ שאינו נראה כלל לעינים השינוי בצורת האות, ואדרבה לעינינו נראה צורת האות הראשונה, מ"מ פסול דמבחינת ההלכה החיבור עושה אותה לאות אחרת.

ב.  אמנם בילקוט הסופר באות גימ"ל מביא את המק"מ הנ"ל, וכ' דלענ"ד יש לפקפק על זה. וציין לביאור הסופר (דף מד, ד"ה תהא נמוכה) לחלוק על המק"מ הנ"ל דמשום דיבוק דק לא נשתנה כלל צורת הגימ"ל.
וכן באות טי"ת הקיל ילקוט הסופר כסברת המשנת סופרים, וכ"כ בביאור הסופר שם (דף נט, ד"ה לא), וחילק בין הא דכ' הדעת קדושים דיבוק ראשי הטי"ת זה לזה אף דיבוק דק שהוא דיבוק גוף האות, משא"כ דיבוק ע"י נגיעת קו דיו כחוט השערה לא חשיב סמ"ך כלל.

ובמ"ם פתוחה שנדבק חרטומה כו' כתב במשנת הסופר דפסול, שכ"כ בביאור הלכה לב סעיף יח (ד"ה מ"ם פתוחה) ומק"מ הנ"ל. ולכאורה צ"ב סברתם מאי שנא נגיעת דקה שאינה משנה צורת האות הנראית לעין, בין מקרי הגימ"ל וטי"ת למ"ם פתוחה. ועיין בביאור הלכה שם ונראה הטעם שעכ"פ הוי מ"ם סתומה.
אמנם נוכל לחלק גם במ"ם פתוחה שפסלו מיירי רק בנדבק חרטומה ממש אלא שהנגיעה היא דקה ביותר כלשהו, אבל אם חרטומה עומד במקומה ויש קו המחברם לא חשיב כלל שינוי אפילו לדבריהם. (אמנם לא משמע בדברי הביאור הלכה, ומשנת הסופר, לחלק כן).

ג.  לענ"ד העיקר להקל אף בנגיעה דקה ביותר של הראשים עצמם של הטי"ת, כסברת המשנת סופרים הנ"ל (וגם משנת הסופר יותר נוטה להקל כסברתו, דוק בדבריו) דהכל תלוי בהבחנת התינוק, ואם לעינים נראית טי"ת אזי היא טי"ת באמת, ולא סמ"ך כלל, ובספק אזי התינוק יבחין. וכן הדין לענין הבי"ת, הכ"ף, וקו המחבר ירכי הגימ"ל, שנזכרו.

ד.  אבל גם בסברת הפוסקים הנ"ל (שבט הלוי ומשנת הסופר שליט"א) נראה לי מקום לבאר דלא נחלקו בכל גווני, ואיכא ג' אופנים בדיבוקים הללו:
א. דיבוק דק ביחס לקוי האות אבל הוא דיבוק ניכר בבירור [ציור], בכגון זה נחלקו שבט הלוי סובר דהטי"ת נעשית ממש סמ"ך ופסולה ולא מהני תינוק כלל, וסברת משנת הסופר דבכה"ג יש לשאול תינוק.
ב. דיבוק דק הניכר לעין, אבל אינו משנה כלל צורת האות, בזה דעת המשנת הסופר להקל, ולא בעי כלל שאלת תינוק. ונראה לכאורה דעת שבט הלוי גם בזה להחמיר, אך אין זה ברור בהכרח.
ג. דיבוק דק כחוט השערה [כציורים שציירתי בכתבה הראשונה] שבקושי נראה החוט, ואינו נראה כלל כחלק מהאות, אפשר שגם שבט הלוי ומקדש מעט יודו דאין בחוט זה כלום לפסול. וצ"ע.

ה.  ועל כן גם במ"ם פתוחה שנדבק בדיבוק דק כל כך הנ"ל, שאינו ניכר החוט כחלק מהאות, וציור המ"ם פתוחה ברורה לכל. נראה לע"ד העיקר דמותר לגרור הדיבוק, אלא שאני חושש ומפחד להקל כל כך (נגד משמעות הביאור הלכה ומקדש מעט הנ"ל). וצ"ע למעשה.

בעזרת ה' אמשיך לעיין בענין, ואפשר שיתחדש משהו בענינים הללו. כל מי שיש לו מה להעיר בענין זה, אשמח מאוד לשמוע דעתו.

יום ראשון, 29 בינואר 2012

אותיות שקו חוסם את חללן

אותיות שקו חוסם את חללן, האם בהכרח הוא גורם שינוי צורה?

בתמונה הראשונה - כ"ף שהוספתי בה קו דק מאוד כחוט השערה המחבר את גגה למושבה. האם זו בהכרח סמ"ך ופסולה?



בתמונה השניה - האותיות בי"ת, תי"ו, ומ"ם פתוחה הוספתי להן קוים דקים דחוט השערה. [הקש על התמונה לשם הגדלה]
האם הבי"ת נהפכה בהכרח למ"ם סתומה?
האם התי"ו פסולה כי נעשית חללה סתומה, וכן המ"ם פתוחה, כי נהפכו למ"ם סתומות?
וכן יש לשאול להיפך, מ"ם סתומה שחיבורה כבי"ת הזו, או כמ"ם פתוחה הזו האם היא כשרה בגלל שסתומה בחוט כלשהו?

בתמונה השלישית - הטיתי"ן חיברתים בקוין דקות כחוט השערה בגגן האם נהפכו בהכרח לסמכי"ן, או שמא היות שלפי ראות עינינו או ראות עיני התינוק הן טיתי"ן, הן כשרות?
בעזרת השם יתברך ברצוני השבוע ללמוד ענין זה, ולפרסם את התוצאות כאן - לכבוד יו"ד שבט.
כמובן תגובות והערות יתקבלו בשמחה, וכבר מעכשיו!

זיי"ן עם תג ארוך שמאלה

זיי"ן - יש לה תג ארוך הבולט לצד שמאל.
אין לפסלה משום שיש לה עתה גג כעין דלי"ת, אלא יש לשאול תינוק, וכאשר תינוק יכשיר בקריאתו יש למחוק את התג הבולט שמאלה.

יום שבת, 28 בינואר 2012

פתח שאין בו משקוף יורד מהתקרה

פתח שיש לו מזוזת השער מכאן ומזוזת השער מכאן ותקרה מעל הפתח אבל אין לה משקוף יורד, נראה פשטות דעת הרמב"ם ושו"ע סי' רפז שפטור ממזוזה, כי אין לה משקוף. אמנם אין מוכרח שמשקוף הנזכר בדבריהם היינו יורד דוקא, וכל שהתקרה מכסה על הפתח חשוב משקוף.
תקרה שאמרו [חז"ל, רמב"ם, ושו"ע סי' רפו] היינו תקרת הבית, שצריכה הבית להיות מקורה, ומשקוף שאמרו היינו תקרת הפתח. וכן דעת רש"י במנחות לג, ריא"ז בשלטי גיבורים בהל' מזוזה, ומאירי יומא יא ועוד ראשונים. וכ"כ המקדש מעט (רפז ס"ק ח) לפרש לשון הרמב"ם ושו"ע.
אמנם דעת הנימוקי יוסף בהל' מזוזה דבעי דוקא משקוף יורד, ואם לאו פטור. ונראה שזה דעת יחיד.
וקבלתי ממורי הרב אברהם צבי הכהן זצ"ל שיש לקבוע מזוזה בפתח כזה [כסברת המקדש מעט הנ"ל. עיין בשו"ת שבט הלוי חלק ב סי' קנ, שנראה שאין דעתו כן].
אמנם לא ביאר לי הרב ז"ל האם לקבוע מזוזה בברכה אם יש בפתח כזה דלת, או דרק נחמיר לקבעה בלי ברכה בין שיש בה דלת בין אין בה דלת.

יום שישי, 27 בינואר 2012

דלת הזזה לענין היכר ציר

היכן קובעים את המזוזה בפתח שיש בה דלת הזזה [לפי מנהג חב"ד שהולכים בכל החדרים הפנימיים אחר היכר ציר]?

הטעם לילך אחר היכר ציר הוא כי "מקום שציר נראה עמו שם קובעים את המזוזה" (רמב"ם הל' מזוזה פ"ו הלכה יא). כלומר להיכן שייך דלת זו? לחדר א' או לחדר ב'? אזי ממקום קביעת הציר נראה להיכן שייכות הדלת, ושם הוא מקום החיוב לדעת הרמב"ם שמקום שאין בו דלת פטור.
על כן גם בדלת הזזה, יש להתבונן להיכן שייך דלת זה - אם הדלת הוא קבוע ומונח בצד הפנימי הוא שייך לחדר הפנימי, אם כן הכניסה הוא לתוך החדר הפנימי, ויש לקבעה על ימין כניסה לתוך החדר הפנימי. [ציור 1]
ואם הדלת הזזה הוא קבוע ומונח בחדר החיצון אם כן החיוב הוא על הכניסה מהפנימי לחדר החיצון [כלומר היציאה מהפנימי, ויש לקבעה בימין הכניסה לחיצון, שהוא שמאל היוצא לעבר חדר הפנימי. ציור 2].
ואם הדלת הזזה הוא בחלל שבין שני החדרים וא"כ לא ניכר כלל לאיזה חדר הוא שייך, במקרה זה יש לילך אחר דרך ביאה הכללית כלומר מהיכן באים לחדרים הללו, ובדרך כלל הכניסה הוא מהחיצון לפנימי, א"כ זהו דרך ההליכה ודרך החיוב.

כתיבת אותיות בסיום ספר תורה

קול קורא במדבר פנו דרך לכבוד ה'

נראה לי שמצוה רבה לבטל את המנהג שבעת סיום ספר תורה מכבדים אנשים לכתוב אותיות בספר תורה, יהיה מי שיהיה, בגלל שלצערינו הרב המנהג הזה הוא בכל העולם ולא רק בתוככי קהל חסידים ואנשים יראים ושלמים, אלא מזמינים כל בני ישראל להשתתף בשמחה של תורה וגמרה של מצוה, ודבר מצוי ביותר שהמשתתפים המכובדים אינם כשרים לכתוב סת"ם על פי ההלכה, וקשה מאוד לזלזל בכבודם שרוצים להשתתף גם כן במצוה זו - כתיבת אות בספר התורה, ודי למבינים.
נוסף לזה מצוי המכשלה, ששוכחים המכובדים המוזמנים [הכשרים] לקדש את הכתב באמירה בפה "לשם קדושת ספר תורה".
אלו עיקרי הבעיה, ולעניות דעתי יש עוד בעיות קטנות המצויות, שלא פירטתי כאן, במנהגי הסיום הללו.

נראה לי עדיף שכל מי שעושה סיום ס"ת רק הסופר יכתוב את כל האותיות - ויכבדו את הקהל לעשות את הסופר לשליח לכתוב עבורם אות פלונית, שלא יחסר הכבוד לאף יהודי, אבל לא שיכתבו בעצמם האותיות, כי די שאות אחת יצאה בפיסול וכל הספר אינו כשר.

ואם אדם ירא שמים מרבים רוצה בכל זאת לזכות במצוה זו לכתוב בעצמו אות אחת כשרה בס"ת - אנא יעשו זאת בצנעא דוקא, לא לעיני הציבור ושלא בפירסום.

משה ויינר

יום חמישי, 26 בינואר 2012

שיעור לחלל האותיות


כתבתי בספר אותיות הרב (עמ' רכט,רל) על פי משמעות הזוהר שהמ"ם סתומה צריכה להיות לה חלל כשיעור יו"ד [עכ"פ לכתחילה]. ונראה לי ראיה ברורה שעל פי הדין אין זה מעכב, כלו' דשיעור וצורת חלל האותיות אינה מעכבת בדיעבד.
מבואר בשו"ע רבינו סימן לב סעיף יט דאם ניקב כל חלל המ"ם ולא נשתייר ממנה מאומה שהיא כשרה [אם אירע אחר הכתיבה, אבל בשעת הכתיבה היתה פסולה משום שלא היתה מוקפת גויל. וגם לירושלמי המבואר שם שפוסל ניקב כל חלל המ"ם גם לאחר שעת הכתיבה, היינו רק משום שאינה מוקפת גויל מבפנים, אבל מודה דלא בעי שיעור לחלל מעבר להיקף גויל משהו] שמע מינה דאין החלל של המ"ם מעיקר צורתה שנאמר שפסולה משום שחסר לה חלל, דאם לא כן לכו"ע היינו פוסלים נתמעט חללה לגמרי משום שינוי צורת האות (בלי קשר לענין היקף גויל).
פשוט שלא דברנו כאן אם נתמלא כל חללה או רובה בדיו דפסול משום שינוי צורת האות (כן מבואר בשו"ת שואל ומשיב כרך ג מהדורא ג סי' קכב), אבל לא משום שנחסר חללה.

בי"ת וכ"ף - מתי הן שאלות תינוק

הרב מנחם סבאג שואל:
סופר אחד פירסם בפורום אחר :
"כך נוהגים היום למעשה לשאול שאלת תינוק -
גם בכף עם פינה למטה
גם אם כף עם פינה למעלה
גם אם הבי"ת למטה ללא עקב
או בי"ת עם פינה למעלה ועגול למטה".

וזה לא נראה לי - רציתי לדעת מה דעת הרב על כך?

תשובה:
כף עם פינה למטה – אם זו זוית חדה של 90 מעלות, נראה דעת רוב האחרונים לפסול ולא מהני שאלת תינוק כלל. אבל אם אינה זוית חדה כזו, אלא זוית כהה ויש לכ"ף גב הבולטת מעבר לזוית משהו, אפשר לשאול תינוק.
הנה תמונה של כ"ף עם זוית כהה, נראה לי שכל תינוק יקראנה כ"ף [בגלל שהזוית מוגבהת מהמושב, וגם גבה העגול כלפי חוץ. ולכן אין צריך לשאול עליה] אבל לפעמים הזוית יותר ישרה ונמוכה מזו ואפשר להגיע לשאלת תינוק.
כף עם פינה למעלה (אבל עגולה כדין למטה) – מפורש בשו"ע רבינו שכשר. ודעת המ"ב להחמיר, עכ"פ אם ברור לעינינו שנראית כ"ף מותר לתקנה לכו"ע.

בי"ת למטה ללא עקב – נראה דעת האחרונים [ראה משנת סופרים במ"ב בשם חתם סופר, מקדש מעט] שכשר, אם היא מרובעת למעלה ולמטה בזויות. אבל יש מקום להסתפק בדעת שו"ע רבינו וכפי שביארתי במאמר בי"ת בלי עקב, שמא העקב מעכב.
לכן אם נראה לנו קצת הסתפקות בצורת האות יש לשאול תינוק, כגון זו ["ולעבדו"].
אבל אם ברור לנו תמונתה שהיא בי"ת, אין צורך כלל לשאול. ובכל אופן צריך לתקן לה עקב, אפילו עקב כלשהו.

בי"ת עם פינה למעלה ועגול למטה – פסול לכל הדעות ולא משנה כלל מה התינוק אומר. ודוקא כאשר הוא עיגול ניכר היטב למטה, אך אם מעוגלת רק קצת וקצת מרובעת ולא ברור, מבואר בשו"ע רבינו שהיא שאלת תינוק.

מצורף כאן צילום מפרשיות מיוחסות שהכפי"ן יש להן זויות כהות, אבל ניכרות היטב ככ"ף בגלל עיגול הגב. ניתן להגדיל על ידי הקשה על התמונה.

יום רביעי, 25 בינואר 2012

ניר העוטף את המזוזה

נרתיק של מזוזה ודאי דינה כבית של תפלין ונחשבת לתשמישי קדושה שנגנזת ואסור לזרקה.
אבל אני מסתפק בנייר או ניילון שמכסים בה את המזוזה מבפנים, לצורך שמירה מפני לחות, או שיהא כיסוי בתוך כיסוי לצורך צניעות. האם נייר וניילון אלו נחשבים לתשמישי קדושה, או שמא אין דין תשמישי קדושה אלא בדבר חשוב, אבל דבר שאינו חשוב לא ראוי שיחול עליו שם וחשיבות 'תשמיש' לדבר שבקדושה?

כל מה שאני כותב היום יהא לשם קדושת ...

האם ראוי לומר בתחילת היום "כל מה שאני כותב היום יהא לשם קדושת תפלין/מזוזה" ויחול הקידוש על כל מה שיכתוב מהם היום, או עכ"פ כשר הדבר בדיעבד או שמא אינו כשר הדבר?

לכאורה נראה ממה שנוהגים לומר בתחילת הכתיבה "הריני כותב לשם קדושת ס"ת/תפלין/מזוזה וכל האזכרות שבה לשם קדושתן" דמועיל קידוש מראש, והגם שיעברו כמה ימים עד שיכתוב את האזכרה מהני מה שקדש מראש. דאם לא היה בדבר שום קידוש, למה אומרים כן?!
אבל דא עקא דהפוסקים כתבו דאין לסמוך על זה אלא בדיעבד אם שכח לומר בפיו בשעת כתיבת האזכרה "הריני כותב לשם קדושת השם" ורק כאשר היה במחשבתו לקדשה. אבל אם לא היה במחשבתו כלל קדושת השם, לא מהני מה שקדשה מתחילת כתיבת הספר. אם כן מה שקדש מתחילה אינו מועיל כל כך. ויש לומר הטעם משום שכבר הסיח דעתו מדבריו אלו, ומה שכעת כותב אינו על דעת ראשונה. ראה בספר יריעות שלמה פרק ה הלכה א, שצריך דוקא לסמוך אמירת הקדוש תיכף לתחילת הכתיבה. (ראה גם ביאור הסופר של הרב שטרן שליט"א, דף כו ד"ה קודם).
וכמו כן אינו מועיל מה שיאמר בתחילת היום הריני כותב לשם .. כי צריך שיהא לו כוונה בעת עשיית הקדושה שעושה הדבר לשם קדושתו. אלא דיש להסתפק אולי זה מועיל עכ"פ [כמו באזכרה] אם היה לו כוונה במחשבתו, רק ששכח לומר בפיו לפני הכתיבה שכותב לשם...

אמנם אני חושש שמא אין הדברים דומים, וסוג קידוש כזה "כל מה שאני כותב היום וכו" אינו מועיל כלל, ואף בדיעבד אין המצוה הזו מקודשת. דקדוש הכתיבה הוא לעשותו מצוה מקודשת ס"ת/תפלין/מזוזה, ואינו כוונה כללית [או כעין הזמנה] לבדה. ולכן [עכ"פ ראוי] לפני תחילת כל מצוה, כגון שכותב שלוש מזוזות שיאמר בפני כל אחת הריני כותב מזוזה (זו) לשם קדושה, כדי לקדש את המצוה הזו. וכן אם כותב זוג תפלין יאמר הן לפני תחילת הראש והן לפני תחילת היד הריני כותב כו', דכל תפלין מצוה לעצמה היא. וכל שכן בכותב כמה פרשיות 'קדש' רצופים שיקדש כל אחד ואחד שיהא לשם מצות תפלין. [כנלע"ד נכון ואי אפשר להאריך בדבר. אמנם לענין בדיעבד שכתבן רצופין ולא הסיח דעתו מהן כלל ביניהם, נראה שנחשב שקדשן כל אחד משום שלא הפסיק ביניהם].
ואינו דומה למה שאומרים בתחילת הכתיבה "לשם קדושת .. וכל האזכרות שבה" דקדוש השם הוא מכלל קידוש המצוה, דהס"ת/תפלין צריכין להיות כתובות לשם קדושתן וכן כל אזכרותיהן לשם קדושת השם דוקא, וקדוש השם הוא חלק מקדוש הכתיבה והמצוה בכלל, ולכן יש סברא שנכון לאמרה כאשר מתחיל לקדש הכתיבה דוקא. [והגם שנוהגים שמי ששכח לאמרה מיד בתחילת הספר אמרה אחר כך, נראה דזה מהני כי מצרף אמירה זו למה שאמר מתחילה שכותב מצוה זו לשם קדושתה].
אבל אמירה סתמית כל מה שאכתוב היום כו' ואח"כ מסיח דעתו מזה, נראה לי דלא מהני.

ונראה לי דאף מי שיסבור דמהני אמירה זו כעין תנאי על כל מה שיכתוב, מכל מקום אינו ראוי כלל להתנהג כן, משום שהוא זלזול בקדושת הסת"ם. ודבר זה גורם לסופרים שלא יחשבו כלל בשעת כתיבתן מה הן כותבים, והרי לכו"ע צריך שיהא לסופר כוונה גדולה בעת הכתיבה ולשם קדושתן. ולכן לדעתי הוא מנהג פסול ואינו ראוי.

מקום המזוזה בשליש העליון

מבואר בשו"ע יו"ד סי' רפט שמקום קביעת המזוזה הוא בשליש העליון של הפתח, כלומר מתחילת שליש העליון עד טפח מהמשקוף. ונראה דעת הב"י שם שאם המזוזה מחוץ לשיעורים הללו היא פסולה.
והנה פשוט שהמדובר הוא על קלף המזוזה, דצריך להקפיד שהקלף כולו יהא בתוך השיעור הזה, אבל בית המזוזה [נרתיק] פשוט שעל פי הדין אינו משנה אם הבית [נרתיק] בולט מתחת או מעל שיעור זה. ואעפ"כ מסברא נראה שראוי להקפיד גם על בית המזוזה שתהא דוקא בתוך השיעור, משום מראית העין ושלא יטעו אנשים ללמוד לקבעה מחוץ לשיעור.
ויש אומרים שדעת האריז"ל להקפיד שיהא תחילת המזוזה [כלומר קצה התחתון] דוקא מתחיל בתחילת השליש בדיוק. ונראה שאצל חסידי חב"ד אין מקפידים קפידא זו, אלא העיקר שהמזוזה הוא בתוך כללות שליש העליון של הפתח.
אולם לפי קפידא זו נמצא שהנרתיק בולטת קצת למטה משליש העליון.

יום שלישי, 24 בינואר 2012

קשתות בכניסה לבית



ישנם שתי כניסות עם מזוזות הקשת השלישית אין לה כניסה מוגדרת כמו מדרגה ואין בה מזוזה. האם אותם פתחים חייבים ללא ברכה?

קביעת מזוזה מחוץ לחלל הפתח

מצוי היום פתחים שהדלת ומזוזות השער דקות [כגון מזכוכית] ואי אפשר לקבוע המזוזה בחלל הפתח, וחייבים לקבוע בהם מזוזה לפני חלל הפתח, בצד ימין של הדלת.
מנהג העולם לקבעה באלכסון הפונה לכיוון ההפוך מהחלל של הפתח, כמבואר בפתחי תשובה (סי' רפט סק"י) שכאשר אי אפשר להניח את המזוזה בתוך חלל הפתח וצריך לקבעה על מזוזת השער עצמה ופני המזוזה פונה כלפי רשות הרבים, יקבענה באלכסון שראשה נוטה לצד קיר הבית [ולא כלפי חלל הפתח] ורגלה כלפי חלל הפתח.

ונראה לי שעדיף לקבעה צמוד לחלל הפתח כמה שאפשר [בתוך טפח לחלל עצמה] עומדת [זקופה] ישרה ולא מוטה אלכסון, ושמע שבמזוזה תהא פונה כלפי צד חלל הפתח.
וזה טעמי, ואתחיל מן הקל תחילה.
א. הטעם שקובעים המזוזה באלכסון הוא פשרה בין שיטת רש"י שהמזוזה צריכה להיות בעמידה, לשיטת רבינו תם שהמזוזה צריכה להיות בשכיבה. אמנם במקרה זה שהמזוזה אינה קבועה בתוך החלל עצמו, אלא לפני החלל, לא ברור בראשונים מהו דעת ר"ת במקרה זה [כלומר היאך יניחנו מושכב במקרה כזה]. ומכיון שההלכה כרש"י, א"כ יש לקבעה ישרה כרש"י.
ב. כאשר המזוזה קבועה בתוך החלל עצמו – כל החלל הוא מקום המצוה, אלא שמצוה לכתחלה לקבעה בטפח החיצון [הראשון]. אך במקרה זה שהמזוזה מחוץ לחלל הפתח, אין זה מקומה כלל, אלא שנידונית משום טפח הסמוך לפתח - הרי זה כאילו מונחת בחלל הפתח עצמו. א"כ ראוי לקבעה כמה שיותר סמוך לחלל הפתח ולא להרחיקו מאומה (משום סיבה, כולל הידור לעשות פשרה עבור שיטת ר"ת).
והרי התורה אמרה "וכתבתם על מזוזות" שהקביעה תהא על מזוזת השער, ולא רחוק ממנה.
ג. וזה עיקר טעמי בענין זה – ראיתי בהרבה מקרים שכאשר קובעים המזוזה באופן זה באלכסון מחוץ לחלל הפתח שראש המזוזה רחוק יותר מטפח מחלל הפתח, והוא פסול כמבואר בפוסקים בשו"ע יו"ד סי' רפט, דעד טפח נחשבת בחלל הפתח [ו"על מזוזות" הנ"ל], אך רחוקה טפח היא פסולה. וא"כ מנהג והידור זה גורם לביטול המצוה לגמרי. לכן עדיף להנהיג לקבעה צמוד לחלל כולה תוך הטפח בעמידה כנ"ל.

יום שני, 23 בינואר 2012

פרשיות תפלין של יד להפכם מרש"י לר"ת

א.  בשו"ע רבינו סי' לד [סעיף ג] מבואר דתפלין של רש"י פסולים לשיטת ר"ת, וכן תפלין של ר"ת פסולים לרש"י, גם בתפלין של יד [כן פשט הלשון שם, הגם שאפשר להתעקש שלא הזכיר 'פסול' על תפלין של יד בפירוש. אמנם ראה שם סעיף ד לענין בל תוסיף דמוכרח דגם בשל יד ליכא בל תוסיף של תורה כי זוג אחד פסול, מוכח דגם בתפלין של יד אחד מהם פסול].
וצ"ע דלכאורה יש דרך להכשיר תפלין של יד לכו"ע, אם יחתוך הקלף של יד לד' פרשיות נפרדות, ולכאורה מעתה יתכשר בין לרש"י בין לר"ת, דהרי עשה ד' פרשיות של תפלין של יד בד' קלפים מחולקים כשר ואין צריך לדבק את הפרשיות יחד כמבואר בשו"ע רבינו סי' לב סעיף עב.
ואפשר לומר דכל זמן שנכתבו כל הפרשיות בקלף אחד [שכן מצוה לכתחילה], סדרן של הפרשיות על הקלף מעכב, אבל אין הכי נמי אם יחתוך פרשיות שמע ווהיה אם שמוע שיהיו כל אחד בקלף נפרד, יהא כשר בין לרש"י בין לר"ת. דמעתה אין סדר על הקלף בפועל, וד' פרשיות שלא היו מדובקות כשרות.

ב. אמנם אם יקח תפלין שנכתב כסדר רש"י או כסדר ר"ת בקלף אחד ויחתוך אותם, האם נאמר שמכיון שלכתחילה נכתבו כרש"י לכן לא מהנו לרבינו תם, ולהיפך. לכאורה זה דוחק בסברא לומר, שהכתיבה על הקלף קובעת דגם לאחר שיחתכם, לא יהיו כשרות לשיטה השניה. דמכיון שנחתכו והרי הם מונחים כדינם בבית אחד [כלומר לאיזה סדר שתרצה] למה לא יועיל.
אלא דנראה לי דבפועל אסור לעשות כן, משום דיש איסור הורדה בגוף הקדושה ולא מהני תנאי כמבואר בשו"ע רבינו סי' מב סעיף ו (עיין שם מחלוקת הפוסקים בדין זה) דתנאי מועיל רק לתשמישי קדושה ולא לגוף הקדושה, ולכן פרשיות שנעשו של רש"י מצד כתיבתם על הקלף כסדר רש"י אסור להורידם בקדושה לעשותם ר"ת ע"י חיתוכם כנ"ל. וצ" ע לענין בדיעבד שעבר ועשה, אך בכה"ג שחותכם לקלפים נפרדים, יש לומר מכיון שיש איסור הורדה גם לאחר שיחתכם לא מהני להחשיבם כסדר לפי ר"ת, דיחשבו באיסור לא אמרינן.

ג.  ואיסור זה של הורדת גוף הקדושה [כלומר פרשיות של רש"י או ר"ת לחתכם שיחשבו לפי הסדר ההפוך] אסור אע"פ שלא הניחום מעולם אלא רק הזמינום להיות גוף הקדושה, כמו שכ' רבינו סי' מב שם.

ד.  אמנם אם מלכתחילה יכתוב פרשיות לשם קדושת תפלין על קלפים נפרדים שמעולם לא נכתבו כסדר רש"י או בסדר ר"ת, ולא ידביקם אלא יניחם פרודות בבית, איני יודע למה לא יוכשר גם לרש"י וגם לר"ת.

ה.  אותה שאלה יש לשאול גם בנידון מה שביאר רבינו [סי' לב סעיף נ] בנוגע לדין פתוחות וסתומות בתפלין של יד "ד' פרשיות של יד הואיל והן נכתבות בקלף אחד ושייך בהן פתוחה וסתומה (לכן פתוחה וסתומה מעכב בה) אבל של ראש שהפרשיות נכתבים על ד' קלפים (אין מעכב בה פתוחה או סתומה. שו"ע רבינו שם סע' נד).
מה הדין אם יכתוב הד' פרשיות של יד בקלפים נפרדים דכשר, האם אז אין פתוחה וסתומה מעכב בה, כמו בשל ראש. ואם נאמר כן, דכשר, לכאורה יועיל גם אם יחתוך הקלף של יד אחר שנכתבו כל הד' בקלף אחד בלא פתוחה או סתומה כשרה, דלאחר שנחלקו לד' קלפים נפרדים שוב אין הפתוחה או סתומה מעכב בה. וצ"ע.

קביעת מזוזות בפתח עם קורות [בכניסה]




האם פתחים אלו צריכים מזוזות? נא לפרט את הכלל בבקשה

יום ראשון, 22 בינואר 2012

בתים שנתחלפו מרש"י לר"ת ולהיפך, בטעות

מבואר בשו"ע רבינו סי' לד דאסור להחליף בתים מרש"י לר"ת, או מר"ת לרש"י, דכיון שנחלקו בדין ותפלין של אלו פסולים לאלו נמצא בכל אופן מוריד התפלין מקדושה לחול לאיזו דעה, דבר האסור משום איסור הורדה מקדושה לחול.
נתעורר שאלה במקרה שמסרו תפלין לבדיקה והמגיה בטעות החליף את הבתים של ראש, והניח פרשיות ר"ת [לפי סדר ר"ת] בבית שהיה מקודם לרש"י, ופרשיות של רש"י בבית שהיה מקודם של ר"ת [והניחם כן כמה זמן עד שנתגלה הטעות]. האם מותר להחזירן לבתים המקוריים או שיש בזה איסור הורדה בקדושה כנ"ל?
נראה לי שמותר להחזירן, דמכיון שההחלפה היתה בטעות הרי זה כעין 'הקדש טעות' שאינו הקדש. וע"ד המבואר בשו"ע רבינו שם שאם התנה תחילה מותר להחליפן, כל שכן החליף בטעות דלא נתכוין מעולם שיהיו בתים הללו לפרשיות האחרות.
ועוד דנעשה זה ע"י המגיה, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ונעשה שליח עבור בעה"ב לתקן ולא לקלקל.

ו' ארוך עד כדי ן'


ו' זה כ-ן' והמזוזה פסולה, נכון?
הבנתי מאותיות הרב שרגל בעלת 4 עו"ק וגגו 1 עו"ק כבר פסול בלי ש"ת.

יום שישי, 20 בינואר 2012

אלף באלכסון קצת


האם זו ש"ת? קו האלכסון שוכב והתג שלו עולה בהרבה

המשך הבחנת תינוק

ג.  נו"ן פשוטה: ואם היא קצרה מראין לתינוק שאינו חכם ולא טפש ואם קוראה זיי"ן פסולה
נראה לי שדבר גדול דיבר רבינו כאן, ואכתוב הנלע"ד בכוונתו.
כאן לא אמר כבדלי"ת וכ"ף פשוטה הנ"ל דאם תינוק אינו קוראה כהלכתה שהיא פסולה, אלא דוקא אם קראה זיי"ן פסולה, משמע דאם התינוק אמר שאינו יודע אם היא זיי"ן או נו"ן לא נפסלת. ותמוה למה?!
בסעיף ד' [להלן] כתב רבינו: כל אות שיש בה ספק שמא אין בה כשיעור הראוי בענין שהיא פסולה או שמא אין צורתה עליה בענין שהיא פסולה מראין לתינוק וכו'.
רבינו נקט כאן שתי דוגמאות, א) אין לה שיעור הראוי, ב) שמא אין צורתה נכונה. והגם שהדברים לקוחים מהראשונים [הטור וב"י], נראה שיש דקדוק בכפילות זו. כי לכאורה חסר לה שיעור הראוי היינו נמי אין צורתה עליה, כגון וי"ו שירכה קצר שמא תדמה ליו"ד, הרי זו חסרה שיעורה ונשתנה צורתה, ואין הבדל מהותי ביניהם.
נראה לי שרמז רבינו כאן לדין שנתבאר בסימן לב סעיף כ, לדעת הרמ"א יש שיעור במדידה של אותיות מסויימות כגון הוי"ו וזיי"ן שצריך להיות בירכם יותר ממלוא אות קטנה דוקא, דאחרת אינם אות [פשוטה] כלל כמבואר שם.
וכתב רבינו שם וכן הנו"ן פשוטה. כלומר, הנו"ן חייבת להיות אות ארוכה, ארוכה יותר מהוי"ו וזיי"ן הנ"ל, אמנם לא נתבאר בפירוש בדבריו כמה שיעורה. והנה פשיטא שצריכה להיות ארוכה כנו"ן כפופה לכל הפחות, דאחרת אינה נו"ן כלל (ולכתחילה צריכה להיות ארוכה כשיעור שראוי לכופפה, אך אריכות זו אינו מעכב).
אם כן נו"ן פשוטה שהיתה רק כאורך הנו"ן כפופה וזיי"ן, אינה אות ארוכה כלל, על כרחך שהיא צריכה להיות ארוכה מהשיטה דאחרת אינה אות. אלא שאפשר שלא האריכה מספיק ויסתפק התינוק בה שמא היא זיי"ן ארוכה משיעורה או נו"ן פשוטה קצרה, וזוהי שאלת תינוק. אך אם עינינו רואות בודאי שאין בה כשיעורה [היינו יורדת מהשיטה, יותר מאורך ב' קולמוסים במשך רגלה, בשיעור כתב רגיל שהבי"ת גובהה ג"ק] ודאי שהיא פסולה.

נמצא שיש בנו"ן שתי אפשרויות של שאלת תינוק.
א. אם יש ספק על כללות ציור האות האם זו נו"ן או זיי"ן, אזי זוהי שאלת תינוק רגילה [כמבואר בסעיף ד] שמא אין בה כשיעור הראוי, ואם תינוק לא קראה נו"ן כהלכתה אע"פ שגם לא קראה זיי"ן היא פסולה שלא קראה כהלכתה.
ב. אם עינינו רואות שיש בה אריכות כשיעור במדידה [לערך ג' וחצי קולמוסים בגבוה כל האות], וכללות ציורה כנו"ן פשוטה קצרה, אלא שאנו מסתפקים ספק חדש שמא תינוק לא יקראנה כדין מחמת קיצורה, דהיינו  שאין רגלה ארוכה מספיק, או שאינה יורדת מספיק מהשיטה ביחס לאותיות האחרות. וזהו החידוש בשאלת תינוק שכתב רבינו באות נו"ן "ואם היא קצרה" כלומר ירכה קצרה, והשאלה אם היא אות ארוכה או לא "מראין לתינוק .. ואם קוראה זיי"ן פסולה", כי אע"פ שיש בה שיעור במדידה בעי נמי שיעור אות ארוכה הנראה לעין לתינוק, אבל אם התינוק אינו קוראה זיי"ן אזי היא כשרה, כי נראית לנו כנו"ן ויש בה שיעור בירכה במדידה, כדי ליקרא אות ארוכה.

אמנם עדיין צ"ע לדינא בשאלה זו של הנו"ן האם להקל, אך זה הנראה בכוונת לשון רבינו.

יו"ד גדולה

האם יו"ד זו כשרה? היא בגודל של הבי"ת??

יום חמישי, 19 בינואר 2012

הבחנת תינוק

מוצאי כ"ד טבת

א.  יש לדקדק לשון רבינו בסימן לו אודות שאלת תינוק, כי שינה לשונו בענין זה בכמה אותיות. ויש לבאר מה נתכוין רבינו לחדש בכך?
כאשר בא רבינו בסימן זה לבאר שלא תהא האות בצורה כך וכך, מבאר הטעם "שלא תדמה [לאות אחרת מסויימת] ותיפסל ע"י קריאת התינוק", זה לשונו באותיות דלי"ת [שלא תהא נראית כרי"ש כו'], וי"ו, זיי"ן, יו"ד, רי"ש.
אבל בששה מקומות שינה רבינו והוסיף בלשון, כדי לבאר איזה חידוש.
בי"ת: צריך ליזהר בתג שלאחריה לרבעה שלא תהא נראית ככ"ף ואם נראית ככ"ף פסולה ואם ספק אזי מראין לתינוק.
דלי"ת: צריך שיהא גגה ארוך ורגלה קצר שאם תהא רגלה ארוכה מגגה תדמה לכ"ף פשוטה ותפסל כשלא יקראנה התינוק ד'.
וי"ו: וטוב שתהא עגולה לצד ימין בראשה שלא תדמה לזיי"ן ואע"פ שראש הזיי"ן עובר מב' צדדין מ"מ יש לחוש שמא תינוק שאינו חכם ולא טפש יקראנה זיי"ן ותפסל.
כ"ף פשוטה: צ"ל גגה קצר שלא תדמה לרי"ש לכן לא ימשוך אותה בסוף השיטה .. פסולה אם תינוק שאינו חכם ולא טפש אינו קוראה כהלכתה.
מ"ם פתוחה: שאם יעשה (עגולה למעלה ולמטה בצד ימין) בסתומה שמא יתדמה לס' לתינוק שאינו חכם ולא טפש.
נו"ן פשוטה: ואם היא קצרה מראין לתינוק שאינו חכם ולא טפש ואם קוראה זיי"ן פסולה,

ב.  בי"ת צריך ליזהר בתג שלאחריה לרבעה שלא תהא נראית ככ"ף ואם נראית ככ"ף פסולה (כלומר אם ודאי לנו שהבי"ת נראית ככ"ף, היא פסולה, אבל) ואם ספק אזי מראין לתינוק.
החידוש הוא שכל ספק שיסתפק לנו על הבי"ת כי איננו יודעים בודאות שהיא בי"ת כשרה, בין שדעתינו נוטה יותר לפסלה בין שדעתינו נוטה יותר להכשירה, אבל עדיין נשאר בלבנו ספק, אזי מראין לתינוק. ולא נאמר שרק בספק השקול נשאל לתינוק, אלא אע"פ שדעתינו נוטה יותר לחשבה לאות כך, מ"מ כל שעדיין נשאר בלבבינו הספק דינה שאלת תינוק. 
דלי"ת צריך שיהא גגה ארוך ורגלה קצר שאם תהא רגלה ארוכה מגגה תדמה לכ"ף פשוטה ותפסל כשלא יקראנה התינוק ד'.
וכן הכ"ף פשוטה צ"ל גגה קצר שלא תדמה לרי"ש לכן לא ימשוך אותה בסוף השיטה .. פסולה אם תינוק שאינו חכם ולא טפש אינו קוראה כהלכתה.
דקדק רבינו שתיפסלנה אותיות הללו, אפילו לא קראן התינוק באות המתחלפת, אלא שלא הצליח לקראן כהלכתן. מכאן שכאשר תינוק נשאל ואומר שאינו יודע איזה אות זו, היא פסולה כי לא קראה התינוק. ואע"פ שגם אינו קוראה באות שאנו חוששין שנתחלף בה.
ודקדק רבינו כאן בלשון "תדמה" כי הספק רחוק קצת, ויותר נראית כאות הצריכה ולא כאות המתחלפת, שהרי האריך רגלה של הדלי"ת במקצת אינה עדיין כ"ף פשוטה, וכן האריך גגה של הכ"ף אינה עדיין רי"ש ממש, אלא רק תדמה להן. אעפ"כ חובתינו לשאול תינוק כי כבר יצאו קצת מצורתן שלכתחילה, ויש להסתפק מעט שמא התינוק לא יוכל לקראן כדין.
וי"ו: וטוב שתהא עגולה לצד ימין בראשה שלא תדמה לזיי"ן ואע"פ שראש הזיי"ן עובר מב' צדדין מ"מ יש לחוש שמא תינוק שאינו חכם ולא טפש יקראנה זיי"ן ותפסל.
נראה לי שבא רבינו לחדש שאע"פ שעל עצם הבעיה [של ריבוע ראש הוי"ו] לבדה, לא היינו פוסלים ולא שואלים את התינוק (ואפשר שגם אם טעו ושאלו לתינוק אין להתחשב בזה כלל. וצ"ע) מ"מ בצירוף בעיה אחרת שאירעה בוי"ו ונצרכנו לשאלת התינוק, וקראה התינוק זיי"ן מחמת ריבוע הראש [בצירוף השינוי האחר] הרי זו פסולה.
מ"ם פתוחה: שאם יעשה (עגולה למעלה ולמטה בצד ימין) בסתומה שמא יתדמה לס' לתינוק שאינו חכם ולא טפש.
נראה שרבינו מזהיר שלכתחילה יש לעשות הסתומה באופן שלא תבוא לידי דמיון כלל לסמ"ך, כי אם יתדמה לסמ"ך, אז עלול ליפסל מן הדין אם יעשה מאוד עגולה, או שלא תהא ראויה ליפסל כי תהיה רק עגולה מעט אבל שמא תינוק יטעה בה ויפסלנה.
ומכאן למדנו שדעת רבינו דתינוק נשאל על מ"ם סתומה, ואע"פ שחלקה עגולה וחלקה מרובעת, ולא ס"ל כלל כסברת הדרכי נועם (הובא במקדש מעט) דסמ"ך או מ"ם סתומה שצידן א' מרובעת וצידן אחת עגולה א"א לשאול את התינוק עליהן, שמא ישגיח בצד הנכון ולא ישגיח בצד הלא נכון.
אלא דשואל התינוק, ואין אנו חוששין לסברת הדרכי נועם שמא ישגיח רק על איזה צד, כי התינוק אומר התמונה הנראית לו מכללות האות, ואם על ראיית כללותה של האות קראה מ"ם סתומה או סמ"ך, הרי זו האות שלפנינו [וזהו הכרעת התינטוק].
וממילא שכן הדין לדעת רבינו בסמ"ך שעשאה מרובעת מעט ונסתפק לנו שמא היא מ"ם סתומה, שדינה לשאול לתינוק. וכן מבואר (כסברת רבינו בזה) בטור "והסמ"ך צריך לעגלה משלש רוחותיה שלא תהא נראית כמ"ם סתומה" - מדכתב הטור "שלא תהא נראית כמ"ם" שמע מינה שמצוה להרחיקה יותר מהגבול ממש המבדילה ממ"ם סתומה, כי אם יתקרב מעט לגבול המבדיל עלולה להתדמות. ש"מ שישאל התינוק גם על שינוי מעט, וזה עלול ליפסל על ידו בגלל שינוי מועט.

בעזרת השם המשך יבוא מחר

נפלה טיפת דיו ליד האות

לכבוד יום הילולא של רבינו כ"ד טבת

שו"ע רבינו סימן לב סעיף כב:
ואם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות (אע"פ שעדיין היא מוקפת גויל בתוכה) כגון שנפלה לתוך ד' ונראית כה' או שנפלה לתוך ב' ונראית כפ' או שאין שם ב' עליה או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה ... פסולה.

א.  נראה פשוט שאין כוונת רבינו בסוגריים "(אע"פ שעדיין היא מוקפת גויל בתוכה)" לומר דאם היתה הדיו נוגעת לקוי האות מבפנים היתה פסולה מטעם אחר, משום שאינה מוקפת גויל מבפנים, ורוצה לומר דשאלתינו בהלכה זו, היא רק כאשר נפלה טיפת דיו לתוך החלל ואינו נוגע לאות, אזי השאלה משום שינוי צורתה, אבל אם נגעה בה בלאו הכי היתה פסולה בכל מקרה (גם אם לא נשתנה צורתה) משום שאינה מוקפת גויל.
פשוט שזה אינו כוונתו.
א. דאם כן אין הבדל בין שהדיו נוגע בה מבחוץ או מבפנים, ולא היה צריך רבינו לכתוב "בתוכה" אלא לסתום הדבר.
ב. הלשון "ואע"פ" מבאר שזה חידוש ולא תנאי, ואם היה כאן פסול נוסף, היה צריך לומר רק "(ועדיין היא מוקפת גויל)" ותו לא – להורות דכל הפסול המבואר כאן מותנה רק בשינוי צורת האות לבד, ולא בפסול נוסף – שאינה מוקפת גויל.
והטעם דאין חסרון בהיקף גויל ממה שנטף ליד האות דיו [שנוגע בקוי האות], דמ"מ היא מוקפת גויל גם במקום הדיו עצמה, דאין דיו זה נחשב לכתב כלל. (ולא מיבעיא לשיטת הירושלמי שביאר רבינו בסי' לב סעיף יט דנחשבת מוקפת גויל מעבר לדיו הזה, אלא גם לשיטה העיקרית שביאר רבינו שם שנקב סמוך לקוי האות פוסל משום שאינו מוקף גויל במקום הנקב, היינו דוקא נקב בקלף שאין כלל היקף קלף באותו מקום. אבל מקום הדיו הוא קלף, והדיו נחשב כאינו. ראה גם בשו"ע רבינו לב סעיף ה, דהיתר באות שאינו צריך לה כאינו לענין היקף גויל, וכל שכן כאן – אפילו למחמירים שם). [עיין מחלוקת האחרונים בדבר זה, בספר משנת הסופר סימן ח סעיף ד סק"ח].
אלא רבינו בא לבאר חידוש, דדוקא נפלה ליד האות מבפנים ומחמת זה נשתנה צורתה, או לאות אחר [כגון דלי"ת שנשתנה לה"א, או בי"ת לפ"א] או שנשתנה צורתה אבל לא לאות אחרת, כגון שנפלה דיו לתוך המ"ם סתומה ונסתם רוב חללה ובטלה צורתה הנראית לעין אע"פ שלא נשתנה לאות אחרת, או לתוך ה"א וחי"ת ואינן נראות כה"א וחי"ת אע"פ שגם אינן דומות כלל לאות אחרת, וכל כיוצא בזה.
אבל נפלה טיפת דיו ליד האות מבחוץ ואינה נוגעת לאות, אין כאן פסול וביטול אמיתי של צורתה, ולכן אע"פ שיתכן שהטיפה גורמת לאות להראות כשינוי לצורתה, מותר למחוק הטיפה הזו, כי מעולם לא נכתבה הטיפה כלל, ואינה דבוקה בקוי האות, ואין במחיקת טיפה זו משום חק תוכות. כי האות היתה בכשרות, ובא דבר מחוץ לה, ומותר להסירו.

ב.  דרך אגב, מלשון רבינו "ואם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות (אע"פ שעדיין היא מוקפת גויל בתוכה)" פשוט דהוא הדין אם הטיפה נוגעת [וכ"כ מבואר במשנה ברורה ס"ק סב] בקוי האות, דאם נשתנה צורתה פסולה ואם לאו כשרה. ולא איכפת לי מה שנפל דיו על גבי קוי האות, ואין בו דין כתב על גבי כתב או איזה פיסול אחר כלל [דלא כסברת קצת מהאחרונים שדברו בזה, עיין בלשכת הסופר סימן ד סק"ה, ועיין משנת הסופר שם ס"ק יב דהעיקר כמקילין].

ג.  העולה ממה שביארתי בדעת רבינו, הנראה לענ"ד להלכה:
א. נפלה ט"ד לתוך חלל האות וגרמה לביטול צורתה הרי זו נפסלה, ומחיקת הטיפה לבדה הוי פסול משום חק תוכות. אבל נפלה סמוך לה מבחוץ, אע"פ שאפשר שתגרום לביטול צורתה של האות, מותר למחקה ואין בזה משום פיסול חק תוכות.
ב. אם נוגעת הדיו לקוי האות בין מבפנים בין מבחוץ, וביטלה צורתה, הרי זו פסולה, ומחיקת הטיפה הוי חק תוכות.
ג. אם נפלה דיו על גבי קוי האות ולא שינתה צורת האות, כשרה. [ויש אומרים שטוב להעביר קולמוס על העליון, עי' משנת הסופר שם].

ד.  ואני מסתפק בדיו שנפל ליד הלמ"ד כזה [ציור 1] או ליד פ"א פשוטה כזה [ציור 2] או ליד זיי"ן כזה [ציור 3] האם יקרא זה תוך האות ומחיקת הטיפה הוי חק תוכות.
ויותר נראה לענ"ד שאין זה נקרא תוך האות [דאין תוך, אלא אות שיש לה חלל המוקפת ג' מחיצות כמו שכ' המשנה ברורה (סי' לב ס"ק לה, בשם הפרי מגדים) ואז החלל הוא שייך לאות], אלא חוצה להאות, וע"פ הנתבאר לעיל מותר למחוק טיפות דיו הללו ואין במקרים הללו חק תוכות.
וכן יש להסתפק בנפלה טיפת דיו לתוך כ"ף פשוטה ונראית כפ"א פשוטה או כה"א [ציור 4] האם זו פסולה כדין נפלה דיו לחלל הדלי"ת ונראית כה"א, או כשאר האותיות שהזכרתי שאין במחיקת הדיו משום חק תוכות.

ביאור נוסף על סעיף זה, ראה: פורום לנושאי סת"ם: חק תוכות

יום שלישי, 17 בינואר 2012

שאלה על רי"ש

הרי"ש יש לו זנב גדול, יש כאן שאלה שמא היא דומה לדלי"ת. אז נשאל לתינוק, ותינוק קראה רי"ש.
עכשיו נסתפקתי בספק חדש, איפה רגל הרי"ש? אם הוא הפנימי אזי הזנב הוא עקב ואם כן הוא דלי"ת, ואם הזנב היא בעצם ירך הרי"ש, אני צריך למדוד האם יש בה שיעור מלוא אות קטנה כנדרש, נראה לי שבדוחק יש בה שיעור מלוא אות קטנה, ואם כן המשך הרגל הפנימי הוא כלום. אז אולי הוא שינוי צורה כי יש כעין שני רגלים [אבל תינוק קראה רי"ש!] אבל היות שתינוק קוראה נראה לי שמותר לתקנה כלומר לחבר את שתי חתיכות הירך להיות אחד.
אך השאלה האם זו היתה כשרה מקודם?
וכן מה היה הדין אם לא היה בזנב שיעור מלוא אות קטנה, האם ניתן לצרף שני קטעי הרגל כדי לקבל שיעור אורך הרגל? [אין זה מסתבר].

חומר למחשבה!

אני צריך לציין שלא ראיתי את התפלין בפועל אלא רק צילום, והצילום מוגדל פי כמה מהמציאות - יתכן שבמציאות ההפרש בין הזנב העבה והרגל המתעקם פנימה אינו נראה כלל לשתי חתיכות כך שלמראית העין האמיתית אין שום שאלה!

מלה מיותרת בתפלין, ספר תורה

תפלין שראיתי אתמול, הסופר כתב 'פטר' מיותר והניחה כך [התפלין היא מכתב יפה וישן, ופסול מיושן בגלל מחיקת אותיות].
עלה לנו ספק - מה הדין בס"ת שכתב הסופר מילה מיותרת בצד הגליון, וקיפלה במקום התפירה כך שהמלה אינה נראית ואינה נקראת, האם נקראת זו יתרת לפסול או שמא משום שאינה נראית אינה פוסלת את הס"ת?
אני חושב [לא עיינתי בדבר כעת] שבדיעבד מלה שאינה נקראת כלל עם הספר אינה פוסלת.

יום שני, 16 בינואר 2012

היכר ציר בדלת ממ"ד

נשאלתי בחדר ממ"ד שיש לה דלת בטחון הנפתח החוצה לתוך אויר הדירה, ואע"פ שהחדר מיועד ובנוי למטרות בטחון, מ"מ בני הבית משתמשים בחדר זה לצרכי דירה באופן שחייב במזוזה כחדר דיור. היכן יש לקבוע את המזוזה לפי מנהג חב"ד דאזלינן בתר היכר ציר, כי כאן נפתחת הדלת החוצה מהחדר לחלל הבית?
השבתי שיש לקבוע את המזוזה לכיוון החדר ולא לכיוון חלל הבית, ולדעתי במקרה כזה לא שייך לומר הלך אחר היכר ציר.
כי הטעם בהיכר ציר הוא, שההיכר ציר מורה לאיזה חדר הדלת שייכת, ולאן שהדלת שייכת שם הוא עיקר החיוב במצוה וגם כיוון הכניסה, משא"כ בדלת זה שלא נעשה למטרות דיור כלל אלא למטרות בטחון, ואדרבה למטרות בטחון הוא נפתח החוצה במקרה של הדף שלא יפגע במי ששוהה בחדר, א"כ דלת זה לא רק שאינו חלק מהדיור, אלא נבנה באופן ההפוך לצרכי הדיור וכניסה, על כן לא שייך לילך אחר היכר ציר. ומכיון שפשוט שהכניסה לחדר הוא מבחוץ, יש לקבוע על ימין הכניסה לתוך החדר.