יום שישי, 25 במאי 2012

פ"א משונה

מזוזה זו העלתה בפורום באנגלית - הפאי"ן פסולות. הכתב הוא ספרדי ובפ"א הספרדית עושים קוץ קטן יורד מהנקודה, סופר שלפנינו הוריד את הקוץ עד כדי סגירת החלל כולו. לענ"ד פשוט שזה שינוי צורה והפ"א פסולה.

אפשר להגדיל את התמונות.  אותה מזוזה עם סימון הפאי"ן הפסולות:

מזוזה נוספת מאותו סופר:

יום חמישי, 24 במאי 2012

האם יש מספיק חלל למ"ם?

נראה, הואיל ויש קצת חלל לכ"ף שבמ"ם, ולא נשתנה צורת המ"ם [והיא כשרה בשעת הדחק] - על כן מותר לגרר תוך המ"ם כדי להרחיב את החלל. [אין בזה משום חק תוכות, כי צורת האות ברורה, ויש בה קצת חלל, ואיננו חוקקים את צורת האות, אלא מרחיבים את החלל לבד].

אל"ף שהיודי"ן מחוברים באמצע

מנהג העולם לפסול אל"ף כזה משום ששתי היודי"ן מחוברים למרכז ומייצרים [תמונה מגונה כעין צלב, או צלב קרס] X

אמנם באמת שורת הדין שאין כאן שום פיסול או שינוי צורת האות, אלא שראוי לתקן האות [משום המנהג] ע"י הוספת מעט דיו לרגל האל"ף לצד שמאל, וגרירת מעט מעובי הירך מצד ימין. ויש להקפיד לגרר רק מעט כדי שישאר בודאי חלק מהירך המקורי, כדי שלא להכנס לשאלה של "פנים חדשות באן לכאן" שיש סוברים שיהא בכך שלא כסדרן.

התמונה השניה מדגימה תיקון כזה. ההוספה מסומנת באדום, והגרירה בירוק.

רי"ש פסולה


כ"ף פשוטה שקצת מרובעת


שתי כפי"ן פשוטות שלאחר הכתיבה, מחמת תנאי חום, התפשט הדיו ונמרח קצת בכמה מקומות בתפלין, ובכפי"ן נוצר קוץ או מעין זוית המרבע את הכ"ף. מה דינה?
נראה לי להקל ולגרר את הריבוע הזה, היות שאירע לאחר הכתיבה, וגם אינו ריבוע גמור. מבואר בשו"ת צמח צדק או"ח בענין כ"ף פשוטה המרובעת מתחילת הכתיבה שזה דעתו מעיקר הדין [שמותר לגרר ריבוע הזוית], אלא שהחמיר להוסיף דיו ולעגלה בכתיבה, ולא לגרר את הריבוע. ושם דיבר בכפי"ן שנכתבו כן מתחילתם. לכן במקרה שלפנינו, נראה לי שלכתחילה אפשר להקל ולגרור.

על ח'


האם זהו חיבור ר' עם ז', ולא ח', ולכן פסול?

יום רביעי, 23 במאי 2012

נו"ן פשוטה מאוד קצרה

אפשר להגדיל
הנו"ן ב"נתן" מאוד קצרה - נראה לי שאפשר לשאול תינוק.

מזוזה פסולה עם שפע רב של בעיות

מזוזה פסולה עם שפע רב של בעיות, חלקם סימנתי למטה.

נו"ן פסול

הנו"ן של אנכי פסול, אין לו מושב.
הפ"א של נפשך כשר בדיעבד.
התמונה ניתנת להגדלה
בבקשה עשו הגהה, יתכן שתמצאו עוד בעיות ושאלות ?!

זיי"ן מעוותת

הזיי"ן המסומנת מחוברת בצד ימין - דבר שעושה אותה לכעין וי"ו, ונוהגים לפסול.
במקרה שלפנינו אולי יש להקל בשאלת תינוק ותיקון, בגלל שניכר עדיין זוית קצת של הראש העובר.

יום שלישי, 22 במאי 2012

ן' בעלת גג רחב

האם זהו שינוי צורה ופסול?

מזוזה מעשה ידי סופר??

חלק מהמזוזה הזו העלתה אתמול - בשאלה של עיי"ן משונה [כל העייני"ן שבמזוזה בנויים בצורה זהה]. ניתן להקיש על התמונה להגדלתה.

אני די משוכנע שהמזוזה הזו לא נכתבה על ידי סופר [ועדיף לא לנחש מי היה יכול לכתבה !!]
ציור העיי"ן הזו, פשוט אצלי שהוא לא למד היאך צריך לכתוב את העיי"ן.
עוד אינדיקטור להשערתי הוא החי"ת העשוי משתי ווי"ן [תמונה למטה]. אמנם חי"ת כזה כשר בדיעבד, אבל הצד שמאל של החי"ת צריך להיות לכתחילה זיי"ן, ולא וי"ו. הסיבה שהוא עושה ווי"ן במקום זיי"ן מצד שמאל, כי זה פשוט יותר קל ומהיר.
נשאר לי רק לנחש האם הוא לא [סופר ולכן לא] למד, או שהוא מצפצף על מה שלמד ??!!

צ' כשחיבור ה-י למטה ופנימה קצת



האם אלה צדיקים כשרים?

נ' עם גג רחב הנוטה שמאלה

האם ה-נ' פסולה ?

נוני"ם בעייתיים


האם הנוני"ם פסולים?

יום שני, 21 במאי 2012

וי"ו עם הפסק בראש מצד ימין

בוי"ו יש הפסק ופגם - ברור שצורתו ניכרת ומותר לתקנה, כי פגם זה טפל.

הקש להגדלה - אז נראה תמונה אחרת - הפגם מאוד ניכר. אם זו היתה התמונה האמיתית, היינו דנים אותה למעין זיי"ן.
חשוב לראות את התמונה דוקא בגודל האמיתי, ולא בהגדלה שמוציאה אותה מצורתה המציאותית.

עיי"ן משונה

מזוזה עם כתב חלש - העיי"ן של עיניך פסול משום שינוי גמור בצורתה.

יום ראשון, 20 במאי 2012

גימ"ל משונה


חתכתי את המילה דגנך מהמזוזות שהבאתי שבוע שעבר.
האם הגימ"ל הזו כשרה?

יום שישי, 18 במאי 2012

נוני"ן פסולים

כל התמונות הללו ניתנים להגדלה
עוד מזוזה עם בעיות. פסלתי את הנו"ן של נפשך, ושל ונתתי.

אותו סופר אותן בעיות

אותו סופר אותן בעיות. בעיה חדשה ה"א של שם ממש כתי"ו.

מזוזה - נו"ן כמו בי"ת

אפשר להגדיל
מזוזה בעייתית, סימנתי כמה מהבעיות שיש בה (יתכן שיש עוד). פסלתי את הנו"ן של ושננתם.
להלן אותה מזוזה עם סימונים.

יום חמישי, 17 במאי 2012

רווח בין הפרשיות בתפלין של יד

מבואר בפוסקים שלכתחילה צריך להניח רווח בין הפרשיות כב' אותיות גדולות. כאן בשורות העליונות ניכר שהרווח הוא כאות אחת גדולה בלבד. וכן הרווח שבין הפרשיות משתוה לרווחים שבין המילים שבתוך הפרשיה עצמה, אעפ"כ בדיעבד נראה פשוט שזה כשר שהכל הולך אחר המראה הכללי של הפרשיות, והיות וניכר ברור תחום סיום פרשה הא' ותחום התחלת פרשה הב' והבדלתם, הרי זה כשר, כי אינן מעורבים. 

יום רביעי, 16 במאי 2012

שאלה יפה על צד"י פשוטה

שאלה יפה על צד"י פשוטה הועלה בפורום באנגלית  The STa"M Forum: Tzade Sofit
מה דין צד"י זו בסוף המזוזה?
פשוט שאין בעיה של כתיבה כסדרן וניתן למחקה כדי לתקנה. השאלה מה דינה?

נראה לי שהיא פסולה משום שהיו"ד מחוברת במקום שאין לה ליגע, וגרירת הנגיעה לבד תהא חק תוכות [אני מודה שיש קצת להסתפק בזה, כי ניכרת היטב צורת הצד"י לכל, ותינוק בודאי יכירה, והנגיעה אינה ממש בכל עובי היו"ד. מכל מקום למעשה אין להקל ולהפריד נגיעתם, כדי שיוכל אחר כך למשוך רגל חדשה לגוף] על כן צריך לבטל צורת האות בכדי לתקנה.
וזה תלוי בדיני כתיבה בפיסול, שאם נכתב היו"ד הראשון אזי הגוף שלאחריו נעשה בפיסול וצריך למוחקו כולו, ואם הגוף קדם ואחר כך הדביק היו"ד בפיסול, אזי צריך לגרור כל היו"ד לבדו.

יום שלישי, 15 במאי 2012

יו"ד עם רגל ארוכה

התמונה מצד ימין היא היו"ד במלה "בניכם" בהגדלה.



א.  אצל רוב העולם מקובל בפשיטות שיו"ד זו היות שרגלה כפופה היטב לפניה, ויש בה קוצי היו"ד, ודאי ניכרת היא כיו"ד וכשרה ומהודרת היא. אמנם לענ"ד נראה שעל פי הלכה, זו אינה יו"ד כשרה.

שאלה: האם יתכן אות שניכרת היטב לתינוק מה היא, ותהא פסולה משום איזה שינוי בצורתה [כלומר צורתה מצד ההלכה]?
תשובה: כן !
א. ה"א וקו"ף שנוגעים נגיעה דקה לגגן, אע"פ שתינוק מכירן, פסולים.
ב. כ"ף פשוטה מרובעת עם זוית, כתב הברוך שאמר אע"פ שתינוק מכירה אינו מועיל.
ג. יו"ד שחסר עוקצה השמאלי [עוקץ ר"ת] פסולה, אע"פ שתינוק מכירה היטב כיו"ד.
אלו רק קצת דוגמאות ברורות מהפוסקים, שישנם – נוסף לשינויי צורה הנגרמים בביטול צורת האות, כי נשתנתה לאות אחרת, כגון דלי"ת שנראית כרי"ש, יו"ד כוי"ו, בי"ת ככ"ף ... – פסולים של שינוי צורה הלכתית. כלומר, מטעם הלכתי נחשב אות זו שבטלה צורתה ואין לה צורת אות הנדרשת ע"פ הלכה. בכל שלושת הדוגמאות שנקטנו, אע"פ שאין האות מתחלפת באות אחרת, פיסולה היא משום שחסר בהלכות צורת האות.
הכ"ף חייבת להיות עגולה, הה"א וקו"ף לא יגעו לגגן, היו"ד תהא לה עוקץ שמאל.
קיצור:  ב' אופני פסול באותיות, א. שינוי צורתה לאות אחרת [ובכלל זה שינוי גדול שאבדה האות צורתה לגמרי אע"פ שאינה נדמית לאות אחרת], ב. שינוי צורה הלכתית.

ב.  האם יש שיעור [מדידה] לאותיות מסויימות? כלומר, האם יש שיעור שנדרש לאות מכח הלכה, ולא מכח שמירת צורתה שלא תדמה לאחר וכדומה.
תשובת דבר זה תלוי בביאור ההלכה בגמרא [מנחות כט,ב] "ניקב תוכו של ה"י כשר יריכו פסול .. אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ...
מהו שיעור אות קטנה? בבית יוסף [אורח חיים סי' לב, בדפוס חדש עמ' קלח ד"ה ניקב] מובא ב' ביאורים. דעת המאירי שנשתייר מלוא אות קטנה דידה [כלומר שלה] של הה"א. כלומר נשתייר קצת מהירך שראוי עדיין להקרא ה"א הרי זו כשרה. [זוהי סברת המאירי למעיין בדבר, ולא טרחתי להאריך].
דעת המרדכי שנשתייר מלוא אות קטנה שהיא יו"ד הקטנה שבאותיות. כלומר אם נשתייר בירך שיעור מינימום של יו"ד, הרי זה נקרא ירך ואם לאו אינו ירך.
הנפקא מינה בין ב' הביאורים הללו, הוא רחב מאוד.
לפי המאירי בעצם יש כאן שאלה על תמונת האות הנראת לעינים האם עדיין היא נראית ה"א או לא, אבל אין לזה שיעור מדידה חיצוני. ואילו למרדכי יש שיעור מדידה שהוא שיעור מינימום לכל אות להיקרא ירך. שיעור זה כגופו של האות הקטנה יו"ד. מעתה למרדכי לא מהני מה שתינוק מכיר את האות בפחות משיעור זה, כי חסר בשיעור האות ע"פ ההלכה. וכן מבואר בדבריו.
הרי שה"א שנפסק ירכה ונשתייר פחות משיעור עובי הקולמוס, אם תינוק מכירה למאירי היא כשרה שנשתייר מלוא אות דידה, ואילו למרדכי פסול ולא מהני קריאת התינוק, כי חסר שיעור אות קטנה הדרוש ע"פ ההלכה.
קיצור:  מחלוקת מאירי ומרדכי, למאירי לא מצאנו שיעור הלכתי לאורך האות, אלא הכל תלוי בהבחנת תינוק. ולמרדכי יש שיעור הלכתי המעכב באות [כמלוא אות קטנה – יו"ד] ואע"פ שניכרת לתינוק, אינה כשרה.

ג.  על פי מחלוקת זו, נחלקו גם בביאור המשך הגמרא מנחות שם: איפסק וי"ו דויהרג בניקבא, אמר ליה זיל אייתי ינוקא אי קרי וי"ו או יו"ד.
למאירי קריאת התינוק בין וי"ו ליו"ד בעצם היינו הך כבעיית הה"א אי נשתייר בה מלוא אות קטנה, כלומר בשני המקרים אם נשתייר צורת האות היא כשרה. אלא שההבדל בין שני המקרים, אות ה"א אינה מתחלפת מחמת ירך קצר לאות אחרת, וצריך להבחין האם עדיין יש בה מלוא אות קטנה דידה, כלומר ה"א קטנה. ובוי"ו האם נשתייר וי"ו קטנה, כי מתחלפת ביו"ד, ולכן תיבחן בשאלת תינוק. [במלים אחרות: שתי אופני שינוי צורה שנזכרו בקיצור לאות א, שינוי גדול שאבדה צורתה הגם שאינה דומה לאות אחרת, ושינוי קטן אבל מתדמה לאות אחרת].
אולם המרדכי נתקשה למה לא אמרו גם במקרה זו אם נשתייר כמלוא אות קטנה בירך הוי"ו היא כשרה, כמו שאמרו בה"א?
ותירץ המרדכי דבוי"ו היות שהיא אות פשוטה [שאין לה אלא ירך אחד] הרי אם לא תשתייר אלא כמלוא היו"ד, הרי זו יו"ד ולא וי"ו. על כרחך ששיעורה יותר ממלוא אות קטנה, והיינו שאריכות רגלה יצאה מכלל יו"ד לעיני תינוק. אם כן חייבת דוקא להיות אות [ארוכה קצת – פשוטה] בשיעור ירכה, שתהא הירך דוקא יותר ממלוא אות קטנה.
ואם כי יתכן שאין נפק"מ בין המאירי למרדכי לענין הוי"ו בדין הנ"ל. נפק"מ רבתי לאותיות אחרות. כתב המדרכי אותיות הפשוטות כגון הזיי"ן והנו"ן פשוטה. כלומר, הזיי"ן צריכה להיות אות פשוטה כי כולה ירך כמו הוי"ו, וירך זו צ"ל ארוכה יותר מקולמוס, דאחרת אינה זיי"ן [אות פשוטה] אלא שיעור יו"ד לבד, ואע"פ שהתינוק יכירנה זיי"ן משום שראשה עובר על ב' הצדדים, מ"מ חסר לה בשיעורה ההלכתי ופסולה.
משא"כ למאירי סביר להניח שזיי"ן שירכה קצרה, שיעורה כמלוא אות קטנה דידה [אפילו פחות מעובי הקולמוס] בדיוק כמו ירך הה"א.
זו רק דוגמא אחת למחלוקתם.
קיצור:  המשך מחלוקת מאירי ומרדכי, לסברת המרדכי הנ"ל שיש שיעור הלכתי לאות, נתחדש שיש שני שיעורים, מלוא אות קטנה לאותיות שאינן פשוטות כגון ה"א דלי"ת תי"ו וכדומה, ושיעור יותר ממלוא אות קטנה לאותיות הפשוטות כוי"ו וזיי"ן.
רמ"א [סי לב סעיף טז] ושו"ע רבינו [שם סעיפים יט, כ] פוסקים כשיטת המרדכי הנ"ל.

ד.  האם יש שיעור לאות יו"ד?
נראה פשוט שזה תלוי במחלוקת הנ"ל. למאירי הרי אין שיעור מדוד לשום אות, והיו"ד בכלל. אבל למרדכי ששיעור ירך האות ה"א היא כמלוא אות קטנה, כלומר יו"ד. על כרחך שזו גם שיעור היו"ד גופו, דאחרת "נפל פיתא בבירא" אנו מודדים דבר בשיעור אות שאין לו שיעור !!? [אם כן גם לירך הה"א אין שיעור].
ומסתבר שלפי שיטת המרדכי הנ"ל, כשם שיש שיעור מינימום ליו"ד [מלוא אות קטנה הנ"ל] כן יש שיעור מאקסימום לאורך היו"ד, שאינה יכולה לעבור שיעור זה, מטעם שיעורי האות. הרי שיעור הוי"ו הוא ארוך כדי שתהא אות פשוטה, ולכן ירכה ארוך כנ"ל יותר ממלוא או"ק. אם כן היו"ד אי אפשר לה להיות ארוכה כל כך כשיעור וי"ו, משום שאזי יצאה מכלל אות קטנה, והפכה לאות פשוטה.
קיצור:  לשיטת המרדכי [וכן הלכה] שיעור היו"ד הוא, גופו כעובי הקולמוס ולא פחות, ואורך רגלו עד קולמוס ולא יותר, שאם ארוכה מזה יצאה מכלל 'אות קטנה' והפכה ל'אות פשוטה'.

ה.  כמו כן יש להעיר ולבאר את לשון האלפא ביתא [קובץ ספרי סתם, הוצאת הרב משי זהב, עמוד רו] בשיעורי קולמוסים:  "יוד ארכה כעובי קולמוס".
וכתב המקדש מעט [סדר האותיות יו"ד ס"ק ו] "וקאי על אורך הרגל" וכן פירש במנחת סלת על האלפא ביתא שם [הערה 36].
ובמחכ"ת טעו בזה !! לפי דבריהם שיעור אורך היו"ד הוא ב' קולמוסים, קולמוס אחד לראש-גוף, ואחד לרגל, סך הכך שיעור היו"ד ב' קולמוסים. א"כ שיעור מלוא או"ק בירך הה"א הוא ב' קולמוסים,
אם כן אין לנו הדין בנפסק ירכו של ה"א כלל - בכתב שלנו ששיעור גובה האותיות ג' קולמוסים [ורק בכתב ארוך אפשר לקיים הדבר, ואין אנו נוהגים כן ולא טרחתי לבאר]. ועוד יותר היה צריך לפסול כל ההי"ן רישי"ן ודלתי"ן וכדומה שאין בירכן שיעור מלא ב' קולמוסים ולא פחות, ולא נהגו כן.
ועוד שברגל שמאל של הה"א אם שיעורו כמלוא יו"ד, א"כ היאך אפשר שיהא הירך בשיעור זה [בכתב שלנו] ולא יגע לגג!
אלא פשוט שכוונת הא"ב ששיעור גופו של היו"ד כעובי קולמוס. כלומר ולא פחות, משום שצ"ל מלוא אות קטנה כנתבאר לעיל. ולא הזכיר שיעור הירך כי אין לירך של היו"ד שיעור!!!!
כלומר אין לו שיעור מינימום, אלא סגי בירך כלשהו הניכר היטב לעין, שיהא לו תמונת היו"ד. אבל יש לו שיעור מקסימום [כלומר בדיעבד] שאסור שיהא יותר ארוך מעובי הקולמוס. דאחרת אינה יו"ד אלא מבחינה הלכתית בטלה צורת האות יו"ד, ונהפכה לאות פשוטה [וא"ו] מבחינה הלכתית. וכנתבאר לעיל פסול בצורת האות מבחינה הלכתית, לא מועיל כלל מה שתינוק מכירו.
קיצור:  שיעור אורך ירך ימין של היו"ד, לכתחילה פחות מעובי הקולמוס ואין לו שיעור מדוד במינימום, וסגי כל שהוא ניכר היטב בתמונת יו"ד.
שיעור אורכו בדיעבד, עד [כלומר שלא יעבור] קולמוס אחד. ארוכה יתר מכן אינה יו"ד ופסולה.

ה"א המתחלפת בתי"ו או חי"ת

אפשר להגדיל. סליחה על הפלש

המזוזה הזו יש בה ההי"ן שדומים לחי"ת או לתי"ו, משום שהירך שמאל קרובה ביותר לגג אע"פ שאינה נוגעת. לענ"ד חייבים לשאול תינוק האם הן ה"א או חי"ת או תי"ו, ואם ברור לנו שנתחלף צורת הה"א לצורת תי"ו או חי"ת אע"פ שנפסקו מעט מגגן [הפסק "שאינו ניכר להדיא"] הרי אלו פסולים.
סברתי בזה בנויה על מה שביארתי בענין "בכור" שהכ"ף ווי"ו סמוכות ביותר זו לזו, שנעשו מ"ם אע"פ שאינן נוגעים זה לזה.
אמנם רוב הרבנים [ומכללם הרב החסיד ר' שמאי גרוס שליט"א] מכשירים, לשיטתם במקרים הללו. סברתם היות שעינינו רואות שאין נגיעה, א"כ אין מקום לשאול תינוק כי אנו רואים שהאות כשרה [אע"פ שנשתנה האות מעט]
אין סברתם נראית לי נכונה לדין [בפרט ע"פ שיטת רבינו בשו"ע סי' לב סעיף ל], אלא כל אות שיש בה שינוי אפילו מעט ותינוק אינו קוראה כדין, אזי היא פסולה.

למטה תמונת אותו המזוזה, כאשר מסומנים חלק מההי"ן בקוים אדומים. וכן תמונה של כמה דוגמאות מבודדות, שוב פעם סליחה על הפלש שמפריע.
שאלה זו העליתי בעבר גם בפורום באנגלית  The STa"M Forum: questions on tzuras ois  וזו התמונה - הה"א השניה בשם הק' היא דומה לבעיה כאן.

יום שני, 14 במאי 2012

זיי"ן ארוכה בראש התיבה

הזיי"ן של 'זבת' ארוכה - צריך לשאול תינוק אם היא זיי"ן או נו"ן. ויש לכסות לפני כל תינוק את שאר האותיות ואת הריוח בין התיבות, כי אחרת יתכן שיזהה שאינו נו"ן משום שעומדת בראש התיבה ולא כאות סופית בסופה, ולאו דוקא משום שצורתה זיי"ן.

יום שישי, 11 במאי 2012

פ"א משונה

ראיתי פאי"ן כעין זה שבימין החלל הבליטה אינה מדובקת לגמרי לגוף הפ"א, ונראית כפ"א עם שתי נקודות בחלל !

אני מוסיף כאן תמונה המדגימה קצת יותר את הבעיה.

יום חמישי, 10 במאי 2012

השכרת חדר הארחה 'צימער'

שאלות בנוגע להשכרת חדר הארחה לכמה שבועות [בארץ ישראל]:
א.  מי חייב לקבוע מזוזה על הדירה/החדר, בעל הבית המשכיר או השוכר?
ב.  אם אין מזוזה על הדירה, [במקרה ובעה"ב חייב בכך] האם מותר לשוכר לקבוע מזוזה שם?

תשובה:  דין השוכר את החדרים/דירות הללו תלוי אם הן בגדר שכירות בית או פונדק. כי בארץ ישראל השוכר בית חייב לקבוע בה מזוזה מיד, ואפילו אם תקופת השכירות היא ליום אחד בלבד. אבל הדר בפונדק [מלון] פטור מלקבוע מזוזה בחדרו עד שלושים יום, כלומר עד לאחר שדר שם כבר שלושים יום.
מה מגדיר מהו שכירות בית ומהו פונדק? נראה שכל דירה/חדר שאין השוכר אוכל בו בצורה רגילה סעודת קבע [במלים אחרות: אין בו מטבח] הרי זה כחדר במלון ופונדק. אבל כל שהשוכר לן בו ואוכל בו סעודותיו הרי זה שכירות דירה גמורה.
ואם כן החדרים הללו שהשוכר מכין סעודותיו לעצמו ויש בהם מטבח, הרי זה כדין שוכר בית וחל חיוב קביעת מזוזה על השוכר ומיד.
אבל פונדק והוא מקום לינה בלבד ללא מקום אכילה ראוי, פטור ממזוזה עד שלשים יום.

בנוגע למי חייב - בעה"ב או השוכר, אם בעל הבית בעצמו משתמש בחדרי ההארחה לצרכיו, כגון לארח משפחתו וכל כיוצא בזה, הרי זה מחדרי דירתו והוא חייב לקבוע מזוזה על פתחי הדירות. אבל אם החדרים מיועדים אך ורק לאורחים, ולעולם אין בעה"ב משתמש בהם לעצמו, הבעה"ב פטור, והאם השוכר חייב ומתי - דינם כנ"ל, תלוי אם הם בגדר שכירות או פונדק.
(אמנם ראה בספר מזוזות מלכים [דף כט עמוד ב, אות ח] בשם ערוך השלחן [ס"ס רפו] דבעל הפונדק ישראל שיש לו חדרים לאורחים, הבעה"ב חייב (מן התורה) במזוזות על כל החדרים הללו, משום דביתו הוא. ולענ"ד, דהם מדברים רק בחדרי ביתו כמו פעם שהיו חדרי ההארחה בתוך ביתו ממש, או שמשתמש בהם לצרכו כמו שכתבתי).

יתכן בחדרי ה'צימער' הללו שגם בעה"ב משתמש בהם לצרכו והוא חייב בהם, ועומדים גם להשכרה בחדשי הקיץ, וגם השוכר חייב במזוזה. במקרה זה אם אין בהם מזוזה, הרי בעת שבא השוכר לדור בה החיוב מוטל עליו, ואינו יכול לתבוע מבעה"ב שיקבע בה מזוזה עבורו.
ואם החדר הוא בגדר פונדק שפטור ממזוזה, ובעה"ב לא קבע בו מאיזו סיבה (בין שהוא פטור מכך או חייב ולא עשה כן), נראה לי שרשות ביד הלן [האורח] לקבוע מזוזה לעצמו כל ימי שהותו שם. [ומן הדין נראה לי שאם רוצה בכך (לפי מנהג אשכנז שנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא אע"פ שפטורות) מותר לו לברך על קביעת המזוזה, אע"פ שפטור הוא מן המצוה משורת הדין. ראה חובת הדר פרק ג הערה ז].

דירת קיץ / דירת שבת

ל"ג בעומר - יום שמחתו של רבי שמעון בר יוחאי 'זכותו מגן לנו'

דירת קיץ השייכת לבעלי בתים [ולא חדרים מושכרים] שהמה הולכים לדור שם כמה שבועות בקיץ, וכן דירות שבת [ישנם בעלי בתים חשובים שיש להם דירה מיוחדת לשבת, הקרובה לבתי כנסת שלהם בערים גדולות] מה דינם לענין חיוב מזוזה?

נראה לי פשוט שחייבים במזוזה בכל מקרה, ואין זה בכלל דירת ארעי או מלון, אלא יש חיוב גמור על בעה"ב לקבוע בהם מזוזות אפילו אם לעולם אינו דר שם אלא יום או יומיים בכל שבוע או שנה, ואפילו בחוצה לארץ. ולא נאמר דין פונדק ומלון, או אפילו השוכר, עד ל' יום, אלא בדירה שאין לדר שם בעלות שלימה, אבל דירה גמורה הראויה למזוזה מצד עצמה, והבעלות מושלמת חייבת מיד. ודירת יום אחד דיור גמור הוא, ואינו דיור ארעי לפטור מהמצוה. [עיין בספר חובת הדר פ"ג הערה יח].

ויש להעיר מהגמרא מנחות [לב,ב] של בית מונבז היו עושין בפונדקותיהן כן זכר למזוזה.
ופירש"י: פונדק היינו בית שלנין בו עוברי דרכים בדרך ואין חייבין במזוזה דלאו דירת קבע היא .. ושל בית מונבז המלך כשהיו מהלכים בדרך נושאין מזוזות עמהם ותולין בפונדק במקל עד הבקר זכר למזוזה לפי שלא היו דרין לעולם דירת קבע אלא הולך היה מעיר לעיר בכל מלכותו. ע"כ.

ולכאורה של בית מונבז למה היו פטורין ממזוזה בפונדקותיהן, והרי היו מלכים וא"כ לכאורה הפונדק שלהם, ובבעלות שלו חייב במזוזה מיד אפילו לדיור יום אחד?
ויש לומר, א) או דהפונדקות לא היו שלהם, אלא של משכירים ולכן היו פטורים מן הדין. ב) ואפילו היו שלהן, גדר פונדק שונה מהשכרת דירה. דהשכרת דירה הרי זה דיור גמור שקבוע בו חפציו, משא"כ בפונדק אפילו היא שלו אינו דיור קבע כלל כי אינו מניח חפציו שם באופן קבע.
ופירוש רש"י "בית שלנין בו עוברי דרכים בדרך" נראה לפרש שפונדקאות הללו, היו מקומות שלנין בו כל יום עוברי דרכים אחרים, ולכן אין לאף אחד שם דירת קבע [ואפילו אי נימא שהבעלות על המקום היה של המלך, (הגם שלא מסתבר, ולא משמע כן בפי' רש"י) מ"מ אין זו דירת קבע כלל].

אם כן דירות שבת וקיץ שהבעה"ב מניח חפציו שם כל הזמן ובאופן קבע, הרי זה דירה גמורה לאותו יום או שבוע שדר שם, וחייב במזוזה מיד, ואינו פונדק כלל.

כתב מתחת השירטוט, עקב בי"ת דהוי

שתי שאלות:
א.  בשורה שלישית הה"א נמוך מהשירטוט - יש דיון באחרונים על כך, נלע"ד שזה כשר. ואם אין הכתב נוגע או סמוך לשירטוט, אינו מעכב. [לכל הפחות באות אחת יוצאת דופן, או אם כל הכתב מסודר יפה אלא שנמוך מהשירטוט. אך אם הכתב עולה ויורד וכולו אינו מסודר, יש לדון בדבר. כי משמעות תשובת רעק"א שיש לפסול בכך. וגם בדבר זה צ"ע לדינא].

ב.  בשורה חמישית "ואבדתם" התבוננו היטב [אפשר להגדיל] ותראו שעקב הבי"ת דהוי ביותר [כנראה שמעולם לא נתפס הדיו שם] ועיקר הדיו השחור נראה כמעט ברור ככ"ף. [קיבלתי תמונה זו מחבר, כך שאינני רואה את המזוזה בגודל ובצבע אמיתי, וצריך לבחון היטב הדבר במראה עינים במציאות, ואי אפשר לדון בדבר רק על סמך הסקן - אבל הדבר ראוי לתשומת לב].
דבר כעין זה כבר נידון, ראה  מ"ם סתומה שהדיו דהה/התפורר  ושמה צויין שיש רבנים המתירים לתקן האות על סמך הדיו הדהוי.

יודי"ן ארוכין

אני יודע שכבר דיברתי על זה - אבל חובתי לפרסם הדבר, שוב ושוב.
לעניות דעתי היודי"ן המסומנים פסולים, הם ארוכים מדי ויש בהם הגדרת אות וי"ו, כי הרגל ארוך הרבה יותר מהראש.
כל העולם מקיל וסומך על שו"ת מהרש"ג שמכשיר, משום שכל תינוק מכירה על ידי כפיפת הרגל היטב.

יום רביעי, 9 במאי 2012

לרווחא דמילתא

שתי הזייני"ם ניכר היטב הפירוד שביניהם, והן כשרות. אין כאן שאלה על התדמותן לחי"ת שנפסק החוטרא פיסוק שאינו ניכר כל כך, שדינה חי"ת והיתה פוסלתן מזייני"ן.

הדבר פשוט, ואולי יהא תועלת למאן דהו.