יום שישי, 28 בפברואר 2014

גימ"ל - רגל שמאל קו לבד

רגל שמאל של הגימ"ל הוא קו פשוט גולם ללא ראש (צורת יו"ד). למנהג אשכנז יש לפסול גימ"ל זה, עד שיתקנה. אבל תיקון מועיל לעשות לה כעין ראש בולט.
אמנם אינני יודע מה מנהג ספרד לפסוק במקרה כזה. אך נראה לי שזה צריך להיות פסול גם למנהג ספרד!!

יו"ד שנפסלה

נמרח דיו מהיו"ד - והרי היא כעת כעין זיי"ן קטנה ופסולה.

דיבוק רי"ש ופיסול

תיקון בספר תורה - הרי"ש נדבקה לעי"ן. הרי"ש הזה פסולה משום שדיבוקה לעיי"ן מייצר לה [עקב טוב ו]צורה של דלי"ת. צריך לגררה ולחזור ולכתבה כהלכתה.
(הכ"ף פשוטה יש בה מריחה מעט, לא נפסלה ומותר לנקות).

יום חמישי, 27 בפברואר 2014

נו"ן עם ראש הפוך

נו"ן עם ראש הפוך - נהוג לפסלו משום שהוא דומה קצת ל[חצי] צד"י.

שיעור גג האות או המושב

בתי"ו הזה יש לשאול שתי שאלות.
א. האם יש בה צורת האות – נראה פשוט שיש בה צורת אות תי"ו.
ב. האם יש שיעור בגגה?
ועל כן צריך לברר האם יש שיעור לגג מבחינת שיעורי קולמוסים, ואם כן מהי?
בשו"ע רבינו (סימן לב סעיף כא): אין מכשירין ע"י קריאת התינוק אלא כשאנו מסופקים אם אורך האות הוא כשיעור או אם רוחב האות הוא כשיעור כגון ד' שנכתבה קטנה כעין יו"ד שאם תינוק קוראה ד' כשרה.
דברי רבינו כאן הן המשך למבואר בסעיף כ' דאותיות פשוטות כגון וא"ו וזיי"ן לא סגי להו שיעור ירך מלוא אות קטנה, אלא שיעורן בכדי שתינוק יקראם. וביארתי במאמר "שיעור ירכי אותיות" פורום לנושאי סת"ם: שיעורי ירכי אותיות - שיטת שו"ע אדמו"ר הזקן  שדעת רבינו דאות פשוטה עיקרה ירך ולא הגג, ולכן צריכה להיות ירכה עיקר האות, וצריכה להיות דוקא קו ארוך יותר מנקודה כיו"ד, ולכן שיעור ארכה צריכה להיות יותר משיעור מלוא אות קטנה.
וא"כ כאן בסעיף זה ממשיך בנושא הנ"ל, ומבאר שלא מועיל קריאת תינוק אלא בספק האם יש בה כשיעורה וכו'. וכן ברוחב האות, כלומר וכן בגג או במושב שבאות שצריכה להיות כשיעור, ויש להסתפק האם יש בה כשיעור, מהני קריאת התינוק.
שמע מינה בפשט השוואה זו, שרוחב האות שוה לשיעור ירכה, דבשתיהן יש שיעור [לדעת המרדכי הנזכר שם], ובלא השיעור פסולה גם אם תינוק יקראנה. ופשטות גם בשיעור הן שוין, דלא סגי בהו כמלוא אות קטנה שהיא כגוף היו"ד, אלא הגגות ומושבות שהן רחבים [כגון גגות בי"ת דלי"ת וה"א וכיוצא בהם] צריכות להיות דוקא ארוכות יותר ממלוא אות קטנה – שהיא יו"ד, כדי להיות להן תואר ושיעור גג או מושב.
וא"כ תי"ו זו צריכה להיות בגגה לפחות יותר משיעור יו"ד, ובלאו הכי לא סגי.
אבל כנתבאר שם אם תינוק יקראנה, לכל הפחות מותר לתקנה שלא כסדרן.
[יש להעיר מביאור הלכה במשנת סופרים אות למ"ד, דמבאר דמושב הלמ"ד צריכה להיות דוקא כשיעור יו"ד מלוא אות קטנה. משמע שבשאר מושבות של האותיות כגון מושב הבי"ת וכ"ף, וממילא הוא הדין לגגותיהן דמאי שנא, לא סגי בשיעור זה אלא בעי שיעור יותר. אלא שלא נתבאר דבר זה].
ונראה ברור שבתי"ו הזה יש בגגה שיעור מעט יותר מיו"ד, ולכן היא כשרה.

יום רביעי, 26 בפברואר 2014

למ"ד

הלמ"ד (המסומן) כשר. אע"פ שקו הצואר עולה מעל הראש.
הלמ"ד בשורה הראשונה (על) אין לו מושב, לדעת רבינו זה כשר בדיעבד (לכתב אשכנז), ולמשנת סופרים פסול (לכתב אשכנז). פשוט שלכו"ע מועיל תיקון.

שאלות על צד"י, עיי"ן

העיי"ן למעלה דומה קצת לטי"ת (אולי מועיל שאלת תינוק).
הצדי"ן משונות כי הירך מחובר לכפיפת המושב. אני נוטה שמועיל שאלת תינוק. אבל סופר אחד שהיה איתנו פסלה.

ה"א פסולה

הה"א הזו פסולה, היא ממש נהפכה לחי"ת [אע"פ שיש הפסק ואין נגיעה בין החלקים]. וכמובן גרירת הנגיעה או הקרוב לנגיעה הוי חק תוכות.

יום שלישי, 25 בפברואר 2014

מגילה שניה כתב ידו של אדמו"ר מהר"ש

מגילה זו מוחזקת בידי משפחת קרליבך בנו יורק. הנני מביא צילום ממנו עמוד עמוד, ועם הערות בין העמודים על השינויים שהתפרסמו במגילה הראשונה, והאם שווים הם במגילה זו או לא. מגילה זו היא "מגילת המלך" כלומר כל עמודיה (פרט לעמוד ראשון, ושנים האחרונים) מתחילים ב"המלך".

עמוד א
עמוד ב
[שו"ה ולא יעבור] תבוא מלא ו' - לא כבמגילה ראשונה (של מהר"ש) חסר ו'.
[שו"ה נערות] בתולות מלא שתי ווי"ן - לא כבמגילה הראשונה - בתולת.

עמוד ג

עמוד ד

עמוד ה

[שו"ה על עמה] ויבוא התך מלא וי"ו - במגילה השניה ויבא חסר ו'.

עמוד ו

עמוד ז

[שו"ה על יד] והלבשו חסר ו' כבמגילה הראשונה.
[שו"ה ועמי] להרוג מלא ו', ואילו במגילה הראשונה להרג חסר ו'.

עמוד ח

ותוסף אסתר פרשה סתומה כפי שהוא בתיקון הרגיל, ולא כבמגילה ראשונה שאין שם פרשה.

עמוד ט

[שו"ה] ולהרג - ולא כמגילה הראשונה להרג.
[שו"ה רעתם] ואיש לא עמד בפניהם - כרגיל, וכן במגילה הראשונה.

עמוד י

עשרת בני המן בכתב רגיל וי"א שורות רגילות כבמגילה הראשונה. אך כאן אין השמות שוות כלפי פנים, אלא בולטות זו מזו.
ארידי מלא י, ושם חסר י.
[שו"ה שמחה] ומשלח חסר ו', ובמגילה הראשונה ומשלוח מלא ו'.

עמוד יא

[שו"ה ושמחה] ומשלוח מלא ו', ובראשונה חסר ו'.
[שו"ה אחשורוש] לקיים בשתי יודי"ם כבמגילה הראשונה.

יש להוסיף: תמונת האותיות ד,ה, הן ממש כבכתב ר' ראובן סופר.

יום שני, 24 בפברואר 2014

מ"ם סתומה וסמ"ך

הסמ"ך שאלת תינוק אם לא יקראנה מ"ם. התינוק קראה מ"ם ופסלה.
***

הממי"ן [בראשון - להם, בשני - ושננתם] שאלות תינוק, אם יקראם מ"ם או סמ"ך.

שאלה חמורה על תי"ו

התי"ו - רגלו השמאלית עיקרה לפנים כעין נקודת הפ"א, ובליטתה שמאלה מועטת - אני חושש בזה לשינוי צורת האות ולפסלה (ולא מועיל שאלת תינוק).
הנו"ן (נפשכם) - פסולה היא יותר כ"ף מנו"ן.
בניכם - הנו"ן שאלת תינוק האם היא כ"ף או נו"ן. והיו"ד [לדעתי] - פסולה משום שאינה בשיעור יו"ד אלא בשיעור וא"ו [רגלה עיקר האות, ולא ראשה. אלא שמותר לתקנה משום שתינוק יקראנה יו"ד].

טיפת דיו קטנה לתוך חלל הדלי"ת

בחלל הדלי"ת נפל טיפת דיו קטנה, מותר למחקה ואין כאן חק תוכות, כי לא נשתנה כלל לצורת ה"א. דבר זה נכון גם בסת"ם, ולא רק במגילה. וכן אם הסופר טעה והתחיל לעשות תחילת נקודת הה"א בצורה מועטת כזו, מותר למחקה והדלי"ת כשרה.

יום שישי, 21 בפברואר 2014

עשרת בני המן במגילת הרבי מהר"ש

זהו תצלום של מגילה כתב ידו של אדמו"ר מהר"ש. בו כתוב עשרת בני המן בתחילת העמוד, ובאותיות רגילות.

א.  רוב העולם נוהג לעשות עשרת בני המן עמוד בפני עצמו ובאותיות גדולות, והטעם משום שכתוב בראשונים (ב"י בשם סמ"ג, והגה"מ) צורת שירה זו, "איש בריש דפא ואת בסופה עשרת בסוף דפא". ופירוש בריש דפא ממש ועשרת בסוף דפא ממש, וא"כ עשרת בני המן הן דף שלם לעצמם.
אמנם במגילת אדמו"ר מהר"ש עשרת בני המן מתחיל בראש הדף, אך נכתב בשיטות רגילות ואחר "עשרת" יש שיטות רגילות המשך, כך שעשרת אינו סוף הדף.
ב.  בבאר היטב ושערי תשובה (או"ח סי' תרצא) הביאו דבשיירי כנסת הגדולה פסל מגילה שעשרת בני המן היו כתובין באמצע הדף, והיו שיטות של כתב מעל ומתחת לעשרת בני המן, והביאו דבריו בפר"ח ואליהו רבה (ומשמע בא"ר דהפסול משום דעשרת אינו בסוף הדף, אך אם היה מתחיל באמצע ומסיים בסוף הדף ממש אפשר שלא היה פוסל). אך יש מכשירים (גינת ורדים מצויין שם, שו"ת בית אפרים סי' ע).
וכתבו המשנה ברורה (שער הציון שם) ולשכת הסופר, דאפילו רוצה לעשות שיטות רגילות ויתחיל איש באמצע העמוד, רק שיזהר שעשרת יהא בסוף הדף דוקא (דזה כתוב במסכת סופרים), וא"כ יש קפידא בדבר.
ויש לתת טעם לדבריהם דעשרת בסוף הדף מעכב ע"פ מש"כ שו"ת חתם סופר (או"ח סי' קץ), דבגמרא מגילה טז,ב איתא שירת בני המן צ"ל אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה כדי שלא תהא תקומה למפלתן. ודין הגמרא בצורת השירה ודאי מעכב כמבואר בפוסקים ע"פ הירושלמי. ומשמע מהחת"ס דכל שיש שיטות כתב תחתיו יש מקום לחזק הבנין ויסודה, ולכן יש תקומה למפלתן, ובגמרא קאמר דלא תהא להם תקומה, א"כ צריך להיות פנוי הכתב מתחתיו כדי שרק יוכלו ליפול למטה, ולכן צריך שיהא עשרת בסוף הדף שאין כתב תחתיו ואין תקומה למפלתן (ויש לומר דשינוי מזה הוי שינוי בצורת שירה זו).
ג.  אמנם אין הכרח לפרש בלשון הסמ"ג שהביא ב"י הנ"ל שעשרת דוקא בסוף העמוד, דיש לומר כמו שהוכיח סמ"ג ש"ואת" בסוף הדף על כרחך פירושו בסוף השיטה, הוא הדין דעשרת בסוף דף, בסוף שיטה קאמר. ורצה לומר, שלא נחשוב שנסתיים שירה זו בויזתא, ושאר התיבות עשרת בני המן כו' יכול להמשיך באותה שיטה, קמ"ל דסיום השירה הוא בעשרת, כדמוכח בגמרא מגילה שם דצריך לומר כל השירה בנשימה אחת, עד עשרת ועד בכלל, שמע מינה דעשרת מכלל השירה (וע"ד זה מבואר בשו"ת חת"ס הנ"ל סי' קפט).
בטור ושו"ע עצמן לא נזכר כלל עשרת בסוף הדף, רק איש בריש דפא ואת בסופה, כלומר ראשי וסופי שיטין בלבד. וא"כ רחוק לומר דעשרת בסוף הדף מעכב לפסול (אבל אם אינו בסוף השיטה מעכב דהרי זה מכלל השירה, ושירה זו צ"ל אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה דוקא), דבשו"ע השמיט מה שהביא בב"י מהסמ"ג הנ"ל.
ד.  ויש לומר קצת טעם לצורה שכתב אדמו"ר מהר"ש בשיטות רגילות ולא אותיות גדולות, דרש"י פירש במגילה שם דלבינה ע"ג לבינה היינו הריוח הלבן שבין האריחים של הכתב, וצ"ל הלבן [הריוח] כפלים מהאריח של הכתב.
והנה בכתב גדול רחוק וקשה שיהא לבינה כ"כ כפליים מהכתב, ולכן עשה כתב רגיל שיכול להניח ריוח באמצע השיטה כדין. וצורת אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה נזכר בש"ס דידן, והוא לעיכובא כמבואר בפוסקים. משא"כ איש בריש דפא כו' נזכר בירושלמי לבדה, ואינה מעכבת, אלא אם עשה איש בסוף דפא ואת בריש דפא והן אריחים זה על גבי זה אינו מעכב. וכל שכן עשרת בסוף הדף, שלא נזכר בתלמודים כלל אלא רק במ"ס לבדה. (או שיש שינוי גירסאות בירושלמי, דיש גורסים ויש שלא גורסים זה, כמו שכ' בערוך השלחן).
ולכן העדיף לעשות צורת השירה אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה כדעת רש"י, מלעשות מנהג העולם באותיות רבתי שתופסות עמוד שלם.
אלא שעדיין יכול היה לעשות עשרת בסוף הדף ממש בי"א שיטין כמו שכ' החת"ס שם, ושער הציון הנ"ל בשם הגר"א.
וצ"ל שיש טעם שאיש יהא בריש דפא ממש, משא"כ עשרת אינו צריך להיות בסוף דפא ממש.
ה.  ונראה דמבאר איש בריש דפא שכ' בירושלמי, בראש העמוד דוקא. והיות שבירושלמי לא גרס עשרת בסוף דפא, אין צריך שיהא עשרת בסוף העמוד. ולקיים סברת הגורסים כן בירושלמי (או מ"ס) יש לפרש "ריש וסוף דפא" על ראש וסוף השיטה לבד כנ"ל.
נמצא לפי פי' זה יש צד שאיש בריש דפא, ויש צד דעשרת בסוף שיטה. אך אין הכרח שעשרת בסוף הדף.
ו.  וביאור הגמרא מגילה שלא תהא תקומה למפלתן (ונתבאר שזה סברא דאין ראוי שיהא כתב תחתיו לקיים הבנין), יש לומר שהפירוש שלא תהא תקומה, פי' שבנין אריח ע"ג אריח והריוח באמצע כולו שוה מלמעלה עד למטה סוף השירה, אין מקום להרחיב צעדיו של היורד תחתיו לירד ממדרגה למדרגה, משא"כ בשירת הים שהוא כתב על גבי לבינה ולבינה ע"ג כתב, הרי יורד ממדרגה למדרגה ולא נופל למטה. ועל כן נקראת תמונה זו שהן נופלין למטה ואין להם תקומה באמצע השירה עצמה. אך מה שכתוב מתחתיו איזה שיטות, אין זה שייך כלל לשירה, וממילא לא שייך לענין שאין להם תקומה.
ז.  והנה אע"פ שהחת"ס בשו"ת שלו הצדיק מנהג לסיים עשרת בסוף העמוד, מ"מ החת"ס עצמו למעשה במגילה שקרא בו היה כתוב עשרת בני המן באמצע העמוד ושיטות כתב מעליו ומתחתיו, ושכן קיבל מרבו מוהר"נ אדלר, כפי שהעיד נכדו בשו"ת שבט סופר (או"ח סי' כז). שמע מינה שלא חשש לסברא הנ"ל דעשרת בסוף הדף ממש (וכן לא איש בריש הדף ממש). וש"מ שיש להם טעם שהשירה תהא באותיות רגילות ולא אותיות רבתי.
ח.  ויש להעיר על עוד שינוי בשירה זו, דשירת הים ושירת דבורה וכן שירת האזינו, יש בכולן ריוח שיטה פנויה לפניהם ולאחריהם, והן מופרדות משאר הכתב לא רק בצורתן אלא גם ברווחים פנויים לפניהם ולאחריהם.
משא"כ עשרת בני המן – איש הוא באמצע הפסוק, וכן עשרת באמצע הפסוק, ואין שום ריוח שיטה פנויה ביניהם לשאר הכתב. אפשר שיש טעם ששירה זו צ"ל יותר צמודה לשאר הכתב, ולא כשאר שירות המובדלות. ולא מצאתי מי שידבר בזה.

עוד כתב גרוע

הכתב מאוד זול (התמונה למטה היא עם סימונים סביב בעיות, אפשר להגדיל).
אני מסתפק על החיתי"ן האם הן כשרות לפי רש"י או לפי ר"ת. אבל מנהג העולם להקל ולהכשירן.
הרישי"ן ארוכות קצת, מועיל שאלת תינוק.
הזיי"ן במזזות נראה כמו נו"ן פשוטה.

כ"ף ויו"ד סמוכים/נוגעים

הכ"ף ויו"ד סמוכים זה לזה, ואולי יש נגיעה דקה ביניהם. אין למהר ולפסול, משום שאין זה צורת מ"ם מוחלטת, אלא מועיל שאלת תינוק, ואם תינוק קוראן כ"ף יו"ד, יש להתיר ולגרור ביניהם.

יום חמישי, 20 בפברואר 2014

האם החי"ת כשר לדעת שו"ע אדמו"ר?

לדעת שו"ע אדמו"ר הזקן (סימן לו, אות ח) האות חי"ת היא מורכבת משתי זייני"ן העומדין זו ליד זו בסמיכות, ואם שינה צורת הזייני"ן להרחיקן זו מזו (להרחיקן זו מזו על ידי גג חטוטרת רחבה) או שהגגות היו כעין של דלי"ת וכיו"ב, הרי זו פסולה, משום שאינה צורת חי"ת, עיין שם. פסק זה בנוי על המגן אברהם ותקון תפלין של ברוך שאמר (ומוזכר בב"י בא"ב השני באות כ"ף פשוטה).
אבל הנודע ביהודה (יו"ד סי' עד) וחבל אחרונים מכשירים, ואינן מחשיבים זה לשינוי גמור לפסול צורת האות.

בחיתי"ן שלפנינו אני מסתפק קצת, האם לדעת רבינו יש לפסול. הראשון גגה די רחב (וספק גדול אם לזיי"ן עצמה היתה כשרה), וכן בחי"ת השני יש לה גג שבור קצת וגבוה.
ונראה לי, דהיות שיש לנו ספק אם לדעת רבינו היא פסולה, ולכל הרבנים האחרים היא כשרה. לפחות נוכל לסמוך על דעתם ולתקנה בתפלין ומזוזה. כן נראה לי נכון.

כתב גרוע

הגדל לקבל תמונה יותר ברורה
הממי"ן (ולא סימנתי דוקא את כולם) עגולים ואין להם בכלל ראש בולט לשמאל, נראה לי פשוט שרובן פסולות, משום שינוי גמור בצורתן.
הביתי"ן אין להם עקב ברור דיו, ואפשר שמועיל בזה שאלת תינוק לתקנן.
הזיי"ן של מזזות פסול הוא וי"ו מרובע.

וא"ו ארוכה

הוי"ו ארוכה כעובי קולמוס יותר מהשיטה, כלומר גבהה ד' קולמוסים לפחות [הקו האדום שהוספתי בא לבטא עודף שיעור קולמוס מתחת לשיטה]. העולם נוהג להכשיר משום שהוי"ו שונה בתכלית בצורת ראשה מהנו"ן פשוטה, ואם כן ודאי הדבר שהתינוק יקראנה וי"ו.
ולפי ביאור שו"ע רבינו [ע"פ שיטת הרמ"א ומרדכי] שביארתי לפני כמה ימים, ברור שהוי"ו הזו פסולה, כי יש בה בעצם שיעור נו"ן פשוטה, וא"כ אינה בשיעורה הנכון. אלא שמותר לתקנה כדין נפסקו יוד"י האל"ף משום שתינוק יקראנה, אבל אי אפשר להכשירה כמו שהיא.

יום רביעי, 19 בפברואר 2014

דלי"ת ארוכה

הדלי"ת ארוכה ככ"ף פשוטה. דינה שאלת תינוק (כלומר במקרה שלנו, כי לא ברור לגמרי שזה צורת כ"ף, ויותר נראית כדלי"ת. אך אם היתה נראית בבירור ככ"ף, היינו פוסלים ללא שאלת תינוק).

יום שלישי, 18 בפברואר 2014

מגילה ישנה - הערות

קטעים מהמגילה הנ"ל:
המגילה היא כתב האריז"ל, למיטב הבנתי מגילה זו נכתבה לפני 80-100 שנה, בגאליציה [המזרחית] של פולין.
הרווחים הסתומות קטנות מאוד כדי ט' יודי"ן בלבד, ולא כדי ג"פ אשר. (בכלל הסופר קימץ בקלף, וניכר שהוא כתב בזריזות גדולה ולכן דחק הרבה את השורות במקומות שונים, ואין רוחב העמודים שוים, אבל הכתב הוא יפה).
כותב את ראשי [או סופי] תיבות הוי' באותיות גדולות (מנהג מפורסם, שנהגו רבים לעשות כן).
ה"א הראשונה של שם, עושה פסיעה לבר (גם כאשר הר"ת של שם הוי' אינו כסדר).
ראש שמאל של הטי"ת - זיי"ן, ולא וי"ו.
ראש שמאל הצד"י - פעמים כזיי"ן ממש, ופעמים יוצא קרוב לסופו כעין וי"ו, אך לא מהקצה ממש, אלא לפנים מעט. שבירת וכפיפת הצואר ברורה, כמו שכתב ידו של ר' אפרים סופר מבראד.
צד"י פשוטה - שתי יודי"ן הפוכים על גבי נו"ן פשוטה בעלת ראש!!
פ"א עם עקב והרבה פעמים "שבירה" ממש כפי שנהגו כל הסופרים בפולין, לפני מאה שנה ומעלה.
פ"א פשוטה גם כן עם שבירת העקב.
קו"ף - ראש הירך כראש נו"ן פשוטה מרובעת, כסברת המקדש מעט.
סתומה שלפני ותוסף אסתר, אינה בשורה אחת. אלא היא סתומה כדעת הרמב"ם, אם הניח ט' יודי"ן בשורה א' ומעט ריוח בשורה הב'. ויותר נראה שהניח סתומה כט"ז, כלומר בצירוף ריוח של שיטה הב', אבל בשיטה הא' אין שיעור ט' יודי"ן (בפרט אם נחשב השיעור כנגד התיבה שמעליו "מהמן", וכן נראה מזה שמשך את הה"א של "המן" - הרי שרצה לצמצם הריוח).
עמוד עשרת בני המן צר, והריוח בין הכתב אינו כפליים מהכתב. ובשיטת פרשנדתא לא נראה שיש אפילו ט' יודין ריוח (מאותו הכתב).
וי"ו של ויזתא גדולה, אך אינה עולה על השיטה אלא יורדת למטה מהשיטה. אינני יודע אם עשה כן בכוונה (דלא כפי הנהוג), או שטעה והניחו כך.

מגילה ישנה









בעזרת השם הערות על הכתב בבלוג הבא