כמעט נגיעה יכול לעורר ספק

אין נגיעה באמת בין תג הלמ"ד לירך הה"א, אבל הם קרובים -

נראה שצריך קריאת התינוק, כי אם תינוק קורא לקרוא לה' הזו - קו"ף, אין זה כתיבה תמה, וחוששני מפסול.
הרי זה דומה לדין כ"ף ווי"ו המסוכים זה לזה יותר מדי שנדמים למ"ם. ראה תגית כ"ף ווי"ו סמוכים.

ספק דלי"ת ספק רי"ש

הד' אינה מרובעת מספיק ואין לה בליטת עקב - שאלת תינוק האם תינוק יקראנה ר' או ד'.

שאלות על אותיות

הפאי"ן בקושי כשרים - כי אין להם מספיק מושב.

הב' שאלת תינוק היא בעייתית - כי היא עגולה למעלה, ולמטה אינה מרובעת מספיק, בנוסף לזה מושבה קצר מעט - דינה שאלת תינוק ואם יקראנה ב', יש לתקנה.

חור חיצון בבית

החיצים מורים על מחט התחוב בחור בעובי של מחט - החודר תוך הבית הראשון של הראש.

מבואר בשו"ע או"ח סימן לג שחור בבית כלפי חוץ פוסל הבית. אמנם צ"ע האם מדובר [גם] בחור כלשהו אע"פ שאינו ניכר לעין, או שמא רק בחור שניכר לעין, שאפשר לראות דרכו אל תוך הבית. וכן יש להסתפק בדיני חורים שבין הבתים המבוארים שם היאך ואימתי פוסלים, האם זה גם בחורים של כלשהו, או רק בחור הניכר בין בית לבית.

הפסק בגג דלי"ת

בגג הד' של תפדה יש הפסק דק, ובגלל שחסר מעובי הגג (בצד ימין) - הוא נראה כשתי אותיות ז' י'.

במציאות הוא נראה יותר גרוע מהתמונה.

שאלנו תינוק והוא קראן ז' י' - ולכן פסלנו.

מ"ם סתומה עגולה

המ"ם עגולה, לדעת אדמו"ר הזקן דינה שאלת תינוק. ואם תינוק מכירה כמ"ם יש לתקן זויותיה. [דעת המקדש מעט לפוסלה]

אגב: הפ"א בשורה הראשונה מושבה קצר מדי, בקושי מכסה את הנקודה. בדיעבד כשרה.
התווי"ן רגל ימין ארוכה מרגל שמאל - ואין לעשות כן לכתחילה, אלא צ"ל רגליה שיהיו שוות (כמבואר בגמרא שבת אמ"ת מלבן לבוניה), ועוד כי הזהירו הפוסקים שאם יאריך רגל ימין עלולה להדמות למין פ"א פשוטה.

תשובת נודע ביהודה - ריוח נוני"ן המנוזרות של פ' ויהי בנסע הארון

בנודע ביהודה (חלק א, יו"ד סי' עד) מבאר בנוגע לנוני"ן המנוזרות של פרשת ויהי בנסע הארון - שיש להניח את הנוני"ן המנוזרות כאותיות נוספות בס"ת [חוץ לכתב], בריוח פרשה הסתומה שלפני ויהי, ובריוח פרשה הפתוחה שלאחריה, ולא יהא מנוזרת מתוך הכתב עצמו. כי נו"ן מנוזרת כלומר הפוכה, אינה אות כלל, וא"כ תחסר אות מהכתב [אלא אם היה ברור במסורת שיש להפוך נוני"ן הללו] וס"ת שחסר בו אות פסול. אלא יניחם כסימניות בעלמא ברווחים שבין הפרשיות, כמבואר בחז"ל (שבת קיד,ב) שהן סימניות שאין זה מקום הפרשה וכו'.

וכתב שיש להניח ריוח הסתומה ט' אותיות לפני ויהי בנסע, ואחר כן יכתוב את הנו"ן המנוזרת הראשונה במרחק ב' או ג' אותיות מתחילת ויהי, וכן אחר סיום הפרשה 'אלפי ישראל' יניח ב' או ג' אותיות ריוח ויכתוב הנו"ן המנוזרת ואחריה ישאיר ריוח ט' אותיות כדי פרשה פתוחה.

יש ללמוד מדבריו ב' הלכות:

א. ממה שהקפיד להניח ריוח ט' אותיות שלימות כשיעור פרשה הן לפניה והן לאחריה, שמע מינה שאם הנו"ן המנוזרת היתה באמצע הריוח הזה [כלומר שלא היה נשאר ט' אותיות ריוח פנוי (ללא הפרעה של כתב אות)] לא היתה שיעור פרשה.

ב. ממה שכתב שיכתבנה בהפרש מועט של ב' או ג' אותיות מפרשת ויהי בנסע הארון – שמע מינה דריוח מועט זה אינו חשיב פרשה (ולא חשש לסברת ר"ת דסתומה היינו ב' או ג' אותיות), והטעם שהורה להניח מעט ריוח כדי שתהא המנוזרת ניכרת שהיא לעצמה [כסימן לבד] ואינה מן הכתב של הפרשה (כי אז היה פסול [או חשש פסול] יתר בכתב. והגם שבתשובתו שם כותב שהעיקר שיתר אות אינו מעכב לפסול בס"ת, היינו כאשר ניכר שהיתר אינו חלק מהכתב).

אבל מה היה איכפת לו לנו"ב אם היה מרחיק יותר מג' אותיות, כגון ז' או ח' אותיות, וגם יקפיד שתישאר ריוח פרשה ט' אותיות שלימה – שמע מינה מדבריו שאם יהא נראה כריוח ב' פרשות, דהיינו ב' רווחים, היינו פרשה סתומה במקום שאינה צריכה - גם זה חשש פסול.

שאלה בדין ריוח סתומה בתפלין

הכ"ף פשוטה בסוף השיטה ענקית - אמנם נראה שמבחינת צורת האות היא כשרה, אך יש להסתפק שמא הוא מפסיק את הריוח שלאחר ובשעריך. שהרי כעת הריוח אינו פתוח לסוף השיטה. או לאידך שמא נעשה בעצם כאן פרשת סתומה במקום שאינה צריכה להיות פ' סתומה?

אמנם אם מדובר בתפלין של ראש, שלדינא אינו מעכב בה צורת הפרשיות פתוחה וסתומה [וכמו כן יש לומר - אם הניח ריוח פרשה (סתומה) במקום שאינה צריכה].

שאלה על ה"א

אני מסתפק האם הה"א הזו כשרה - כי קו ימין הוא באמצע גגו, וצורת גגו וירך ימין נראה כז' יותר מצורת ד'.

עכ"פ נראה שמותר לתקנו בהוספת דיו להאריך גגו לצד שמאל יותר.

יו"ד - שגופו מלבן ולא ריבוע

לכאורה היו"ד הזו פסולה - כי צורת גופה אינה נקודה [ריבוע] אלא מלבן קו מוארך, והרי זה קו ולא נקודה.

אולי מועיל בזה שאלת תינוק, כדי לתקנה להרחיב גופה וירך שלמטה לצד ימין כדי שתהא יותר ריבוע. 

שאלות על כפי"ן

כדאי להגדיל

הכ' של וכתבתם - יש בה מעין בליטה כעין עקב לבי"ת - שאלת תינוק. אם תינוק יקראנה כ"ף, יש לתקנה בהוספת דיו.

הכ' של נפשכם - אינה מספיק עגולה למטה, ואמנם היא כשרה, אך לכתחילה צריכה להיות יותר עגולה, ויש לתקנה בהוספת דיו.

עקב בי"ת לחלל דלי"ת

עקב הב' נכנס לחלל הד' - לענ"ד זה פסול, ולא מועיל תיקון במזוזה.

חטוטרת החי"ת גבוה מאוד

נראה לי - שלפי דעת שו"ע אדמו"ר הזקן [סימן לו אות ח] החי"ת של אחד עם חטוטרת גבוה ביותר, אינה כשרה.

כי הרי נשתנה צורת הזייני"ן וחיבורן זה לזה.

חי"ת - נפרדה [נפסקה] החטוטרת

חטוטרת החי"ת נפסקה מצד ימין - פשוט שזה פסול ואי אפשר לתקנה בתפלין שלא כסדרה [וכן הדין במזוזה], שהרי נפרדה החי"ת לגמרי לשתי אותיות וי"ו, זיי"ן.

קו"ף - עיקר הירך מחוץ לחללה

צריך בחינה מדוקדקת האם ירך הקו"ף עיקרה תוך או מחוץ לחלל האות. אם עיקרה מבחוץ, נראה לי שזה מעכב לפסול. ועכ"פ מותר לתקנה בהוספת דיו, שתהא עיקרה בחלל.

ראה דוגמאות נוספות תחת התוית קו"ף.

טי"ת - נדבקה ראש ימין לגופה

באתי לברר דיני נגיעת הט' לגופה, לדעת אדמו"ר הזקן:

אם הדיבוק דק בין לצד ימין של גוף הטי"ת [ציור 1], בין למטה בקרקע הטי"ת [ציור 2], [מה שנראה דעת הביאור הלכה לפסלן], נראה שלפי שיטת אדמו"ר הזקן [שו"ע הרב סימן לו] באות אל"ף שיש נגיעת העוקץ של היו"ד העליונה לגגה, שאינו פסול כל שנוגעת נגיעה דקה לעצמה, הו"ה כאן אין פיסול בנגיעת הטי"ת לעצמה בנגיעה דקה.

אמנם האחרונים דנו בטי"ת כזה מצד שינוי צורת האות, כי אמרו בגמרא שלא יעשה טיתי"ן פפי"ן, וא"כ יש בה מעשה של פ"א כאשר היא כפופה הרבה לתוכה לצד ימין כעין ליפוף הפ"א, או שזה עובר על דברי הברייתא שלא יעשה טתי"ן פפי"ן, שעשה הט' כעין פ"א. (עיין ביאור הלכה, מקדש מעט, ומשנת הסופר שהביאו את הדברים ודנו בהם).

אך רבינו שפוסק כביאור ר"ת שיעשה בטי"ת כפיפה מעט לתוכה ולא הרבה, אבל כתב שזה לכתחילה. ש"מ שאפילו כפפה הרבה בדיעבד אינו פסול מכח הלימוד מברייתא זו (ורבינו לשיטתו באותיות א' וג' שדברים הנלמדים מהברייתא ע"י הראשונים, כגון סוף הגג של הא' כפוף מעט כלפי מעלה שלמד היראים, או רגל ימין של גימ"ל יורד מעט מרגל שמאל שלמד התרומה – אינם מעכבים בדיעבד). וממילא גם בטי"ת שכפפה הרבה ונוגעת, אין בזה פיסול מכח הברייתא הנ"ל שלא יעשה טיתי"ן פפי"ן – לשיטתו, ומצד נגיעה של האות לעצמה, גם אינה פוסלת כמבואר בנגעה עוקץ היו"ד של הא' לגגה.

אמנם נראה לי שאם יש בה נגיעה עבה, כגון כל קצה ראש ימין הכפוף בעביה נוגעת לצידה הימני [ציור 3], או נוגעת נגיעה עבה של כל עובי הראש למטה בקרקע הטי"ת, הרי זה פסול, מדין נגעה כל ראש היו"ד העליונה של הא' לגגה, וכן שאר נקודות כגון ראשי השי"ן ונקודת הפ"א שנוגעות בגופן בכל עביין [הנקרא "קו משוך בשוה" שהוא פסול כפסק השו"ע בסימן לב], הו"ה במקרה זה של הטי"ת, הרי זה כעין קו משוך בשוה, שהרי סוף ראש ימין צ"ל מופרד מגוף הט' כמו שהיודי"ן של הא' של הש' והפ' צריכין להיות ראשן מופרדות מגוף האות, וכמו ששם פוסל בדיעבד, הו"ה בטי"ת.