יום רביעי, 29 בינואר 2014

נקב וחסרון היקף גויל אחר שעת הכתיבה

בשו"ע רבינו (סי' לב סעיף יט) מביא ב' שיטות בדיני היקף גויל.
שיטה א' דכל האות מד' רוחותיה בפנים ובחוץ צריכה להיות מוקפת גויל בשעת הכתיבה, ואם לאו פסולה. אבל אפשר לתקן חסרון זה ע"י גרירת מקצת הדיו שבין האות לנקב כדי שישתייר היקף גויל, ואין בזה משום חק תוכות, כל זמן שנשתייר צורת האות ושיעור הכשרה. אבל חסרון היקף גויל שקרה לאחר שעת הכתיבה, אינו פוסל כלל.
שיטה ב' [ע"פ ירושלמי] שהיקף גויל מעכב בין שקרה בשעת הכתיבה בין שקרה אח"כ, אלא שמיקל בהגדרת חסרון היקף גויל. כלומר, כל שיש היקף גויל מעבר לנקב, לא איכפת לשיטה זו שהאות עצמה נוגעת בנקב, כל שיש היקף גויל מעבר לנקב.
ומסיק רבינו: והעיקר כסברא הראשונה ואעפ"כ יש לחוש לסברא האחרונה להחמיר כשלא נשתייר קלף חלק כלל מצד הב' של הנקב בין שהנקב הוא חוץ לאות סמוך לה ממש בין שהוא בתוכה וממלא כל חללה.
ולבסוף מביא רבינו שיטה ג': ויש אומרים שאף לפי סברא האחרונה אין האות צריך להיות מוקף גויל גם אחר הכתיבה אלא מבחוץ אבל לא מבפנים ואפילו אם הנקב שבתוכה ממלא כל חללה כשרה ונכון להחמיר:

ב.  וצ"ב: א) מה הוסיף רבינו בשיטה זו [שיטה ג'] על שתי השיטות הראשונות, מבחינת פסק ההלכה. שהרי מצד הדין אפשר להקל בכל נקב שאירע אחר הכתיבה כסברא הא', ולכתחילה ראוי להחמיר בכל נקב אחר הכתיבה אפילו מבפנים כסברא הב'. א"כ מה הרווחנו מידיעת שיטה זו הממוצעת [המחלקת בין ניקב מבפנים ומבחוץ]?
ב) וכן יש לדקדק דלכאורה הו"ל לרבינו קודם לבאר את כל השיטות, ואח"כ להכריע ביניהם מה ההלכה. ולמה קודם מכריע בין ב' השיטות הראשונות, ואח"כ מביא שיטה ג' ושוב הכרעה?
ג) יש לדקדק הלשון "בין שהנקב הוא חוץ לאות סמוך לה ממש" – מה הכוונה "סמוך לה ממש", הרי אם הנקב לא נוגע לדיו האות הרי היא מוקפת גויל. ואם כן מה דקדק רבינו בתוספת זו?

ג.  אמנם יש לתרץ את השאלה הראשונה בדוחק, דנקט רבינו שיטה הג' כדי להודיע שאם אנו בשעת הדחק, ויש לפנינו ב' מקרים, ניקב מבחוץ וניקב מבפנים כל חללה של האות, דיש להעדיף מקרה של ניקב כל תוכו של האות לאחר הכתיבה, ממקרה שניקב מבחוץ ואין בה היקף גויל כלל [אחר הכתיבה]. כי ניקב מבפנים רבו המכשירים [שיטות א' וג'], ואילו מקרה שניקב מבחוץ ולא נשתייר קלף חלק כלל מעבר לנקב [דאין לנו רק שיטה א' דהיא עיקר כנגד שיטות ב' וג']. ואע"פ שנראה דבר זה נכון, אך דחוק לומר שזו היתה (כל) כוונת רבינו בהבאת שיטה זו [הג'].

ד.  והנה לא נתבאר בפירוש בדברי רבינו האם לפי שיטה הב' [הירושלמי] מותר לתקן חסר היקף גויל ע"י גרירת מקצת האות, כמו שביאר לשיטה הא'. או שמא סובר שיטה זו [הירושלמי] דיש בזה פסול משום חק תוכות. [אמנם אפשר לומר גם לאידך, דכל שנשתייר שיעור מספיק בדיו שראוי לגורדו מהאות וישתייר באות שיעורה, ס"ל לירושלמי דכשר אפילו בלי גרירה, ועל דרך שנתבאר לעיל סעיף ה. אך דבר זה אינו מבואר בדברי רבינו כאן].
אך אין בזה ליישב הקושיות על מהות שיטה הג', דאיך שלא נפרש בשיטת הירושלמי [שיטה הב'] הרי כבר הורה להחמיר לכתחילה כשיטה זו, לפסול חסר היקף גויל בין מבחוץ בין מבפנים. ומה הרווח בידיעת וביאור שיטה הג'?
אך לעיקר הדין, נראה דס"ל לרבינו דגם אם נחמיר כשיטה הב' לפסול חסר היקף גויל אחר שעת הכתיבה, מ"מ מהני גרירה לעשותו כשר ומוקף גויל. ואין לנו להחמיר תרתי, גם לפסול נגד דעה הא' דמכשיר לגמרי, וגם להחמיר שלא מהני גרירה, כי לא נתבאר כלל בשיטתו בשו"ע שיש חומרא כזו.

ה.  ונראה ביאור שיטה הג' כך. דנתבאר דיש ב' חילוקים בין שיטה הא' וב'.
א) שיטה א' מחלקת בין לפני הכתיבה ואחר הכתיבה, ושיטה ב' אינה מחלקת.
ב) שיטה א' מגדירה חסר היקף גויל כל נקב שנוגע בשפת האות, ואילו שיטה ב' רק חוסר קלף לגמרי שאין היקף קלף כלל מסביב לאות.
והנה עיקר החילוק שמבאר רבינו בין השיטות הוא חילוק הא'. דלפי הדעה העיקרית [בשו"ע] יש חילוק בין נקב שהיה בשעת הכתיבה דפוסל, לנקב שאירע אחר כך שאינו פוסל, ואילו לשיטה ב' גם נקב אחר הכתיבה פוסל.
ובזה מבאר רבינו דיש סברא ג' דאף לשיטה זו שאינה מחלקת בין לפני ואחר הכתיבה היינו רק בנקב שמבחוץ, אבל בנקב מבפנים הם מודים לחלק.
נמצא שיטה זו סוברת שהנקב מבפנים בחלל האות פוסל רק בשעת הכתיבה. ומעתה צ"ב מאי שנא בנקב שבחלל האות לפני הכתיבה ולאחר הכתיבה?
אלא פשוט דסברא זו סוברת בחילוק השני (בהגדרת חסר היקף גויל) כסברא ושיטה הא'. כלומר, נקב הנוגע לשפתי האות בין מבפנים בין מבחוץ ואע"פ שיש קלף מעבר לנקב היינו חסר היקף גויל. ופסול זה פוסל בשעת הכתיבה, אבל לאחר הכתיבה נקב זה פוסל מבחוץ ולא מבפנים.
ומעתה דברי רבינו ברורים דשיטה הא' עיקר - סוברת שלעולם כל נקב אחר הכתיבה אינו פסול, אבל שתי שיטות האחרות [ב' וג'] סוברות דיש פסול היקף גויל גם אחר הכתיבה, ויש להחמיר כשיטתם [לכתחלה].
א) אם הנקב ממלא כל חלל האות – יש להחמיר כשיטה ב' (ירושלמי).
ב) אם ניקב ולא נשאר קלף חלק מעבר לנקב מבחוץ – יש להחמיר כשיטה ב' וג'.
ג) אם ניקב מבחוץ אחר הכתיבה ויש קלף חלק מעבר לנקב – יש להחמיר כשיטה ג'.

ו.  ונראה הטעם שרבינו הכריע בין שתי השיטות [סברא ראשונה ואחרונה] בראשונה, ורק אח"כ הביא שיטה חדשה [שיטה ג'].
כי בא להדגיש שעיקר המחלוקת בין השיטות [סברא הראשונה והאחרונה] היא בשאלה זו – האם היקף גויל פוסל רק בשעת הכתיבה או גם לאחרי שעת הכתיבה (ולא בהגדרת הפסול: האם זו נקב לבד הנוגע בשפתי האות, או חוסר היקף קלף לגמרי).
ובענין זה יש סברא חדשה [יש אומרים, שיטה ג'] הסוברת כסברא האחרונה. אבל במחלוקת האחרת הנזכרת ביניהם בהגדרת היקף גויל, אין שיטה זו סוברת דוקא כסברא האחרונה.

ז.  ובדקדוק לשון רבינו "בין שהנקב הוא חוץ לאות סמוך לה ממש" נראה שנתכוון לבאר שיש להחמיר כירושלמי [גם אחר הכתיבה] בחסר היקף גויל מחוץ לאות דוקא [בין לשיטה ב' וג' בסברא האחרונה כנת"ל], אבל בניקב תוך קוי האות שנתבאר לעיל סעיף טז שפסול בשעת הכתיבה בגלל כתיבה פסוקה, בזה אין להחמיר כלל דלכו"ע אחר הכתיבה אין בזה פסול כלל [גם לא לשיטה ג], משום דהיא מוקפת גויל מעבר לדיו מחוץ לאות ממש.

אין תגובות:

פרסום תגובה