שיעור לחלל האותיות

כתבתי בספר אותיות הרב (עמ' רכט,רל) על פי משמעות הזוהר שהמ"ם סתומה צריכה להיות לה חלל כשיעור יו"ד [עכ"פ לכתחילה]. ונראה לי ראיה ברורה שעל פי הדין אין זה מעכב, כלו' דשיעור וצורת חלל האותיות אינה מעכבת בדיעבד.

מבואר בשו"ע רבינו סימן לב סעיף יט דאם ניקב כל חלל המ"ם ולא נשתייר ממנה מאומה שהיא כשרה [אם אירע אחר הכתיבה, אבל בשעת הכתיבה היתה פסולה משום שלא היתה מוקפת גויל. וגם לירושלמי המבואר שם שפוסל ניקב כל חלל המ"ם גם לאחר שעת הכתיבה, היינו רק משום שאינה מוקפת גויל מבפנים, אבל מודה דלא בעי שיעור לחלל מעבר להיקף גויל משהו] שמע מינה דאין החלל של המ"ם מעיקר צורתה שנאמר שפסולה משום שחסר לה חלל, דאם לא כן לכו"ע היינו פוסלים נתמעט חללה לגמרי משום שינוי צורת האות (בלי קשר לענין היקף גויל).
פשוט שלא דברנו כאן אם נתמלא כל חללה או רובה בדיו דפסול משום שינוי צורת האות (כן מבואר בשו"ת שואל ומשיב כרך ג מהדורא ג סי' קכב), אבל לא משום שנחסר חללה.

בי"ת וכ"ף - מתי הן שאלות תינוק

הרב מנחם סבאג שואל:

סופר אחד פירסם בפורום אחר :

"כך נוהגים היום למעשה לשאול שאלת תינוק -

גם בכף עם פינה למטה

גם אם כף עם פינה למעלה

גם אם הבי"ת למטה ללא עקב

או בי"ת עם פינה למעלה ועגול למטה".

וזה לא נראה לי - רציתי לדעת מה דעת הרב על כך?

תשובה:

כף עם פינה למטה – אם זו זוית חדה של 90 מעלות, נראה דעת רוב האחרונים לפסול ולא מהני שאלת תינוק כלל. אבל אם אינה זוית חדה כזו, אלא זוית כהה ויש לכ"ף גב הבולטת מעבר לזוית משהו, אפשר לשאול תינוק.

הנה תמונה של כ"ף עם זוית כהה, נראה לי שכל תינוק יקראנה כ"ף [בגלל שהזוית מוגבהת מהמושב, וגם גבה העגול כלפי חוץ. ולכן אין צריך לשאול עליה] אבל לפעמים הזוית יותר ישרה ונמוכה מזו ואפשר להגיע לשאלת תינוק.

כף עם פינה למעלה (אבל עגולה כדין למטה) – מפורש בשו"ע רבינו שכשר. ודעת המ"ב להחמיר, עכ"פ אם ברור לעינינו שנראית כ"ף מותר לתקנה לכו"ע.

בי"ת למטה ללא עקב – נראה דעת האחרונים [ראה משנת סופרים במ"ב בשם חתם סופר, מקדש מעט] שכשר, אם היא מרובעת למעלה ולמטה בזויות. אבל יש מקום להסתפק בדעת שו"ע רבינו וכפי שביארתי במאמר בי"ת בלי עקב, שמא העקב מעכב.

לכן אם נראה לנו קצת הסתפקות בצורת האות יש לשאול תינוק, כגון זו ["ולעבדו"].

אבל אם ברור לנו תמונתה שהיא בי"ת, אין צורך כלל לשאול. ובכל אופן צריך לתקן לה עקב, אפילו עקב כלשהו.

בי"ת עם פינה למעלה ועגול למטה – פסול לכל הדעות ולא משנה כלל מה התינוק אומר. ודוקא כאשר הוא עיגול ניכר היטב למטה, אך אם מעוגלת רק קצת וקצת מרובעת ולא ברור, מבואר בשו"ע רבינו שהיא שאלת תינוק.

מצורף כאן צילום מפרשיות מיוחסות שהכפי"ן יש להן זויות כהות, אבל ניכרות היטב ככ"ף בגלל עיגול הגב. ניתן להגדיל על ידי הקשה על התמונה.

ניר העוטף את המזוזה

נרתיק של מזוזה ודאי דינה כבית של תפלין ונחשבת לתשמישי קדושה שנגנזת ואסור לזרקה.

אבל אני מסתפק בנייר או ניילון שמכסים בה את המזוזה מבפנים, לצורך שמירה מפני לחות, או שיהא כיסוי בתוך כיסוי לצורך צניעות. האם נייר וניילון אלו נחשבים לתשמישי קדושה, או שמא אין דין תשמישי קדושה אלא בדבר חשוב, אבל דבר שאינו חשוב לא ראוי שיחול עליו שם וחשיבות 'תשמיש' לדבר שבקדושה?

כל מה שאני כותב היום יהא לשם קדושת ...

האם ראוי לומר בתחילת היום "כל מה שאני כותב היום יהא לשם קדושת תפלין/מזוזה" ויחול הקידוש על כל מה שיכתוב מהם היום, או עכ"פ כשר הדבר בדיעבד או שמא אינו כשר הדבר?

לכאורה נראה ממה שנוהגים לומר בתחילת הכתיבה "הריני כותב לשם קדושת ס"ת/תפלין/מזוזה וכל האזכרות שבה לשם קדושתן" דמועיל קידוש מראש, והגם שיעברו כמה ימים עד שיכתוב את האזכרה מהני מה שקדש מראש. דאם לא היה בדבר שום קידוש, למה אומרים כן?!

אבל דא עקא דהפוסקים כתבו דאין לסמוך על זה אלא בדיעבד אם שכח לומר בפיו בשעת כתיבת האזכרה "הריני כותב לשם קדושת השם" ורק כאשר היה במחשבתו לקדשה. אבל אם לא היה במחשבתו כלל קדושת השם, לא מהני מה שקדשה מתחילת כתיבת הספר. אם כן מה שקדש מתחילה אינו מועיל כל כך. ויש לומר הטעם משום שכבר הסיח דעתו מדבריו אלו, ומה שכעת כותב אינו על דעת ראשונה. ראה בספר יריעות שלמה פרק ה הלכה א, שצריך דוקא לסמוך אמירת הקדוש תיכף לתחילת הכתיבה. (ראה גם ביאור הסופר של הרב שטרן שליט"א, דף כו ד"ה קודם).

וכמו כן אינו מועיל מה שיאמר בתחילת היום הריני כותב לשם .. כי צריך שיהא לו כוונה בעת עשיית הקדושה שעושה הדבר לשם קדושתו. אלא דיש להסתפק אולי זה מועיל עכ"פ [כמו באזכרה] אם היה לו כוונה במחשבתו, רק ששכח לומר בפיו לפני הכתיבה שכותב לשם...

אמנם אני חושש שמא אין הדברים דומים, וסוג קידוש כזה "כל מה שאני כותב היום וכו" אינו מועיל כלל, ואף בדיעבד אין המצוה הזו מקודשת. דקדוש הכתיבה הוא לעשותו מצוה מקודשת ס"ת/תפלין/מזוזה, ואינו כוונה כללית [או כעין הזמנה] לבדה. ולכן [עכ"פ ראוי] לפני תחילת כל מצוה, כגון שכותב שלוש מזוזות שיאמר בפני כל אחת הריני כותב מזוזה (זו) לשם קדושה, כדי לקדש את המצוה הזו. וכן אם כותב זוג תפלין יאמר הן לפני תחילת הראש והן לפני תחילת היד הריני כותב כו', דכל תפלין מצוה לעצמה היא. וכל שכן בכותב כמה פרשיות 'קדש' רצופים שיקדש כל אחד ואחד שיהא לשם מצות תפלין. [כנלע"ד נכון ואי אפשר להאריך בדבר. אמנם לענין בדיעבד שכתבן רצופין ולא הסיח דעתו מהן כלל ביניהם, נראה שנחשב שקדשן כל אחד משום שלא הפסיק ביניהם].

ואינו דומה למה שאומרים בתחילת הכתיבה "לשם קדושת .. וכל האזכרות שבה" דקדוש השם הוא מכלל קידוש המצוה, דהס"ת/תפלין צריכין להיות כתובות לשם קדושתן וכן כל אזכרותיהן לשם קדושת השם דוקא, וקדוש השם הוא חלק מקדוש הכתיבה והמצוה בכלל, ולכן יש סברא שנכון לאמרה כאשר מתחיל לקדש הכתיבה דוקא. [והגם שנוהגים שמי ששכח לאמרה מיד בתחילת הספר אמרה אחר כך, נראה דזה מהני כי מצרף אמירה זו למה שאמר מתחילה שכותב מצוה זו לשם קדושתה].

אבל אמירה סתמית כל מה שאכתוב היום כו' ואח"כ מסיח דעתו מזה, נראה לי דלא מהני.

ונראה לי דאף מי שיסבור דמהני אמירה זו כעין תנאי על כל מה שיכתוב, מכל מקום אינו ראוי כלל להתנהג כן, משום שהוא זלזול בקדושת הסת"ם. ודבר זה גורם לסופרים שלא יחשבו כלל בשעת כתיבתן מה הן כותבים, והרי לכו"ע צריך שיהא לסופר כוונה גדולה בעת הכתיבה ולשם קדושתן. ולכן לדעתי הוא מנהג פסול ואינו ראוי.

מקום המזוזה בשליש העליון

מבואר בשו"ע יו"ד סי' רפט שמקום קביעת המזוזה הוא בשליש העליון של הפתח, כלומר מתחילת שליש העליון עד טפח מהמשקוף. ונראה דעת הב"י שם שאם המזוזה מחוץ לשיעורים הללו היא פסולה.

והנה פשוט שהמדובר הוא על קלף המזוזה, דצריך להקפיד שהקלף כולו יהא בתוך השיעור הזה, אבל בית המזוזה [נרתיק] פשוט שעל פי הדין אינו משנה אם הבית [נרתיק] בולט מתחת או מעל שיעור זה. ואעפ"כ מסברא נראה שראוי להקפיד גם על בית המזוזה שתהא דוקא בתוך השיעור, משום מראית העין ושלא יטעו אנשים ללמוד לקבעה מחוץ לשיעור.

ויש אומרים שדעת האריז"ל להקפיד שיהא תחילת המזוזה [כלומר קצה התחתון] דוקא מתחיל בתחילת השליש בדיוק. ונראה שאצל חסידי חב"ד אין מקפידים קפידא זו, אלא העיקר שהמזוזה הוא בתוך כללות שליש העליון של הפתח.

אולם לפי קפידא זו נמצא שהנרתיק בולטת קצת למטה משליש העליון.

קשתות בכניסה לבית

ישנם שתי כניסות עם מזוזות הקשת השלישית אין לה כניסה מוגדרת כמו מדרגה ואין בה מזוזה. האם אותם פתחים חייבים ללא ברכה?

קביעת מזוזה מחוץ לחלל הפתח

מצוי היום פתחים שהדלת ומזוזות השער דקות [כגון מזכוכית] ואי אפשר לקבוע המזוזה בחלל הפתח, וחייבים לקבוע בהם מזוזה לפני חלל הפתח, בצד ימין של הדלת.

מנהג העולם לקבעה באלכסון הפונה לכיוון ההפוך מהחלל של הפתח, כמבואר בפתחי תשובה (סי' רפט סק"י) שכאשר אי אפשר להניח את המזוזה בתוך חלל הפתח וצריך לקבעה על מזוזת השער עצמה ופני המזוזה פונה כלפי רשות הרבים, יקבענה באלכסון שראשה נוטה לצד קיר הבית [ולא כלפי חלל הפתח] ורגלה כלפי חלל הפתח.

ונראה לי שעדיף לקבעה צמוד לחלל הפתח כמה שאפשר [בתוך טפח לחלל עצמה] עומדת [זקופה] ישרה ולא מוטה אלכסון, ושמע שבמזוזה תהא פונה כלפי צד חלל הפתח.

וזה טעמי, ואתחיל מן הקל תחילה.

א. הטעם שקובעים המזוזה באלכסון הוא פשרה בין שיטת רש"י שהמזוזה צריכה להיות בעמידה, לשיטת רבינו תם שהמזוזה צריכה להיות בשכיבה. אמנם במקרה זה שהמזוזה אינה קבועה בתוך החלל עצמו, אלא לפני החלל, לא ברור בראשונים מהו דעת ר"ת במקרה זה [כלומר היאך יניחנו מושכב במקרה כזה]. ומכיון שההלכה כרש"י, א"כ יש לקבעה ישרה כרש"י.

ב. כאשר המזוזה קבועה בתוך החלל עצמו – כל החלל הוא מקום המצוה, אלא שמצוה לכתחלה לקבעה בטפח החיצון [הראשון]. אך במקרה זה שהמזוזה מחוץ לחלל הפתח, אין זה מקומה כלל, אלא שנידונית משום טפח הסמוך לפתח - הרי זה כאילו מונחת בחלל הפתח עצמו. א"כ ראוי לקבעה כמה שיותר סמוך לחלל הפתח ולא להרחיקו מאומה (משום סיבה, כולל הידור לעשות פשרה עבור שיטת ר"ת).

והרי התורה אמרה "וכתבתם על מזוזות" שהקביעה תהא על מזוזת השער, ולא רחוק ממנה.

ג. וזה עיקר טעמי בענין זה – ראיתי בהרבה מקרים שכאשר קובעים המזוזה באופן זה באלכסון מחוץ לחלל הפתח שראש המזוזה רחוק יותר מטפח מחלל הפתח, והוא פסול כמבואר בפוסקים בשו"ע יו"ד סי' רפט, דעד טפח נחשבת בחלל הפתח [ו"על מזוזות" הנ"ל], אך רחוקה טפח היא פסולה. וא"כ מנהג והידור זה גורם לביטול המצוה לגמרי. לכן עדיף להנהיג לקבעה צמוד לחלל כולה תוך הטפח בעמידה כנ"ל.

פרשיות תפלין של יד להפכם מרש"י לר"ת

א.  בשו"ע רבינו סי' לד [סעיף ג] מבואר דתפלין של רש"י פסולים לשיטת ר"ת, וכן תפלין של ר"ת פסולים לרש"י, גם בתפלין של יד [כן פשט הלשון שם, הגם שאפשר להתעקש שלא הזכיר 'פסול' על תפלין של יד בפירוש. אמנם ראה שם סעיף ד לענין בל תוסיף דמוכרח דגם בשל יד ליכא בל תוסיף של תורה כי זוג אחד פסול, מוכח דגם בתפלין של יד אחד מהם פסול].

וצ"ע דלכאורה יש דרך להכשיר תפלין של יד לכו"ע, אם יחתוך הקלף של יד לד' פרשיות נפרדות, ולכאורה מעתה יתכשר בין לרש"י בין לר"ת, דהרי עשה ד' פרשיות של תפלין של יד בד' קלפים מחולקים כשר ואין צריך לדבק את הפרשיות יחד כמבואר בשו"ע רבינו סי' לב סעיף עב.

ואפשר לומר דכל זמן שנכתבו כל הפרשיות בקלף אחד [שכן מצוה לכתחילה], סדרן של הפרשיות על הקלף מעכב, אבל אין הכי נמי אם יחתוך פרשיות שמע ווהיה אם שמוע שיהיו כל אחד בקלף נפרד, יהא כשר בין לרש"י בין לר"ת. דמעתה אין סדר על הקלף בפועל, וד' פרשיות שלא היו מדובקות כשרות.

ב. אמנם אם יקח תפלין שנכתב כסדר רש"י או כסדר ר"ת בקלף אחד ויחתוך אותם, האם נאמר שמכיון שלכתחילה נכתבו כרש"י לכן לא מהנו לרבינו תם, ולהיפך. לכאורה זה דוחק בסברא לומר, שהכתיבה על הקלף קובעת דגם לאחר שיחתכם, לא יהיו כשרות לשיטה השניה. דמכיון שנחתכו והרי הם מונחים כדינם בבית אחד [כלומר לאיזה סדר שתרצה] למה לא יועיל.

אלא דנראה לי דבפועל אסור לעשות כן, משום דיש איסור הורדה בגוף הקדושה ולא מהני תנאי כמבואר בשו"ע רבינו סי' מב סעיף ו (עיין שם מחלוקת הפוסקים בדין זה) דתנאי מועיל רק לתשמישי קדושה ולא לגוף הקדושה, ולכן פרשיות שנעשו של רש"י מצד כתיבתם על הקלף כסדר רש"י אסור להורידם בקדושה לעשותם ר"ת ע"י חיתוכם כנ"ל. וצ" ע לענין בדיעבד שעבר ועשה, אך בכה"ג שחותכם לקלפים נפרדים, יש לומר מכיון שיש איסור הורדה גם לאחר שיחתכם לא מהני להחשיבם כסדר לפי ר"ת, דיחשבו באיסור לא אמרינן.

ג.  ואיסור זה של הורדת גוף הקדושה [כלומר פרשיות של רש"י או ר"ת לחתכם שיחשבו לפי הסדר ההפוך] אסור אע"פ שלא הניחום מעולם אלא רק הזמינום להיות גוף הקדושה, כמו שכ' רבינו סי' מב שם.

ד.  אמנם אם מלכתחילה יכתוב פרשיות לשם קדושת תפלין על קלפים נפרדים שמעולם לא נכתבו כסדר רש"י או בסדר ר"ת, ולא ידביקם אלא יניחם פרודות בבית, איני יודע למה לא יוכשר גם לרש"י וגם לר"ת.

ה.  אותה שאלה יש לשאול גם בנידון מה שביאר רבינו [סי' לב סעיף נ] בנוגע לדין פתוחות וסתומות בתפלין של יד "ד' פרשיות של יד הואיל והן נכתבות בקלף אחד ושייך בהן פתוחה וסתומה (לכן פתוחה וסתומה מעכב בה) אבל של ראש שהפרשיות נכתבים על ד' קלפים (אין מעכב בה פתוחה או סתומה. שו"ע רבינו שם סע' נד).
מה הדין אם יכתוב הד' פרשיות של יד בקלפים נפרדים דכשר, האם אז אין פתוחה וסתומה מעכב בה, כמו בשל ראש. ואם נאמר כן, דכשר, לכאורה יועיל גם אם יחתוך הקלף של יד אחר שנכתבו כל הד' בקלף אחד בלא פתוחה או סתומה כשרה, דלאחר שנחלקו לד' קלפים נפרדים שוב אין הפתוחה או סתומה מעכב בה. וצ"ע.

קביעת מזוזות בפתח עם קורות [בכניסה]

האם פתחים אלו צריכים מזוזות? נא לפרט את הכלל בבקשה

בתים שנתחלפו מרש"י לר"ת ולהיפך, בטעות

מבואר בשו"ע רבינו סי' לד דאסור להחליף בתים מרש"י לר"ת, או מר"ת לרש"י, דכיון שנחלקו בדין ותפלין של אלו פסולים לאלו נמצא בכל אופן מוריד התפלין מקדושה לחול לאיזו דעה, דבר האסור משום איסור הורדה מקדושה לחול.

נתעורר שאלה במקרה שמסרו תפלין לבדיקה והמגיה בטעות החליף את הבתים של ראש, והניח פרשיות ר"ת [לפי סדר ר"ת] בבית שהיה מקודם לרש"י, ופרשיות של רש"י בבית שהיה מקודם של ר"ת [והניחם כן כמה זמן עד שנתגלה הטעות]. האם מותר להחזירן לבתים המקוריים או שיש בזה איסור הורדה בקדושה כנ"ל?

נראה לי שמותר להחזירן, דמכיון שההחלפה היתה בטעות הרי זה כעין 'הקדש טעות' שאינו הקדש. וע"ד המבואר בשו"ע רבינו שם שאם התנה תחילה מותר להחליפן, כל שכן החליף בטעות דלא נתכוין מעולם שיהיו בתים הללו לפרשיות האחרות.

ועוד דנעשה זה ע"י המגיה, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ונעשה שליח עבור בעה"ב לתקן ולא לקלקל.

ו' ארוך עד כדי ן'

ו' זה כ-ן' והמזוזה פסולה, נכון?

הבנתי מאותיות הרב שרגל בעלת 4 עו"ק וגגו 1 עו"ק כבר פסול בלי ש"ת.

אלף באלכסון קצת

האם זו ש"ת? קו האלכסון שוכב והתג שלו עולה בהרבה

המשך הבחנת תינוק

ג.  נו"ן פשוטה: ואם היא קצרה מראין לתינוק שאינו חכם ולא טפש ואם קוראה זיי"ן פסולה

נראה לי שדבר גדול דיבר רבינו כאן, ואכתוב הנלע"ד בכוונתו.

כאן לא אמר כבדלי"ת וכ"ף פשוטה הנ"ל דאם תינוק אינו קוראה כהלכתה שהיא פסולה, אלא דוקא אם קראה זיי"ן פסולה, משמע דאם התינוק אמר שאינו יודע אם היא זיי"ן או נו"ן לא נפסלת. ותמוה למה?!

בסעיף ד' [להלן] כתב רבינו: כל אות שיש בה ספק שמא אין בה כשיעור הראוי בענין שהיא פסולה או שמא אין צורתה עליה בענין שהיא פסולה מראין לתינוק וכו'.

רבינו נקט כאן שתי דוגמאות, א) אין לה שיעור הראוי, ב) שמא אין צורתה נכונה. והגם שהדברים לקוחים מהראשונים [הטור וב"י], נראה שיש דקדוק בכפילות זו. כי לכאורה חסר לה שיעור הראוי היינו נמי אין צורתה עליה, כגון וי"ו שירכה קצר שמא תדמה ליו"ד, הרי זו חסרה שיעורה ונשתנה צורתה, ואין הבדל מהותי ביניהם.

נראה לי שרמז רבינו כאן לדין שנתבאר בסימן לב סעיף כ, לדעת הרמ"א יש שיעור במדידה של אותיות מסויימות כגון הוי"ו וזיי"ן שצריך להיות בירכם יותר ממלוא אות קטנה דוקא, דאחרת אינם אות [פשוטה] כלל כמבואר שם.

וכתב רבינו שם וכן הנו"ן פשוטה. כלומר, הנו"ן חייבת להיות אות ארוכה, ארוכה יותר מהוי"ו וזיי"ן הנ"ל, אמנם לא נתבאר בפירוש בדבריו כמה שיעורה. והנה פשיטא שצריכה להיות ארוכה כנו"ן כפופה לכל הפחות, דאחרת אינה נו"ן כלל (ולכתחילה צריכה להיות ארוכה כשיעור שראוי לכופפה, אך אריכות זו אינו מעכב).

אם כן נו"ן פשוטה שהיתה רק כאורך הנו"ן כפופה וזיי"ן, אינה אות ארוכה כלל, על כרחך שהיא צריכה להיות ארוכה מהשיטה דאחרת אינה אות. אלא שאפשר שלא האריכה מספיק ויסתפק התינוק בה שמא היא זיי"ן ארוכה משיעורה או נו"ן פשוטה קצרה, וזוהי שאלת תינוק. אך אם עינינו רואות בודאי שאין בה כשיעורה [היינו יורדת מהשיטה, יותר מאורך ב' קולמוסים במשך רגלה, בשיעור כתב רגיל שהבי"ת גובהה ג"ק] ודאי שהיא פסולה.

נמצא שיש בנו"ן שתי אפשרויות של שאלת תינוק.
א. אם יש ספק על כללות ציור האות האם זו נו"ן או זיי"ן, אזי זוהי שאלת תינוק רגילה [כמבואר בסעיף ד] שמא אין בה כשיעור הראוי, ואם תינוק לא קראה נו"ן כהלכתה אע"פ שגם לא קראה זיי"ן היא פסולה שלא קראה כהלכתה.

ב. אם עינינו רואות שיש בה אריכות כשיעור במדידה [לערך ג' וחצי קולמוסים בגבוה כל האות], וכללות ציורה כנו"ן פשוטה קצרה, אלא שאנו מסתפקים ספק חדש שמא תינוק לא יקראנה כדין מחמת קיצורה, דהיינו  שאין רגלה ארוכה מספיק, או שאינה יורדת מספיק מהשיטה ביחס לאותיות האחרות. וזהו החידוש בשאלת תינוק שכתב רבינו באות נו"ן "ואם היא קצרה" כלומר ירכה קצרה, והשאלה אם היא אות ארוכה או לא "מראין לתינוק .. ואם קוראה זיי"ן פסולה", כי אע"פ שיש בה שיעור במדידה בעי נמי שיעור אות ארוכה הנראה לעין לתינוק, אבל אם התינוק אינו קוראה זיי"ן אזי היא כשרה, כי נראית לנו כנו"ן ויש בה שיעור בירכה במדידה, כדי ליקרא אות ארוכה.

אמנם עדיין צ"ע לדינא בשאלה זו של הנו"ן האם להקל, אך זה הנראה בכוונת לשון רבינו.

יו"ד גדולה

האם יו"ד זו כשרה? היא בגודל של הבי"ת??

הבחנת תינוק

מוצאי כ"ד טבת

א.  יש לדקדק לשון רבינו בסימן לו אודות שאלת תינוק, כי שינה לשונו בענין זה בכמה אותיות. ויש לבאר מה נתכוין רבינו לחדש בכך?

כאשר בא רבינו בסימן זה לבאר שלא תהא האות בצורה כך וכך, מבאר הטעם "שלא תדמה [לאות אחרת מסויימת] ותיפסל ע"י קריאת התינוק", זה לשונו באותיות דלי"ת [שלא תהא נראית כרי"ש כו'], וי"ו, זיי"ן, יו"ד, רי"ש.

אבל בששה מקומות שינה רבינו והוסיף בלשון, כדי לבאר איזה חידוש.

בי"ת: צריך ליזהר בתג שלאחריה לרבעה שלא תהא נראית ככ"ף ואם נראית ככ"ף פסולה ואם ספק אזי מראין לתינוק.

דלי"ת: צריך שיהא גגה ארוך ורגלה קצר שאם תהא רגלה ארוכה מגגה תדמה לכ"ף פשוטה ותפסל כשלא יקראנה התינוק ד'.

וי"ו: וטוב שתהא עגולה לצד ימין בראשה שלא תדמה לזיי"ן ואע"פ שראש הזיי"ן עובר מב' צדדין מ"מ יש לחוש שמא תינוק שאינו חכם ולא טפש יקראנה זיי"ן ותפסל.

כ"ף פשוטה: צ"ל גגה קצר שלא תדמה לרי"ש לכן לא ימשוך אותה בסוף השיטה .. פסולה אם תינוק שאינו חכם ולא טפש אינו קוראה כהלכתה.

מ"ם פתוחה: שאם יעשה (עגולה למעלה ולמטה בצד ימין) בסתומה שמא יתדמה לס' לתינוק שאינו חכם ולא טפש.

נו"ן פשוטה: ואם היא קצרה מראין לתינוק שאינו חכם ולא טפש ואם קוראה זיי"ן פסולה,

ב.  בי"ת צריך ליזהר בתג שלאחריה לרבעה שלא תהא נראית ככ"ף ואם נראית ככ"ף פסולה (כלומר אם ודאי לנו שהבי"ת נראית ככ"ף, היא פסולה, אבל) ואם ספק אזי מראין לתינוק.

החידוש הוא שכל ספק שיסתפק לנו על הבי"ת כי איננו יודעים בודאות שהיא בי"ת כשרה, בין שדעתינו נוטה יותר לפסלה בין שדעתינו נוטה יותר להכשירה, אבל עדיין נשאר בלבנו ספק, אזי מראין לתינוק. ולא נאמר שרק בספק השקול נשאל לתינוק, אלא אע"פ שדעתינו נוטה יותר לחשבה לאות כך, מ"מ כל שעדיין נשאר בלבבינו הספק דינה שאלת תינוק. 

דלי"ת צריך שיהא גגה ארוך ורגלה קצר שאם תהא רגלה ארוכה מגגה תדמה לכ"ף פשוטה ותפסל כשלא יקראנה התינוק ד'.

וכן הכ"ף פשוטה צ"ל גגה קצר שלא תדמה לרי"ש לכן לא ימשוך אותה בסוף השיטה .. פסולה אם תינוק שאינו חכם ולא טפש אינו קוראה כהלכתה.

דקדק רבינו שתיפסלנה אותיות הללו, אפילו לא קראן התינוק באות המתחלפת, אלא שלא הצליח לקראן כהלכתן. מכאן שכאשר תינוק נשאל ואומר שאינו יודע איזה אות זו, היא פסולה כי לא קראה התינוק. ואע"פ שגם אינו קוראה באות שאנו חוששין שנתחלף בה.

ודקדק רבינו כאן בלשון "תדמה" כי הספק רחוק קצת, ויותר נראית כאות הצריכה ולא כאות המתחלפת, שהרי האריך רגלה של הדלי"ת במקצת אינה עדיין כ"ף פשוטה, וכן האריך גגה של הכ"ף אינה עדיין רי"ש ממש, אלא רק תדמה להן. אעפ"כ חובתינו לשאול תינוק כי כבר יצאו קצת מצורתן שלכתחילה, ויש להסתפק מעט שמא התינוק לא יוכל לקראן כדין.

וי"ו: וטוב שתהא עגולה לצד ימין בראשה שלא תדמה לזיי"ן ואע"פ שראש הזיי"ן עובר מב' צדדין מ"מ יש לחוש שמא תינוק שאינו חכם ולא טפש יקראנה זיי"ן ותפסל.

נראה לי שבא רבינו לחדש שאע"פ שעל עצם הבעיה [של ריבוע ראש הוי"ו] לבדה, לא היינו פוסלים ולא שואלים את התינוק (ואפשר שגם אם טעו ושאלו לתינוק אין להתחשב בזה כלל. וצ"ע) מ"מ בצירוף בעיה אחרת שאירעה בוי"ו ונצרכנו לשאלת התינוק, וקראה התינוק זיי"ן מחמת ריבוע הראש [בצירוף השינוי האחר] הרי זו פסולה.

מ"ם פתוחה: שאם יעשה (עגולה למעלה ולמטה בצד ימין) בסתומה שמא יתדמה לס' לתינוק שאינו חכם ולא טפש.

נראה שרבינו מזהיר שלכתחילה יש לעשות הסתומה באופן שלא תבוא לידי דמיון כלל לסמ"ך, כי אם יתדמה לסמ"ך, אז עלול ליפסל מן הדין אם יעשה מאוד עגולה, או שלא תהא ראויה ליפסל כי תהיה רק עגולה מעט אבל שמא תינוק יטעה בה ויפסלנה.

ומכאן למדנו שדעת רבינו דתינוק נשאל על מ"ם סתומה, ואע"פ שחלקה עגולה וחלקה מרובעת, ולא ס"ל כלל כסברת הדרכי נועם (הובא במקדש מעט) דסמ"ך או מ"ם סתומה שצידן א' מרובעת וצידן אחת עגולה א"א לשאול את התינוק עליהן, שמא ישגיח בצד הנכון ולא ישגיח בצד הלא נכון.

אלא דשואל התינוק, ואין אנו חוששין לסברת הדרכי נועם שמא ישגיח רק על איזה צד, כי התינוק אומר התמונה הנראית לו מכללות האות, ואם על ראיית כללותה של האות קראה מ"ם סתומה או סמ"ך, הרי זו האות שלפנינו [וזהו הכרעת התינטוק].

וממילא שכן הדין לדעת רבינו בסמ"ך שעשאה מרובעת מעט ונסתפק לנו שמא היא מ"ם סתומה, שדינה לשאול לתינוק. וכן מבואר (כסברת רבינו בזה) בטור "והסמ"ך צריך לעגלה משלש רוחותיה שלא תהא נראית כמ"ם סתומה" - מדכתב הטור "שלא תהא נראית כמ"ם" שמע מינה שמצוה להרחיקה יותר מהגבול ממש המבדילה ממ"ם סתומה, כי אם יתקרב מעט לגבול המבדיל עלולה להתדמות. ש"מ שישאל התינוק גם על שינוי מעט, וזה עלול ליפסל על ידו בגלל שינוי מועט.

בעזרת השם המשך יבוא מחר

נפלה טיפת דיו ליד האות

לכבוד יום הילולא של רבינו כ"ד טבת

שו"ע רבינו סימן לב סעיף כב:

ואם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות (אע"פ שעדיין היא מוקפת גויל בתוכה) כגון שנפלה לתוך ד' ונראית כה' או שנפלה לתוך ב' ונראית כפ' או שאין שם ב' עליה או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה ... פסולה.

א.  נראה פשוט שאין כוונת רבינו בסוגריים "(אע"פ שעדיין היא מוקפת גויל בתוכה)" לומר דאם היתה הדיו נוגעת לקוי האות מבפנים היתה פסולה מטעם אחר, משום שאינה מוקפת גויל מבפנים, ורוצה לומר דשאלתינו בהלכה זו, היא רק כאשר נפלה טיפת דיו לתוך החלל ואינו נוגע לאות, אזי השאלה משום שינוי צורתה, אבל אם נגעה בה בלאו הכי היתה פסולה בכל מקרה (גם אם לא נשתנה צורתה) משום שאינה מוקפת גויל.

פשוט שזה אינו כוונתו.

א. דאם כן אין הבדל בין שהדיו נוגע בה מבחוץ או מבפנים, ולא היה צריך רבינו לכתוב "בתוכה" אלא לסתום הדבר.

ב. הלשון "ואע"פ" מבאר שזה חידוש ולא תנאי, ואם היה כאן פסול נוסף, היה צריך לומר רק "(ועדיין היא מוקפת גויל)" ותו לא – להורות דכל הפסול המבואר כאן מותנה רק בשינוי צורת האות לבד, ולא בפסול נוסף – שאינה מוקפת גויל.

והטעם דאין חסרון בהיקף גויל ממה שנטף ליד האות דיו [שנוגע בקוי האות], דמ"מ היא מוקפת גויל גם במקום הדיו עצמה, דאין דיו זה נחשב לכתב כלל. (ולא מיבעיא לשיטת הירושלמי שביאר רבינו בסי' לב סעיף יט דנחשבת מוקפת גויל מעבר לדיו הזה, אלא גם לשיטה העיקרית שביאר רבינו שם שנקב סמוך לקוי האות פוסל משום שאינו מוקף גויל במקום הנקב, היינו דוקא נקב בקלף שאין כלל היקף קלף באותו מקום. אבל מקום הדיו הוא קלף, והדיו נחשב כאינו. ראה גם בשו"ע רבינו לב סעיף ה, דהיתר באות שאינו צריך לה כאינו לענין היקף גויל, וכל שכן כאן – אפילו למחמירים שם). [עיין מחלוקת האחרונים בדבר זה, בספר משנת הסופר סימן ח סעיף ד סק"ח].

אלא רבינו בא לבאר חידוש, דדוקא נפלה ליד האות מבפנים ומחמת זה נשתנה צורתה, או לאות אחר [כגון דלי"ת שנשתנה לה"א, או בי"ת לפ"א] או שנשתנה צורתה אבל לא לאות אחרת, כגון שנפלה דיו לתוך המ"ם סתומה ונסתם רוב חללה ובטלה צורתה הנראית לעין אע"פ שלא נשתנה לאות אחרת, או לתוך ה"א וחי"ת ואינן נראות כה"א וחי"ת אע"פ שגם אינן דומות כלל לאות אחרת, וכל כיוצא בזה.

אבל נפלה טיפת דיו ליד האות מבחוץ ואינה נוגעת לאות, אין כאן פסול וביטול אמיתי של צורתה, ולכן אע"פ שיתכן שהטיפה גורמת לאות להראות כשינוי לצורתה, מותר למחוק הטיפה הזו, כי מעולם לא נכתבה הטיפה כלל, ואינה דבוקה בקוי האות, ואין במחיקת טיפה זו משום חק תוכות. כי האות היתה בכשרות, ובא דבר מחוץ לה, ומותר להסירו.

ב.  דרך אגב, מלשון רבינו "ואם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות (אע"פ שעדיין היא מוקפת גויל בתוכה)" פשוט דהוא הדין אם הטיפה נוגעת [וכ"כ מבואר במשנה ברורה ס"ק סב] בקוי האות, דאם נשתנה צורתה פסולה ואם לאו כשרה. ולא איכפת לי מה שנפל דיו על גבי קוי האות, ואין בו דין כתב על גבי כתב או איזה פיסול אחר כלל [דלא כסברת קצת מהאחרונים שדברו בזה, עיין בלשכת הסופר סימן ד סק"ה, ועיין משנת הסופר שם ס"ק יב דהעיקר כמקילין].

ג.  העולה ממה שביארתי בדעת רבינו, הנראה לענ"ד להלכה:

א. נפלה ט"ד לתוך חלל האות וגרמה לביטול צורתה הרי זו נפסלה, ומחיקת הטיפה לבדה הוי פסול משום חק תוכות. אבל נפלה סמוך לה מבחוץ, אע"פ שאפשר שתגרום לביטול צורתה של האות, מותר למחקה ואין בזה משום פיסול חק תוכות.

ב. אם נוגעת הדיו לקוי האות בין מבפנים בין מבחוץ, וביטלה צורתה, הרי זו פסולה, ומחיקת הטיפה הוי חק תוכות.

ג. אם נפלה דיו על גבי קוי האות ולא שינתה צורת האות, כשרה. [ויש אומרים שטוב להעביר קולמוס על העליון, עי' משנת הסופר שם].

ד.  ואני מסתפק בדיו שנפל ליד הלמ"ד כזה [ציור 1] או ליד פ"א פשוטה כזה [ציור 2] או ליד זיי"ן כזה [ציור 3] האם יקרא זה תוך האות ומחיקת הטיפה הוי חק תוכות.

ויותר נראה לענ"ד שאין זה נקרא תוך האות [דאין תוך, אלא אות שיש לה חלל המוקפת ג' מחיצות כמו שכ' המשנה ברורה (סי' לב ס"ק לה, בשם הפרי מגדים) ואז החלל הוא שייך לאות], אלא חוצה להאות, וע"פ הנתבאר לעיל מותר למחוק טיפות דיו הללו ואין במקרים הללו חק תוכות.

וכן יש להסתפק בנפלה טיפת דיו לתוך כ"ף פשוטה ונראית כפ"א פשוטה או כה"א [ציור 4] האם זו פסולה כדין נפלה דיו לחלל הדלי"ת ונראית כה"א, או כשאר האותיות שהזכרתי שאין במחיקת הדיו משום חק תוכות.

ביאור נוסף על סעיף זה, ראה: פורום לנושאי סת"ם: חק תוכות