האם ראוי לומר בתחילת היום "כל מה שאני כותב היום יהא לשם קדושת
תפלין/מזוזה" ויחול הקידוש על כל מה שיכתוב מהם היום, או עכ"פ כשר הדבר בדיעבד
או שמא אינו כשר הדבר?
לכאורה נראה ממה שנוהגים לומר בתחילת הכתיבה "הריני כותב לשם
קדושת ס"ת/תפלין/מזוזה וכל האזכרות שבה לשם קדושתן" דמועיל קידוש
מראש, והגם שיעברו כמה ימים עד שיכתוב את האזכרה מהני מה שקדש מראש. דאם לא היה
בדבר שום קידוש, למה אומרים כן?!
אבל דא עקא דהפוסקים כתבו דאין לסמוך על זה אלא בדיעבד אם שכח לומר
בפיו בשעת כתיבת האזכרה "הריני כותב לשם קדושת השם" ורק כאשר היה
במחשבתו לקדשה. אבל אם לא היה במחשבתו כלל קדושת השם, לא מהני מה שקדשה מתחילת
כתיבת הספר. אם כן מה שקדש מתחילה אינו מועיל כל כך. ויש לומר הטעם משום שכבר הסיח
דעתו מדבריו אלו, ומה שכעת כותב אינו על דעת ראשונה. ראה בספר יריעות שלמה פרק ה
הלכה א, שצריך דוקא לסמוך אמירת הקדוש תיכף לתחילת הכתיבה. (ראה גם ביאור הסופר של
הרב שטרן שליט"א, דף כו ד"ה קודם).
וכמו כן אינו מועיל מה שיאמר בתחילת היום הריני כותב לשם .. כי צריך
שיהא לו כוונה בעת עשיית הקדושה שעושה הדבר לשם קדושתו. אלא דיש להסתפק אולי זה
מועיל עכ"פ [כמו באזכרה] אם היה לו כוונה במחשבתו, רק ששכח לומר בפיו לפני
הכתיבה שכותב לשם...
אמנם אני חושש שמא אין הדברים דומים, וסוג קידוש כזה "כל מה שאני
כותב היום וכו" אינו מועיל כלל, ואף בדיעבד אין המצוה הזו מקודשת. דקדוש הכתיבה
הוא לעשותו מצוה מקודשת ס"ת/תפלין/מזוזה, ואינו כוונה כללית [או כעין הזמנה] לבדה.
ולכן [עכ"פ ראוי] לפני תחילת כל מצוה, כגון שכותב שלוש מזוזות שיאמר בפני כל
אחת הריני כותב מזוזה (זו) לשם קדושה, כדי לקדש את המצוה הזו. וכן אם כותב זוג
תפלין יאמר הן לפני תחילת הראש והן לפני תחילת היד הריני כותב כו', דכל תפלין מצוה
לעצמה היא. וכל שכן בכותב כמה פרשיות 'קדש' רצופים שיקדש כל אחד ואחד שיהא לשם
מצות תפלין. [כנלע"ד נכון ואי אפשר להאריך בדבר. אמנם לענין בדיעבד שכתבן
רצופין ולא הסיח דעתו מהן כלל ביניהם, נראה שנחשב שקדשן כל אחד משום שלא הפסיק
ביניהם].
ואינו דומה למה שאומרים בתחילת הכתיבה "לשם קדושת .. וכל האזכרות
שבה" דקדוש השם הוא מכלל קידוש המצוה, דהס"ת/תפלין צריכין להיות כתובות
לשם קדושתן וכן כל אזכרותיהן לשם קדושת השם דוקא, וקדוש השם הוא חלק מקדוש הכתיבה
והמצוה בכלל, ולכן יש סברא שנכון לאמרה כאשר מתחיל לקדש הכתיבה דוקא. [והגם
שנוהגים שמי ששכח לאמרה מיד בתחילת הספר אמרה אחר כך, נראה דזה מהני כי מצרף אמירה
זו למה שאמר מתחילה שכותב מצוה זו לשם קדושתה].
אבל אמירה סתמית כל מה שאכתוב היום כו' ואח"כ מסיח דעתו מזה,
נראה לי דלא מהני.
ונראה לי דאף מי שיסבור דמהני אמירה זו כעין תנאי על כל מה שיכתוב, מכל
מקום אינו ראוי כלל להתנהג כן, משום שהוא זלזול בקדושת הסת"ם. ודבר זה גורם
לסופרים שלא יחשבו כלל בשעת כתיבתן מה הן כותבים, והרי לכו"ע צריך שיהא לסופר
כוונה גדולה בעת הכתיבה ולשם קדושתן. ולכן לדעתי הוא מנהג פסול ואינו ראוי.
ואם אמר על מזוזה לשם קדושת ספר תורה. האם מהני כמו בעיבוד קלף או בעינן קדושה פרטית לכל דבר וכתיבה אינה דומה לעיבוד?
השבמחקזה בודאי לא עוזר, אלא צריך קידוש פרטי לכל דבר. עיבוד הקלף שונה שהוא רק הזמנה ולכן הזמנה לשם קדושה חמורה מועיל גם לקדושה קלה, אבל לא בעשיית הקדושה עצמה.
השבמחק