שו"ע יורה דעה סימן רפו סעיף א: אלו המקומות שחייבים במזוזה .. ובית האשה. ובסימן רצא סעיף ג: הכל חייבים במזוזה אפילו נשים ועבדים, ומחנכין את הקטנים לעשות מזוזה לפתחיהם.
כפל ההלכה בנוגע לאשה, מלמד שתי הלכות. בסימן רפו - בית שאשה דרה שמה הוא מקום חיוב. אבל החיוב מוטל על בעל הבית, כי זה "ביתך" שלו בבעלותו, וביתך היינו כל מקום דיור של ישראל שבבעלותו. ואילו בסימן רצא מדבר שהאשה עצמה חייבת במזוזה על ביתה, וכן לאידך בתים שברשותה שאחרים דרים בהם ברשותה היא חייבת במצוה, כי זה "ביתך" שלה.
ולפי זה חדרים של ילדים אביהם [בעל הבית] הוא חייב מן התורה לקבוע שם מזוזה, ואע"פ שהאב עצמו אינו דר בחדרי הילדים, מ"מ נקרא "ביתך" כי הוא בית שלו שדר בו ישראל, ודירת קטן הוא דירה גמורה לענין מצות מזוזה.
ומעתה צ"ב מה שכתב בסימן רצא "ומחנכין את הקטנים לעשות מזוזה לפתחיהם" - מוכח שזה פתח ששייך ונמצא בבעלות הקטן עצמו. כי אם היה בבעלות של האב, היה האב חייב מן התורה לקבוע במזוזה. אך צ"ע שהרי איך שייך דירה בבעלות הקטן, כי אם אביו נפטר או אינו, הרי מצות חינוך מוטלת על האב לבד ולא על האם ושאר אדם [כמבואר בשוע"ר או"ח סימן שמג סעיף ד, דהאם אינה מצווה מד"ס בחינוך הבן, ורק האב שמצווה ללמדו תורה מן התורה כמבואר בהלכות ת"ת לרבינו פרק א ה"א, חייב מד"ס לחנכו במצות]. וא"כ מי הוא זה שצריך לחנכו במצות מזוזה?
ואפשר לומר שמדובר שהבן הקטן ירש מאבי אמו דירה ודר בה, ואינו שייך לאביו כלל, ועל זה נאמר שאביו מצווה מד"ס לחנכו למצות מזוזה. או יש לומר דמיירי שהאב נפטר והבן הקטן ירש הדירה, וחייב אבי אביו [סבו] לחנכו במצוות בכלל ומצות מזוזה בפרט, שהרי הסבא חייב ללמד נכדו תורה מדין תורה [כאשר אין האב יכול ללמדו, כמבואר בהל' ת"ת לרבינו פרק א הלכה ח] וא"כ מסתבר שבכלל חיובו ללמדו תורה חייב מד"ס לחנכו במצות.
ולפ"ז חיוב קביעת מזוזה בדירת הקטן המוטלת על הקטן משום חינוך הוא חיוב מד"ס לבד. ומעתה כאשר גדל הקטן ונעשה בר מצוה, החיוב הוטל עליו מדין תורה, ונמצא המזוזה הקבועה מקודם פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי קודם לכך מדאורייתא לא היתה שום חיוב, וממילא לא היתה קביעת מזוזה, ומעתה נעשית מאליה.
