שאלות על ה"א

 

כתב חלש. בה"א יש בעיה כפולה - רגל ימין יורד מרגל שמאל בשיעור ניכר, והרגל שמאל התלויה דקה ואין בה שיעור בגבהה כמלוא אות קטנה.

צריך שאלת תינוק אם יקראנה ה"א, ותיקון. [אע"פ שנראה מהפמ"ג להכשיר ה"א שהנקודה תלויה בגבהה ואינה שוה למטה עם ירך ימין. יש לומר דהיינו כאשר ירך שמאל מלאה בשיעורה, משא"כ כאן, ובכל אופן נראה שיש כאן שינוי קצת מצורת האות, ולכן צריך שאלת תינוק. וכן נראה במשנת סופרים לאות ה"א].

הנקודה רחבה ביותר, ומשוכה כעין מושב לאות. המקדש מעט כבר מעיר על בעיה זו - שהרי צ"ל רגל שמאל ולא מושב !!!

מ"מ העולם מקיל וקשה לפסול נגד מנהג העולם. אבל ברור שאין זה כתיבה תמה לכתחילה מהודרת.

כ"ף פשוטה רחבה

 

בהסתכלות פשוטה נראה שרוחב הגג שוה לאורך הרגל. לפי המבואר בשו"ע רבינו [סי' לב סעיף כה] אם גגה רחבה כאורך רגלה הרי זו דומה לרי"ש ופסולה. ולא מהני בזה שאלת תינוק (כן משמעות דבריו שם. ולפי זה מה שמבואר בסי' לו שמועיל שאלת תינוק בהאריך גגה, היינו כאשר הגג קרובה לאורך רגלה, אך לא כאשר שוה לארכה או יותר רחבה).

אמנם יש מקום להקל כאן (בשאלת תינוק) - בגלל נטיית הגג כלפי ירידתה ברגל, ואין צד ימין של הגג שוה לשירטוט, אלא מתחילה כבר משלישה האחרון לנטות כלפי מטה. וצ"ע.

בתמונה שלמטה נראה מעבר הגג כלפי הרגל, ולפי זה אפשר לומר שהרגל טיפה ארוכה מהגג.

גימ"ל, תי"ו

 

הגימ"ל פסולה, הרגל שמאל מחוברת לגגה. והיא צריכה להיות מחוברת לרגל ימין דוקא. (יתכן בעיה נוספת, שאות זו דומה למין תי"ו).

התי"ו הזו יש בה 2 בעיות. א. רגל ימין ארוך קצת משל שמאל. ב. רגל שמאל כפיפתה לא ברורה מספיק אלא היא בשיפוע.

אבל לאחר שתינוק יקראנה -  מותר לתקנה [ע"י תיקון רגל שמאל, א. להמשיך הכפיפה שתהא ברורה, ב. להאריך מעט הרגל כלפי מטה שתהא שוה לרגל ימין].

וי"ו גולם

הוי"ו פסול - הוא גולם ואין בו ראש כדין.

מ"ם סתומה או סמ"ך?

מ"ם - לא נראה שהקו היוצא מצד ימין מציל את המ"ם, כי גופה עדיין לא ניכרת היטב האם היא מרובעת או מעוגלת, ולכן דינה שאלת תינוק.

דלי"ת - שאלת תינוק אם אינה זיי"ן.

 

המ"ם 'בניכם' יש מקום לפסול, ויש מקום להקל בשאלת תינוק. תלוי בעיני הדיין ...

 

המ"ם 'בם' שאלת תינוק.

 

 

 כל שלשת אלו - שאלות תינוק, כי גופן יותר מרובע מעגול, רק פינותיהן עגולות. 

בזו האחרון אני נוטה להחמיר. אבל גם כאן אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ...

שאלות על ממי"ם, תוי"ן

 

המ"ם הזה פסול, כי החרטום שלו קצר מדי (עי' משנת סופרים וביאור הלכה). אמנם משורת הדין נראה שמותר לתקנו ע"י קריאת התינוק.

התי"ו הזה פסול, כי רגל ימין שלו ארוכה. ומבואר בפוסקים שזה מין פ"א פשוטה (אע"פ שנקודתה הפוכה).

המ"ם כשרה.

התי"ו הזה רגלה הימנית הפוכה מעט כעין רגל שמאל הפוכה - מ"מ אין בה שלימות כפיפת מושב ויש להכשיר בדוחק [כמובן מצוה לתקן צורתה].

שאלות על ביתי"ן

הבי"ת הזו אני נוטה לפסול, משום שגופה דומה ממש לכ"ף. אע"פ שיש מקום להקל ע"י שאלת תינוק.

בי"ת זו פסולה, היא ממש כ"ף.

הבי"ת יש בה קוץ יורד וסותם חצי מחללה - אחר קריאת התינוק (שלא יטעה בה כמ"ם סתומה) יש לגרר הקוץ הזה.

 

גם הבי"ת הזה חצי סגור (או מעט יותר מחציו), צריך שאלת תינוק כנ"ל. ורק אחר כך יש לגרר את הקוץ הזה. [אם היה סגור לגמרי אפילו בחוט דיו דק, היה נהפך למ"ם סתומה ולא היה מועיל קריאת התינוק].

פסקי ספר התרומה - צורת האותיות

מצאתי בדפוס חדש של ספר התרומה (הוצאת מכון ירושלים, תש"ע, עמודים תקלט, תקמד-ה) הוספות דינים בכמה מצורות האותיות, שאינם כתובים בספר התרומה המצוי.

והעתקתים כאן מתוך הספר, בתוספת הערות - מה שנראה פירוש דבריו.

[יש להעיר דאף אחד מהראשונים, אינו מזכיר כלל דברי בעל התרומה בצורות האותיות. הראשון שמזכיר [ורק מהאותיות שבדפוס ישן] הוא הבית יוסף. אע"פ שנראה שבעל הגהות מיימוניות העתיק רוב דבריו מס' התרומה].

***

ו צריך שלא ימשוך ראשה של וא"ו מעט למטה, כדי שלא יהיו נראות כמו זי"ן, כמו שמצינו בפרק הבונה, דקתני שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן:

[ז] צריך לעשות ראש של זי"ן עב, ושלא יאריך לה רגל שלמטה, כדי שלא יהא נראית נו"ן פשוטה:

נ ן נו"ן כפופה נו"ן פשוטה. וצריך שיהא הנו"ן פשוטה ארוכה, כדי שלא תהא נראית כזי"ן:

ס ע סמ"ך צריך להיות סתומה מכל צדדיה כמו המ"ם. ויש הפרש בין זו לזו, שהסמ"ך עגולה מלמטה ומאחוריה, ולא המ"ם שהיא רחבה מלמטה:

פ ף צריך להיות הפשוטה ארוכה ועגולה, ושלא יהא מחובר הנקודה שבתוכה, שלא תהא נראית למ"ם או לסמ"ך סתומה אם היה נקטע מעט הרגל שמשוך למטה:

צ ץ צד"י פשוטה צריך להיות ארוכה, ולחבר ראשה של ימין לשל שמאל, שאם היו רחוקים זה מזה, היו נראין כשתי אותיות יו"ד ונו"ן. וכן בצד"י כפופה, צריך לחבר ראש של ימין לשל שמאל באמצע האות, ולא לחברם למעלה, כדי שלא יהו נראות כמו נו"ן פשוטה ונו"ן כפופה, והיה נראית שראשיהן עב:

ר צריך שתהא עגולה, כדי שלא תהא נראית כדלי"ת:

ש שמעתי שיש בסדר קדמוני, שצריך להיות ראש אמצעי שבתוך השי"ן כמין יו"ד, וכן מצאתי בכתיבת קדמונים גאונים:

ת צריך רגל שמאל שבתוך האות רחב מלמטה, שלא יהא נראית כמין ה"א, ושלא יהא מחובר כל כך הרגל שמאל למעלה:

***

ו צריך שלא ימשוך ראשה של וא"ו מעט למטה, כדי שלא יהיו נראות כמו זי"ן, כמו שמצינו בפרק הבונה, דקתני שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן:

לכאורה הפי' שלא יעשה ראש הוי"ו כפוף מעט כלפי מטה כעין ראש היו"ד שפניה כפופים כלפי מטה, אלא פניה ישרות (כמשמעות תקון תפלין והא"ב).

אך לא מובן כל ההמשך "כדי שלא יהיו נראות כמו זי"ן", וכן "כמו שמצינו בפרק הבונה, דקתני שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן".

[ונראה שיש כאן טעו"ס, וצ"ל: "ו צריך שלא ימשוך ראשה של וא"ו מעט למטה, כדי שלא יהיו נראות כמו יו"ד, כמו שמצינו בפרק הבונה, דקתני שלא יעשה ווי"ן יודי"ן". וס"ל דלא סגי החילוק ביניהם שהיו"ד רגלה קצרה והוי"ו ארוכה, אלא גם יש שינוי בצורת ראשם. הוי"ו ראשה ישר והיו"ד כפופה מעט כלפי מטה.

או נשמטו כמה תיבות, וכן צ"ל: "ו צריך שלא ימשוך ראשה של וא"ו מעט למטה, כדי שלא יהיו נראות כמו יו"ד. וכן לא יהא ראשה עובר [פי' עובר לצד ימין] שלא תדמה לזי"ן, כמו שמצינו בפרק הבונה, דקתני שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן" [כמו כן צריך ליזהר שלא יתחלף בין וי"ו לזי"ן].

[ז] צריך לעשות ראש של זי"ן עב, ושלא יאריך לה רגל שלמטה, כדי שלא יהא נראית נו"ן פשוטה:

עב פי' שעובר על שני צדדיו לימין ושמאל (וכן הוא בתקון תפלין), והטעם פשוט לחלק בינו לוי"ו.

ולא יאריך לה רגל כו' כמבואר בכל הראשונים ע"פ הגמ' שלא יעשה זייני"ן נוני"ן פשוטין.

נ ן נו"ן כפופה נו"ן פשוטה. וצריך שיהא הנו"ן פשוטה ארוכה, כדי שלא תהא נראית כזי"ן:

צ"ע הכוונה "נו"ן כפופה נו"ן פשוטה". [מכללות לשון התרומה מהדפוס הישן (שלא העתקתי כאן) מוכח דלא ס"ל כהגהות מיימוניות והא"ב, שכל המנצפ"ך הכפולות צ"ל דומות זו לזו בכל היכולת, אלא רק אותיות נצפ"ך צריך שתהיינה הפשוטות ארוכות כל כך שראויות לכופפן, ואולי גם באלו צריך שיהא ראשן דומות, כמו שכתב לענין כ"ף פשוטה שצריכה להיות עגולה כמו כ"ף כפופה. ואולי זה כוונתו כאן לציין שראש הנו"ן כפופה תדמה לראש הנו"ן פשוטה, ששתיהן ראשן כעין זי"ן, כדמוכח להלן אות צד"י. אבל לא ס"ל ששתי הממי"ן דומות כסברת הגה"מ, ולכן ס"ל שהסתומה מרובעת בד' זויות, וכן דעת התקון תפלין, ודלא כא"ב שהיא עגולה מעט למעלה].

ס ע סמ"ך צריך להיות סתומה מכל צדדיה כמו המ"ם. ויש הפרש בין זו לזו, שהסמ"ך עגולה מלמטה ומאחוריה, ולא המ"ם שהיא רחבה מלמטה:

צ"ע למה ציין לעיי"ן.

ויש הפרש בין זו לזו, שהסמ"ך עגולה מלמטה ומאחוריה, ולא המ"ם שהיא רחבה מלמטה. מכאן מוכח דעת בעל התרומה [וכן סברת התקון תפלין, כמו שכתבתי באותיות הרב עמ' רכח-ט, רמח-נ] שהחילוק בין מ"ם סתומה לסמ"ך הוא [גם] בצורת הגוף, ולא רק בעיגול או זוית לחוד. ודלא כמשמעות הא"ב, דעיקר החילוק ביניהם הוא רק שהמ"ם מרובעת בפינות למטה והסמ"ך עגולה בפינותיה.

פ ף צריך להיות הפשוטה ארוכה ועגולה, ושלא יהא מחובר הנקודה שבתוכה, שלא תהא נראית למ"ם או לסמ"ך סתומה אם היה נקטע מעט הרגל שמשוך למטה:

ושלא יהא מחובר הנקודה שבתוכה כו'. מה שכ' "אם היה נקטע מעט", אפשר לומר דאם נקטע לגמרי ודאי נפסלה, אלא אפילו אם רק נקטעה מעט מהחיבור ועדיין מחוברת מעט, מ"מ מחמת שהנקודה דביקה נדמית יותר למ"ם או סמ"ך. וצ"ע.

מדלא כתב [גם] בפ"א כפופה שיזהר שלא יגע הנקודה לגוף, כמו שכ' בתקון תפלין, ש"מ דס"ל לבעל התרומה [כסברת המג"א סי' לב ס"ק כט ושוע"ר סי' לו אות אל"ף] שאין פסול בנגיעת האות לעצמה, ורק מחמת שינוי צורתה תיפסל.

צ ץ צד"י פשוטה צריך להיות ארוכה, ולחבר ראשה של ימין לשל שמאל, שאם היו רחוקים זה מזה, היו נראין כשתי אותיות יו"ד ונו"ן. וכן בצד"י כפופה, צריך לחבר ראש של ימין לשל שמאל באמצע האות, ולא לחברם למעלה, כדי שלא יהו נראות כמו נו"ן פשוטה ונו"ן כפופה, והיה נראית שראשיהן עב:

ולחבר ראשה של ימין לשל שמאל, שאם היו רחוקים זה מזה, היו נראין כשתי אותיות יו"ד ונו"ן. לכאורה משמע שלא חשש התרומה לפירוד בגופי האות, כהוראת מהר"ם לפסול כל הפרודים, כמובא בהגה"מ וברוך שאמר אות אל"ף. אך יותר נראה שכוונתו כעין התקון תפלין בצד"י פשוטה "וידביק היו"ד היטב בצואר שלא תדמה ליו"ד נו"ן". כלומר, אם ירחיק הרבה היו"ד מהנו"ן, או לא ידבקינה היטיב, תיראה כשתי אותיות [יו"ד ונו"ן] המחוברות בדקות זה לזה, ולא כצד"י.

וכן בצד"י כפופה, צריך לחבר ראש של ימין לשל שמאל באמצע האות, ולא לחברם למעלה. שיעור הלשון - וכן בצד"י כפופה יזהר לחברה שלא תיראה כשתי אותיות כנ"ל, ובשתיהם מקום חיבור היו"ד יהא באמצע הצואר ולא למעלה בראש שלא יתדמו לנוני"ן כפי שמבאר.

כדי שלא יהו נראות כמו נו"ן פשוטה ונו"ן כפופה, והיה נראית שראשיהן עב. פי' היה נראה שתי הראשים כראש עבה אחד, והיא צורת נו"ן.

ש שמעתי שיש בסדר קדמוני, שצריך להיות ראש אמצעי שבתוך השי"ן כמין יו"ד, וכן מצאתי בכתיבת קדמונים גאונים:

סדר קדמוני נזכר ג"כ בתוספות מנחות לב,א ובס' התרומה לענין צורות פרשה פתוחה סתומה וסדורה. והוא מין תיקון ס"ת ותפלין קדום. ומכאן נראה שהיה מבואר בו גם קצת מצורת האותיות.

כמין יו"ד. כן דעת כל הראשונים, פרט לתקון תפלין בשם רבי נתן הדרשן.

ת צריך רגל שמאל שבתוך האות רחב מלמטה, שלא יהא נראית כמין ה"א, ושלא יהא מחובר כל כך הרגל שמאל למעלה:

רגל שמאל רחב כו' דין פשוט, אע"פ שלא נתבאר כ"כ בשאר הראשונים (אמנם כן משמעות הא"ב באות ת' השני). והטעם כי אין לה חיבור עבה לגג אלא דק, ואם אין רגלה למטה רחב תיראה כמין ה"א המחוברת לגגה בחיבור דק כחוט השערה ותיפסל.

ושלא יהא מחובר כל כך הרגל שמאל למעלה. פי' שהחיבור לא יהא עבה ותיראה כמין חי"ת פשוטה של רש"י, אלא יהא החיבור למעלה דק והרגל למטה רחבה ובולטת היטב כלפי חוץ לצד שמאל.

מקום הנחת תפלין של ראש - באמצע הראש

א.  בשו"ע רבינו (סי' כז סעיף יח): צריך לכוון הקציצה [של ראש] שתהא באמצע רוחב הראש כדי שתהא כנגד בין העינים.

מקור הדבר מהרמב"ם (הל' תפלין פרק ד) ושו"ע שם. והטעם שנאמר בתורה "בין עיניך", והוא מקום הנחת תפלין של ראש. וכתב במשנה ברורה (שם ס"ק לו) דזה מעכב, שאם אין התש"ר בין העינים לא קיים המצוה כלל. ודבריו מסתברים, שהרי זה מפורש בתורה.

ב.  ובסידור רבינו (בדפוס החדש של השו"ע, עמ' תריח) כתב: ואח"כ יניח של ראש בגובה הראש, ויזהר שיהא באמצע רוחב הראש ממש שהרי אמרו (בגמרא מנחות לד) קדש והיה כי יביאך מימין ושמע והיה אם שמוע משמאל, ובתפלין דרש"י שהפרשיות כסדרן אין בין ימין לשמאל אלא משהו דהיינו החריץ שבין והיה כי יביאך לשמע, על כן צריך ליזהר בזה מאד.

פירוש הדברים. בסימן לד (סעיף ג) ביאר רבינו מח' רש"י וסייעתו ור"ת וסייעתו, בסידור הפרשיות בתש"ר. ונחלקו בפירוש הגמ' מנחות (הנ"ל), דלרש"י "שמע והיה אם שמע משמאל" – שמאל זה מתחיל מאמצע ראש המניח ולצד שמאל [של הקורא]. נמצא ש(ימין ו)שמאל שאמרו מתחיל ממש מאמצע הקציצה והוא החריץ שבין והיה כ"י ושמע. כי אם היה מעט מפ' והיה כי יביאך גם משמאל [הקורא], או מעט מפ' שמע מימין [הקורא] – לא היה מקיים דברי רז"ל.

אבל לר"ת פי' שמע והיה מצד שמאל – פירושו מתחיל מקצה הבית כלפי צד ימין. ולשיטתו אין כלל דקדוק שהחריץ האמצעי [בין והיה לוהיה] יהא ממש באמצע רוחב הראש.

ג.  אבל פשוט שגם לר"ת צריך להיות עכ"פ כל הקציצה בין עיניך דוקא. אלא שלרש"י צ"ל הקציצה ממש בין עיניך באמצע גובה הראש בדיוק כנת"ל, כדי שתהא כל פרשת שמע לצד שמאל של הקורא, והיה כי לצד ימין. אבל לר"ת אם יהא הקציצה יותר נוטה לעין ימנית משמאל [וימצא פ' שמע לצד ימין מהאמצע] או להיפך [וימצא פ' והיה כי לצד שמאל מהאמצע], אין בכך כלום, שהרי כל הקציצה היא בין עיניך.

ד.  אע"פ שכתב רבינו בסידור "ויזהר .. צריך ליזהר בזה מאד" – אין הכוונה שזה מעכב קיום המצוה. כידוע דרכו ליזהר מאוד בקיום מאמר רז"ל. אבל לעיכובא, נראה שמה שכ' בשו"ע שלו הוא המעכב דוקא, וכל זמן שהקציצה כולה היא בין עיניך גם בתפלין דרש"י יוצא ידי חובתו. אלא שלא קיים דברי רז"ל כנ"ל. (והרוחנו דלא פליג כלל על מה שכ' בשו"ע שלו, דבין עיניך הנ"ל הוא דין תורה גמור. ומה שהזהיר מאוד בסידור, הוא לקיים הוראת רז"ל אליבא דפירוש רש"י לכוון בדקדוק עמידת פ' שמע משמאל הקורא).

ה.  וצ"ע, דבשו"ע רבינו [רמב"ם ושו"ע כנ"ל] הלשון "צריך לכוון הקציצה" פי' גוף הבית בלי התיתורא (ראה שיטתו בסי' לב סעיף עז, דגוף הבית נקרא תפלין ולא התיתורא). משמע שלא איכפת לי אם התיתורא עודפת לצדדי בין עיניך, ואין התיתורא כולה בין העינים.

ומאי שנא ממה שמבואר בשוע"ר (סי' כז סעיף יד) לענין גובה ההנחה של ראש, דצ"ל כל התפלין גם התיתורא דוקא במקום שער, ואם בולטת אפילו התיתורא לצד המצח אינו מקיים המצוה, שהרי אינו "בין עיניך" שפי' חז"ל מקום העושה קרחה, כלומר שגודל שם שיער.

למה לענין גובה ההנחה התיתורא נכלל "בין עיניך", ואילו לענין רוחב ההנחה אינו נכלל?

משיכת מושבות האותיות

מבואר בבית יוסף שאין למשוך מושב הכ"ף מעבר לגג, ולכן אין זה כתיבה תמה לכתחילה. בדיעבד הכ"ף של 'אתכם' כשרה, אבל של 'ובכל' שאלת תינוק שמא יטעה בה לקראה נו"ן.

מובן שהכלל הזה נכון, גם לגבי שאר אותיות דומות - מושב הבי"ת והפ"א, אין למשכן מעבר לגג. וכן בנוגע ללמ"ד פשוט שאין למשכה מעבר לגגה (ואדרבה מבואר בכל האחרונים שלכתחילה לא תהא מושבה ארוכה ומשוכה כנגד הגג, אלא פחות מהגג). אמנם בדיעבד היא כשרה.

שיעור אורך צואר הלמ"ד

סליחה על זה שהתמונה אינה ברורה מספיק. אולי הגדלה יעזור

השאלה היא על צואר הלמ"ד בתיבה "אלקיך". מה דינה?

עיקרי הדברים כבר נכתבו בעבר, ראה פורום לנושאי סת"ם: גובה צואר הלמ"ד

לכתחילה אורך הצואר צ"ל כוי"ו כמבואר בב"י וכל האחרונים. לדעת שו"ע רבינו [והרבה אחרונים] אין זה מעכב בדיעבד, ולכן אם עשה ראשה כיו"ד בלבד, ולא כוי"ו, כשרה בדיעבד. אמנם יש מחמירים ופוסלים [ראה בלדוד אמת של החיד"א, ומשנת סופרים].

היאך מודדים את שיעור הוא"ו הזה? אין הפירוש שצ"ל דוקא גובה ג' קולמוסים בצואר, אלא כל שהקו הצר של צואר הל' [שהוא ירך הוי"ו] עבה יותר מראשו, (יש לו שיעור וי"ו) והוא כשר לכתחילה כוי"ו קטנה [כלומר יתכן צואר הל' של שתי קולמוסים ושליש, והוא וא"ו קטנה]. אבל אם עובי הראש שוה או יותר (עבה) מהירך, אזי הוא דומה ליו"ד ואינו כשר לכתחילה אלא בדיעבד.

ראה במשנת הסופר (סי' ה' באות למ"ד) שיש אומרים שמודדים אורך ירך הוי"ו כולל עובי הגג, וזה אינו נכון (וכמו שכתב שם בביאור הסופר) אלא העיקר שהצואר עצמו מעל הגג צ"ל בו אורך ירך של וי"ו [לכל הפחות קטנה כנ"ל].

הבעיה כאן של' הזה הוא בשם קדוש. אם זה היה תיבת חול, היה אפשר לגרר מעט מעובי היו"ד עד שיהא בצואר שיעור וי"ו כנ"ל, ואין זה חק תוכות כי צורת הלמ"ד היתה עליה מעולם. (ע"ד שכתב הצ"צ [או"ח סי' יח] לענין כ"ף פשוטה מרובעת שאף שיש פוסלים אותה מותר מן הדין לגרר הזוית, כמו כן כאן). ואזי היא צורת הל' לכתחילה.
אבל היות שזה שם קדוש שאסור במחיקה, אין בו תקנה זו.

יו"ד כחי"ת קטנה

ר' שמואל כהן שואל:

האם כלל הוא בצורת היו״ד תמיד - שכל עוד רגל ימין ארוך יותר מעוקץ שמאל אפילו במשהו לבד - זו צורת יו״ד, ואין בה שאלת חי״ת. או שמא אין כלל זה בדוקא?

דוגמאות לשאלה:

א.  יו"ד זו שאלת תינוק כי דומה מעט לחי"ת קטנה. ואע"פ שעוקץ שמאל קצר מעט מרגל ימין, מ"מ מתדמה מעט לחי"ת בגלל צורתה הכללית [רוחב גגה] של האות.

 ב.  יו"ד הראשונה בביתך - שאלת תינוק כנ"ל. יו"ד שניה בניכם - ברור שהיא יו"ד.

 ג.  יו"ד כשרה. אינה דומה כלל לחי"ת, בגלל צורת גופה הכללית ועוקצה השמאלית קצרה מרגל ימין.

ד.  יו"ד ראשונה ונתתי כשרה כנ"ל. יו"ד שניה ותירשך שאלה כנ"ל.

ה.  היו"ד המסומנת - עוקצה ארוכה אך רגל ימין שבה ארוך הרבה יותר וגם כפוף היטיב, ואינה דומה כלל לחי"ת.

לסיכום: הכלל הזה נאמר כאשר צורת גוף היו"ד דקה מעט, או יש בה כפיפת רגל ימין היטב. אך כאשר הגג רחב מעט והרגליים יורדות ביושר יתכן דמיון לחי"ת קטנה אע"פ שירך ימין ארוכה מעוקץ שמאל.

הגדרת "בדיעבד"

שאלה:  לאור מה שנכתב לאחרונה לגבי ל' אם צווארה עקומה, שאם תינוק יקראנה - כשירה בדיעבד.

מה הפירוש "בדיעבד"?  האם בגלל שהלמ"ד בדיעבד, לכן כל המזוזה בדיעבד, ואינה מהודרת. או שמא הלמ"ד [לבדה] בדיעבד, אבל אינו פוגע באיכות המזוזה.

אני שואל כדי לברר לגבי למ"ד שצוארו אינו ארוך כוי"ו, אלא קצר מאוד. שלפי הצמח צדק על שו"ע הרב [סימן ל"ו אות ל] "וכל זה לכתחילה" מתייחס לכל מה שכתוב בסעיף כולל אורך הצוואר. (אמנם לא נאמר שם "בדיעבד", אבל) זה "שאינו לכתחילה" - האם פירושו שהמזוזה בגלל למ"ד אחת קצרה פחות מהודרת?

תשובה:  ההגדרה "בדיעבד" אינה שוה בכל האופנים שבה נזכרה.

א.  לפעמים פי' הדבר שכל המזוזה או התפלין הן במצב של "בדיעבד", כי אות אחת אינה עשויה כתקנה לכתחילה, והיתה ראויה להיות יותר טובה, ומצוה להדר להניח יותר מהודרות מזה.

ולכן כאן בענין שנשאל על הלמ"ד שצוארה קצר, או שצוארה עקומה (ביותר) - המזוזה כולה היא בדיעבד [פחות מהודרת], שהרי יש בה אות אחת שאינה ראויה לכתחילה להיות בצורה כזו, אלא בכתיבה נאה יותר ע"פ הדין.

זה נכון בדרך כלל לכל מקום שיש שינוי מסויים בצורת האות, שהיתה צריכה להיות "כתיבה תמה ונאה" לכתחילה בצורה אחת, והיא עשויה בצורה אחרת שכשרה בדיעבד. וההסבר - שהרי אין כאן עכשיו "כתיבה תמה ונאה" כנדרש ע"פ ההלכה לכתחילה.

דוגמא נוספת: צד"י יש בצורתה מחלוקת - האם היו"ד הימנית היא עשויה כיו"ד ישרה, או כיו"ד הפוכה. בכתב ב"י נוהגים כיו"ד ישרה, ובכתב האר"י נוהגים כיו"ד הפוכה. אמנם בדיעבד היא כשרה בכל אופן. כלומר אם נמצא [לדוגמא] בכתב האר"י צד"י אחת שיש בה יו"ד ישרה, היא כשרה בדיעבד. פי' כל המזוזה אינה מהודרת כל כך (כי חסר ב"כתיבה תמה"), אבל כשרה בדיעבד, כי אין זה שינוי גמור בצורת האות.

ב.  אבל יש "בדיעבד" שנזכר [בתחומים אחרים בסת"ם], שפי' הדבר בדיעבד שנעשה הדבר כן ואי אפשר להחזיר המצב, או אפילו מותר לעשות כן לכתחילה כי יש מצב של שעת הדחק, ומאחר שנעשה הדבר כן ע"פ הדין - כשרה לכתחילה כמצוה מהודרת.

שתי דוגמאות לדבר זה:  א) פרשיות של יד מצוה שתהיינה כתובות על קלף אחד, ולא על שתי קלפים [ואפילו מדובקים]. אבל בדיעבד אם כתבה על שתי קלפים כשרה.

פי' הדבר: אם עשאה כן על שתי קלפים נפרדים, והניחן בתוך הבית של יד – היא כשרה בדיעבד, אבל אינה מצוה לכתחילה (שהרי יכול להדביקן עתה). אבל אם דיבקן [אע"פ שלא היתה ראויה לכתחילה להעשות כן, אלא דוקא להכתב על קלף אחד ממש] כשרה בדיעבד, לאחר שנעשה כן, ומעתה היא כשרה למצוה לכתחילה, ואין פגם בהידורה. כי א"א לתקן הדבר יותר עתה.

ב)  שיעור ריוח פרשה פתוחה או סתומה היא ט' אותיות. לכתחילה מצותן שיהיו ט' אותיות גדולות (ג' פעמים אשר), ובדיעבד כשרה אם יש בה שיעור ט' יודי"ן לבד.

כלומר, בדיעבד אם הניח ריוח לפרשה כשיעור ט' יודי"ן בלבד היא כשרה, ומאחר שא"א לתקן הדבר, הרי זו כשרה למצוה מהודרת. ומותר להניח תפלין הללו לכתחילה (כי אין דין והלכה שיהא שיעור ריוח פרשה כך וכך, אלא הדין שיהא בה שיעור ריוח – ולמעשה יש בה שיעור ריוח מספיק).

ג.  ראה שו"ע רבינו (סימן לב סעיף לז, סימן לו באות ה) דלכתחילה ירך שמאל של הה"א צריכה לעמוד בצד שמאל של האות, אבל אם היא עומדת כנגד אמצע הגג, אינה לכתחילה. ומכל מקום במקום שיגרם פסול וגניזת הפרשיות מותר לכתחילה להמשיכה כן, כלומר להמשיך הגג הרבה מעבר לירך אע"פ שתעמוד באמצע גגה.

פי' לא היה ראוי להיות כן לכתחילה [בגלל דעת הברוך שאמר שפוסל], אבל בדיעבד שהמצב דורש להרחיב גג הה"א [או הקו"ף מעבר לירכן], מותר לעשות כן לכתחילה. פי' והתפלין כשרות למצוה מהודרת לכתחילה, כי א"א לתקנה אחרת. (ואע"פ שהברוך שאמר פוסל, ס"ל למגן אברהם ושוע"ר שאין הלכה כדעתו בדבר זה, משום שלא נזכר פיסול זה בש"ס. ואמנם יש להאריך בדבר, וכבר כתבתי במקומות אחרות מזה קצת, ואכמ"ל). ואין חסרון ב"כתיבה תמה ונאה", אלא הרי זו כתיבה תמה לכתחילה.

ראה עד"ז בשוע"ר סי' לב סעיף ז. ואכמ"ל.

ד.  אמנם במקום שיש מחלוקת הפוסקים [הראשונים] ונפסק להלכה שבדיעבד סומכים על שיטה אחת מהן להכשיר. פי' הדבר רק בדיעבד שאין ברירה אחרת, כי לשיטה השניה הדבר פסול ממש. ופשיטא שאין זה מצוה מהודרת.

דוגמאות לדבר:

א)  בשו"ע יורה דעה סימן רפח - מזוזה שכתובה על קלף שלא נתעבד לשם קדושת מזוזה, כשרה רק כשאין מזוזה אחרת, בגלל מחלוקת הפוסקים.

ב)  עי' שו"ע רבינו סימן לב סעיף נ – ריוח פרשת והיה אם שמע בתפלין צריכה להיות פ' סתומה, ואם עשאה פתוחה נחלקו הפוסקים האם כשרה בדיעבד או פסולה. ולכן בודאי אם עשאה פתוחה אינה כשרה למצוה מהודרת אלא רק בדיעבד, פי' אם אין לו פרשיות אחרות.

ג)  שם בשוע"ר סעיף נז – מח' הפוסקים אם עור הבתים צ"ל מעובד לשם קדושת תפלין. ומכריע שאף בדיעבד אין להניח בתים הללו, אא"כ אין לו אחרות.

קיצרתי כאן, במקום שבאמת היה ראוי להאריך, אבל אין הבלוג סובל הדבר.

כמובן - מי שירצה לשאול כאן או במייל - אשתדל בעזרהי"ת לענות ולבאר הדברים.

תודה לידידי ר' חיים מדינה שהעלה את הענין.

מ"ם סתומה מרובעת בפינות - לא בליטת קרנות

כתיבה נאה ויפה [מכתב חב"ד] - המ"ם סתומה מרובעת בפינותיה, ולמטה מימין יש בליטת עקב כעין עקב הבי"ת. חיבור הקו הסותם מצד שמאל - בקצה המושב או קרוב ממש לקצה. ואין גגה עוברת על הקו הסותם כשיעור מלוא קולמוס אלא פחות [כמבואר ברוקח הובא בברוך שאמר. ולא כמבואר בב"י ושו"ע רבינו (מאלפא ביתא של רי"ט ליפמן) שעוברת שיעור מלוא קולמוס].

שלושה תמונות בהן בליטה של קרן [הרבה יותר מפינה וזוית לבדה] מריבוע המ"ם. וכן (בשתי תמונות האחרונות) המושב עובר שמאלה הרבה מקו הסתימה [לחילופין - קו הסתימה הוא בפנים מדי]. 

בתמונה האחרונה עקב המ"ם מוגזם, בולט מדי ימינה.
כל הממי"ן שבתמונות הללו [ארבעה האחרונות] אע"פ שהן כשרות - אין זה כתיבה נאה לכתחילה.

השי"ן כשרה - אע"פ שחללה מצד שמאל מצומצמת, וראש שמאל שבה כמין יו"ד בגבהו (במקום וי"ו או זיי"ן קטנה).

למ"ד - צוארה עקום

מה דין למ"ד זו?

כל זמן שתינוק מכירה  - היא כשרה בדיעבד.

שאלות על דין קובה וזנב

סיום השורות של פרשה זו אינן ישרות, אלא בנטייה אלכסונית כלפי חוץ. לפי מה שנהוג היום אין זה נחשב קובה, א. אין בה בליטת שיעור אות אחת גדולה, ב. אין בה בליטה של 3 שורות זה אחר זה בצורה עקבית.

אך ראה מה שכתבתי פורום לנושאי סת"ם: שתי שאלות מעניינות מהפורום באנגלית, פורום לנושאי סת"ם: הגדרת פסול קובה וזנב, פורום לנושאי סת"ם: האם זו קובה?

האם זו נחשבת לפי הרמב"ם "כעיגול"? או שמא אין בה בליטת עיגול כל כך, שתיחשב "כעיגול - ולא כדף"? וגם אפשר שבתפלין של ראש שהן רק ד' שורות יודה הרמב"ם דלית בה [כלל] פסול "כעיגול"?