בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ד סי' צ) כתב דאותיות חלולים הוי כתיבה גמורה ומוקף
גויל דאין שיעור לעובי קוי האות, ואין פסול מה שקוי האות כפולים, דלא נשתנה צורת
האות. וכתב שכן מבואר במשנת אברהם סקי"ב [ומצאתיו במשנ"א פ"א סעיף
כח בהערה לד. אך שם לא כתב כלל דהאות הראשונה כשרה או השניה, אלא דנהגו לעשות כן
ומניחים לחשובים למלאות החלל].
אכן בכותב על גבי הכתב הזה (כי הממלא אינו נזהר לכתוב רק בפנים החלל בין
קוי האות) אם העליון הוי שלא לשמה, הוי ספק פסול לדעת הפמ"ג.
ובספר אמרי שפר כלל טז אות יג כתב "מי שפסול לכתיבת סת"ם יעשו
לו אותיות חלולות למלאות בדיו כשר".
אמנם בשו"ת יד יצחק (חלק ג סי' רסז) ושו"ת מנחת יחיאל (חלק ג
סו"ס מט) כתבו בפשיטות דאות חלולה לא הוי כתיבה תמה ואין האות כשרה, ואם מילא
פסול את האותיות הללו החלולים הרי הם פסולים.
ולדעתם אות חלולה אינה אות כשרה. ולענ"ד דעה זו נכונה, דאין אות
חלולה צורת אות של כתיבה תמה כלל, ונמצא שאין כתב הראשון כלום. אלא רק הממלא
ומשלים הוא הכותב, ואם השני הוא פסול הרי האות פסולה.
ואפילו לסברת הדברי מלכיאל שהאות הראשונה החלולה הוי אות כשרה,
לענ"ד יש לשדות נרגא דבשלמא אם נתכוין הסופר שזה יהא תמונת האות אפשר לקיים
סברתו דאות חלולה נמי מיקרי אות. אבל הכא דלא נתכוין הסופר כלל שיהא זה אות שלם,
ושזו תהא מתכונתו הסופית של האות, הוי אות שאינה גמורה. וכל כוונת הסופר היא
להראות מקום לבא אחריו שימלא בו הדיו. ונמצא שלא נתכוין הסופר לאות שלימה ותמה.
ולענ"ד הכותב כן בשבת אות חלולה על מנת שיגמר ע"י מילוי, ודאי שפטור, דלא השלים כוונתו, וכמו"כ אינו כתיבה תמה.
נמצא שלהציל את הספר מידי כתיבה פסולה על ידי פסול או מי שלא כתב לשמה, לא
מהני אות חלולה כלום. אלא מנהג זה נהגו רק עבור המכובדים החשובים להראות להם מקום
וסדר נכון לכתוב, כי אינם מאומנים כ"כ יפה כמו סופר לכתבו כתיבה יפה.
גם אי אפשר להמלט ממה שהודה הדברי מלכיאל עצמו, דאם הפסול יעבור על הקו
שעשה הסופר תחילה הוי העליון כתב, לפסול את התחתון. ובסוף התשובה לא סמך הדברי מלכיאל
על דבר אות החלולה, אלא הצריך למחוק את האות שמילא הפסול ולכתבה מחדש, או לכל
הפחות להעביר עליו קולמוס. (ולענ"ד העצה האחרונה לא תועיל כלל, כי כתב הראשון
הוא פסול גמור).
סוף דבר אין להתיר לפסולים למלאות בדיו, את האות החלולה.
