שאלות על האות אל"ף

סיום גג האל"ף עולה ונדבק בקוצו של יו"ד - הגורם להם ליראות כמין עיי"ן. יש בראשונים שפוסלים דבר כזה [שיטת היראים] מכיון שנשתנה צורת הא' למין עיי"ן. אבל ברור בדברי שו"ע רבינו שאין לפסול רק בגלל השתנות כזו, אלא עד שתאבד צורתה לתינוק. ולכן כאן אם תינוק יקראם ליו"ד ולאל"ף כדינם, הרי הן כשרות, ורק צריך להפריד ביניהם מטעם היקף גויל.

בנקודה העליונה שבא' יש חור הניכר לעין. הספק, אם זה אירע מתחילת הכתיבה או לא [המגיה אמר שקשה מאוד לתקן דבר כזה בגרירה בגלל חלישות הקלף].

בפשטות דין 'היקף גויל' הוא דין תורה (וכ"כ פמ"ג) וספיקו להחמיר. כלומר, לפסול עד שנדע מאיזה סיבה ראוי לנו לומר שקרה החור אחר הכתיבה. (מה שמבואר באחרונים שחזקה שיצא מתחת ידי הסופר דבר מתוקן כו'. קשה לומר חזקה זו כיום [אלא בסופר מובהק וירא שמים שמקפיד מאוד לבדוק הכתב לפני שמוסרם הלאה], שרוב הסופרים  מניחים הפרשיות למגיהים להגיה כו'.

 

הסופר תלה קו המחבר את היו"ד התחתונה לגוף האל"ף בקצה ראש הגג. אמנם כן משמע בקצת ראשונים (כפי שכתבתי באותיות הרב), אך אין המנהג כן היום, אלא מקפידים שקו הגג יעבור על הקו המחבר משהו (ונימוק המנהג ביארתי שם).

האל"ף כשרה, אך ראוי לתקן הדבר להיטיב צורת האות כתמונתה של לכתחילה [היום].

נקב הנוגע לגוף האות

מתחת לגג הנו"ן יש חור הנראה לעינים - האות אינה מוקפת גויל, והיא פסולה. (קרוב לודאי שזה משעת הכתיבה - סימני הגרירה שברקע האות - מעידים על כך).

ספק היקף גויל

במזוזה יש חתך החודר לקראת התיבה 'עשב'. לא ברור האם זה מגיע לאות או לא. מה דינה?

יש כאן שתי ספיקות. האם החתך מגיע לאות? והאם זה אירע מתחילת הכתיבה או אחריה? אעפ"כ אין כאן דין ספק-ספיקא להקל, כי הספק אם מגיע לאות אינו ספק אמיתי, ואין להחשיבו לספק, כי ניתן לברר מציאות כזו, וכל שאפשר לברר הספק אינו נחשב כספק.

הספק שמא אירע אחר הכתיבה, הוא ספק אמיתי. אלא שדין היקף גויל הוא מן התורה [משנת סופרים], וא"כ ספיקו להחמיר. (גם אם הוא היה ספק בדרבנן, אין זה כשר לכתחילה כך, כמבואר שם ובשו"ע רבינו סימן לב סעיף יט).

היות שניתן לתקן על ידי גרירת מעט מראש הע' ותהא מוקפת גויל. יש חובה לעשות כן להכשירו. ואחר כן יתלה טלאי מאחורי המזוזה לחזק הקלף, שלא יקרע יותר.

בשירטוט נעשה שריטה מעבר לעבר

במילה "לטוטפת" [בשורה האחרונה] השירטוט חתך את הקלף ועשה שריטה [קרע עד] מעבר לקלף. אי אפשר בתמונה לראות את השריטה, אבל מתחת לגג הלמ"ד וראש ימין של הטי"ת, רואים נזילת הדיו לצד השני של הקלף דרך השריטה.

מה דין האותיות הללו והמזוזה הזו?

אמנם נקב קטן שאינו נראה לעין והדיו עובר עליו וסותמו אינו חשוב נקב כלל [כמבואר בשו"ע והפוסקים בסימן לב], אך שריטה ארוכה, אע"פ שהיא דקה וגם אינה נראית לעין [ובמצב כתיבה רגיל הדיו יעבור עליו ויסתמנו], היות שכאשר תמתח לצדדים ייראה הנקב, דינו כנקב הנראה לעין לכל דבר. כן פסק במקדש מעט [בסימן לב ס"ק לח. ובלאו הכי, לדעת המקדש מעט (שם ס"ק לד) כל שהדיו מחלחל ועובר לצד השני של הקלף, חשיב נקב שאין הדיו עובר עליו, ואינו מוקף גויל].

ולכן הל' שנחתך צוארה - פסולה, כי האות אינו גולם אחד, וגם אינו מוקף גויל. ודבר זה לא ניתן כלל לתיקון.

הט' אינו מוקף גויל ופסול עד שיקיפנו גויל בגרירה [אם אפשר].

היות שהל' פסולה צריך לגרר [במזוזה - שצ"ל כתיבה כסדרן דוקא] כל תיבת 'לטוטפת', ולחזור לכתבה אחר השריטה. ואע"פ שישאר ריוח כשיעור ז' יודי"ן בין התיבות [והיו - לטוטפת] בדיעבד זה כשר, כי אין בו שיעור פרשה.

כתבים גרועים ובעיות

דבר ידוע שכתבים גרועים יש בהם הרבה בעיות הלכתיות (וכן ספיקות על כשרותם):

הנה ב' דוגמאות:

בין הש' ור' [למעלה] - גרר להפריד ביניהם ושרט שריטה העוברת מעבר לעבר השני של הקלף, אלא ששריטה זו נראית רק נגד שלחן אור [השמש], ולא לעין רגילה.

הבעיה היא - שאמנם נקב שאינו נראה לעין רגילה (אלא רק נגד השמש) אינו נידון כנקב וכחסר היקף גויל, אבל אם כן נראה שעדיין האותיות דבוקות זו לזו. לכן לכתחילה בודאי יש לגרר ביניהם אם אפשר, שיהא היקף גויל ממש. בדיעבד [וכל הכתב הזה הוא בדיעבד] אפשר להכשיר כך (אם לעין אינו נראה נוגע).

שתי התווי"ן המסומנים פסולים, כי אין להם בליטת רגל שמאל. והם חסרי צורת האות תי"ו.

הרי"ש ארוכה מעט - שאלת תינוק האם זו ר' או כ"ף פשוטה.

חסר היקף גויל אחר שעת הכתיבה

החתך בגג התי"ו נעשה אחר הכתיבה, ולכן התי"ו כשר ואין פסול של חסרון היקף גויל, כי נכתב בכשרות.

טוב להדביק מטלית מאחורי הקלף לחזק את הקלף, שלא יתפתח קרע.

הה"א מוקפת גויל ואין החתך מגיע אליה. אבל אם היה מגיע החתך אליה, היה צריך לגרר ביניהם. כי אע"פ שאנו מקילים בחסרון היקף גויל לאחר שעת הכתיבה, היינו רק בנוגע להיקף גויל הנוגע לאות עצמה, אבל לא לדין היקף גויל שצ"ל בין שתי אותיות. (ואמנם שאלה זו במחלוקת האחרונים, אבל יש להחמיר ולגרר ביניהם, ולא לסמוך על הקולא שאין היקף גויל לאחר שעת הכתיבה. כי דין היקף גויל שבין האותיות, חמור מדין היקף גויל לאות עצמו).

נמצא נקב קטן באות במזוזה או תפלין

קשה לדעת מהתמונה איזה גודל הוא הנקב במציאות.

א)  אם הנקב אינו נראה לעין [רגילה], אלא רק נגד האור, אינו נחשב נקב כלל, וכשר כמבואר בשוע"ר (סימן לב סעיף יז).

ב)  ואם ספק אימתי אירע הנקב לפני או אחר הכתיבה - אם הפרשה מוחזקת [כלומר יצא מידי סופר ירא שמים ומומחה, שבודאי הגיהו כדין] ונמצא נקב הפוסל - כתב במשנה ברורה [סי' לב ס"ק נה בשם סידור דה"ח] שהוא בחזקת כשרות, ומסתמא אירע הנקב אחר שעת כתיבה, ולכן אינו פוסל.

אמנם במזוזות ופרשיות סתמיות לא ברור כמה "חזקת כשרות" יש??

ג)  בכל מקרה [אפילו אירע הנקב לפני הכתיבה] אפשר לתקן, על ידי גרירה סביב הנקב כדי שיהא מוקף גויל, ואח"כ הוספת דיו ליו"ד התחתונה - שיהא לה צורה מושלמת. ויש להקפיד שלא יאבד לרגע צורת היו"ד התחתונה [משום פסול כתיבה שלא כסדרן].

***

הנה צורת האל"ף לאחר גרירה סביב הנקב:

כמעט שלא נשתייר בליטת ראש הרגל, וצריך להוסיף לו ראש מה שאפשר לצד ימין. (יש להעיר שיש סוברים שתיקון זה הוא כשר רק בדיעבד, בגלל שיחשב הוספת עיקר הראש תיקון שלא כסדרן).
יש להעיר שהרגל כשר עדיין - בגלל שנשתייר בו שיעור אות [מלוא אות קטנה] בגבהה.

אות על קלף תלוי, ואינו מחובר כולו ליריעה

חצי התחתון של הנו"ן - שנכתב מתחילה על הקלף כדין, אחר שניסה הסופר לעשות איזה תיקון, חתך לתוך הקלף, ונמצא הנו"ן הזה [חציה התחתון] על קלף תלוי באויר.

הדין שאות זה פסול, כי נחשב אינו מוקף גויל.

וחמור דין זה של אינו מוקף גויל, מ(דין מוקף גויל של) נקב שמחוץ לדיו האות. כי נקב שמחוץ לאות, אם ניקב אחר הכתיבה כשר, כמבואר בפוסקים, משום שהיה מוקף גויל בשעת הכתיבה. אבל זו שאינה עומדת על הגויל כלל (כי קלף התלוי באויר נחשב נפרד מהיריעה), אינה מוקפת גויל (מתחתיה) גם אם אירע כן אחר שעת הכתיבה, וכן מבואר במהרי"ק וב"י ביו"ד סי' רפ. [פירוש, אות שאינה מחוברת לגמרי כדין לספר, חשיב סוג לא מוקף גויל].

תמונה של מושב הנו"ן הזו - כאשר הקלף מוגבה מהיריעה.

לא ניתן לטלות טלאי מתחת לנו"ן הזו להדביקה חזרה ליריעה, וכל שכן שאין לקלף כל האות מהיריעה, ולחזור ולהדביקה במקומה. כי אין הכשר טלאי בס"ת, אלא כאשר טולה קודם הטלאי ליריעה, ואח"כ כותב על הטלאי (שנמצא כותב האות על ספר), דאם לא כן הוי פסול משום חק תוכות. כלומר, שהאות נעשית מאליה, ולא על ידי כתיבתה כדין.

ואין תקנה אלא לקלף הנו"ן הזה [ולגונזה] ולעשות טלאי ולכתוב מחדש על הטלאי.

נקב באות מ"ם, ודין היקף גויל בין האותיות

במ"ם סתומה יש נקב ברור הנראה לעין, הנקב נעשה אחר הכתיבה.

יש כאן 2 שאלות:

1. האם חסר היקף גויל בין המ' לת' שלפניה?  2. האם ניתן לתקן את המ"ם עצמה?

לגבי הענין הראשון הרי נקב שאירע אחר הכתיבה אינו פוסל [כמבואר בשו"ע או"ח סי' לב] משום חסרון היק"ג, אלא לפי דעת הירושלמי [שו"ע שם, ושוע"ר שם סעיף יט] שאפילו נקב אחר הכתיבה בין שתי אותיות [או המגיע עד סוף הקלף] פסול. ומ"מ גם לירושלמי יש מתירים לתקן בגרירה, כדי שיהא מוק"ג בין שתי האותיות.

אמנם לענין השני [כשרות המ"ם עצמה] אע"פ שאין בה חסרון היקף גויל, כי הנקב אירע אחר הכתיבה, אבל מ"מ אינה גולם אחד אלא מופסקת, ופסולה.

אמנם אפשר לתקן הנפסקים, וכן כאן אפשר לחזור ולחבר המ"ם להיות גוף אחד. מ"מ יש להקפיד שתוספת דיו זה החדש צריך להיות מוקף גויל דוקא [דאל"כ שוב הוי כתיבה בפיסול שאינו מוקף גויל - חלק זה של האות], ועל כן צריך לחברה לפנים מהנקב. ויהא קו החיבור מוקף גויל [ואחר כן אפשר למחוק הדיו הישן שנוגע בנקב].

כל זה משורת הדין, ברור שהרבה יעדיפו להשאיר את המזוזה בפיסולה ולגנזה.

כתיבה לכתחילה - הלכה לסופר

הסופר פתח בקו תחילה של יו"ד העליונה של הא', ואח"כ החליט שהקו גבוה מדי, ועשה פני היו"ד חדש. האל"ף הזו כשרה, ויש לגרר את הקו המיותר.

אבל האם היה ראוי לסופר להניח את הקו, ולכתוב את האות כשהקו הזה לידה או דבוקה בה. אם היא היתה לידה יתכן ולית לן בה, ויכול היה להניחה למחוק את הקו המיותר אח"כ.

אבל מכיון שהיא נוגעת - לא היה ראוי לסופר להמשיך הכתיבה לכתחילה, אלא היה צריך קודם למוחקו, ורק אח"כ להתחיל את כתיבת האות [והטעם בזה, כי יש חשש רחוק של אינו מוקף גויל לקצת שיטות וכתיבה בפיסול. והגם שבודאי אין הלכה כן, אבל לכתחילה כשאפשר יש לחוש שלא לכתוב ליד דיו שאינו צריך או ראוי לאות]. יתכן שהפסד זמן, נחשב "הפסד מרובה" ובמקום הפסד אין צורך אפילו לכתחילה לחוש לדבר זה.

כל הנ"ל הוא הלכה לסופר המהדר, ולא שייך לסוחר או לקונה כלל.

נקב בתפלין

יש כאן נקב או חתך בגג התי"ו. השאלה, האם זה היה משעת הכתיבה שאז יהא פסול משום שאינו מוקף גויל [עד שיגרר מעט מעובי הגג מעל הנקב וסביבו, לעשותו מוקף גויל], או שנקל לומר מסתמא אירע אחר הכתיבה, ואין חסרון היקף גויל שאחר הכתיבה פוסל?

במשנה ברורה מבואר [כמדומה בשם הנו"ב] שאם יש סיבה חזקה לומר שלא היה בשעת הכתיבה, כגון שנוכל לסמוך על חזקת הסופר (או המגיה) שבודאי אם היה נקב זה היו תופסים את הדבר, ויש להם חזקת כשרות, [או שמצורת החיתוך ניכר שקרה אחר הכתיבה] - יש להקל ולומר שאירע הדבר אחר כן. (אבל אם יהא ספק שקול, יש להחמיר בספק של תורה).

איך להתאים פסק זה למציאות - תלוי בעיני המורה, האם מכיר את הסופר שיש לו חזקת כשרות וכו'.

תשובת נודע ביהודה - ניקב בגג היו"ד וחסר עוקץ שמאל

הנודע ביהודה (קמא, יורה דעה סימן עה) דן בנקב שנעשה אחר הכתיבה בגג היו"ד של שם קדוש, והנקב החסיר את עוקץ שמאל שלה. האם תיקון עוקץ שמאל צריך להיות מוקף גויל.

דילגתי אמצע התשובה המפלפל בדין היקף גויל .. והנה סיום הפסק

סיכום דבריו:

א.  נקב לאחר הכתיבה אינו פוסל משום חסר היקף גויל ביחס לאות עצמה [משא"כ נקב בין אות לאות אחרת פוסל גם אחר הכתיבה (עכ"פ לתירוץ א' של הב"י)].

ב.  יו"ד החסרה עוקץ שמאל, לר"ת נחשב כאילו אינה אות יו"ד.

ג.  עוקץ שמאל שחסר היקף גויל, חשיב האות עצמה אינה מוקפת גויל ופסולה.

ד.  הנו"ב מכשיר במקרה זה [יו"ד בשם ק'] לתקן העוקץ אע"פ שלא יהא מוקף גויל - מכח צירוף ספק ספיקא, שמא הלכה כתירוץ הא' שבב"י ואין דין היקף גויל כלל לאות אחת לבדה, אלא דין היקף גויל הוא רק בנקב שבין שתי אותיות, והעוקץ כשרה לר"ת. ו[אם לאו] שמא הלכה כרש"י דחסר עוקץ שמאל אינו מעכב ביו"ד.

ואכתוב כמה חידושי הלכות שיש לדקדק מדבריו:

א.  הנו"ב סובר כשיטת הב"י שעוקץ שמאל דר"ת הוא תג ממש הבולט מגוף היו"ד (ודלא כסברת הרבה ראשונים ואחרונים שהוא ראשו כפוף לבדו).
ועוד סובר הנו"ב שעוקץ שמאל [של ר"ת] מתחיל מעל גג היו"ד ויורד התג על פניו מתחת לגג היו"ד. וכל תג שמאל זה מלמעלה עד למטה מעכב לר"ת. (אחרים סוברים שעוקץ שמאל המעכב לר"ת, הוא רק הבולט למטה מתחת גג היו"ד).

ב.  חסרון עוקץ שמאל לר"ת - "בטל שם אות מן היו"ד", כלומר נחשב שאינו אות יו"ד.
וצ"ע היאך מכלכל הנו"ב את סברת מהר"ם דמותר לתקן חסרון עוקץ שמאל שלא כסדרה, משום ששם אות יו"ד עליה בלי עוקץ זה (ולכן אין זה כתב שלא כסדרן), משא"כ חסר רגל ימין אינו אות יו"ד כמבואר במגן אברהם.
ואפשר דסובר הנו"ב דהיינו רק בנוגע לדין כתב שלא כסדרן שיש מקום להקל בה כסברת מהר"ם לתיקון נפסקים וחסר עוקץ שמאל, אבל בנוגע לדין היקף גויל המפורש להדיא בתלמוד אין להקל כלל, ואף העוקץ המעכב שאינו מוקף גויל מעכב.

ג.  אע"פ שהאות היתה מוקפת גויל מתחילת כתיבתה בשלימות וכשרות, כאשר נפסלה האות ונחסר ממנה דבר המעכב, בטל שם האות. וכתיבת התיקון חייב היקף גויל. כתחילת כתיבתו. ולכן תיקון עוקץ היו"ד, חייב להיות מוקף גויל.
לא ברור ציור הנקב והתיקון בדברי הנו"ב, והאם כוונתו שתיקון העוקץ ותג עצמן ייכתבו ללא היקף גויל. אבל לא יפלא שכוונתו, שאע"פ שאפשר עתה להוסיף עוקץ ותג חדש על פני היו"ד מעבר לנקב, ועוקץ זה יהא כולו מוקף גויל, מ"מ היות שבשעת תיקונו נחשב כתיבתו [מחדש] אין כל האות מוקפת גויל, כי נשתייר הנקב בגגו, א"כ נחשב היו"ד מחוסר היקף גויל. [במלים אחרות: החלק של היו"ד שאינו מוקף גויל (הגג) נעשה אחר הכתיבה, והתיקון (שהוא חלק אחר) אמנם מוקף גויל, ואעפ"כ נחשב כל האות לענין אחד ושעת תיקון נחשב כשעת כתיבה, ואינו מוקף גויל].

ד.  אמנם אפשר שהנו"ב כתב דברים הללו בביאור שיטת ר"ת לרווחא דמילתא. כלומר, אם נתפוס בסברת ר"ת את הקצה הכי מחמיר, דהיינו שכל התג השמאלי [מראשו] נחשב לעוקץ שמאל המעכב, ודינו ככתיבת האות עצמה המעכבת בכל פרטיה [אפילו לענין שלא כסדרן, כסברא אחת שהביא הב"י סימן לו] - מ"מ לתירוץ אחד דהב"י אין כאן חסרון היקף גויל.
ולאידך אם באנו להקל, הרי מספק  נוכל להקל עד השיטה המקילה ביותר - כלומר שיטת רש"י דאין עוקץ שמאל מעכב כלל. והוא הדין שיש במקצת הסברות הנ"ל להקל ולומר שגם לר"ת אינו מעכב [עוקץ שמאל שלמעלה], או תיקון כתיבתו לא בעי היקף גויל וכו'.

נקב בחלל הבי"ת

בתמונה נראה נקב קטן בחלק העליון של חלל הבי"ת. הנקב [כנראה] היה לפני הכתיבה [ואין להכשיר משום נקב לאחר הכתיבה].

נקב זה אינו פוסל, אלא אם

א) הנקב נראה לעין רגילה - ולא אם נראה רק נגד השמש או שלחן אור וכדומה. כל נקב שאינו נראה לעין רגילה בהסתכלות פשוטה אינו נקב כלל,

ב) שהנקב נוגע לדיו האות, אך אם אינו נוגע אלא כולו מוקף גויל מבפנים, הרי זו כשרה.

גם אם הנקב נוגע לדיו הבי"ת ונראה לעין - מותר לגרר מעט בין הנקב לדיו, כדי שתהא האות מוקפת גויל, ותהא כשרה אחר הגרירה.

חתך במזוזה, והדבקת מטלית

מזוזה נחתכה בטעות אחר הכתיבה (ולכן אינו פסול משום שאינו מוקף גויל, לפי השיטה העיקרית להלכה. ורק לסברת תלמוד ירושלמי הוא פסול משום שאינו מוקף גויל גם אחר הכתיבה). התמונה השניה מראה את התי"ו שנחתכה.

בתמונה זו אנו רואים שהתי"ו לא נפסלה, כי נשתייר בה שיעור ירך ימין כשיעור אות הצריכה, דהיינו מלוא אות קטנה בירך ימין, ועל כן התי"ו כשרה. [והיינו ממש דין המבואר במנחות כט ניקב ירך הה"א (לאחר הכתיבה) אם נשתייר בה מלוא אות קטנה]

נוהגים להדביק מטלית מקלף דק מאחורי הקלף כדי להחזיק שפתי הקרע יחד, שלא יתקרע יותר, וגם כדי ליפות המצוה שגנאי למזוזה שהיא קרועה.

היקף גויל

מתחת למושב הלמ"ד יש נקב - קשה לראות בתמונה זו את מקומה המדוייק (האם היא נוגעת למושב, או שהמושב מוקפת גויל אחר הגרירה הנראית).

נקודת הפ"א נוגעת לגוף

נגיעה דקה מהנקודה לגוף בפ"א - מותר לגררה.

דבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים בנגיעת קוץ היו"ד של האל"ף לגוף. והיות ורבינו מכשיר, ופשוט שמותר לתקנה, כמו כן כאן.

[דרך אגב: מכאן למדנו שדעת רבינו (ע"פ המגן אברהם ושאר פוסקים שהוא מבסס הפסק שלו) דאין דין היקף גויל בנגיעת האות לעצמה].

חתך באות ה"א

בה"א יש חתך שהיה הולך מרגל שמאל עד הגג, שנעשה אחר הכתיבה. הסופר גרר מגג הה"א וכעת החתך הוא מחוץ לה"א.

מה היה דינו של חתך זה?

חתך ארוך נידון כנקב הנראה לעין כמבואר במקדש מעט משום שאם ימתחו אותו יפתחו שפתי החתך ויראה לעין. אבל היות שנעשה אחר הכתיבה, אע"פ שלא היה במקום החתך שום היקף גויל בין גג הה"א לרגל שמאל, לפי השיטה העיקרית בהלכה [שו"ע רבינו לב סעיף יט] היה כשר. אמנם לדעת הירושלמי שם, נראה שהיה מעכב היקף גויל באופן זה גם אחר הכתיבה, [וכתב רבינו שם שראוי להחמיר כדעתם] ולכן טוב עשה המגיה שגרר מהגג ועכשיו החתך הוא מחוץ לגג הה"א, וממילא היא מוקפת גויל [גם לירושלמי].

אותיות נוגעות ודבוקות זה לזה

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף כח

סעיף זה דן בדין היקף גויל בין שתי אותיות. והוספתי בתוכו מעט ביאור בסוגרים בצהוב.

***

וכל זה (שנתבאר בסעיפים הקודמים שאי אפשר להכשיר אות ע"י גרירה, ופסולה בכך משום חק תוכות) כאשר הפיסול הוא בצורת גוף האות, אבל אותיות הנוגעות (נגיעה דקה זו בזו, או) ודבוקות (דיבוק עבה) זו בזו (ועל כן אינן מוקפות גויל), בין שנדבקה (האות השניה לראשונה) קודם שנגמרה (האות) השנית שלא היתה עליו צורת אות בהכשר מעולם (כי מעולם לא היתה מוקפת גויל כהלכתה), בין שנדבקה אחר שנגמרה (אבל מתחילתה היתה כשרה כהלכתה), יכול (לגרר ו)להפריד (ביניה)ן בסכין, וכשר. ואין ב(גרירה כ)זה משום חק תוכות, כיון שלא היה פסולן בגופן (כלומר בצורת האות) אלא (רק פסול הלכתי) מחמת חסרון היקף גויל סביב להן.

לפיכך אם נשתנה צורת האות ע"י דביקתה לחברתה (ופסולה משום שאבדה צורת גוף האות) אין פירוד מועיל בה (להכשירה משום שזה חק תוכות), ודינה כמ"ם (פתוחה) שנסתמה (שפסולה, ואי אפשר לגרר פתיחת המ"ם משום ח"ת, ועוד) שכל מה שנכתב בפיסול צריך גרירה (כנת"ל סעיף כה).

ויש אומרים שהוא הדין אם כל אורך האות דבוקה לחברתה (אע"פ שניכרת צורת האות, מ"מ נחשב הדבר לביטול צורתה ו)אין פירוד מועיל בהן (משום ח"ת):

***

חידוש וביאור:

א)  וכל זה כשהפיסול הוא בצורת גוף האות אבל אותיות הנוגעות ודבוקות זו בזו כו'.

החילוק מבואר, דיש פסול שאין האות נראית בצורתה [איבוד צורתה], ותיקון אות זה היא כתיבה חדשה, וממילא יש בה משום שלא כסדרן. ואם נעשית באמצעות גרירה פסולה משום חק תוכות.

אבל אות שחסרה רק צורתה ההלכתית, כגון חוסר היקף גויל, אין תיקונה נחשבת תיקון גוף האות, ולכן אין גרירת היקף גויל משום חק תוכות, שהרי צורת האות היתה כתובה וניכרת מקודם. וכמו כן אין בתיקון זה משום שלא כסדרן.

ב)  שנדבקה קודם שנגמרה השנית שלא היתה עליו צורת אות בהכשר מעולם.

הוא הדין אם נדבקו זה לזה לפני שנגמר אף הראשונה, מותר לגרר ביניהם כפי שיבואר כי לא היה בהן פסול בצורת גופן, אלא משום היקף גויל בלבד.

ויש לומר הטעם דנקט רבינו שנדבקה השניה לראשונה אחר שנגמרה הראשונה, משום שדיבר בהוה, שהרי לכתחילה אין להתחיל אות אחרת קודם שיגמור הראשונה משום כתיבה שלא כסדרן. וא"כ מן הרגיל שכאשר נדבקה השניה לראשונה, הראשונה כבר נגמרה כתיבתה.

ג)  בין שנדבקה קודם שנגמרה השנית שלא היתה עליו צורת אות בהכשר מעולם, בין שנדבקה אחר שנגמרה יכול להפרידן בסכין וכשר, ואין בזה משום חק תוכות כיון שלא היה פסולן בגופן אלא מחמת חסרון היקף גויל סביב להן.

רבינו משוה את שתי המקרים, א. נגיעתן זה לזה לפני שנגמרה צורתה בכשרות, ב. נגיעתן אחר שכבר היו גמורות בכשרות. ופשט דבריו, דכשם שזה פסול משום שאינה מוקפת גויל, כן נגיעתן זה לזה אפילו לאחר שנכתבו מתחילה בכשרות, פסולות משום שאינן מוקפות גויל.

וצריך ביאור מה שונה דין זה מדין היקף גויל שחסר מחמת נקב, דמבואר בדבריו [סעיפים יח, יט] דאין פסול היקף גויל לאות אלא אם חסרה מתחילת כתיבתה, אבל אם נכתבה בכשרות מתחילה ואח"כ חסרה היקף גויל מחמת נקב אינה נפסלת בכך?

ויש לחלק, דפסול נגיעת אותיות זה לזה הוא משום שאינו "כתב תם" [כמבואר בסעיף ה] כלומר שאין האותיות ברורות זו מזו, וזה פסול לעולם, ולא תלוי בכתיבה, או בשעת הכתיבה. משא"כ נקב באות הוא פסול "כתיבה תמה", ולכן אינה אלא בשעת הכתיבה.

ד)  ויש להעיר דלעיל בסעיף ה כתב דאם נגעה האות בסופה אחר שיעור הכשרה יש מי שמכשיר האות אף בלי גרירה, אלא שמסיים שם - ויש להחמיר. ולכאורה סברת היש מי שמכשיר משום שאין דין היקף גויל אלא בעת כתיבת האות, אבל לאחר שנגמרה בכשרות, או משום שכבר יש בה שיעור אות, או משום שכבר נגמרה כולה ואח"כ נדבקה לאחרת, כבר ליכא פסול היקף גויל. וא"כ מה שכתב רבינו כאן, דאחר שנגמרה האות פסולה משום היקף גויל, אין זה פסול מוסכם.

ויש לומר דדעה הנ"ל היא רק סברת 'יש מי שאומר', ורבינו סתם כאן כמשמעות פסק רוב הראשונים (מרדכי, התרומה, רא"ש, טור ושו"ע) שאין שום חילוק בין נגיעה לפני הכתיבה או אחר כך.

אמנם יותר נראה דאף למכשיר הנ"ל, היינו דוקא אם נשתייר כדי לגרר מהדיו שביניהם, אז כשר אף בלי גרירה (מטעם "כל הראוי כו"). אבל אם לא משתייר כדי לגרר, מודה 'היש מי שמכשיר' לפסול משום שאינה מוקפת גויל אפילו למטה בסוף האות, וכל שכן למעלה. וא"כ גם היש מי שמכשיר מסכים שיש פסול היקף גויל בנגיעת אותיות זה לזה, אף אחר שנגמרו. ולא הכשיר אלא במקרה שיש דיו מספיק לגרר ביניהם, ואחר שנכתבו כשיעור הכשרן.

ה)  ונפקא מינה דאם יש נקב בין שתי אותיות ולא נשתייר באף אחת מהן כדי לגרר לפני הנקב ואחר הגרירה ישתייר הכשר לאות, לכו"ע פסול משום שאינן מוקפות גויל, אף לאחר שנכתבו בכשרות מתחילתן.

היקף גויל – מחלוקת הבבלי וירושלמי

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף יט

סעיף זה מבאר דין היקף גויל בשעת הכתיבה ואחר הכתיבה. ומבאר שתי שיטות בדין היקף גויל, שיטה א' שיטת ההלכה ע"פ השו"ע, שיטה ב' שיטת הירושלמי.

השמטתי את תחילת הסעיף הדן בשיעור אורך הכשר האותיות, והעתקתי את החלק הדן בהיקף גויל, והוספתי בתוך הלשון ביאור בסוגרים - בצהוב.

***

... אבל אם ניקב (אחר הכתיבה - בחלל הלבן שב)תוכה של ה"א או של מ"ם ו(שאר אותיות) כיוצא בהן (שיש להן חלל המוקף דיו מג' או ד' צדדים), אפילו (אם) הנקב ממלא כל החלל ולא נשאר שם היקף גויל כשירה, וכן אם אין היקף גויל כלל לאיזו אות מבחוץ, שניקב שם נקב ארוך המגיע עד סוף הקלף כשירה, כיון שהיתה מוקפת קלף מתחלתה בשעת הכתיבה.

אבל אם לא היתה (האות) מוקפת קלף מתחילת (כתיבת)ה (כגון שיש נקב הנוגע באות מתחילת כתיבתה, או גבולי האות הגיעו לקצה הקלף) אע"פ שהיא ארוכה כראוי ולא נפסקה (צורתה או שיעורה) כלל בנקב, כגון רגל כ"ף או נו"ן הפשוטות וכיוצא בהן שבשיטה האחרונה שהן ארוכות ומגיעות עד סוף הקלף מתחילתן, פסולות (משום שלא היו מוקפות גויל מתחילת כתיבתן, כנתבאר לעיל סעיף טז שאינה כתיבה תמה).

[ו]מכל מקום אם יכול לגרור מהן (מהכ"ף או נו"ן הנ"ל) מעט בסוף הקלף וישתייר בהן כשיעור, הרי גרירה זו מועלת (להכשירן ואינה חק תוכות) אפילו אחר כתיבת כל הפרשה, ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שלא היו פסולות תחילה רק משום חסרון היקף גויל בלבד כמו שיתבאר (בסעיף ל).

ויש אומרים שאם הנקב ממלא כל חלל הה"א או המ"ם וכיוצא בהן פסולות, כיון שאינן מוקפות גויל בתוכן, ואע"פ שהיו מוקפות (גויל) מתחילת (כתיבת)ן (ואירע הנקב אחר כך). אבל אם אין הנקב ממלא כל החלל אע"פ שהנקב הוא סמוך לאות ממש, שלא נשאר קלף חלק אפילו משהו בין האות להנקב שבתוכה, והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה, מכל מקום היא חשובה מוקפת גויל גם במקום הנקב ע"י קלף החלק שבתוכה (בחללה) מצד הב' של הנקב.

וכן אם הנקב הוא (כלפי חוץ) במקצת עובי האות שכלפי חוץ, ומקצת עוביה (של האות) שכלפי תוכה נשאר קיים (כשיעור חוט דק אחד שלם כנתבאר לעיל סעיף יח), הרי היא כשירה ע"י מקצת עובי זה שכלפי תוכה, שהוא חשוב מוקף גויל ע"י קלף החלק שמצד הב' (החיצוני) של הנקב.

(וכן אם הנקב הוא מפסיק כל עוביה (של האות) אלא שנשאר בארכה שעד הנקב כשיעור הכשירו, הרי היא מתכשרת ע"י שיעור (הכשר) זה שהוא חשוב מוקף גויל גם בתחתיותו ע"י הקלף החלק שלמטה מהנקב. (ואם נשתייר מאורך [אות] זה גם למטה מהנקב אינה נפסלת בכך, ומתכשרת היא ע"י קלף החלק שבתחתיותו (בסוף דיו האות), שכיון ש(דיו האות) מה שמן הנקב (ולמטה) עד קלף החלק אינו אות אחרת, אינו חשוב הפסק בין האות לגויל המקיפה, כמו שהנקב אינו חשוב הפסק). אבל אם לא נשתייר קלף חלק כלל למטה מהנקב פסולה (משום שאינה מוקפת גויל)).

ולפי סברא זו אין חילוק בין נקב שלפני הכתיבה (ל)בין נקב שלאחר הכתיבה, שכיון שקלף החלק שמצד הב' של הנקב מצטרף לאות להיותה נחשבת מוקפת גויל גם במקום הנקב, א"כ אף אם היה הנקב קודם הכתיבה אינו פוסל (משום כתיבה מופסקת הנזכרת לעיל סעיף טז, שהרי אין נקב כזה מפסיקה לפי שיטה זו, היות שהיא מוקפת גויל מעבר לנקב) יותר מלאחר כתיבה (כיון שנשתייר שיעור הכשר אות שלם לגמרי בלי שום נקב).

והעיקר (להלכה) כסברא הראשונה, ואעפ"כ יש לחוש לסברא האחרונה להחמיר (לפסול עד שיגרור לעשותה מוקפת גויל) כשלא נשתייר קלף חלק כלל מצד הב' של הנקב, בין שהנקב הוא חוץ לאות סמוך לה ממש, בין שהוא בתוכה וממלא כל חללה.

ויש אומרים שאף לפי סברא האחרונה (שאינה מחלקת בין נקב בשעת הכתיבה לנקב שאירע אחר הכתיבה) אין האות צריך להיות מוקף גויל גם אחר הכתיבה אלא מבחוץ, אבל לא מבפנים (בחללה), ואפילו אם הנקב שבתוכה ממלא כל חללה כשרה (אם אירע אחר הכתיבה). ונכון להחמיר (כסברא הקודמת, ולא להקל כסברא זו לענין נקב בחלל האות):

***

חידוש וביאור:

א)  אם ניקב תוכה של ה"א ... אפילו הנקב ממלא כל החלל ולא נשאר שם היקף גויל כשירה.

קמ"ל תרתי: א. לפי שיטה זו אין האות צריכה להיות מוקפת גויל אחר כתיבתה, ואפילו לא נשאר קלף חלק כלל להקיפה מבפנים בחללה או מבחוץ לה, וכנתבאר לעיל סעיף יח. ב. לפי שתי השיטות אין פסול במה שניקב ונחסר חללה של אות, ואין זה נחשב שינוי בצורת האות, כי האות ניכרת. וגם לשיטה שניה הפוסל ניקב כל חללה, הוא מטעם שאינה מוקפת גויל, אבל לא משום שנחסר חללה [שינוי צורת האות].

ב)  אבל אם לא היתה מוקפת קלף מתחלתה אע"פ שהיא ארוכה כראוי ולא נפסקה כלל בנקב.

בכל הדוגמאות שנזכרו (בסעיף טז ניקב בדיו האות, וכאן) ניקב בחלל האות או מחוצה לה, אע"פ שיש היקף קלף מעבר לנקב, היות שאינה מוקפת גויל בשעת הכתיבה פסולה, משום שאינה כתיבה תמה כנתבאר בסעיף טז. וכאן משמיענו רבותא, דאע"פ שלא ניקב כלל בגוף האות והיא ארוכה כשיעור, אלא שמגעת לסוף הקלף, אף זו לא הוכשרה כי אינה מוקפת גויל מתחילתה. ואע"פ שיש שיעור למעלה מסיום ירכה המגעת לסוף הקלף, מ"מ היות שנעשית במשיכה אחת, כתיבה אחת היא, ולא נעשית בכשרות ופסולה משום שאינה כתיבה תמה, עד שיתקן כפי שיבאר.

ג)  ומכל מקום אם יכול לגרור מהן מעט בסוף הקלף וישתייר בהן כשיעור הרי גרירה זו מועלת.

והוא הדין לכל דוגמאות הנ"ל של חוסר היקף גויל אם יוכל לגרר שיהא האות מוקף גויל [ותשאר בכשרותה גוף אחד שלם וארוכה כשיעור], אזי יגרור ותהא כשרה.

ויש לדקדק דרבינו כתב היתר גרירה רק בשיטה הא'. ומשמע קצת דלא ברור היתר גרירה לעשותה היקף גויל לפי שיטה הב' [הירושלמי]. ומ"מ לדינא נראה דאין להחמיר בפרט זה, כפי שיבואר בסוף הסעיף.

ד)  ויש אומרים שאם הנקב ממלא כל חלל הה"א או המ"ם וכיוצא בהן פסולות כיון שאינן מוקפות גויל בתוכן.

זו שיטת הירושלמי. ולדעה זו, אין חילוק בין נקב בשעת הכתיבה או אח"כ, וחולק על סברא הראשונה המכשיר חוסר היקף גויל אחר שעת הכתיבה. ולכן אם הנקב ממלא כל חלל האות אפילו אירע הנקב אחר שנכתבה, פסולה כי אינה מוקפת גויל מכל רוחותיה.

ה)  ה"א ומ"ם וכיוצא בהן. כלומר כל אות שיש בה שתי קוי דיו מקבילים וביניהם חסר קלף. אבל אותיות ו,ז,ך,ן,ר לא יתכן שיפסלו מחמת חוסר היקף גויל מבפנים, כי אין בהן חלל. כמובן אין מזה נפק"מ שהרי אם לא יהא להן היקף גויל בינן לאות אחר שתחתן או מצידן יפסלו.

ומה שכתב רבינו "ממלא כל חלל" לאו דוקא שהנקב ממלא כל החלל ממש, אלא שיש נקב מקו דיו א' [כגון הגג] לקו מקביל [המושב, או מרגל ימין הה"א לרגל שמאל], ואין ביניהם במקום נקב זה שום היקף קלף.

ו)  והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה.

כלומר גם למטה בסופה בסיום האות, חייבת להיות מוקף גויל. ולא מהני מה שהיא ארוכה כשיעור לפני הנקב או סוף הקלף (דלא כמשמעות שו"ת הרשב"א סי' תרי"א שאם האות ארוכה כשיעור, לא בעינן היק"ג תחת השיעור).

ז)  וכן אם הנקב הוא במקצת עובי האות כו'. דלא כשיטה הא' [דנת"ל סעיף טז] דהוי כתיבה פסוקה. דלית לירושלמי פסול זה, ומבאר הטעם שהרי נקב אינו פוסק כלל באות אם היא מוקפת קלף מעבר לנקב. וכל שכן אם הנקב מחוץ לאות ורק נוגע לגבול הדיו, דאינו מפסיק כלל את כתיבת האות, אינו פוסל כלל אפילו משעת הכתיבה כי היא מוקפת קלף מחוצה לאות ע"י קלף שמעבר לנקב.

נמצא הירושלמי חולק על סברא הא' בשלושה דברים:

א. נקב [מצד עצמו] אינו פוסל באות כלל, לא בפנים ולא מבחוץ, ולא בקו הדיו [אלא אם הוא מפסיק את האות לגמרי ולא נשתייר שיעור שלם לאות, וזה מדין גולם אחד (סברת מהר"ם), ולא מצד היקף גויל].

ב. 'היקף גויל' פירושו שיש היקף קלף סביב לאות מכל רוחותיה וכן מבפנים בחלל, אבל אין הקלף עצמו צריך דוקא ליגע ולהיות דבוק לאות, אלא אפילו יש נקב ביניהם חשוב האות מוקף גויל.

ג. אין חילוק בדין חוסר היקף גויל לאות [בין מבפנים בחללה בין מחוצה לה] בין שהיה החוסר מתחילת כתיבתה או אירע אח"כ. כל שאינה מוקפת גויל כלל באיזה מקום פסולה משום שאינה כתב תם.

ח)  והעיקר כסברא הראשונה ואעפ"כ יש לחוש לסברא האחרונה להחמיר כשלא נשתייר קלף חלק כלל כו'.

רבינו לא כתב להחמיר כשיטה זו לפסול לגמרי, שלא יועיל גרירה לעשותה מוקפת גויל (משום חק תוכות). אלא רק כתב להחמיר שפסולה משום שאינה מוקפת גויל עד שיגרר, אבל גרירה מהני [גם אחר חומרא זו]. וזהו שדקדק רבינו "להחמיר" כלומר עד שיתקן [ולא הזכיר כאן "פסול"].

ט)  ויש אומרים שאף לפי סברא האחרונה אין האות צריך להיות מוקף גויל גם אחר הכתיבה אלא מבחוץ, אבל לא מבפנים ואפילו אם הנקב שבתוכה ממלא כל חללה כשרה, ונכון להחמיר.

פשט הלשון מורה, דסברא זו רק מקילה מהסברא השניה לעיל, וס"ל [כסברא השניה] דאין נקב מבחוץ או מבפנים פוסל אלא אם אין שום קלף חלק כלל מעבר לנקב. אבל מיקל בפרט א', דמה שפסול בניקב כל חללה, היינו דוקא משעת הכתיבה ולא אחר כך.

ומה שסיים "ונכון להחמיר" דהיינו כסברא השניה [ולגרור גם בניקב כל חללה אחר הכתיבה].

אמנם ראה מה שכתבתי לבאר שיטה זו באופן אחר פורום לנושאי סת"ם: נקב וחסרון היקף גויל אחר שעת הכתיבה

נקב באות אחר שעת הכתיבה, שיעור אורך או עובי האות

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף יח

וכל זה בנקב הנעשה קודם הכתיבה שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת ע"י הנקב ואינה תמה ושלימה אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה ואח"כ אירע בה נקב אע"פ שהנקב מפסיק כל עובי האות מעבר לעבר ונראית חלוקה לשתים אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו בלי צירוף מה שמהנקב ולמטה כשירה ואף אם אין כשיעור עד הנקב אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב כשירה שהרי אם עשה עוביה דק כ"כ מתחילתה היתה כשירה שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה:

פירוש:

וכל זה (שנתבאר בסעיף טז, דנקב פוסל האות משום כתיבה פסוקה או שאינה מוקפת גויל, דוקא) בנקב הנעשה קודם הכתיבה, שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת ע"י הנקב, ואינה (כתיבה) תמה ושלימה. אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה, ואח"כ אירע בה נקב אע"פ שהנקב מפסיק כל עובי האות מעבר לעבר ונראית חלוקה לשתים, אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו בלי צירוף מה שמהנקב ולמטה כשירה. ואף אם אין כשיעור עד הנקב, אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב כשירה, שהרי אם עשה עוביה דק כל כך מתחילת (כתיבת)ה היתה כשירה, שהרי לא נתנו (חכמים) שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה:

חידוש וביאור:

א)  שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת ע"י הנקב ואינה תמה ושלימה.

כלומר דדוקא אם בשעת הכתיבה אירע שהאות פגע בנקב, בין שהנקב היה באמצע האות או בצידו שלא היה מוקף גויל, פסולה משום שאינה כתיבה תמה ושלימה כנת"ל בסעיף טז.

ב)  אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה ואח"כ אירע בה נקב כו'.

זהו שיטת הבבלי [המבוארת בסעיף יט] שפסק כן בב"י ושו"ע, שנקב אחר שעת הכתיבה אינו פוסל [כי נקב אינו פסול בצורת האות, אלא בכתיבתה בלבד]. ולכן אין חסר היקף גויל משום נקב שאירע אחר הכתיבה [משא"כ לשיטת הירושלמי המבואר שם, דאם הנקב אירע אחר הכתיבה ג"כ פסול כמו שאירע בשעת הכתיבה. אלא דלפי הירושלמי לא כל נקב הנראה פוסל, כי רק אם אין קלף כלל מעבר לנקב אינו מוקף גויל, אך אם יש היקף קלף מעבר לנקב אינו פוסל כלל].

ולכן אין לפסול האות מחמת נקב כזה אלא אם בטלה צורתה או שיעורה, כפי שמבאר והולך.

ג)  אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה ואח"כ אירע בה נקב.

לכאורה משמע מהלשון, דאם לא היתה האות כתיבה תמה כהלכתה, ולפני שתיקנה [גירר מהדיו שיהא לה היקף גויל], אירע נקב חדש - גם הוא פוסלה. כגון שכתב אות סמוך לנקב הפוסלה אלא שראוי לגרר שיהא היקף גויל, ואחר סיום הכתיבה אירע נקב חדש בסוף האות - גם שם אינו מוקף גויל. ולא נאמר שהנקב השני אירע אחר הכתיבה ואינו מעכב, כי מעולם לא היתה האות תמה כהלכתה. וצ"ע בדין זה.

ד)  אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו כו'.

דעת רבינו על פי הרמ"א [סעיפים טו, טז] דיש שיעור לאורך האות, ולא סגי צורת האות לבדה. ולכן אם נפסק רגל הדלי"ת או רגלי הה"א, לא סגי שישתייר צורתן הנראית, אלא בעינן דוקא שיעור לאורך יריכן, כמבואר בסעיף יט דשיעורן כמלוא אות קטנה דוקא.

ה)  ואף אם אין כשיעור עד הנקב אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב כשירה, שהרי אם עשה עוביה דק כ"כ מתחילתה היתה כשירה, שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה.

אם הנקב לא הפסיק האות לשתים, אם כן הרי זה תלוי בנשתייר צורת האות. שאם נשתייר צורת האות והיא כולה גולם אחד הרי זו כשרה, אע"פ שיש באמצע האות נקב [שאינו מפסיקו לגמרי], ואע"פ שהאות דקה ביותר שמה, מ"מ אין מיעוט בעובי של הקו פוסלה, שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות.

לכאורה הרי זה סתירה לנתבאר קודם – דיש שיעור לעובי [אורך ירכי] האותיות?

והחילוק הוא: דלגבי אורך הירך יש שיעור לאות, אבל לגבי עובי או דקות כל קו אין לה שיעור. ולכן קו שהיא ארוכה כשיעורה אבל דקה ביותר, לגבי הדקות הזו לא נתנו שיעור לעובי.

והטעם מבואר דהיות שיש לקו שיעור אחר, דהיינו שיעור אורך, לא איכפת לן בשיעור עובי. אבל כל שיהא השיעור תלוי בעובי כגון גוף היו"ד – לא נוכל לומר אין שיעור לעובי האות, דאחרת לא יהא כאן אות [יו"ד] כלל.

וזה הכלל: כל שיש שיעור באורך הירך או הגג לא איכפת לן בעובי הקו הזה, אבל גוף היו"ד וכן יוד"י האותיות [כגון יוד"י האלפי"ן שיני"ן פאי"ן וכדומה] לא שייך לומר "אין שיעור לעובי האותיות".