שיעור ירך - מלוא אות קטנה

עובי [גובה] גג הדלי"ת רבתי כמעט פי שתים משיעור עובי [אורך] הרגל. כבר דיברתי על הבעיה הזאת מספר פעמים.

[נניח שתינוק לא יטעה כלל באות זו, דבר שאפשר לבחון בשאלת תינוק].

על פי פסק הרמ"א [סי' לב סעיף טו] וכל האחרונים, האות ד' וכיוצא בה [ה, ר, ח, ...] חייב להיות באורך ירכה שיעור "מלוא אות קטנה" שהוא כשיעור יו"ד, כלומר עובי וגובה היו"ד. שיעור זה נאמר בד' רגילה שסתם עובי גגה כמלוא קולמוס, והוא הדין עובי ירכה לכל הפחות כשיעור הזה, ואם אינה בשיעור זה היא פסולה לדעתם.

מכאן שבאות שגגה עבה [כגון בנידון דידן] ואין יחס עובי הירך שוה כלל לעובי הגג, הרי חסר כאן שיעור ירך האות "מלוא אות קטנה" - ואין זה כתיבה תמה, ופסול. [אפשר לתאר זה באופן אחר: יש כאן עיוות של יחסי חלקי האות, ואין זה "תמה"].

דלי"ת רבתי ??

גג הדלי"ת של 'אחד' היא רבתית,  אבל הירך כשיעור ירך דלי"ת רגילה או אפילו פחות. אמנם יש בה שיעור 'מלוא קולמוס' רגיל מכתיבה הזו, אבל אין בה שיעור ירך הראוי לאות זו - הרבתי, כלומר דלי"ת שגגה עבה צריכה רגלה להיות ארוכה כשיעור עובי הגג ולא פחות, וזה נקרא שיעור "מלוא אות קטנה".

זו דעתי ע"פ שיטת שו"ע אדמו"ר הזקן [הרב] סימן לב סעיפים יט, כ.

כמובן, יש דיעות אחרות בענין.

אגב: שימו לב ב"אחד" ראש שמאלי של הח' הוא ו' ולא ז' - הרי זה הוכחה ברורה שהסופר מזלזל !!! (בתמונה זו, עדיין יש לימוד זכות, שמא זה רק מקרה. אבל אם זה חוזר על עצמו בהרגל הכתיבה - שכל החיתי"ן הסופר עושה ראש שמאל ו' ולא ז' - הרי זה מזלזל)

שלוש שאלות על האות דלי"ת

הדלי"ת [בדרך] אמנם מרובעת, אך אין לה שום יציאה [זוית חדה] לצד ימין. נראה לי שהיא פסולה, משום שתינוק מכיר וקורא לאות כזה - רי"ש, וכיום ללא יציאה כלל של זוית או עקב משהו, אין להכשיר דלי"ת.

כמדומה לי שכבר כתבתי מנושא זה בפורום. אם מישהו רוצה את הכתובת/לינק אשמח להוסיף בתגובות.

הדלי"ת הזו רגלה יותר מדי באמצע, ומתקרבת לכעין זיי"ן - שאלת תינוק מה היא.

הכתב פשוט, אבל גם כתב פשוט חייב להיות כשר !!

ירך הדלי"ת קצרה ביותר עד שאין בה שיעור עובי הראש שלה. שיעור ירך הדלי"ת חייבת להיות מלוא אות קטנה, שאנו מפרשים שיעור זה כעובי ראשה של הד', אחרת אין שיעורי האותיות נכונים, ואינה כשרה.

גם על נושא זה, כבר כתבתי כמה פעמים בפורום. 

רי"ש - אין בה שיעור ירך

כדאי לראות גם בהגדלה

גג הר' עבה, ולכן לא נשאר שיעור מתאים בירכה של האות.

שיעור הירך צ"ל מלוא אות קטנה - ואני מפרש הדבר כעובי גגה של האות, וכאן בגלל העובי נחסר מהשיעור.

פשוט שמכיון שצורתה מוכחת עליה, מותר וחייב לתקנה בהוספת דיו לשיעור מתאים [ואח"כ אפשר לגרר מעט מעובי הגג - אם ירצה].

שיעור 'מלוא אות קטנה'

הד' הזה גגה עבה מעט יותר מהרגיל [הקולמוס שכותב בה], ויריכה קצרה משהו מהרגיל.

הדין מבואר בשו"ע רבינו [סימן לב סעיף יט] דהאות ד' וכיוצא בה מאותיות שיש להן ירכיים [ה, ת, ח, ר ועוד], צריך שיהא אורך יריכן "מלוא אות קטנה שהיא יו"ד". פירוש, השיעור הקטן ביותר להקרא "ירך" בכתב סת"ם ,הוא עובי גוף היו"ד שהוא מלוא הקולמוס.

אמנם ידוע שאפשר לעשות יו"ד עבה יותר או פחות, ולכן צ"ל עובי הירך תואם את עובי הגג שבאות, ולכן במקרה שלפנינו שגגה עבה צ"ל עובי [גובה] הירך שוה לגגה [כדי להקרא "מלוא אות קטנה". זה הנראה לי נכון לדינא ב"כתיבה תמה" של שיעורי האותיות על פי שו"ע רבינו הנ"ל.

אמנם יש אחרונים שמכשירין ירך "מלוא אות קטנה" - אם יש בה שיעור עובי הקולמוס של הכתב בכלל, אע"פ שהירך אינה עבה כשיעור גגה של אות זו עצמה.

****

דוגמאות רבות לענין הזה של שיעור ירך האות, וגם הסברים ומקורות לדין, יוכל כל אחד למצוא במאמרים רבים בבלוג - הנפתחים תחת התויות:
שיעור ירכי אותיות,  שיעור מלא אות קטנה
ניתן להקיש על התוית עצמה שתחת עמוד זה, וכל המאמרים בתוית יפתחו לפניך !

ירך דלי"ת רבתי

יש ליזהר ביותר בירך דלי"ת רבתי, שהיא לא תהא קצרה מעובי הגג. כלומר, עובי הגג ד' קולמוסים, ולכן חייב להיות אורך הירך הזה ד' קולמוסים, כשיעור עובי גגה [כמלוא אות קטנה של הד' הזה].

אם היא קצרה מהשיעור, חייב לתקנה.

דלי"ת רבתי וירכה קצר מהשיעור

 

ירכה של הד' רבתי אינה כשיעור עובי גגה, ועל כן חסר בה שיעור ירך. דהירך צ"ל כמלוא אות קטנה דידה, כלומר של גגה.

מ"מ מותר לתקנה [להוסיף דיו להאריך ירכה כשיעור] אפילו בתפלין ומזוזה.

כתב גרוע, למ"ד פסול, חסר שיעור בנקודת פ"א

הלמ"ד של "וכל" פסולה - אין לה צורת למ"ד.

נקודת הפ"א "פטר" היא שתי קוין ואינה באמת שיעור נקודה [שצריכה להיות כמלוא עובי היו"ד] ופסולה, עד שיתקנה למלאותה שיהא בה שיעור אות [לדעת רמ"א (סימן לב סעיף טו), משא"כ לדעת בעל השו"ע (שם) כשרה].

יו"ד העליונה של האל"ף

אני חושש לפסול את היו"ד העליונה של האל"ף, כי אין בה שיעור מלוא אות קטנה [דהיינו כשיעור עובי היו"ד שבכתב הזה], אלא היא דקה ביותר [ובנוגע לשיעור מלוא אות קטנה, לא אמרינן "אין שיעור לעובי האותיות"].

מ"מ כדין כל הגלמים, מותר לתקנה בהוספת דיו.

כתב מנומר

המשמעות של 'כתב מנומר' הוא שיש אי-שויון בכתב בין האותיות או המילים, שאינם שוים מצד גודלן, או אותיות משוכות ביותר, או בספר תורה אותיות רבות תלויות בין השיטות. כלומר, כל צורה שיש בה אי-שויון בולט בכתב בין חלקיו, נקרא 'כתב מנומר'. כמובן, לא כל 'מנומר' שוה בדרגת הפסול, או אי-ההידור שבו.

לדוגמא: בס"ת אם יש בכל עמוד ארבע תליות הוא פסול משום מנומר, אבל פחות מכאן אינו פסול אע"פ שבודאי אינו נאה ומהודר לכתחילה (והוא בודאי "מנומר", אלא שכשר בדיעבד). וכן אותיות משוכות ביותר אע"פ שאינן נאות משום שהכתב מנומר, אינן פסולות [ראה שוע"ר סימן לה].

מכל מקום הצד השוה בכולן שאינן מהודרין לכתחילה.

לפנינו דוגמא של כתב מנומר, מסוג שלא מצאתי שמדברים בו הפוסקים.

בכתב זה, בדרך כלל עובי הגגות הוא עובי קולמוס עבה יותר מעובי המושבות. דבר המייצר אי-שווין בכתב, והוא "כתב מנומר". ברור שאין לפסול משום דבר זה, אבל גם אינה כתיבה תמה לכתחילה.
הדבר הזה גם גורם לבעיות הלכתיות בכתב, למשל הה"א המסומנת שיעור הירך צ"ל כמלוא עובי הקולמוס של הגג, ואילו כאן הוא כמלוא עובי הקולמוס של המושב שאינו שוה לעובי הגגות !
השיני"ן יש בהן בליטה למטה שמאלה שמשנה מעט את צורתן, וצריכה שאלת תינוק אם אינה עיי"ן  (זה סתם בעיה אחרת שאינה קשורה למנומר)

דוגמא נוספת של אותן בעיות נימור.
הסימון הוא לשאלה של קצה אל"ף נכנסת תחת וי"ו - יש חוששין שמא זה משנה את הוי"ו לה"א.

אותן בעיות דלעיל.
הה"א הראשונה של שם הוי' פסולה - הנקודה שבה אין בה שיעור כלל [לפי הרמ"א והפוסקים האשכנזים, משא"כ לפסק מחבר השו"ע יש מקום לדון בה שאלת תינוק].

כתיבה שלימה - בשיעור האות

 

הווי"ן - ראשן דק ביוחס לכל גובה האות - ונמצא שיעור נו"ן פשוטה להן.  (רוב העולם אינו מקבל פסול זה. אבל נראה שזו דעת המרדכי ורמ"א כפי שביאר בשו"ע רבינו סימן לב סעיף יט, כ. ראה כתבות שכתבתי תחת התוית "שיעור מלא אות קטנה")

הנו"ן פשוטה [בעיה אחרת] - הראש [הצר] עובר רק לשמאל, ולא לימין. כלומר אינה עוברת לגמרי, אלא רק בולטת כקרן. 

***

גג התי"ו כפליים משיעורו - ונמצאו הירכיים אין בהם שיעור 'מלוא אות קטנה' הראוי להם - כלומר, כשיעור עובי גגן. (יש קצת פוסקים המכשירים עכ"פ בדיעבד, אם נשאר מלוא אות קטנה של אות בגודל רגיל. ולענ"ד קשה לסמוך על זה ללא תיקון, אבל לתקנה [בהוספת דיו - אם זה אפשר] יש לסמוך עליהם [אבל לא בחקיקה משום ח"ת]).

שיעור ירך

 

הרי"ש ירכה קצר מדי - וכנראה פסול, משום שאין בה מלוא אות קטנה [ביחס לעובי גגה].

אם תינוק יכול לקרותה, מותר לתקנה (כדין כתיבה מועטת שהתיר מהר"ם לתקן נפסקים).

הרי"ש [ישראל בשורה א'] יריכה קצרה ויש בה דקות קוץ שיורד להשלימה. נראה לי שכשרה בדיעבד, ומותר להוסיף עליה לתקנה להשלים מלוא שיעור יריכה.

שאלות בצורות אותיות

רגל הגימ"ל ארוכה ביותר - כשרה.

נו"ן פשוטה שאלת תינוק.

חיתי"ן - כבר הבהרתי כמה פעמים - כאשר אנו רואים סופר שלכתחילה עשה ראש שמאל של החי"ת וי"ו שלא כדין - אנו יודעים בודאות שיש לנו עסק עם סופר וסחורה זולה !!! וכבר איתרע מעט "חזקת כשרות" !!!

וי"ו - שאלת תינוק אם אינו רי"ש. וי"ו זו ממש על גבול [הכשרות ו]הפסול הודאי.

מ"ם סתומה בקושי יש בה חלל - כשרה בדיעבד. מותר לגרר ממנה מעט להרחיב חללה.

יודי"ן אין להן שיעור בגופן, ודומין מעט לחיתי"ן קטנות - שאלות תינוק. וראויות לתקנם שיהא גופן כשיעור.

אל"ף - חסר שיעור [מלוא אות קטנה] לעובי היודי"ן שלה - בעיה גדולה לפי חלק גדול מהפוסקים האשכנזים [ושו"ע רבינו] כפי שביארתי כמה פעמים. מותר לתקנה.

למ"ד - אני חושש שזו שינוי צורת האות ופסולה.

מושב הלמ"ד

הלמ"ד המצויינת כשרה.

אמנם לדעת המשנה ברורה [במשנ"ס וביאור הלכה אות ל] יש להסתפק קצת, שהוא סובר שיש שיעור למושב הלמ"ד שצ"ל מלוא אות קטנה. ומעתה יש להסתפק מאחר שסיום הלמ"ד אינו במושב, אלא בירידה [כעין רגל הל' בכתב ספרדי], האם זה נחשב כמושב הלמ"ד לדעתו או לא?

הלמ"ד [בתמונה השניה] "לבבכם" ודאי כשרה, גם למשנ"ב הנ"ל, כי יש לה שיעור מלוא אות קטנה בירכה או במושבה בכל אופן. אלא שחללה צר ואין זה מעכב.

דלי"ת רבתי שאין התינוק יכול לקראה

שאלה זו מהפורום לסופרים באנגלית:

תינוק לא יכל לקרוא הדלי"ת, מה דינה?

לעניות דעתי היא פסולה, היות שחסר בה שיעור ירך [כי צריכה להיות מלוא או"ק, ובגג עבה כזה חייבת להיות כשיעור עובי הגג ולא פחות]. ומכיון שיש בה שינוי ותינוק אינו מכירה, הרי זו פסולה, ולא מהני בה תיקון שלא כסדרן.

אמנם אם התינוק היה קוראה, נראה שהיה מותר לתקנה (ואז רק אחר התיקון היתה כשרה).

וא"ו צריך לכתבה כאונקליות

כתב הב"י (סי' לו, א"ב השלישי) כתוב בספר המנהיג הוא"ו צריך לכתבה כאונקליות מדכתיב עשה ווים לעמודים.

והוא מהגמ' סנהדרין כב ופירש"י שם, ופירש"י בחומש פ' תצוה (כז, י), דאונקליות הן ווין שיש בהם ראש כפוף, כלומר לא יהא צורת הוי"ו מקל פשוט, אלא ראשו של הוי"ו נכפף לשמאלו.

וכוונת הגמרא והמנהיג דוי"ו שהוא מקל ללא ראש אינו נחשב אות, אלא צורת הוי"ו צריך שיהא לה ראש. וכן מפורש הדבר בפרי מגדים (או"ח סי' תרצא במשבצות זהב ס"ק ג). ומכאן למדו האחרונים (דע"ק, מקדש מעט, וראה משנת הסופר בביאור הסופר עמ' נא ד"ה צריך) דוי"ו שהוא גולם ללא ראש פסולה.

ומעתה ראש אות זה הוא כראשי כל האותיות, וכגון ראש היו"ד. ואי אפשר לקבל שיהא ראש האות כלשהו, דאין זה כתיבה תמה. אלא ודאי שיעור ראשו כעובי הקולמוס בעביה, וכן בליטתה לימין הגם שלא נזכר בה שיעור לעיכובא [אבל שיעורה לכתחלה מבוארת בב"י שהוא כמשך קולמוס אחד] צריך שיהא בה המשך ניכר, כדי שתיראה כראש אות, ובלעדי זה יש בה חסרון בעצם צורתה.

ואע"פ שכתבו הפוסקים (בסימן לב) דאין שיעור לעובי האותיות. היינו דוקא כאשר יש שיעור אחר לאות, כלומר שיש בה שיעור אורך, אזי לא איכפת לן בשיעור עובי, דמ"מ ניכרת האות ע"י שיעור ארכה, כגון רגלי האותיות וגגות האותיות שהן רחבים כמו דלי"ת וה"א. אבל בראש וי"ו ויו"ד וכן יוד"י האלפי"ן ודומיהן, אי אפשר לומר אין שיעור לעובי היו"ד ולכן נקודה כלשהו כשרה, שהרי אין לה לא שיעור עובי ולא שיעור אורך. על כרחך שצריך שיהא שיעור זה ביחס לשאר הכתב וניכר כאות [כלומר הראש עצמה ניכרת כאות].

כל זה ברור ע"פ המבואר בשוע"ר סימן לב סעיפים יט וכ' בגדר "שיעורי האותיות". ראה:  פורום לנושאי סת"ם: שיעורי ירכי אותיות - שיטת שו"ע אדמו"ר הזקן
ולענ"ד הדבר מוכרח בשיטת רבינו הזקן, דבסעיף יח כתב "שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה", ובסעיף יט [מיד אחריו] מבאר דשיעור אורך האותיות כמלוא אות קטנה ובלאו הכי פסולות. הרי שיש שיעור לירכי האותיות, אלא על כרחך לחלק בדבר. דשיעור עובי [לרוחב] הירך אין לו שיעור, אבל שיעור אורך יש לו.

שיעור מלוא אות קטנה בירך - כאשר הגג עבה

שאלה זו הועלה בפורום באנגלית: מה דין הרי"ש הזה? הרי גגו עבה והירך קצר, האם יש שיעור ירך [מלוא אות קטנה] כאן או לא?

הבי"ת מאוד עגולה למטה - לכל הפחות צריך לתקן ריבוע עקבה.

שיעור ירך הרי"ש כבר נידון פורום לנושאי סת"ם: שיעור מלוא אות קטנה בירך ובהערות שם. לחביבות הנושא, באתי לבאר כאן באריכות את הענין.

שיעור הירך בדלי"ת או רי"ש, כאשר הגג עבה

א.  כתב ביאור הלכה (סי' לב סעיף טו, ד"ה מלא) אם זה הכתב הוא כתב גדול [= גג עבה] נראה דודאי מהני אם כמלוא או"ק הוא מכתב בינוני [כלומר משיעור עובי הכתב של שאר האותיות].

אמנם יש חולקים על סברא זו (ראה משנת הסופר סי' ז, שער הציון נג), דבעינן שיעור בירך הראוי לעובי אותו הגג. ונלע"ד סברתם נכונה, דהרי שיעור "מלוא אות קטנה" הוא לבאר שיש שיעור מספיק לרגל שיקרא רגל, וידוע דשיעור חלקי האות הם יחסיים זה לזה, וכאשר הגג גדול יותר בעוביו יצטרך שיעור גובה הרגל בהתאם, דאחרת משתנית צורתה.

ולכן בדלי"ת רבתי של אחד, אם עובי הגג ב' קולמוסים, לא סגי בירך שיעור מלוא או"ק של עובי קולמוס אחד ברגל [שמועיל לדלי"ת רגילה], אלא צריכה להיות עבה ב' קולמוסים כשיעור הגג דוקא, לעיכוב.

ב.  אמנם לענין תיקון ירך קצר במקרה כזה, נראה דיש להתיר לתקנה.

שהרי כתב המשנה ברורה (שם ס"ק מ) בירך שמאל של ה"א, דהרמ"א דינא נקט דבעי דוקא שיעור מלאו"ק בירך שמאל ואם לאו פסול. אמנם אם תינוק מכירה, מותר לתקנה דומיא דמה שכ' הפמ"ג בכ"ף מרובעת שהיא פסולה בזוית (כי צריכה להיות דוקא עגולה) ומ"מ מותר לתקנה בהוספת דיו שהרי תינוק מכירה, דומיא דנפסקים המובא בשו"ע סי' לב סעיף כה, דאע"פ שפסולים מותר לתקנם שלא כסדרן.

אמנם המ"ב לא פירש מה הדין בירך ימין של הה"א וכיו"ב שאין בה שיעור מלוא או"ק, האם גם בכה"ג כאשר תינוק מכירה, אע"פ שפסולה כמו שהיא דאין בה שיעור ירך, מ"מ יהא מותר לתקנה, או לא.

וכתב ביאור הסופר (עמ' קט, ד"ה פסול) דבירך ימין שאין בה שיעור מלאו"ק, אין לה צורת אות, ואסור לתקנה שלא כסדרן. ודברי המ"ב נאמרו רק בירך שמאל של הה"א, והטעם דרק בירך שמאל דשיטת הרא"ש וטור דלא בעי שיעור, ע"כ התיר לתקנה, אבל בירך ימין דלכו"ע בעי שיעור ובלא"ה פסולה, לא מהני תיקון.

ג.  ולענ"ד נראה דעיקר טעם הפמ"ג ומ"ב להתיר בכ"ף פשוטה המרובעת בזוית לתקנה בהוספת דיו, אינו משום פלוגתת הפוסקים בזה (שהביא המג"א סי' לב ס"ק כו) אלא משום שניכרת היטב ככ"ף ואינה מתדמה כלל לאות אחרת, וכל שתינוק מכירה היטב מותר עכ"פ לתקנה, כנפסקים הנ"ל שהתיר מהר"ם לתקנם.

ועל כן אין חילוק עקרוני בין ירך שמאל לירך ימין, דכל שתינוק מכירו היטב לאות, אע"פ שחסר בה שיעור ירך, אין פי' הדבר שאין כאן ירך כלל, אלא דפסולה מדין כתיבה תמה דבעי פרטים של האות [כמו שהכ"ף פשוטה לא סגי שניכרת בכללות צורתה, אלא דבעי דוקא להיות עגולה משום שהיא כ"ף] כמו"כ שיעורי ירך באותיות.

ואם משום חילוק הנ"ל שכ' ביאור הסופר דבירך שמאל יש לסמוך על שיטת הרא"ש, הרי לענין ירך ימין לא נתפרש בדברי המחבר [שו"ע לב סעיף טו] מפורש מהו הגדרת "מלוא אות קטנה", ובבית יוסף כ' דאפשר שהוא מלוא אות קטנה דידה, כלומר וי"ו או נו"ן קטנה, וה"ה לדלי"ת וה"א קטנות. והכוונה דכל שניכר היטב לתינוק צורתה כשרה. וכן דעת המאירי שהביא הב"י שם (וכ' הדרכי משה דכן נראה סברת הטור). א"כ גם לענין ירך ימין יש לומר דשיעור זה שכ' הרמ"א ע"פ המרדכי שהביא הב"י, אינה דעה מוחלטת בפוסקים, ומאחר דיש דיעות בפוסקים להקל בפחות משיעור זה [דמלוא עובי היו"ד דוקא], עכ"פ מהני תיקון כל היכא דתינוק מכירה.

ד.  ואפשר שזה ממש מחלוקת הפוסקים האחרונים, בדין הגלמים [קו משוך בשוה], שכ' בשו"ע סעיף יח יוד"י האלפי"ן פאי"ן ושיני"ן וכו' שהן גולם [כלומר לא ניכר צורת יו"ד שבהם, כיו"ד עם ירך, אלא קו פשוט בלבד] ופסולות. וכ' המשנת סופרים באות אל"ף בשם הפמ"ג, דלא מהני תיקון בתו"מ שלא כסדרן. וטעמם דבכה"ג הוי שינוי גמור בצורת האות (משמעות ביאור הגר"א סעיף יח שם).

אמנם יש סוברים [מקדש מעט וצמח צדק] דגם בגלמים הנ"ל, היות שתינוק מכירם היטב, מותר לתקנם כסברת מהר"ם בנפסקים.

א"כ כמו"כ בנוגע לתיקון ירך ימין שחסר בו שיעור מלאו"ק, באנו למחלוקת הנ"ל.

ה.  אלא שנראה לי דשיעור ירך ימין קל מגלמים הנ"ל. דהגלמים הנ"ל נזכרו בשו"ע ללא מחלוקת, הגם שנדחקו האחרונים לבאר מהו טעם הפסול, אבל כך קבלנו מרבותינו הראשונים שזה חשוב שינוי בצורת האות.

אבל בשיעור ירך ימין כמלוא אות קטנה כלומר כשיעור עובי הקולמוס דהיינו יו"ד, ודאי פליגו המפרשים כמבואר בבית יוסף בפירוש לשון "מלוא או"ק" האם היא יו"ד של הכתב [סברת המרדכי], או אות קטנה דידה [סברת הב"י והמאירי], א"כ עכ"פ יש לסמוך על המקילים הנ"ל להתיר לתקנם.

ו.  ובר מן כל דין, נראה האמת דעל פי סברת המרדכי עצמו [ופסק רמ"א שם] היה מותר לתקנן.

דברי המרדכי הנ"ל הוא חידוש גדול בדיני צורת האות, שסובר דיש שיעור הנדרש לאות, ולא סגי בהכרת תינוק. ופשטות הגמרא מנחות כט המבארת פסולים חדשים מדין כתיבה תמה, דהגמרא שם שאלה על המשנה דחסר אות אחת מעכבת התפלין ומזוזה - פשיטא, ומתרץ לא נצרכה אלא וכו' כלומר לחידושי תמה, דאע"פ שהאות ניכרת מ"מ חסרה היא עוד איזה פרט והוא תמות האות, כגון קוצו של יו"ד, היקף גויל וכו'. ועל זה מביאה הגמרא ניקבה ירכה וכו' כמלוא או"ק, פירוש אף פסולים הללו [שיעורי הירך] הן בגדרי תמה של האות, דאע"פ שניכרת האות מ"מ פסולה ומעכב בה אפילו אות אחת שחסרה בה שיעור זה.

וכ' מהר"ם (בהגהות מיימוניות סוף פרק א, והוא המקור ובסיס לפסק השו"ע סעיף יח) דאע"פ שקוצו של יו"ד מעכב, מ"מ היות שתינוק מכירה מותר לתקנה, ומכאן למד לשאר פסולים הדומים כגון נפסקים.

וביארו האחרונים, דסברת מהר"ם היא, דמה שנוגע לעצם צורת האות שאינה ניכרת, כגון בי"ת עגולה שנראית כ"ף, או חסר אבר שלם באות [כגון יו"ד ללא רגל ימין – מג"א שם ס"ק לו] שאין לה שם אות, הרי זה פיסול פשוט, דהרי חסרה אות, ובזה גם לא מהני תיקון, כי אינו "כתב". אבל מה שנתחדש מדיני כתיבה תמה דוקא, כגון קוצו של יו"ד והיקף גויל, ואין בהם חסרון בקריאת התינוק את הכתב, מותר עכ"פ לתקנם. במלים אחרות: אין עיכוב שלא כסדרן בפיסולי "תמה".

ומעתה מה לי ירך ימין ומה לי ירך שמאל, כל שתינוק מכירה, לדעת מהר"ם ושו"ע הנ"ל צריך להיות מותר לתקן.

ז.  ולענ"ד זה פשט דעת שו"ע רבינו (סימן לב סעיף ל) "ואפילו אות שמכשירו בכתיבה מועטת מ"מ אם היתה צורתה עליה קודם לכן .. ותינוק .. קוראן כהלכתן יכול לתקנו .."

"כתיבה מועטת" אין הפי' מועט בכמות הכתב והדיו, אלא מועטת באיכות צורת האות. והוא דיני תמה שנתבארו בחז"ל דלא סגי שהאות נקראת לתינוק אלא דבעי גם פרטי תמה, כגון עוקץ שמאל ביו"ד דמעכב, שלימות האותיות שתהיינה מחוברות לגמרי ולא נפסקו בפיסוק אבריה וכו', וכמו"כ בשיעור ירך הנ"ל. דעיקר האות הוא "הכתב" של האות, וכאשר רק חסר דבר מועט שבאות – "תמה" שבה – מותר לתקנה כנ"ל.

וכן פשוט בשוע"ר שם סעיף כא "ומ"מ מועלת קריאת התינוק באותיות אלו לענין שיוכל לתקנן .." ונראה לי פשוט דקאי גם על הנאמר קודם [סעיפים יט, כ] בדיני שיעורי ירך האותיות.

ח.  לכן נראה לי להלכה, דבודאי כל אותיות הללו שחסר בשיעור ירכן הנדרש ע"פ רמ"א וגדולי הראשונים, שתהיינה כמלוא עובי היו"ד דוקא, ואם חיסר מהשיעור מעכב לפסול. מ"מ כל שתינוק מכיר האות כאשר הירך הוא קרוב לשיעור וניכרת היטב לעין כל [דלא שייך לומר שחסר בה ירך לגמרי, דהרי לקצת סברות בראשונים היא כשרה] מותר לתקנם בהוספת דיו שלא כסדרן.

ט.  אבל במקרה שלפנינו שיש בה שיעור ירך לפי הביאור הלכה, דהיינו מלוא או"ק של היו"ד של הכתב הבינוני, אע"פ שאין בה שיעור לגבי הרבתי עצמה, וניכרת צורתה היטב, פשוט וודאי שמותר לתקנה לסברת המשנה ברורה. שהרי ממה נפשך, גם אם נאמר דסובר בעל המ"ב להחמיר בירך ימין כסברת ביאור הסופר דלא מהני תיקון שלא כסדרן, עכ"פ לשיטתו יש בה שיעור ירך, ואין להחמיר שתי החומרות יחד, לפסול שלא יועיל תיקון.

מדידת שיעור מלוא אות קטנה בירך

לפנינו הדגמה של אות זיי"ן, הראש בצד שמאל עבה הרבה יותר מצדו הימני. הירך צ"ל כעובי הראש [הנחשב שיעור מלוא אות קטנה] וקצת יותר [באות זיי"ן כי היא אות פשוטה כמבואר בשוע"ר סי' לב סעיף כ].

במקרה כזה היאך אנו מודדים את שיעור גובה הירך, כנגד חלק העבה של הראש או כנגד חלק הדק?

דלי"ת קטנה

הדלי"ת קטנה ביחס לשאר הכתב, וביחס לעצמה. צריך שאלת תינוק אם לא יטעה בה לקרותה יו"ד.

ירך הדלי"ת הזו קצרה מעט מעובי גגה, והיא צ"ל על פי הדין שיעור מלוא אות קטנה בירכה, כלומר כעובי הגג. ולכן אם תינוק יקראנה דלי"ת, צריך לתקן אורך הירך הזה.

באיזה צד של הגג מודדים את שיעור עובי גגה, לקבוע שיעור עובי הקולמוס? האם בצד ימין [שם הרגל יוצאת] והגג אינו עבה כ"כ, או בצד שמאל שם הגג עבה יותר?
נראה לי שעיקר המדידה היא בצד ימין מקום יציאת הרגל, ואם הרגל ארוך כעובי אותו מקום, הרי זה כשר. אבל לכתחילה ראוי שיהא ארוך יותר גם כנגד שיעור העובי שמצד שמאל [וראוי לתקנו לאופן זה].

שיעור מלוא אות קטנה בירך רי"ש ודלי"ת

עובי גג הרי"ש יותר מעובי הירך שלמטה - אם כן חסר לו שיעור מלוא אות קטנה בירך - צריך לתקן להאריך את הירך שיהא כעובי הגג.

הרי"ש ירכו קצר - והיא כשרה כי נשתייר בה שיעור מלוא אות קטנה. מ"מ לכתחלה צריך להאריכה כשיעורה לכתחלה. (הסיבה שהסופר/מגיה קיצר/מחק כדי להרחיקו מגג הלמ"ד. ולא היה צריך לקצרה כל כך).

הדלי"ת [של 'דברי'] קיצר הסופר את ירכה מטעם הנ"ל, כדי להרחיקה מגג הלמ"ד. וגם כאן היא כשרה כי נשתייר בה שיעור ירך, אך מצוה לתקנה עד קצה גג הלמ"ד [ולא עד בכלל, שלא תיכנס (לכתחילה) כלום מגג הלמ"ד בחלל הדלי"ת].

'פן' - הנו"ן פשוטה אינה יורדת למטה מהפ"א, ויש מחמירים לפסול נו"ן כזו. עכ"פ מותר לתקנה וצריך לתקנה - להאריך את הנו"ן שתרד למטה מהפ"א.

התוי"ן שסימנתי - הירך שמאל אינה בצד שמאל של האות, אלא ממש באמצען. ואין זה כשר לכתחלה, אלא רק בדיעבד כמבואר בשו"ע רבינו סימן לב לגבי ירך שמאל של אות ה"א.