דיני פתוחה וסתומה בתפלין #1

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף נ

ד' פרשיות של יד הואיל והן נכתבות בקלף אחד ושייך בהן פתוחה וסתומה, שכשמניח מקום חלק בסוף שיטה אחרונה של פרשה ראשונה כדי ט' אותיות ומתחיל פרשה שלאחריה בראש השיטה בדף הב' הרי פרשה שלאחריה נקראת פתוחה, כמו שבספר תורה נקראת פרשה המתחלת בראש הדף פרשה פתוחה כשיש ריוח כדי ט' אותיות לפניה בסוף שיטה אחרונה שבדף הקודם.

לפיכך צריך לכתוב בשל יד כל פרשה כמו שהיא בספר תורה אם פתוחה פתוחה ואם סתומה סתומה, דהיינו שצריך להניח מקום חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה אחרונה שבפרשת קדש כדי שפרשת והיה כי יביאך שיתחיל בראש השיטה הא' שבדף הב' תהיה פרשה פתוחה כמו שהיא בתורה, ואם עשאה סתומה פסולה.

אבל פרשת קדש לא שייך בה פתוחה וסתומה כיון שאין כתוב לפניה כלום בתפלין, ולכן מתחילין אותה בראש השיטה הראשונה ואין מניחין לפניה כלום, אע"פ שבתורה היא פתוחה, שכיון שאין כתובה לפניה כלום אין לך פתוחה גדולה מזו שאין כתב אחר סותמה.

ובסוף שיטה אחרונה שבפרשת והיה כי יביאך צריך להניח מקום חלק כדי ט' אותיות, כדי שפרשת שמע שיתחיל בראש שיטה הא' שבדף הג' תהיה פתוחה כמו שהיא בתורה, ואם עשאה סתומה פסולה.

אבל פרשת והיה אם שמוע שהיא סתומה בתורה, צריכה להיות ג"כ [גם כן] סתומה בתפלין.

ואם עשאה פתוחה יש מי שפוסל, ויש מכשירין בדיעבד שאף שבתורה היא סתומה מ"מ כיון שבתורה אינה סמוכה כלל לפרשת שמע אין זה נחשב שינוי מה שהריוח שבינה לפרשת שמע הוא פתוח ולא סתום כמו שסתום הריוח שלפניה בתורה, כיון שגם בתורה אין הריוח סתום בפרשת שמע שלפניה ויש בינה לפרשת שמע שבתורה ריוח הרבה פתוח. משא"כ [מה שאין כן] פרשת שמע אף שאינה סמוכה בתורה לפרשת והיה כי יביאך אין זה מועיל כלל לשלא יצטרך לעשות פתוחה, וכן עיקר.

אבל אם אין ריוח לפניה כלל בינה לפרשת שמע באיזה שיטה משיטות הדפין שלהן לא בדף שלה ולא בדף של פרשת שמע, דהיינו שהתחיל אותה בראש שיטה העליונה שבדף ולא הניח ריוח כלל לפניה באותה שיטה ולא בסוף שיטה של פרשת שמע, או שהניח ריוח ואין בו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה דהיינו כדי לכתוב ט' אותיות הרי זה נחשב (שינוי גמור) ממה שהיא כתובה בתורה ופסולה אפילו דיעבד, אלא צריך להיות לפניה ריוח סתום כמו לפני כל פרשה סתומה שבתורה. אבל בסופה אין צריך להניח שום ריוח, וכן נוהגין לסיים על הארץ בסוף שיטה התחתונה:

***

חידוש וביאור:

א)  לפיכך צריך לכתוב בשל יד כל פרשה כמו שהיא בספר תורה אם פתוחה פתוחה ואם סתומה סתומה.

פי' - לכן צריך לכתוב לכתחילה כל פרשה בתפלין של יד כמו שהיא בס"ת, אם פתוחה ואם סתומה. אבל לדין בדיעבד ששינה מכך, יש פרטים מתחלפים בד' הפרשיות, כפי שיבאר בהמשך.

ב)  אבל פרשת קדש לא שייך בה פתוחה וסתומה כיון שאין כתוב לפניה כלום בתפלין, ולכן מתחילין אותה בראש השיטה הראשונה ואין מניחין לפניה כלום כו'.

ולכן בדיעבד אפילו הניח ריוח לפניה [כשיעור ט' אותיות או יותר] בתחילת השיטה, והתחיל פרשת קדש באמצע השיטה, אינה פסולה. אע"פ שנראית כסתומה ובתורה היא פתוחה, מ"מ אין זה שינוי גמור היות שאינה נסתמת על ידי כתב אחר כלל, ואינה סתומה באמת. (ודלא כמשמעות הפרי מגדים מובא בביאור הלכה ד"ה יעשה, דחושש אם הניח ריוח לפניה דפוסל, שהרי אינה פתוחה).

אמנם לכתחילה בודאי אסור לעשות כן, שהרי כל שאינו מתחיל מתחילת השיטה הוי סימן סתומה, ואין לעשות בפ' קדש סימן סתומה כלל. וכמבואר בסעיף נב דאין להניח ריוח פתוחה אחר ובשעריך, דהוי סימן פתוחה, ואין לעשות כן לכתחילה לפני והיה אם שמוע שהיא סתומה.

ג)  אמנם אם יניח ריוח ט' אותיות באיזה מקום באמצע פרשת קדש, ויהיה כתב לפניה ואחריה, הרי זה פסול משום שעשה ריוח פרשה במקום שאינה צריכה, כמבואר לעיל סעיף לז.

ד)  אבל אם אין ריוח לפניה כלל בינה לפרשת שמע .. הרי זה נחשב (שינוי גמור) ממה שהיא כתובה בתורה ופסולה אפילו דיעבד.

כלומר, אע"ג דאין דקדוק של עיכוב בריוח בין פרשיות שמע ווהיה אם שמוע [בתפלין ומזוזה] אם יהיה בצורת סתומה או פתוחה, כי א"א לעשותה בדקדוק סתומה כמו שהיא בתורה, שהרי בין פרשת שמע לפ' והיה אם שמוע יש ריוח הרבה של כמה פרשיות בתורה [גם פתוחות וגם סתומות], וממילא בכל אופן שיעשה הריוח בין בצורת פתוחה בין בצורת סתומה כשרה, כי אין זה שינוי גמור מכמו שהיא בתורה [אלא שמ"מ מצוה לעשותה בצורת סתומה, כמו שהיא צורת סתומה בתורה].

אך אם לא הניח ריוח כלל כשיעור ט' אותיות, הרי אין כאן ריוח פרשה כלל, והרי זה פסול. שהרי שייך ריוח פרשה בין הפרשיות בתפלין [ומזוזה] כמו שיש ריוח ביניהן בס"ת, והרי שינה בהם שינוי גמור.

ה)  והטעם שהעמיד "הרי זה נחשב (שינוי גמור)" בסוגרים, כי זה חידוש. שהרי מכיון שא"א לעשותה סתומה כמו שהיא בתורה, ולכן אין מעכב בה אם יעשנה סתומה או פתוחה, יש סברא לומר דאין מעכב בה צורת פרשה כלל, שהרי בכל מקרה א"א לעשותה כצורתה המדוייקת כמו שהיא בתורה. קמ"ל, דיש שינוי מעט ויש שינוי גמור. ואמנם שינוי מעט ממה שהיא בתורה א"א שלא תהיה, אך שינוי גמור דלא עשה כלל ריוח פרשה ביניהם, אפשר להקפיד לעשותה, ולכן הרי זה מעכב בה לפסול.

ו)  מ"מ כיון שבתורה אינה סמוכה כלל לפרשת שמע אין זה נחשב שינוי מה שהריוח שבינה לפרשת שמע הוא פתוח ולא סתום כמו שסתום הריוח שלפניה בתורה, כיון שגם בתורה אין הריוח סתום בפרשת שמע שלפניה ויש בינה לפרשת שמע שבתורה ריוח הרבה פתוח.

רבינו מבאר ב' טעמים בסב' המכשירים. א. שאינה סמוכה כלל לפרשת שמע בתורה. ב. שיש ביניהם רווחים הרבה פתוחה [כלומר ישנם פתוחות בין שמע לוהיה].

כי בא לבאר טעמם, אע"פ שגם והיה כי יביאך אינה סמוכה לשמע, מ"מ והיה אם שמוע מופלגת יותר ואינה סמוכה כלל לשמע. כי הסתימה לפ' סתומה לדעת הרמב"ם הוא מה שכתב אחר לפניה סותמה, וכאן רווחים הרבה פתוחות לפניה, א"כ אין זה שינוי גמור מה שהריוח בינה לשמע היא פתוחה, כי כן הוא גם בס"ת פתוחות ביניהם. והכתב הסותם את פ' והיה אם שמוע לפניה אינו פ' שמע.

ז)  מה שאין כן פרשת שמע אף שאינה סמוכה בתורה לפרשת והיה כי יביאך אין זה מועיל כלל לשלא יצטרך לעשות פתוחה.

פירוש – אמנם לפני פ' שמע יש רווחים הרבה פתוחות וסתומות בתורה בינה לפ' והיה כי יביאך, מ"מ אם יעשנה סתומה הרי זה שינוי גמור ממה שהיא בתורה, כי בתורה היא עצמה פתוחה. ולכן חייב להניח ריוח פתוחה דוקא לפני שמע.

אבל צריך ביאור, דמכיון שאינה סמוכה כלל לפ' והיה כי יביאך, א"כ למה ייחשב שינוי גמור מה שהניח ריוח בצורה אחרת, שהרי אינה פתוחה על ידי הריוח של והיה כי יביאך בתורה? ומאי שנא משינוי צורת הסתומה שלפני והיה אם שמוע לפתוחה שאינו מעכב כנת"ל?

ונראה, דדוקא בסמיכות של פ' סתומה חשוב איזה כתב [של פרשה] סותמה, ולכן בפ' והיה אם שמוע שא"א לסותמה כלל כמו שהיא בס"ת, אין מעכב בה עשייתה פ' פתוחה כנת"ל. אך פתוחה היא ענין לעצמה, שהיא צריכה להתחיל בראש השיטה, ושייך בה פ' פתוחה ע"י הנחת ריוח לפניה כדין, ולכן בפ' שמע כה"ג מעכב.

ח)  אבל בסופה אין צריך להניח שום ריוח, וכן נוהגין לסיים על הארץ בסוף שיטה התחתונה.

הטעם כנת"ל, היות שאין כתב אחריה, אין כאן באמת שום ריוח פרשה, ואין נפקא מינה אם יניח ריוח או לא. ולכן פשוט שבדיעבד אם הניח ריוח הרבה אחר על הארץ, לא פסל (ודלא כמשמעות מאיר עיני סופרים [סי' יג סע' ב אות ז] דאם הניח ריוח ט"א אחר על הארץ לאו שפיר דמי. ואפשר כוונתו דלאו ש"ד, אך בדיעבד לא נפסל).

ומ"מ נוהגין לסיימה עד סוף השיטה. והטעם, שהרי אין ראוי לכתחילה להניח [אפילו] סימן פתוחה, במקום שאינה פתוחה, כפי שיבאר רבינו בסעיף נב בשיטת הב"י , שאין להניח ריוח ט' אותיות אחר ובשעריך, משום שתהא סימן לפתוחה. ולכן על הארץ שהיא סתומה, לכתחילה יש לסותמה, כלומר לא להניח ריוח כלל אחריה.

ועוד טעם אחר מבואר בב"ח [על פי דעת הטור סמ"ק וברוך שאמר] דיש סוברים שפ' והיה אם שמוע סתומה בתפלין, פי' סתומה גמורה שאין בה ריוח כלל לא בתחילתה לפני והיה ולא בסופה אחר על הארץ, להורות שהיא פ' סתומה. ושיטתם דלא כמבואר בב"י [על פי שיטת הרמב"ם] דצורת הפתוחה וסתומה מורה על התקשרות פרשה אחת לפרשה הקודמתה, כמבואר כאן בדברי רבינו, אלא שצורות הפתוחה וסתומה, הן סימן לעצמות הפרשה אם היא פתוחה יש להניח בה ריוח פ' פתוחה להורות צורת עצמה, ואם סתומה היא סתומה גמורה ללא שום ריוח לא מראשה ולא מסופה.

ואע"פ שאנו פוסקים ונוהגין על פי שיטת הרמב"ם ושו"ע בכללות הענין. מ"מ מה שאפשר לעשות כמנהגם, ראוי לנהוג.

ט)  וע"פ המבואר באות הקודמת, יש לומר שבתפלין ר"ת יש להניח [לכתחילה] ריוח ט"א אחר ובשעריך שבסוף שמע (ודלא כמבואר בקול יעקב ועיטור סופרים שיש לכותבה עד סוף השיטה, כמו סיום על הארץ דרש"י).

לפי טעם הראשון הנזכר, הרי בר"ת יש אחריה כתב לפי סדר הכתיבה, אע"פ שעל הקלף אין כתוב אחריה כלום, מ"מ יש להורות בה סימן פתיחה, להורות על המשך הכתיבה – מצד דין כסדרן בתפלין ר"ת. ואם נסתכל רק על הנחת הכתב על הקלף, אינו מקלקל כלל מה שיש ריוח אחריה, מכיון שאין אחריה שום כתב, א"כ אין שום נפקא מינה אם יניח ריוח או לא.

ולפי טעם השני [של הב"ח ע"פ הברוך שאמר וטור] הרי פ' שמע צריכה להיות פ' פתוחה, ולכן יש להניח ריוח כשיעור ט' אותיות כסימן שהיא פ' פתוחה לעצמה.

מדידת ט' אותיות גדולות

זהו פרשת שמע של תפלין רבינו תם. לפי מנהג חב"ד משאירים בסופו ט' אותיות [כמו בתפלין של רש"י].

שאלו: מכיון שאין כאן ריוח כשיעור ג"פ אשר, האם ראוי להדר להחליפם?

נראה לי, שמכיון שיש שיעור ריוח ט' אותיות גדולות, כלומר רוחב ט' ביתי"ן בצמצום, אין צורך להחליפם [אפילו ברש"י, וכל שכן בר"ת].

להלן מדדתי שתי ביתי"ן וממנה אני מסיק שיש כאן שיעור ט' ביתי"ן בצמצום בריוח אחר ובשעריך.

שתי הביתי"ן המוסגרים נכנסים ד' פעמים - בריוח שאחר ובשעריך. כלומר יהיו ח' ביתי"ן כאלו. אלא ששתי ביתי"ן הללו וכן הריוח שביניהם מרווחות. בטוחני שבצמצום [כלומר אם היינו מצמצמים שתי הביתי"ן הללו ואת הריוח שביניהם מעט] אפשר להכניס עוד בי"ת א' בריוח שאחר בשעריך.

ריוח אחר פרשת שמע בתפלין ר"ת

למה הרבה סופרי חב"ד מניחים ריוח [תשע אותיות] אחר פרשת שמע, בסוף התפלין של רבינו תם?

נראה לי שזו הצורה הנכונה, וכן ראיתי הרבה פרשיות ישנות של כתב חב"ד שהניחו ריוח אחר פרשת שמע בר"ת, כמו ברש"י.
ונראה הטעם לקיים שיטות הסמ"ק וברוך שאמר והטור, דסוברים שדין ריוח הפרשה בתפלין [אינו ממש כבס"ת, אלא] שהריוח בכל עמוד בתפלין עושה פרשה זו עצמה פתוחה, ולכן נהגו באשכנז [בזמן הראשונים, כמבואר ברמ"א בסי' לב ע"פ תשובות מהר"ם פאדוה, ובתשובת מהרש"ל סי' לז] לעשות כל הג' פרשיות פתוחות בסופן [כלומר להניח ריוח ט' אותיות בסופן שתהיינה פתוחות] ובפרשה האחרונה והיה א"ש סתמוהו מכל וכל, שלא הניחו ריוח כלל לא בראשו ולא בסופו, וזהו סתומה גמורה. (וסברת רבני וסופרי אשכנז הללו, דלא כסברת הרב ב"י אליבא דהרמב"ם, שריוח בתפלין של יד עושה הפרשה הבאה אחריה פתוחה או סתומה, בדיוק כבס"ת).

ולכן גם בתפלין ר"ת צריך להניח ריוח ט"א אחר ובשעריך, כדי שתהיה פ' שמע - היא בעצמה פ' פתוחה, בדיוק כמו בתפלין רש"י.

ראה פורום לנושאי סת"ם: תקנת אדמו"ר הזקן להניח ריוח ט"א אחר פרשת שמע בתפלין שכבר כתבתי זה, בכלל ביאור תקנתו בהנחת הרווחים בתפלין ומזוזה, עיין שם.

תקנת אדמו"ר הזקן להניח ריוח ט"א אחר פרשת שמע בתפלין

לבאר טעמו של תקנת רבינו הזקן להניח שיעור ריוח ג"פ אשר בסוף ובשעריך, נוסף על שיעור ריוח ג"פ אשר לפני והיה אם שמוע בתפלין ומזוזה

א.  לרמב"ם כל שמתחלת פ' והיה אם שמוע באמצע השיטה לעולם הוי פרשה סתומה, וא"כ [הגם שכתב הב"י מנהג שלא להניח אחר שמע ריוח כשיעור ט"א, היינו רק לכתחילה כמבואר בשוע"ר, אבל] מעיקר הדין הניח ריוח הרבה מכאן [אחר שמע] ומכאן [לפני והיה] אינו מקלקל הסתומה [כפשט לשון הירושלמי מגילה פתוחה מכאן ומכאן סתומה, וכמבואר בשו"ת אדמו"ר הזקן הנדפס בסוף השו"ע].

והגם שבשו"ע שלו נמשך אחר שו"ע הב"י שלא להניח ריוח כשיעור אחר שמע, מ"מ מאחר שאין זה מעכב, והמחבר הב"י רק רצה לקיים שיטות הרמב"ם והרא"ש וראה זה כדבר בלתי אפשרי, וא"כ נהגו לתקן הדבר אליבא דהרמב"ם בצורה המובחרת. רבינו שרצה לקיים המנהג המהודר אליבא דעוד שיטות כפי שיבואר, אינו מקיים מנהג זה של הב"י מאחר שמעיקר הדין אינו מקלקל כלל סתומה לפי הרמב"ם במה שמניח ריוח הרבה אחר שמע.

ב.  בשו"ת אדמו"ר הזקן מבאר דהגם דסברת רבינו תם דפתוחה מכאן ומכאן הוי פתוחה דלא גרע מה שפתח עוד מכאן ומכאן, מ"מ סברת בעל התרומה דכה"ג מיגרע גרע והפכו לסתומה. ועל כן עדיף לעשותו פתוחה מכאן ומכאן כדי שתהא סתומה גם לדעת בעל התרומה, משא"כ אם היתה פתוחה רק מכאן או רק מכאן היתה פתוחה לדעת ר"ת והתרומה ודעימיה.

[ובאמת יש לדקדק דבתיקון ס"ת של ר"ת לא הזכיר הירושלמי דמגילה כלל, ורק התוס' ורא"ש הקשו על ר"ת מהירושלמי. ויש לומר דלר"ת גופיה לא היה קשה כלל מהירושלמי הזה, דהיה סובר דשאני תפלין ומזוזה מס"ת, דמאחר שאין שמע ווהיה סמוכות זו לזו מן התורה, כה"ג דעביד פתוחה מכאן ומכאן שפיר הוי סתומה כשרה בתפלין ומזוזה].

ג.  רבינו מקיים פשט הוראת הירושלמי מגילה הנ"ל יש אומרים שהריוח בין שמע לוהיה א"ש במזוזה סתומה וי"א פתוחה כי אין זה מקומה בתורה, ומסיים [לגירסת התוס' ודעימיה] פתוחה מכאן פתוחה פתוחה מכאן פתוחה מכאן ומכאן סתומה.

כלומר, דהיות שיש סברא לעשותה פתוחה מאחר שאינה סמוכה, ויש סברא לעשותה סתומה כמו שהיא בס"ת, עושה פתוחה מכאן ומכאן בשתי רווחים ובהכי הוי סתומה [כלומר וגם פתוחה במזוזה, וכה"ג בריוח זה בתפלין].

ד.  הגם שהב"י הבין בפשטות דפתוחה או סתומה שבתפלין היינו מה שהריוח עושה הפרשה שלאחריה פתוחה או סתומה, ועפ"ז פסקו המחבר והאחרונים לעשות והא"ש סתומה כהרמב"ם.

מ"מ יש ראשונים [שיטת סמ"ק, ברוך שאמר, והטור כמבואר בב"ח] דסוברים שהריוח בתפלין עושה הפרשה עצמה פתוחה או סתומה ולא הפרשה שלאחריה, ולכן ריוח שבתחילת או בסוף שמע עושה שמע פתוחה, ולא עושה והיה א"ש כלום, ושאני תפלין מס"ת, משום שיש הפרדה שכל פרשה כתובה בדוקא בעמוד לעצמו ואינן מחוברים בעמוד אחד לעולם, וכל שכן בתפלין של ראש שכל פרשה כתובה על קלף לעצמה. ולשיטתם והיה אם שמע סתומה במה שאין לה ריוח כלל לא בראשה ולא בסופה.

וזהו המנהג שכ' רמ"א שנהגו לעשות כל הפרשיות פתוחות כלומר כל הרווחים פתוחות, חוץ מוהיה שאין לה ריוח כלל, אבל לעולם כל הפרשיות מתחילות בראש העמוד.

וא"כ המנהג שהנהיג הרב ב"י שלא להשאיר ריוח אחר שמע, נמצא שפ' שמע לשיטת הסמ"ק וטור וברוך שאמר אין בה ריוח כלל, ולשיטתם פסולה.

ה.  ע"פ הסברא האחרונה הרווחנו טעם למנהג חב"ד שמשאירים גם בתפלין ר"ת ריוח ט"א בסוף שמע, הגם שלא כתוב כלום אחריה בקלף. כי לשיטת הסמ"ק וטור הנ"ל חייב להיות שיעור ריוח בפ' שמע בשביל עצמה ולא בשביל מה שאחריה. [ומה שכ' בקול יעקב לסיים בר"ת ובשעריך עד הסוף – היינו לשיטת הספרדים הנמשכים אחר הב"י שגם ברש"י אינם מניחים כלל ריוח כשיעור אחר שמע, וכן בר"ת].