כ"ף - גבה עבה ביותר

הכ"ף הזה ניכר היטב צורתו, ואע"פ שהגב עבה ביותר מ"מ יש לו חלל הניכר, והוא כשר.

(אולי לרווחא דמילתא - כדאי לשאול תינוק). ומבואר באחרונים שמותר לגרור מחללה, להיטיב את צורתה.

ראה גם https://hebrewstam.blogspot.com/2016/03/blog-post_31.html

https://hebrewstam.blogspot.com/2013/03/blog-post_8056.html

https://hebrewstam.blogspot.com/2012/05/blog-post_471.html

חק תוכות בתגין

האם מותר לגרר בין התגין שנדבקו?

מותר לגרר, כי אין דין חק תוכות בתגין. ועוד, שהרי קצת התגין ניכרים, ובגרירת עיקר הדיבוק אינו עושה את מהות התגין.

ראה גם מה שכתבתי  https://hebrewstam.blogspot.com/2014/11/blog-post_20.html

יו"ד עם רגל ימין קצרה ביותר

ליו"ד יש רגל קצרה ביותר, היא כשרה. וטוב לתקנה שיהא לה רגל ימין ניכר יותר, ולהיטיב צורתה לכתחילה.

אין שיעור לרגל היו"ד, ובכל שהוא הניכר - כשרה [דלא כמשמעות סברת המקדש מעט בזה, דבעינן שיעור אורך קולמוס (כמלוא אות קטנה) לרגל היו"ד].

גם אין להשוות מקרה זה כלל, לשאלת האחרונים בהאריך קוץ שמאל של היו"ד הרבה עד שנדמית לחי"ת קטנה, כי כאן אינה דומה כלל לחי"ת קטנה, כי אין לה ירכיים ארוכים [הדומים לחי"ת] כלל.

ריוח גדול בין פרשיות התפלין של יד

 

בפרשיות ר"ת לא תיכנן הסופר היטב הריוח, וכתב פ' שמע רחוקה מסיום [העתידי] של פ' והיה אם שמוע, ונשאר ריוח גדול ביניהם.

זה כשר, דשיעור הריוח אינו מעכב. כמו שמבואר ביו"ד סי' רעג שלכתחילה יניח ריוח בין כל עמוד ועמוד בספר תורה כשיעור ב' אצבעות - אין שיעור זה מעכב. כל שכן בתפלין, דאפילו אם לא היו כל הפרשיות בקלף אחד בדיעבד כשרות, גם כשהן בקלף אחד אין שיעור זה מעכב.

מ"מ נראה שאפשר לקפל הקלף לאחוריה ולתפור, שייראה קירוב יותר בין הפרשיות.

נפלה טיפת דיו בחלל הד'

 

נפלה טיפת דיו בחלל הד' ונעשית ה"א, ונפסלה. אי אפשר לגרור הטיפה משום חק תוכות, שיהא הדלי"ת נכשרת בגרירה. אלא צריך למחוק הד' כולה, וממילא במזוזה [ותפלין] שאסור שיהא הכתב שלא כסדרן, אין לה תקנה [לכתוב ד' חדשה] אלא תיגנז.

הפסק בגוף השי"ן

כדאי להגדיל את התמונה

נעשה הפסק בגוף השי"ן [נפשכם] אחר הכתיבה -

נראה שמותר לתקנו, כי לא נשתנה צורתו לעיי"ן ויו"ד (אע"פ שכל חלק בפני עצמו - אפשר להכשיר לעיי"ן לבדו ויו"ד לבדו, אבל הקירוב שלהם מוכיח בעליל), וכל תינוק יכירנו כשי"ן. [בכל זאת, כדאי להראות לתינוק קודם התיקון].

שאלות בדין למ"ד

ראש הלמ"ד הוא גולם, כי צורתו צריכה להיות וי"ו עם ראש, וכאן אין לוי"ו ראש ניכר הבולט החוצה מקו הצואר - נמצא שהוא גולם. דעת הקול יעקב שהוא פסול [כדין גולמי האל"ף ושי"ן הנזכרים בשו"ע], וממילא תיקונו בתו"מ הוי כתיבה שלא כסדרן, ואין לו תקנה.

ודעת שו"ע הרב והמשנה ברורה [מ"ס אות ל] שזה כשר בדיעבד. וכל שכן שמועיל תיקון אחר הכתיבה להוסיף לוי"ו הזה ראש [ותגין].

ראש הל' קצר והוא כעין יו"ד ולא כעין וי"ו. וצורת הלמ"ד גופה כעין כ"ף, וצוארה כדמות וי"ו. לדעת שו"ע הרב [הנ"ל] הוא כשר בדיעבד. וממילא מותר לתקנו ע"י גרירת מעט מעובי הראש, כדי שיהא יותר כעין וי"ו קצר ולא כעין יו"ד, ויהא לו צורתו לכתחילה.

במשנת סופרים [של המ"ב] מביא דיעות בזה, האם הוא פסול כן אף בדיעבד או לא. ומשמע דלפוסלים בדיעבד, א"א לתקנה כן בגרירה, משום חק תוכות.

נגיעת מ"ם פתוחה לתגי הלמ"ד שתחתיה

תגי הלמ"ד נדבקים לתחתיות המ"ם - נשאלה השאלה - האם זה הפך את המ"ם פתוחה לסתומה?

לא. זה נחשב לדיבוק רגיל שבין שתי האותיות שמותר לגרר ביניהם, ואין בזה חק תוכות. כי ניכר היטיב צורת המ"ם פתוחה, ולא נתחלפה לסתומה.

ה"א שרגל שמאל שלה הוא באמצע גגה

רגל שמאל של הה"א צריכה להיות בצד שמאל שלה, ולא באמצעה. כאן הוא נוטה מאמצע האות יותר לצד ימין.

מבואר בפוסקים שבדיעבד כשר [כל שניכרת צורת הה"א. וכאן יש להניח שהתינוק יכירנה כה"א, ואם יש ספק בכך יש לשאול תינוק].

ראש הלמ"ד נכנס לחלל הלמ"ד שלמעלה

יש סוברים שראש הלמ"ד התחתון הפך את הלמ"ד העליון לספק קו"ף.

ולא נראה לי חומרא זו. כי הלמ"ד העליון היה כשר, וגם כאשר עשה בחללו ראש הלמ"ד התחתון, לא נדמה לחלוטין לקו"ף [שנאמר נשתנה צורת האות]. במקרה כזה - שלא היה בדעתו כלל להשאירו כקו"ף, אלא היה דעתו מתחילה לעשות ממנו למ"ד שלם, אינו מפריע ללמ"ד העליון.

ואע"פ שבדין דומה - כאשר ראש הל' נכנס לדלי"ת לא נאמר כן, אלא נפסול הד' גם כאשר עשה ראש הל' מתחילה על דעת להשלימו ללמ"ד. שם, באמת הד' בטלה צורתה כי אינו פנוי החלל שלה לידע האם זו ה' או ד', וע"כ לעולם אינה כתיבה תמה, ולכן לא חשוב מה היה כוונתו בכך. אך כאן הל' העליון לא נהפך כלל לקו"ף, בזה סגי מה שנראה בודאות העליון ללמ"ד.

ואין להקשות ממה שכתב המ"ב במשנת סופרים (אות ל) "וראיתי סופרים בורים שכשטועין וכותבין קו"ף במקום ל' עושין צואר תחילה על ראשו ואח"כ .. גוררין הרגל, וה"ה כשטועין וכותבין ל' במקום קו"ף גומרין רגל הקו"ף ואח"כ גוררין הצואר וזה פסול גמור וכו". שהרי שם התכוין הסופר לעשות אות אחר, ואח"כ לשנותו בהוספת חלק לאות שניה [כגון ירך הק' תחת חלל הל', להפוך הל' הנעשה בטעות לק'] ולגרור הנותר, וזה פסול גמור של ח"ת.

משא"כ כאן, שלעולם לא נשתנה הל' לצורה אחרת, ולא נעשית בכוונה לצורה אחרת, נראה לי להקל, שלא לפסול כמו שהוא. [וכל שכן שאין בגרירת צואר הל' מתוך חלל הל' - שאלה של ח"ת].

כן נראה לי לדינא (ודלא כמו שכתב בספר משנת הסופר סימן ה אות ל, ביאור הסופר ד"ה על ראש צוארה).

ראה עוד דוגמא https://hebrewstam.blogspot.com/2017/09/blog-post_61.html

השוה דין זה למקרה דומה https://hebrewstam.blogspot.com/2016/08/blog-post_18.html

בית שכור ובו פתח סתום בחפצים - האם פטור ממזוזה

שאלה:  מי ששכר בית, ויש פתח שהוא מעבר בין שתי חדרים והוא סתום בחפצים [שאפשר להזיזם משם] ואין בדעתו כלל להשתמש במעבר זה. האם פטור ממזוזה?

תשובה:  פתח שמעולם לא התכוונו להשתמש בו פטור. אמנם אם בתחילה השתמשו בו, ואחר כך ביטלו את השימוש בו, כל זמן שצורת הפתח קיימת [שלא סתר את פצימי הפתח] חייבת במזוזה (שו"ע יו"ד סי' רפו סעיף יז, חובת הדר פרק ו סעיף ה).

ויש לעיין מה הדין בשוכר או קונה בית. האם אנו הולכים אחר מחשבת הבעה"ב הראשון שהוא השתמש בפתח זה, ולכן נקבע חיובו, ונמצא שגם השני [קונה או שוכר] אינו יכול לבטלו מחשיבות פתח לענין מזוזה, עד שיעשה מעשה לסתור צורת הפתח. או שמא, כל קונה או שוכר חדש, קובע את חשיבות הפתחים [מתחילה], לענין האם חייבים או פטורים.

דעתי נוטה דהעיקר הוא מה שקבע בעה"ב הראשון שבנה הבית או קנהו, להיות פתח החייב במזוזה, אינו נעקר לעולם החיוב מעל הפתח הזה, על ידי הקונה או השוכר ממנו.

ופשוט, שזה דוקא כאשר הבעה"ב הראשון היה יהודי, אבל בקנה או שכר מנכרי, אין שום משמעות למה שעשה הראשון. והכל נקבע על פי מחשבתו של הקונה או שוכר ממנו, שהוא כדייר ראשון.

ראה גם https://hebrewstam.blogspot.com/2012/03/blog-post_18.html

בשירטוט נעשה שריטה מעבר לעבר

במילה "לטוטפת" [בשורה האחרונה] השירטוט חתך את הקלף ועשה שריטה [קרע עד] מעבר לקלף. אי אפשר בתמונה לראות את השריטה, אבל מתחת לגג הלמ"ד וראש ימין של הטי"ת, רואים נזילת הדיו לצד השני של הקלף דרך השריטה.

מה דין האותיות הללו והמזוזה הזו?

אמנם נקב קטן שאינו נראה לעין והדיו עובר עליו וסותמו אינו חשוב נקב כלל [כמבואר בשו"ע והפוסקים בסימן לב], אך שריטה ארוכה, אע"פ שהיא דקה וגם אינה נראית לעין [ובמצב כתיבה רגיל הדיו יעבור עליו ויסתמנו], היות שכאשר תמתח לצדדים ייראה הנקב, דינו כנקב הנראה לעין לכל דבר. כן פסק במקדש מעט [בסימן לב ס"ק לח. ובלאו הכי, לדעת המקדש מעט (שם ס"ק לד) כל שהדיו מחלחל ועובר לצד השני של הקלף, חשיב נקב שאין הדיו עובר עליו, ואינו מוקף גויל].

ולכן הל' שנחתך צוארה - פסולה, כי האות אינו גולם אחד, וגם אינו מוקף גויל. ודבר זה לא ניתן כלל לתיקון.

הט' אינו מוקף גויל ופסול עד שיקיפנו גויל בגרירה [אם אפשר].

היות שהל' פסולה צריך לגרר [במזוזה - שצ"ל כתיבה כסדרן דוקא] כל תיבת 'לטוטפת', ולחזור לכתבה אחר השריטה. ואע"פ שישאר ריוח כשיעור ז' יודי"ן בין התיבות [והיו - לטוטפת] בדיעבד זה כשר, כי אין בו שיעור פרשה.

מרפסת מלאה עציצים

התמונה אמנם לא ברורה לגמרי, אך מדובר במרפסת או חצר קטנה שמחוץ לבית. החצר או מרפסת מלאה עציצים, ואין שם שום דבר אחר מעיסוקי הבית, אלא רק יוצאים למרפסת כדי להשקות ולטפל בעציצים.

האם הדלת ומעבר בין הבית למרפסת הזו חייבת במזוזה?

אם לא היו יוצאים כלל למרפסת, וממילא לא היה המעבר הזה שימושי כלל, היה פטור לגמרי. אבל היות שמשתמשים במעבר לצאת למרפסת, אע"פ שהמרפסת עצמה פטורה, כי אינה דיור כלל, ולא אוצר לדיור. מ"מ היות שעוברים במעבר זו והפתח שייך לבית, הרי זה חייב במזוזה מצד דין הבית. ולכן חייב לקבוע בימין הכניסה לכיוון הבית, כי שם [בבית] הוא החיוב, ולא לצד המרפסת [ששם מקום פטור].

מ"ם בשם אלקים נתבטל צורתה

המ"ם שבשם בטלה צורתה, ועל כן מותר למחקה.

הייתי מציע למחוק מצד ימין כלפי שמאל, כדי שלא להכנס לחשש רחוק - שמא בעת המחיקה תיראה [החצי הימני] כמ"ם [של חק תוכות, ולא יהא אפשר להמשיך את המחיקה, כי נראה כמחיקת השם].

טיפת דיו נפלה על אותיות השם

הטיפה ביטלה את צורת הה"א [כי אין הנקודה השמאלית ניכרת כלל] ואת צורת הוי"ו [כי אי אפשר לדעת כלל אם זה ו' או יו"ד], והדין שטיפת דיו שנפלה על השם ואין השם ניכר [כולו, או מקצתו] מותר למוחקו (פירוש, למחוק האותיות שנתבטל צורתן).

אלא שצריך ליזהר כאן - למחוק מלמעלה כלפי מטה, שלא יהא מצב שאם ימחוק מלמטה או מהצדדים, אפשר שישאר ה"א או וי"ו הנראים כצורתם, אך הם פסולים כי נעשו על ידי חק תוכות, והיות שזה שם לא יהא מותר למוחקם משום קדושת השם.

שאלה על תי"ו

רגל ימין של התי"ו ארוכה ויורדת מרגל שמאל, האם יש כאן חשש פיסול המבואר באחרונים שלא יאריך רגל ימין של הת' כדי שלא יתדמה לפ"א פשוטה?

אין בה פסול מוחלט, כי לא נעשית כלל לפ"א פשוטה ממש. ומה שהזהירו הפוסקים שאם יאריך רגל הת' הרבה תדמה לפ"א פשוטה [או גם לפ"א פשוטה בצד ימינו, ולתי"ו בצד שמאלו מצד היפוך ראש הרגל החוצה, ולא פנימה כבפ"א - ועכ"פ תיפסל כי אין כאן כתיבה תמה], היינו בהאריכה הרבה שנהפכה לפ"א ונפסלה. ולכן גם אין להאריכה מעט שלא תדמה [כלומר, שלא תתחיל להידמות מעט לפ"א]. ואם האריכה מעט שרק עלולה להתדמות - יש לשאול תינוק. וכאן כמעט ברור שתינוק יכירו כתי"ו.

ומ"מ צריך לתקן צורת רגל ימין [בנוסף לעיקום סוף הרגל פנימה]. ומכיון שקשה להוסיף דיו להאריך רגל שמאל, יש לגרור את המיותר ברגל ימין להעמיד אותו על צורתו לכתחילה.

דלי"ת וה"א דבוקים - חשש לחי"ת

ד' וה' דבוקים - יש חוששים שנפסלו כי נעשו כחי"ת של רש"י (גג פשוט, ולא מחולק בחטוטרת. ומבואר בפוסקים שחי"ת של רש"י כשרה בדיעבד) קודם שכתב רגל שמאל של הה"א. וא"כ גרירת הנגיעה, הוא חק תוכות.

ולדעתי שאין לחשוש כן, במקרה שלפנינו (כלומר אין לחשוש לשינוי צורה, שיהא גרירת הדיבוק חק תוכות, אבל בודאי צריך להפרידם משום שאינן מוקפות גויל עד שיפרידם). וזה בצירוף ג' טעמים:

א) הגג כאן אינו פשוט כחי"ת דרש"י, אלא ניכר שנפסק, והן שתי אותיות, כי הדיבוק אינו בכל עובי הגגות.

ב) רגל ימין של הה"א - אם נחשיבו כרגל שמאל של החי"ת, הוא באמצעו של האות. ויש פוסלים ה"א [וכל שכן חי"ת] שרגל שמאל אינו בצד שמאלו אלא באמצע הגג. ואע"פ שפסק בשו"ע רבינו שבדיעבד כשר [אם תינוק יכירו],

מכל מקום בצירוף שתי השינויים הללו, ברור שתינוק לא יטעה להחשיבם כחי"ת דרש"י.

ג) באמת בכתב זה [כמו ברוב הכתבים היום] אין עושים כלל חי"ת דרש"י, אלא חי"ת של חטוטרת כרבינו תם [והוא המנהג הפשוט ברוב הקהילות], ואם כן כאשר נשאל תינוק בהראותו חיתי"ן דחטוטרת שבכתב זה, לעומת צירוף הד' וה"א הזה, בודאי שלא ידמהו התינוק לחי"ת כלל, כי אין חי"ת כזה בכתב הזה.

(אמנם אין לסמוך על טעם הג' לבדו [בלי צירוף ב' הטעמים הראשונים], שהרי אם היה נדבק דיבוק שוה בין גג הד' לז' או ו' - היינו פוסלים משום שודאי נשתנו לחי"ת דרש"י. [ובלאו הכי יש פוסלים דיבוק עבה בכל גגות האותיות משום שינוי צורה כללית - ללא קשר להתדמות לאות אחרת מסויימת] -

שהרי אנו מחמירים הרבה בהתדמות לאות אחרת, אע"פ שאינו כצורת אותו האות שבכתב זה, או אפילו בכל שאר כתבים, כגון - ראש למ"ד שנכנסה לחלל כ"ף פשוטה, שרבו הפוסלים את הכ"ף משום שנעשית ה"א כשרה בדיעבד [כי היא גבוהה, ואין ארכה כרחבה. והגם שאין רגילות כלל לעשות ה"א כזה בשום כתב, רק שכשרה בדיעבד כן]).

כ"ף פשוטה

הכ"ף הראשונה [לך] היא ספק וי"ו או נו"ן (ודינה שאלת תינוק).

הכ"ף השניה [בנך] נראה לי שהיא פסולה, מצד שאין בה צורה נכונה של כ"ף פשוטה, אלא היא מין וי"ו.

צד"י פשוטה דבוקה לגג הלמ"ד - נעשית גימ"ל

התמונה השניה - הגדלה של הראשונה.

הצד"י הזו נפסלה, כי היא גם גימ"ל מחמת נגיעת גג הלמ"ד ותגו לגוף הצד"י, על כן הוא גם צד"י וגם גימ"ל - ופסולה משום שאינה כתיבה תמה [כלומר כתיבה ברורה, כל אות בצורתה המיוחדת].

(דין זה דומה לראש הלמ"ד הנכנס לחלל הד', שפוסל את הדלי"ת - מטעם זה, כי אין ברור האם זו ד' או ה').

ראש שמאל של טי"ת הפוכה

 

הטי"ת כשרה בדיעבד, אבל אין זה צורתה לכתחילה. כי לכתחילה צריכה ראש שמאל של הט' (וכן כל ראשי שעטנזג"ץ השמאלים) להיות כעין ראש ז' או ו', ולא הפוכה.

ראה עוד דוגמאות תחת התוית - ראשי אות הפוכים