דלי"ת וה"א דבוקים - חשש לחי"ת

ד' וה' דבוקים - יש חוששים שנפסלו כי נעשו כחי"ת של רש"י (גג פשוט, ולא מחולק בחטוטרת. ומבואר בפוסקים שחי"ת של רש"י כשרה בדיעבד) קודם שכתב רגל שמאל של הה"א. וא"כ גרירת הנגיעה, הוא חק תוכות.

ולדעתי שאין לחשוש כן, במקרה שלפנינו (כלומר אין לחשוש לשינוי צורה, שיהא גרירת הדיבוק חק תוכות, אבל בודאי צריך להפרידם משום שאינן מוקפות גויל עד שיפרידם). וזה בצירוף ג' טעמים:

א) הגג כאן אינו פשוט כחי"ת דרש"י, אלא ניכר שנפסק, והן שתי אותיות, כי הדיבוק אינו בכל עובי הגגות.

ב) רגל ימין של הה"א - אם נחשיבו כרגל שמאל של החי"ת, הוא באמצעו של האות. ויש פוסלים ה"א [וכל שכן חי"ת] שרגל שמאל אינו בצד שמאלו אלא באמצע הגג. ואע"פ שפסק בשו"ע רבינו שבדיעבד כשר [אם תינוק יכירו],

מכל מקום בצירוף שתי השינויים הללו, ברור שתינוק לא יטעה להחשיבם כחי"ת דרש"י.

ג) באמת בכתב זה [כמו ברוב הכתבים היום] אין עושים כלל חי"ת דרש"י, אלא חי"ת של חטוטרת כרבינו תם [והוא המנהג הפשוט ברוב הקהילות], ואם כן כאשר נשאל תינוק בהראותו חיתי"ן דחטוטרת שבכתב זה, לעומת צירוף הד' וה"א הזה, בודאי שלא ידמהו התינוק לחי"ת כלל, כי אין חי"ת כזה בכתב הזה.

(אמנם אין לסמוך על טעם הג' לבדו [בלי צירוף ב' הטעמים הראשונים], שהרי אם היה נדבק דיבוק שוה בין גג הד' לז' או ו' - היינו פוסלים משום שודאי נשתנו לחי"ת דרש"י. [ובלאו הכי יש פוסלים דיבוק עבה בכל גגות האותיות משום שינוי צורה כללית - ללא קשר להתדמות לאות אחרת מסויימת] -

שהרי אנו מחמירים הרבה בהתדמות לאות אחרת, אע"פ שאינו כצורת אותו האות שבכתב זה, או אפילו בכל שאר כתבים, כגון - ראש למ"ד שנכנסה לחלל כ"ף פשוטה, שרבו הפוסלים את הכ"ף משום שנעשית ה"א כשרה בדיעבד [כי היא גבוהה, ואין ארכה כרחבה. והגם שאין רגילות כלל לעשות ה"א כזה בשום כתב, רק שכשרה בדיעבד כן]).

נגיעת כ"ף פשוטה לגג תחתיה

 

הכ"ף פשוטה נוגעת לגג שתחתיה. יש סוברים שהכ"ף נהפכה לרגע לכ"ף כפופה או לבי"ת, ומה שנעשה אחר כך הוא חק תוכות, ויש מקילים בדבר.

במקרה שלפנינו, יש ספיקות היאך נעשה הדבר. ולכן בשעת הדחק ולצורך יש להקל לתקנה בגרירה, אבל לכתחילה [אם אין דחק וצורך] יש מקום להחמיר.

ספק שינוי צורת אות

יש נגיעה בין הבי"ת לשי"ן  בתיבה "בשבתך".

נראה לי שמותר לגרר הנגיעה, ואין צורך לחשוש שמא נעשה כאן שינוי בצורת אות [הבי"ת, ועל כן תיחשב הגרירה חק תוכות].

כבר כתבתי דבר זה לעיל. ראה פורום לנושאי סת"ם: ספק שינוי צורת האות, ומה שכתבתי במאמרים תחת התוית: ספק שינוי צורת האות.

ספק שינוי צורת האות - ספק חק תוכות

כעת אבאר שגם אם היה ברור לנו שבשעה שמשך הסופר ראש וצד ימין של העי"ן, נשתנה בי"ת זו למ"ם [ובזה רבים נוהגים לפסול כסברת הקסת, דנשתנה צורתו לרגע והוי חק תוכות דכתיבה], מ"מ גרירת נגיעה זו, אינו חק תוכות מדאורייתא, אלא ח"ת מדרבנן.

א)  ראה ביאור הלכה (סימן לב סעיף יז. ראה גם משנת הסופר ריש פרק ח) דמחיקת עקב הדלי"ת שישאר ממנה רי"ש, נחלקו הפוסקים האם זה פסול ח"ת מדין תורה או לא. דעת הבית מאיר ועוד, שאין זה פסול ח"ת דאורייתא אלא דרבנן לחוד, משום שמוחק רק דיו מיותר, אבל גוף האות הנשאר נכתב ולא נחקק, ואין ח"ת דאורייתא אלא כאשר חוקק בטיפת דיו לעשות ממנו עצם צורת האות. ואחרים חולקים וסוברים שהוא פסול מדין תורה. ונראה שדעת הביאור הלכה נוטה לסברא המחמירה, ע"פ דעת רעק"א [תשובות תנינא סי' לז].

ב)  בתשובות רעק"א שם, מבאר את שיטת הסמ"ק ורשב"א שמתירים לגרר כל דיו שפוסל האות לאחר שנעשה האות מתחילה בכשרות, דאין בזה ח"ת לדעתם, ומבאר רעק"א חילוק בדין ח"ת לשיטתם, בין גרירת אות אחת [כגון ה"א] להפכה לאות אחרת [דלי"ת] דהוי פיסול גמור של ח"ת, משא"כ שאירע טעות הפוסל ומבטל צורת האות שלא בכוונת הסופר, כגון נפלה טיפת דיו על האות שמבטל צורתה, דבזה ס"ל לסמ"ק ורשב"א שאין בגרירת הדיו משום פסול ח"ת.

אמנם להלכה אין אנו פוסקים כשיטת הסמ"ק ורשב"א הנ"ל להכשיר גרירה כזו.

מ"מ למדנו שלוש שיטות בגרירת עקב הדלי"ת לעשות רי"ש וכיו"ב. א) דעת הרבה פוסקים שהוא פסול תורה, ב) דעת הבית מאיר ועוד שהוא פסול דרבנן, ג) דעת הרשב"א וסמ"ק שהוא מותר אף מדרבנן.

ג)  הנה יש לומר דכל זה, כאשר גרירת הדיו הוא מעצם ציור האות, כגון באות דלי"ת שגרר ממנה העקב, ועשאה רי"ש וכיו"ב, דנחלקו הפוסקים כנ"ל האם הוא פסול ח"ת דאורייתא או דרבנן.

אבל אם הפיסול אינו בעצם דיו האות, אלא בגורם שבא מחוץ לה, כגון צואר הלמ"ד שנכנס לחלל הדלי"ת ופסלה, ושוב מחק צואר זה. יש מקום לומר, דלכו"ע ייחשב גרירה זו רק ח"ת דרבנן. שהרי אינו גורר כלל בדלי"ת עצמה, אלא גורר אות אחרת המפריע לדלי"ת.

ואף אם יבואו להחמיר בעלי שיטה המחמירה, מ"מ זכינו שמקרה זה [של גרירת צואר הל' מחלל הדלי"ת, וכן נגיעה של אות אחרת הנסמכת ופוסלת מחמת נגיעתה לאות הראשונה שנכתבה כולה בכשרות, כמקרה דנן] ודאי קל ממקרה הקודם. והראיה, שהרי רעק"א הנ"ל מסביר אליבא דסמ"ק חילוק זה, א"כ יש לומר דאף לפוסלים בה גרירה משום ח"ת, מ"מ פסול כזה אינו דין תורה אלא דרבנן לחוד.

ד)  וממש כסברא זו, וקצת דומה לשאלה שלפנינו, נמצא בתשובת הצמח צדק (או"ח סי' יח, אות ח). הצ"צ מתיר בכ"ף מרובעת שנחלקו הפוסקים מה דינה, לסמוך על שיטות הרשב"א ובית מאיר הנ"ל להתיר גרירת הזוית להכשירה לכו"ע שתהא עגולה.

כן במקרה דידן, היות שאין הפיסול ברור, ונראה לי עיקר [כפי שביארתי קודם] שמדובר כאן רק בפסול צורת האות בגדר חסרון כתיבה תמה דרבנן לחוד, ודאי נוכל לעשות חשבון הנ"ל להתיר גרירת הנגיעה.

ספק שינוי צורת האות

נראה לי דכאן שיש רק ספק שמא נפסלה צורתה של הבי"ת, והספק בשינוי צורת האות אינו מצד חסרון בעצם צורתה, אלא מדבר שחוץ לאות שפוסלה [נגיעה לאות אחרת], אין איסור לגרור נגיעה זו משום חשש ח"ת, ומטעם שאבאר:

א)  כתב במשנת סופרים אות כ"ף "זוית מאחוריה למעלה או למטה פסולה וכו' וכיון שהוא מילתא דאורייתא צריך להחמיר". ועד"ז כתב בביאור הלכה לאות טי"ת. משמעות דבריו דפרטי כתיבה תמה של צורת האות, כגון החילוק הפרטי בין בי"ת לכ"ף אם הוא זוית או עיגול שלמעלה או שלמטה, הוא עצמו דין תורה.

אמנם בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד ח"א סי' קפז) כתב, דהגם שכתיבה תמה היא דין תורה מהלל"מ, מ"מ לא נודע איזה פרטים הן מן התורה שמעכבות, ומי יאמר דזוית כזו או אחרת הן שינוי צורתה מדין תורה, ולכן מהני שאלת תינוק בספקות שבאות שמא נדמו לאחרת.

ביאור סברת הלבושי מרדכי, דאע"פ שעצם דין כתיבה תמה הוא דאורייתא, אך פרטי צורת האותיות אינם בעצמם מן התורה, אלא נמסר לחכמים [או למנהג] שיקבע חילוק מובהק בין האותיות, אבל מן התורה אין קביעה מוחלטת בפרטי צורת האות [למשל בכ"ף איזה עיגול מעכב בה].

ונראה לי סברא זו עיקר, דאע"פ שדין כתיבה תמה עצמה היא מן התורה, אך פרטי צורת האות ושינוייהם לעכב אינם דין תורה עצמה. והארכתי בזה במאמר  פורום לנושאי סת"ם: 'כתיבה תמה' בפרטי צורת האות

ב)  אמנם כל זה בפסול בעצם ציור האות כגון באות כ"ף האם ציורה עגולה למעלה או למטה, אבל [במקרה שלפנינו] שהפיסול הוא מחוץ לגוף האות עצמה, כלומר לא בעצם ציור האות, אלא משום סמיכותה או נגיעתה לאות אחרת, הגורם לה שינוי בצורתה, יש לומר דבזה לכו"ע [אף לסברת משנ"ס], הוא רק פסול כתיבה תמה מדרבנן.

והחילוק בין שינוי בעצם צורת האות לשינוי הנגרם מבחוץ, הוא, דהשינוי בעצם צורת האות הוא שינוי בעשייתה ובצורתה של האות, אבל השינוי שבא מבחוץ לא נתכוין לעולם הסופר שהנגיעה או הסמיכות תגרום לאחרת שתשתנה צורתה, ורק נעשה שינוי זה כלאחר יד ובטעות, ולכן פיסול 'כתיבה תמה' כזה, קרוב יותר לומר שאינו דאורייתא אלא רק מדרבנן.

ג)  מקור לחילוק זה, להקל בפיסול שנעשה מחמת טעות הסופר ולא במתכוון, נמצא בתשובות רעק"א תנינא סי' לז, שמבאר חילוק בדין ח"ת, בין גרירת אות אחת להפכה לאות אחרת דהוי פיסול גמור של ח"ת, לבין טעות שאירע שלא בכוונת הסופר, כגון נפלה טיפת דיו על האות שמבטלה, דיש פוסקים [סמ"ק, רשב"א] שמכשירים הגרירה, ואין בה משום פסול ח"ת. (והגם שרעק"א אינו פוסק כן, מ"מ למדנו דיש חילוק בין שתי המקרים, וכמו"כ לענין שינוי בצורת האות, יש לחלק בין שתי האופנים כנ"ל).

ד)  אביא שלוש דוגמאות לכך, שאנו מקילים בפיסול שבא מחוץ לאות.

א.  צואר למ"ד הנכנסת לחלל דלי"ת או כ"ף פשוטה, דנו האחרונים בכמה קולות, ומהם: א) סברת קסת הסופר אם משך הצואר מלמטה לתוך החלל, להכשיר, דניכר דשייך הצואר ללמ"ד ולא לחלל אות העליון. ב) סברת מהרש"ק דמכיון שהלמ"ד מחולקת מהעליונה כי היא עומדת בשיטה תחתונה, אין פיסול זה של אות העליון אלא משום מראית העין, דנראית כנשתנית צורתה.

אם למ"ד שנכנס לדלי"ת וכ"ף היא פסול גמור מן התורה דנשתנו צורתן של האות העליונה, כל הסברות הללו לא היו תופסים מקום, דמאי נפקא מינה למה הדלי"ת או כ"ף אבדו צורתן. אלא פשוט במושכל ראשון דפיסול זה הוא משום ביטול תמות העליונה, הוא רק מדרבנן, כי בא גורם שמחוץ לה, וגורם לה אפשרות השתנות, ולכן נטו הרבנים להקל בכמה אופנים, כי לא נתכוין הסופר מעולם באמת לעשות מהעליונה ה"א.

ב.  חי"ת שנפרדה החטוטרת מעט, פסק מהרי"ל והסכימו עמו כל הפוסקים, דיש חשש שמא נחלקה לב' זייני"ן וראוי לשאול תינוק על הדבר, אלא דתינוק אינו מורגל בחי"ת כזה. ולכן פסקו דמראין לגדול, ואם ההפסק דק ואינו ניכר, אנו מכשירים דמסתמא גם התינוק אם היה מכיר חי"ת היה מכשירו.

לו יצוייר שזה היה ספק תורה, וכי יכולנו להקל מספק כאשר אין לנו הבחנת תינוק. אלא פשוט שהוא ספק דרבנן בלבד [ומן התורה הוא חי"ת ממש בכל ענין], והקילו בדליכא תינוק.

ג.  מנהג העולם שמקילים בחי"ת או מ"ם שנפסקו מעט, דאם אין הפירוד ניכר להדיא להתיר תיקונן שלא כסדרן, דודאי הן אות אחת. אבל להיפך, אם נסמכו שתי זייני"ן זו לזו בסמיכות קרובה שאם היינו צריכים חי"ת היינו מתירים לתקנה, נוהגים להכשיר הזייני"ן כל זמן שאינן נוגעות ממש זו לזו. וכן מ"ם שנפרדה הכ"ף מהוי"ו מעט, מתירים לתקנה אם תינוק קוראה מ"ם. ואילו סמך וקירב הכ"ף לוי"ו בסמיכות קרובה כ"כ שאם היינו צריכים מ"ם היינו מתירים לתקנה אחר שאלת תינוק, אבל בכה"ג שאנו צריכים כ"ף ווי"ו ואינן נוגעין ממש, נוהגים להכשירן ולא לשאול תינוק כלל.

ודבר זה אין לו שום הסבר בשכל [ולמעשה גם אינני מסכים עם מנהג זה], מ"מ כלימוד זכות והסבר טעם למנהג העולם. דבאמת מה שסמיכות שתי אותיות גורמת להן איבוד צורתן, אינו פיסול תורה אלא מדרבנן לבד, וכאשר אינני רוצה להחמיר בכך, לא החמירו חכמים לפוסלו.

כי הסופר לא נתכוין באמת לעשות כאן חי"ת או מ"ם, אלא שתי אותיות נפרדות, אלא שנסמכו זו לזו, ואינני ורצה לשאול תינוק שמא יפסול, הרי אין כאן פיסול מוכרח בצורתן מן התורה. זה טעם לימוד זכות. ודי למבין.

על כן פשוט בעיני, דנגיעת אות לאחרת שנפסלת מחמת שנשתנית צורתה, אינה פסול 'תמה' מן התורה.

ה)  בר מן כל דין. נחלקו האחרונים האם ישנה פיסול ח"ת הנגרמת ע"י מעשה כתיבה. לדוגמא, צואר הלמ"ד שתהחיל אותה בחלל הדלי"ת, ולרגע אבדה צורת הדלי"ת ונהפכה לה"א, אבל כאשר יסיים את צורת הלמ"ד, יהיו ניכרים בבירור כל אות לעצמה. האם מעשה כתיבה זו נחשבת לחק תוכות. דעת קסת הסופר שזה נחשב ח"ת, וכן נוהגים. אבל ישנם רבנים חולקים וסוברים, דכל שנעשה ע"י כתיבה אינה ח"ת, ומכיון שמתחילה האות נעשית בכשרות וגם עתה צורתה עליה, מה שנשתנית לרגע תוך כדי כתיבה, אינה פסולה.

הדיעות הובאו בספר משנת הסופר וביאור הסופר (עמ' קטז).

לפי המקילים, בעצם אין כאן שום פיסול בצורת הבי"ת הזו, שהרי [אם] נשתנתה [זה היה] לרגע ע"י כתיבת חלק מהעיי"ן, אבל אחר השלמת העיי"ן, שוב צורת שתי האותיות ברורות, ואין כאן שום פיסול.

לכן נראה ששאלה זו שלפנינו, הוא רק בגדר ספק דרבנן, שמא האות אבדה צורתה לרגע, או לא. וספק דרבנן יש להקל.

ו)  לרווחא דמילתא יש להוסיף את שיטת הסמ"ק ורשב"א, המתירים גרירת פיסולים אחר שנגמרה צורת האות בכשרות. ולדעתם גם אם יהא פיסול משום נגיעה זו, מותר לגרור ואין כאן ח"ת.

במאמר הבא בעזרת השם – אוסיף לבאר שגם אם היה ברור לעיני הסופר שכאשר משך ראש ימין של העי"ן, נשתנה בי"ת זו למ"ם – ובזה נוהגים לפסול [כסברת הקסת], כי נראה לרגע כמ"ם. מ"מ אין בגרירת הנגיעה הזו, חק תוכות מדאורייתא, אלא מדרבנן.

ספק שינוי בצורת האות

יש נגיעה ברורה בין הבי"ת לעיי"ן (והנגיעה היא משעת הכתיבה). שאלה זו נשאלה בפורום באנגלית.

האם מותר לגרר נגיעה זו, מאחר שיש לחשוש שמא נעשה מצד ימין של העיי"ן (כי מסתמא עשה צד ימין תחילה כדרך הסופרים) יחד עם הבי"ת - צורת מ"ם, ונפסלה בי"ת זו?

נראה לי מאחר שאין שום אפשרות לדעת כעת, האם אכן היתה נעשית מ"ם ונפסלת בקריאת התינוק, וזה רק בגדר ספק (הגם שהוא ספק קרוב), הרי זה רק ספק שינוי צורת האות, ומותר לגרר הנגיעה ביניהם.

וטעמי בזה, דשינוי צורת אות כה"ג הוי רק פסול דרבנן. וכן גרירת נגיעה כזו [אף אם ודאי הדבר שנראית כמ"ם], לא הוי חק תוכות דאורייתא, אלא רק חק תוכות דרבנן. ולכן יש לומר ספק דרבנן לקולא, ומותר לגרור הנגיעה.

דיבוק אותיות

הכ"ף שאלת תינוק, כי יש לו כעין עקב בגבו, ושמא תינוק יטעה בה כבי"ת.
הדיבוק שבין הבי"ת לשי"ן מותר לגררה. ואע"פ שיש מקום לחשוש שמא נדמתה למ"ם פתוחה, דהיינו כאשר עשה זרוע ימין של השי"ן תחילה ולא עשה עדיין שאר השי"ן, אז צד ימין השי"ן והבי"ת נדמו למ"ם. איני צריך לחשוש לזה, כי מנין לי אימתי נעשה הדיבוק, שמא נעשה אחר גמר השי"ן, על כן אני מסתכל על האותיות כמו שהן עתה, ולפי מראית העין עתה לא נשתנו כלל האותיות מצורתן.

ראה גם מה שכתבתי [חפש בתויות] "ספק שינוי צורת האות"

שאלה על אפשרות שינוי צורה

נשאלתי על מ"ם שנגע לצד"י פשוטה כתמונה שלמטה, האם יש חשש שהאותיות נשתנו [כלומר נוצר חי"ת באמצע]:

תמונת הנגיעה:

החשש של דימוי צדדי המ"ם וצד"י לחי"ת [אחרי שכסיתי הנו"ן שבצד"י]:

לדעתי אין כאן חשש לחק תוכות בגרירת נגיעה כזו, ואין כאן חשש שינוי צורת האות [ואין זה דומה לבעיה המפורסמת של חי"ת שנדבקה לזיי"ן או וי"ו שא"א לידע איזו היא החי"ת ואיזו היא הזיי"ן].

א. גם אם עשה הסופר (לפני כתיבת גוף הצד"י) את היו"ד עם קו החיבור [דבר שאינו רגיל כלל, כי בדרך כלל עושין יו"ד לבדה, נו"ן, ורק לבסוף קו החיבור], היות שהיו"ד [גם] קצר [וגם] תלוי באלכסון, והוי"ו ניכר היטב ששייך למ"ם, נראה שיש להקל.

ב. אבל אם עשה החיבור לאחר שכבר היה גוף הצד"י [הנו"ן] פשיטא שמעולם לא נשתנו חלקי האות לחי"ת, אלא לעולם היה ניכר עליהם שהראשון מ"ם והשני צד"י.