המשמעות של 'כתב מנומר' הוא שיש אי-שויון בכתב בין האותיות או המילים, שאינם שוים מצד גודלן, או אותיות משוכות ביותר, או בספר תורה אותיות רבות תלויות בין השיטות. כלומר, כל צורה שיש בה אי-שויון בולט בכתב בין חלקיו, נקרא 'כתב מנומר'. כמובן, לא כל 'מנומר' שוה בדרגת הפסול, או אי-ההידור שבו.
לדוגמא: בס"ת אם יש בכל עמוד ארבע תליות הוא פסול משום מנומר, אבל פחות מכאן אינו פסול אע"פ שבודאי אינו נאה ומהודר לכתחילה (והוא בודאי "מנומר", אלא שכשר בדיעבד). וכן אותיות משוכות ביותר אע"פ שאינן נאות משום שהכתב מנומר, אינן פסולות [ראה שוע"ר סימן לה].
מכל מקום הצד השוה בכולן שאינן מהודרין לכתחילה.
לפנינו דוגמא של כתב מנומר, מסוג שלא מצאתי שמדברים בו הפוסקים.
בכתב זה, בדרך כלל עובי הגגות הוא עובי קולמוס עבה יותר מעובי המושבות. דבר המייצר אי-שווין בכתב, והוא "כתב מנומר". ברור שאין לפסול משום דבר זה, אבל גם אינה כתיבה תמה לכתחילה.
הדבר הזה גם גורם לבעיות הלכתיות בכתב, למשל הה"א המסומנת שיעור הירך צ"ל כמלוא עובי הקולמוס של הגג, ואילו כאן הוא כמלוא עובי הקולמוס של המושב שאינו שוה לעובי הגגות !
השיני"ן יש בהן בליטה למטה שמאלה שמשנה מעט את צורתן, וצריכה שאלת תינוק אם אינה עיי"ן (זה סתם בעיה אחרת שאינה קשורה למנומר)
דוגמא נוספת של אותן בעיות נימור.
הסימון הוא לשאלה של קצה אל"ף נכנסת תחת וי"ו - יש חוששין שמא זה משנה את הוי"ו לה"א.
אותן בעיות דלעיל.
הה"א הראשונה של שם הוי' פסולה - הנקודה שבה אין בה שיעור כלל [לפי הרמ"א והפוסקים האשכנזים, משא"כ לפסק מחבר השו"ע יש מקום לדון בה שאלת תינוק].
