שאלת תינוק

לכבוד כ"ד טבת, יום הילולא של כ"ק אדמו"ר הזקן

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף כ

העתקתי רק חלק מהסעיף – את הנוגע לדין שאלת תינוק. (ההוספות בסוגרים בצבע צהוב הם ממני).

***

ואם נפסקה [אות] אחת ... הכשרן תלוי בקריאת התינוק שאינו חכם ולא טפש שאם התינוק יודע לקרותן כהלכתן כשרות, ואם לאו פסולות.

אבל תינוק חכם שמבין הענין דהיינו פירוש המלות, הרי הוא אומר האות הנפסקת מתוך הבנתו שמתפרש יפה לפי הענין ואין סומכין עליו, אבל אם אינו חכם כל כך להבין הענין אע"פ שהוא חכם בהכרת האותיות היטיב סומכין עליו, וזהו לא טיפש שאמרו [חז"ל בגמרא].

ומכאן אתה למד שאין צריך לכסות מלפניו [מלפני התינוק את] שאר האותיות כמו שנוהגין, שא"כ [שאם כן] אף (תינוק) החכם שמבין הענין שקורא, מהיכן יבין לקרות אות זו כהלכתה, כיון שאינו יודע ענינה ופירושה.

ומכל מקום אות שנפסקה בנקב ונשתייר ממנה גם למטה מהנקב, צריך לכסות מלפניו [מלפני התינוק, את חלק האות] מה שלמטה מהנקב, לפי שהוא יצרפנה עם מה שלמעלה מהנקב ויקרא האות כהלכתה, ובאמת אינן מצטרפין כיון שהנקב מפסיק ביניהם.

***

חידוש וביאור:

א)  שאם התינוק יודע לקרותן כהלכתן כשרות, ואם לאו פסולות.

פשוט "ואם לאו פסולות" פירושו שאפילו אינו מצליח לקרוא את האות [כגון שיאמר 'איני מכיר אות זו', או 'איני יודע'], אזי הוכחה שאבדה צורתה והיא פסולה, ואין צריך שהתינוק דוקא יטעה לקראה אות אחרת.

והו"ה בכל זה בשאר ספיקות בצורת האות שדינם להשאל לתינוק, כגון המבוארים בסי' לו שהבי"ת מתדמה לכ"ף וכל כיוצא בזה.

ב)  אבל תינוק חכם שמבין הענין דהיינו פירוש המלות, הרי הוא אומר האות הנפסקת מתוך הבנתו שמתפרש יפה לפי הענין ואין סומכין עליו.

והוא הדין כל שמבין הענין מתוך אותיות הכתב והרווחים, כל שקורא האות מסברא ולא מהיכר צורתה, מיקרי 'תינוק חכם' ואין סומכין עליו.

ולכן כאשר צריכים לשאול תינוק על צורת האות סמ"ך המתדמה למ"ם סתומה, או זיי"ן ארוכה המתדמה לנו"ן פשוטה, צריך לכסות מלפני התינוק שאר האותיות, כי אם לא יכסום יבין שזו לא אות סופית, כי אי אפשר לה לעמוד באמצע תיבה, והרי הוא 'תינוק חכם' שמבין מהענין ולא מצורתה. ראה גם פורום לנושאי סת"ם: הכרת תינוק משום שיש אות סופית, אבל שם הנידון בנוגע לשאל"ת אודות הריוח בין תיבה לתיבה. דו"ק.

[דרך אגב: ומכאן ברור ש'תינוק חכם' הוא יחסי לשאלה, ויכול להיות שאותו תינוק לשאלה אחת יחשב 'חכם', ולשאלה אחרת אינו נחשב 'חכם'.]

ג)  אם אינו חכם כל כך להבין הענין אע"פ שהוא חכם בהכרת האותיות היטיב סומכין עליו, וזהו לא טיפש שאמרו [חז"ל בגמרא].

כלומר, 'לא טיפש' שנזכר בגמרא [מנחות כט] והפוסקים הוא שמכיר האותיות היטיב, אבל אם אינו מכיר האותיות היטיב, הרי זה תינוק טיפש, שאין ראוי לסמוך על הבחנתו [לחומרא, אבל לקולא ודאי אפשר לסמוך עליו שאם הצליח לקראה ש"מ שפיר צורתה עליה. אבל 'תינוק טיפש' שאינו מכיר האותיות [השייכות לשאלה], אינו ראוי כלל להשאל, וא"א לסמוך עליו כלל, אפילו לא לקולא. פשוט].

ונראה שנתכוין רבינו בדקדוק לשונו "שאמרו" [פי' בגמרא]. לשלול טעות שאפשר להבין מפירש"י [מנחות שם] על מעשה שאירע ו' של ויהרג בנקב, ונתקצר הו' מחמת הנקב, והורה החכם שישאל לתינוק דלא חכם ולא טפש. ופירש"י לא טיפש. שאם טפש אינו יודע לקרות אלא אות שלימה. משמע שטפש פי' שאינו מכיר אלא אות שלימה, אבל המכיר אותיות שבורות מעט, נקרא 'לא טיפש'. ואילו המבין אות זו משאר האותיות שלידה, הרי זה 'תינוק חכם'.

לכן כ' רבינו ש'לא טיפש' האמור בגמרא, היינו אפילו המכיר האותיות היטיב משאר האותיות שבשיטה [ופירוש דברי רש"י שאם התינוק טיפש יטעה בה משום שאינה אות שלימה, אבל 'התינוק שאינו טיפש' יודע להכיר באותיות גם כאשר האות אינה שלימה, ועד"ז יכול להכיר משאר האותיות שלידה איזה אות היא].

ד)  אע"פ שהוא חכם בהכרת האותיות היטיב סומכין עליו.

נראה מסברא, וכן מדקדוק לשון רבינו "בהכרת האותיות" לשון רבים - כל האותיות שבכתב זה, שאע"פ שהתינוק מבחין צורת האות איזו היא על פי שאר האותיות שלידה, מצד גדלם, הרי זה תינוק 'לא חכם ולא טפש' הראוי לשאלו, והבחנתו הבחנה כשרה ונכונה היא. ואין אנו צריכים לומר שאם יראה האות הזו לבדה, שמא יטעה בה, כגון יו"ד המתדמה מעט ללמ"ד או לחי"ת או לוי"ו, ולכן נכסה ממנו שאר הכתב, כדי שיסתכל רק בצורת האות הזו לבדה. קמ"ל, דבכלל הכרת התינוק הוא הכרתו גם משאר הכתב שבשיטה, ומה שניכרת צורתה של זו מתוך צורת שאר האותיות, הוי הכרה בצורה של האות, ולא הבנת הענין.

כן נראה פשוט מדברי השו"ע שאין צריך לכסות מלפניו שאר הכתב. כלומר, אין לומר שזה יגרום מכשול בקריאתו, כי יכיר לא מעצמות צורת האות הזו דוקא, אלא מתוך הכרה ביחסה לאותיות אחרות, קמ"ל דזה עצמו נקרא קריאת התינוק.

וכן פשוט בגמרא [מנחות כט] דאמר "אי קרי ליה ויהרג כשר" כלומר שקרא התיבה כולה, אע"פ שלא היה חכם להבין משמעות הענין ופירושה, אבל קרא התיבה. ולא שהכיר רק האות וי"ו לבדה. וכן פשוט בתוספות שם והוא מקור הפסק בב"י ושו"ע כאן שאין צריך לכסות, במעשה ששאלו על דלי"ת קטנה בגט בתיבה "כדת" והתינוק קראה "כדת".

ה)  ומכאן אתה למד שאין צריך לכסות מלפניו שאר האותיות כמו שנוהגין.

כלומר מראין לתינוק כל השורה [ואפילו קורא התיבות בלא להבין פירושם] ויכיר האות מצורתה, וכן מיחסה לצורות שאר האותיות שבשיטה, כנת"ל.

וביאר הט"ז (ס"ק יג) דהחידוש שאין צריך לכסות השאר דהו"א שמא מתוך שהוא מורגל בקריאת התיבות יאמר מסברא מה שיהיה נראה לו ששייך לאותה תיבה [כלומר מתוך הרגל קריאתו ולא מהכרת צורתה], קמ"ל דלא חיישינן להכי.

משמע מדבריו, דאם נראה לנו באמת שמחמת זה [הרגל קריאתו] התינוק קורא, באמת אין לסמוך על קריאתו, רק שאין חוששים בסתם שמא התינוק מכיר מחמת זה.

אבל המגן אברהם [ס"ק יט] כתב: מהרי"ט (בי"ד סי' לב) כ' דצריך לכסות [התיבות] מה שלפניו, אבל [תיבה זו, ו]מה שלאחריו א"צ לכסות. ומבואר במהרי"ט הטעם, שהתינוק ימשך אחר הרגל קריאתו שהתרגל בקריאתו את פרשת השבוע, ולכן קורא מאליו את התיבה מתוך הרגלו (כלומר כעין קריאה בע"פ), ולא מחמת הסתכלות מדוייקת (בתוך הכתב) בהיכר צורת האות.

ו)  ומכאן אתה למד שאין צריך לכסות מלפניו שאר האותיות כמו שנוהגין.

הטעם שנוהגין בכל זאת לכסות, כי חוששין לסברת מהרי"ט הנ"ל.

ואולי גם חששו שמא התינוק חכם מעט להבין פירוש הענין, כי לא תמיד אפשר לצמצם לתינוק שאינו חכם ממש, ולכן מכסין. ושוב אחר שמכסים לפניו ואינו יכול להבינה מתוך הענין, הרי הוא מכיר רק מתוך צורתה. והרי נתבאר שאף חכם להכיר היטיב בצורת האותיות סומכים עליו.

ומכאן נלמד, דכאשר אין נמצא תינוק 'לא חכם' לשאול, אפשר לכתחילה לשאול תינוק חכם בתנאי שיכסו לפניו שאר הכתב, שלא יוכל להבין פירוש הענין, ורק יאמר מתוך הכרת הצורה בלבד.

[והטעם, שלא אמרו חז"ל [במנחות] לכתחילה לשאול 'תינוק חכם' על ידי כיסוי השאר, כי רצוננו לראות היאך תינוק יקרא התיבה כולה, אבל מתוך הכרת צורת האותיות דוקא, ולא מתוך הבנת פירוש הענין].

ז)  ומכל מקום אות שנפסקה בנקב ונשתייר ממנה גם למטה מהנקב, צריך לכסות מלפניו מה שלמטה מהנקב, לפי שהוא יצרפנה עם מה שלמעלה מהנקב ויקרא האות כהלכתה, ובאמת אינן מצטרפין וכו'.

נראה לי דהוא הדין למקרה הפוך, כאשר ראש הלמ"ד נכנסת לחלל הדלי"ת, חייב לכסות לפני התינוק 'דלא חכם' את גוף הלמ"ד שלמטה מהד', דאחרת יטעה לחשוב את העליונה דלי"ת מחמת שיראה צואר הל', ויחשוב שהיא שייכת לל' ולא לד' – אבל באמת לא זו השאלה. כי מאחר שנהפך הד' לה"א מחמת דיו [של ראש הל'] בחללה, הרי היא פסולה שנעשית כה"א. ולכן צריך לכסות מלפניו גוף וצואר הל' שלמטה מרגל הד', ולהבחין מה יכיר התינוק בד' לבדה [כמבואר בתשו' מהרי"ט הנ"ל].

שאלת תינוק

הר' קטנה - דינה שאלת תינוק. [לי זה נראה כרי"ש, אבל בכל זאת היא קטנה, ואפשר תינוקות יטעו בה ביחסה לגודל שאר הכתב].

כמה תינוקות נשאלו, אחר שהראו להם רישי"ן ויודי"ן מכתב זה, וכולם [פרט לאחד] קראוהו יו"ד - ופסלוהו.

פן - הנו"ן אינה יורדת מתחת לפ"א

אע"פ שהנו"ן נקראת בפני עצמה ללא ספק כנו"ן, מ"מ צריכה לרדת מתחת לפ"א [כדין אות ארוכה שיורדת מהשיטה] - ולכן יש לתקנה לכתחילה.

אמנם בדיעבד [לפני התיקון] האם היא כשרה, זה תלוי אם תינוק יוכל לקרוא תיבה (וצ"ע דלא מצינו בפוסקים, אלא תינוק לא חכם שאינו יודע לצרף אותיות לקריאת תיבה. ואפשר שזה דומה לדין תיבות סמוכות זו לזו, או ריוח באמצע תיבה, ששואלים תינוק אם יודע להפריד התיבות, שמע מינה שיש קריאת תינוק הראוי [לכל ענין לפי מה שהוא השאלה] גם על התיבות).

קשקוש קו בחלל החי"ת

כדאי לראות גם בהגדלה

בדרך כלל הייתי אומר שיש לשאול תינוק, לפני שנכשיר את האות, וממילא לתקנה במחיקת הקשקוש, אלא שאות חי"ת כתבו הפוסקים שאין תינוק מכירה, וא"כ אי אפשר לשאול תינוק במקרה זה.

אלא, [מבואר בפוסקים הנ"ל] שעלינו לבחון בעינינו מה תינוק היה אומר.

כאן ברור, שלא נשתנה צורת האות [ואם תינוק היה מכיר חי"ת - היה קורא אותה לחי"ת], וממילא חי"ת זו כשרה, ומותר למחוק הקשקוש.

ראה גם פורום לנושאי סת"ם: תיקון אותיות שנפסקו שלא כסדרן, בחידוש וביאור אות ג.

מעשה בשאלת תינוקות

 

הבי"ת [השניה של 'לבבכם'] עגול מעט למטה. נוסף לכך אין שבירה ברורה של העקב, והגב עגול. ראה הגדלה

התינוק הראשון קראה כ"ף. אח"כ שאלנו עוד שני תינוקות. אחד קראה בי"ת, ואחד נו"ן!!

יש כאן בעיה!! התינוק שקוראה נו"ן בודאי טועה. אבל לכאורה מוכח שהוא אינו יכול להכירו כבי"ת. ותינוק שאומר "איני מכיר את האות" שוה לתינוק שקוראה בטעות לאות אחרת, וא"כ רוב תינוקות לא יכלו לקראה.

נראה לי להחמיר ולפסול (ולא כל כך מעצם שאלת צורת הבי"ת. אלא מזה שרוב תינוקות לא יכלו לקראה - יש דברים בגו).

הטי"ת צד שמאל עקומה - שאלת תינוק.

שאלת תינוקות - מעשה שהיה

שאלה זו היא מהפורום באנגלית:

יש לנו"ן קוץ קטן היוצא ממנה, ודינה שאלת תינוק שמא יטעה בה לקראה גימ"ל.

המגיה שאל תינוק אחד הראוי שבקי באותיות כדין וקראה תחילה גימ"ל. לאחר מכן נמלך המגיה שיותר נראה כנו"ן, ושאל שוב לשתי תינוקות וכן התינוק הזה עצמו שקראה תחילה, וכולם קראו נו"ן.

מצד הדין נראה לי שמאחר שהתינוק היה בקי וראוי, היה צריך לילך אחריו ולפוסלה מאחר שנכשל בקריאתה, ולא היה נכון לשאול עוד תינוקות. אמנם בדיעבד לאחר ששאל שוב לתינוקות, וקראוהו נו"ן יש להכשיר.

נו"ן עם מושב רחב

הנו"ן מושבה רחב מדי, וגבה יוצאת מסיום ראשה - היא נוטה לכעין כ"ף. נראה שאפשר לשאול תינוק - ואם יקראנה נו"ן יש להכשיר.

במקרה כזה אני ממליץ לכסות את תגי הנו"ן. (אע"פ שבדרך כלל אין צורך לכסותם, אבל כאן שנוטה לכ"ף, נראה לי להחמיר ולכסותם).

התינוק קראה נו"ן.

תשובת מהרי"ל בדין חי"ת שיש בה פירוד בחטוטרת

תשובת מהרי"ל  [שו"ת מהרי"ל (רבי יעקב הלוי מולין) סימן קלז]

תשובה זו דנה בפירוד בגופי האותיות, מתי מותר לתקן הפירוד בתפלין שלא כסדרן, ומתי אסור. וכן נלמד ממנה הגדרה הלכתית בשאלת תינוק. הנני מעתיקה מהבית יוסף (אורח חיים סימן לו).

התוספת בסוגרים הן ביאור שלי.

***

מצאתי כתוב (שאלה): אם חוטרא (חטוטרת) דחי"ת למעלה אינם נוגעים (קוי החטוטרת של ימין ושמאל) זה לזה (ומחמת הפירוד החי"ת היא פסולה), אך מכל מקום אין ניכר להדיא (בצורה ברורה) פרידתם (זה מזה), והראינו לתינוק חכם וקראו כשני זייני"ן (ולא כחי"ת), ו(אמנם) אין התינוקות מורגלין ב(חיתי"ן כ)אלו (של שתי זייני"ן המחוברין ע"י חטוטרת למעלה, והראיה) דאפילו (חי"ת) המוכשר כתיקונו (כלומר הכתוב כתיקון הלכתו) קורין לו (התינוקות) שני זייני"ן (כי אינן מכירין אות חי"ת של סת"ם. האם מותר לתקן חי"ת זה בתפלין או לא. עד כאן תוכן השאלה)

(והשיב מהרי"ל): נראה דשרי לתקן (שמותר לחבר חטוטרות החי"ת זה לזה) כי היכי דשרי מהר"ם (כמו שמהר"ם [מובא בהגהות מיימוניות סוף פרק א], התיר) לתקן (פירוד באותיות) כשאין גוף האות (כל חלקיו דבוקים ו)נוגע(ים כהלכה). ואי משום דתינוק לא קרי (ואין לפסול משום קריאת התינוק, כי) היינו משום שאין מורגל בחיתי"ן דחוטרא (ולכן אין קריאתו והכרתו במקרה זה כלום). (אמנם) ודאי אי הוה (אם היה חי"ת זה) מופרד (החטוטרות זה מזה) להדיא (בבירור) עד שנראה (לעינינו) כשני זייני"ן ונשתנה צורת האות (חי"ת), אהא (במקרה כזה) לא הוה דייקינן (לא היינו מדייקים ולומדים להתיר כפי שעשה מהר"ם) מ(הירושלמי) אין תולין (אות שנחסרה בתפלין אסור לתלותה שלא כסדרה, דמשמע מהירושלמי הזה - אבל אות שנקראת רק חסר בה מעט חיבור חלקיה זה לזה מותר לתקנה אפילו שלא כסדרה), דגרע (פירוד הניכר להדיא בחי"ת כי נשתנה צורת האות לגמרי) דאין כאן אות (חי"ת, וממילא תיקונו הוי כתיבה חדשה של האות, והיא פסולה משום כתיבה שלא כסדרה).

***

חידוש וביאור

א.  אם חוטרא דחי"ת למעלה אינם נוגעים זה לזה, אך מכל מקום אין ניכר להדיא פרידתם והראינו לתינוק חכם וקראו כשני זייני"ן. ואין התינוקות מורגלין באלו כו'.

כלומר, אף שאין להתחשב כאן בקריאת התינוק שהרי אינו מכיר את האות חי"ת [של שתי זייני"ן, אלא רק מכיר חי"ת עם גג ישר – של דפוס כמו בסידור], מ"מ גם לא הועיל לנו שנוכל להתיר לתקנו.

ונראה סברת השואל [כלומר מצדד באפשרות סברא זו], דמאחר שאנו רואים בו פסול [בפירוד דק, דאינו גוף אחד], וגם התינוק לא הועיל לנו כי גם הוא קראו שתי זייני"ן. לכן יש להחמיר ואי אפשר לתקנו בתפלין שלא כסדרה.

ב.  והראינו לתינוק חכם. הגם שאין שואלים תינוק חכם, אלא תינוק לא חכם ולא טפש. בא השואל לומר רבותא, דאפילו תינוק חכם לא הכיר את החי"ת הזה, כלומר שום תינוק לא הכירו.

אך בתשובתו, אין מהרי"ל מתייחס כלל ל"תינוק חכם", כי באמת "חכם" אינו מעלה ואינו מוריד כאן [כי לענין החי"ת שאין התינוקות מכירין, אין תינוק זה "חכם"].

ג.  תשובת מהרי"ל: נראה דשרי לתקן כי היכי דשרי מהר"ם וכו'. כלומר אין חילוק כלל בין פירוד זה לשאר הפירודים שהתיר מהר"ם לתקנם, וגם כאן מותר לתקן.

מהרי"ל מבאר שבעצם אין חילוק בכל פירודי האותיות, לכולם דין אחד. ולכן מה שנראה לעינים שלנו פירוד דק [הגם שהוא פסול] אינו סיבה למנוע תיקון, כמו בשאר האותיות שיש בהם פירוד. ולא בגלל קריאת התינוק אנו מתירים בשאר האותיות לתקנם, אלא בגלל שברור לנו שהאות נראית בצורתו הנכונה, רק חסר בה מעט [בדין "תמה" שכל חלקיו צריכים להיות מדובקים יחד, כמבואר בתשובת מהר"ם]. ולכן גם חי"ת שיש בה פירוד מעט אבל נראית ברור כחי"ת, מותר לתקנה.

ד.  ואי משום דתינוק לא קרי כו'. בזה מסכים מהרי"ל לשואל, דקריאת התינוק כאן בחי"ת אינו מעלה ולא מוריד כי אינו מכיר האות. והרי קריאת התינוק הוא רק בירור איזה אות כאן, ואין לנו תינוק שיברר עבורנו באות חי"ת כי אינו מכירו.

ה.  ודאי אי הוה מופרד להדיא עד שנראה כשני זייני"ן ונשתנה צורת האות, אהא לא הוה דייקינן מאין תולין דגרע דאין כאן אות.

[לכאורה משפט זה (סיום התשובה: ודאי וכו') אינו מן הצורך דלא נשאל מהרי"ל על זה, אלא] זה עיקר חידושו של מהרי"ל, לבאר את מהות קריאת התינוק בנפסקין שפסק מהר"ם להתיר לתקנם משום שהתינוק מכירם.

ודאי אם האות אבדה צורתה בבירור, בזה הרי לא מועיל תינוק, אפילו היה קוראה. אם כן אין תינוק מועיל להכשיר אות פסולה, וכן לאידך – אם ברור לנו שהאות נראית כצורתה הנכונה אלא שחסר בה מעט חיבור ודיבוק כל אבריה, מותר לתקנו אע"פ שתינוק לא קראה. כי לא בא קריאת התינוק אלא לברר מצב של ספק, אבל כאשר ידוע לנו הכשרו או פיסולו אין קריאת התינוק מעלה ולא מוריד. וכן מבואר [שיטת מהרי"ל] בשו"ע רבינו [סימן לב סעיף ל].

אם כן מתי נאמרה קריאת התינוק? כאשר יש לנו ספק מחמת הפירוד אם נשתנה צורתו או לא. במקרה זה נבחן האות ע"י התינוק. וזהו כוונת מהר"ם שמאחר שתינוק מכירו מותר לתקנו, כלומר לא מיבעיא כאשר ברור לכל שלא נשתנה צורת האות (ולא היה צריך כלל לתינוק), אלא אפילו כאשר היה ספק שמא נשתנתה צורתה מחמת הפירוד ונברר הספק ע"י תינוק שהכירו, אם כן שם האות עליה – ועל כן מותר לתקנה.

ו.  ולכן בחי"ת אם ברור לנו מחמת פירוד החטוטרת שאינה חי"ת א"א לתקנה, ולאידך אם ברור לנו שזו אות חי"ת [אע"פ שיש בה פירוד דק] מותר לתקנה ואין לנו צורך בתינוק.

אבל במצב ביניים שיש ספק האם נשתנתה מצורת חי"ת מחמת פירוד [בינוני] לב' זייני"ן או לא. במצב כזה היינו צריכים לשאול תינוק, אלא שאין לנו תינוק לשאול ולברר מהי, ונמצא שנצטרך לפסלה מספק.

ויש לדקדק במצב ספק כזה – האם אפשר להתיר ע"י קריאת גדול שמכיר תמונת אות חי"ת בסת"ם [ע"י שנסתיר שאר התיבות]?

ז.  ויש לומר שכוונת מהרי"ל לבאר גם את הדבר הזה, במה שסיים ודאי וכו'.

בפירוד דק מאוד שלא נשתנתה כלל צורת החי"ת אין צורך כלל בתינוק דברור שהיא חי"ת ומותר לתקנה. ולהיפך כאשר ברור לכל שנשתנתה צורתה לב' זייני"ן, ודאי לא מועיל בה תיקון. אבל במצב ביניים של פירוד בינוני, בזה מתיר מהרי"ל ג"כ לתקנה ע"י הבנת הגדול מהי אות זו.

שהרי במצב ביניים בשאר האותיות [שתינוק מכיר] כאשר יש בהן פירוד בינוני ויש להסתפק שמא נשתנתה לצורות אחרות [כגון צד"י שנפרד יו"ד ימני מהגוף, ויש להסתפק שמא נשתנתה ליו"ד ונו"ן] הולכים אחר קריאת התינוק. וכל צידי הספק הן בכלל, מן [מצב] הקל עד [מצב] החמור, כל שיש ספק בדבר נשאל לתינוק, וכאשר יאמר התינוק נחליט שזו האות או האותיות שלפנינו.

אבל בחי"ת כנ"ל שאי אפשר לשאול תינוק, אין לפסול אלא אם ודאי לפנינו שנשתנתה לב' זייני"ן, אבל כל שנראה לנו יותר שצורתה חי"ת יש להקל ולתקנה. ואמנם בספק שקול ממש שלא נוכל להחליט, ואין לנו תינוק, נחמיר מספק.

כל הביאור הזה מבואר בלשון הזהב של שו"ע רבינו שם, למדקדק בלשונו שם. ראה פורום לנושאי סת"ם: תיקון אותיות שנפסקו שלא כסדרן שביארתי קצת סעיף זה.

ח.  שמע מינה דכל אות שיש בה פירוד מעט עד בינוני וגדול מכיר צורתה בודאי מותר לתקנה, אלא דמצוה לשאול תינוק כי הוא הבוחן היותר אמיתי, אבל בליכא תינוק כמו במקרה של חי"ת, וכן כל כיוצא בזה, מה שברור לנו שהיא נוטה לצורה נכונה נתיר לתקנה בתפלין.

וכן משמע בתשובת מהרי"ט [ח"ב סי' לב] במעשה בבעל-קורא בקריאת התורה ברי"ש שנכנס בה צואר הלמ"ד, וקראה קו"ף. וכתב מהרי"ט דכבר הוכיח קריאת הגדול שאין בה צורת רי"ש, ש"מ שכל שגדול אינו קורא האות נכון, אין לך קריאת תינוק [הפוסל - שאינו מכירה] יותר מזה. וכן להיפך הכרת הגדול את האות – להקל.

כ"ף פשוטה צרה ושאלת תינוק

הכ"ף צרה מעט ויש בה ספק, ונדרשה שאלת תינוק. הסופר כיסה לגמרי את האות מכל הסובב והראה לתינוק, כך:

התינוק קראה וי"ו.

זו היתה טעות - לא צריך לכסות כל הכתב לפני התינוק, אלא אדרבה להראות לו את כל הכתב, שיבחן האות ביחס לאותיות האחרות שמסביב, וכן ביחס לנוני"ן, ווי"ן, וכפי"ן שבכתב זה.

לכן יש להראות שוב לתינוק בלי כיסוי ואם יקראנו כ"ף - כשרה.

ריוח בתוך תיבה, משיכת נו"ן וצד"י

ב"ה, ה' אב, הילולא של האר"י ז"ל

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף לו

אמנם יש להסתפק במצ"ת שמשפטה להיות חסר וכתבה מלא אם מועיל אריכות הצ' למטה אחר שיגרור הוי"ו כי שמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כב' תיבות וכן בנת"ן שמשפטה להיות חסר אם מועיל אריכות הנו"ן למטה אחר גרירות הוי"ו ומכל מקום כל שנראית כב' תיבות פסולה אבל אם בתחילת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוכה בתוכה כזה כשר ובלבד שלא ימשוך יותר מדאי ואם המשיך יותר מדאי כדי למלאות השיטה יש להסתפק אם כשר אם לאו ויש להראות לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק כמ"ש סימן ל"ו:

פירוש:

אמנם יש להסתפק (בדין ריוח בתוך התיבה בין אות לאות שפוסל) ב(תיבה) 'מצת' (שבתפלין) שמשפטה להיות חסר (וי"ו), וכתבה מלא (וי"ו – מצות), אם מועיל אריכות (מושב) הצד"י למטה (לקרבה לתי"ו) אחר שיגרור הוי"ו (היתיר), כי שמא כל עוד שאינו מאריך (גג) האות למעלה (וניכר פירוד בין הצ' לת' בגגותיהן) נחשבת כב' תיבות (ופסולה, ולא מהני קירוב שלמטה), וכן (יש להסתפק ספק זה) ב(תיבה) 'נתן' שמשפטה להיות חסר (וי"ו, וכתבה מלא וי"ו – נותן), אם מועיל אריכות (מושב) הנו"ן למטה (לסמכה לנו"ן פשוטה) אחר גרירות הוי"ו. ומכל מקום כל שנראית (לעינינו תיבה זו) כב' תיבות פסולה.

אבל אם בתחילת הכתיבה ממשיך (כלומר מושך) רגל התחתון (המושב) של הנו"ן והצד"י, וכותב האות הסמוכה בתוכה (כגון יו"ד בחלל הנו"ן – מעל מושבה, ונראית יפה תיבה אחת) כשר, ובלבד שלא ימשוך (המושב) יותר מדאי. ואם המשיך (המושב) יותר מדאי (אפילו) כדי למלאות השיטה, יש להסתפק אם כשר אם לאו (שמא נשתנה צורת האות), ו(לכן) יש להראות (האות) לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש, כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק (בצורתה), כמו שיתבאר סימן ל"ו (סעיף ד):

חידוש וביאור:

א)  אמנם יש להסתפק במצ"ת .. שמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כב' תיבות .. ומכל מקום כל שנראית כב' תיבות פסולה.

במגן אברהם (ס"ק לג) אחר שהביא ספק זה מהב"י, כתב "וכתב הלבוש שיש להחמיר בזה", ורבינו השמיט הכרעה זו (עי' ברוך שאמר הגה קז דמשמע שנוטה להחמיר, וקסת הסופר סוף פ"ז דמחמיר). משמע דעת רבינו דנשאר הדבר בספק. ולכאורה הכוונה, דאם יש להסתפק שמא נראית כב' תיבות או תיבה א', מהני שאלת תינוק. ורק אם נראית לנו בודאות כב' תיבות פסולה, ואז לא מהני קריאת התינוק. (דיעות האחרונים בענין זה, ראה משנת הסופר וביאור הסופר סוף פרק ז).

ב)  אם מועיל אריכות הצ' למטה .. הנו"ן למטה.

מכאן מוכח דאי אפשר להמשיך ראש שמאל של הצד"י וראש הנו"ן עד לאות שלאחריה, דאחרת מה נסתפקו כאן, יתקן ע"י משיכת ראשי הצד"י ונו"ן, ויהיו כל האותיות סמוכות זו לזו בגגותיהן. אלא פשוט דזה חשיב שינוי צורת האות.

ג)  ואם המשיך יותר מדאי כדי למלאות השיטה. אמנם רבינו העתיק זה מהט"ז (ס"ק כא), אך יש להסתפק מה כוונתו בזה, שהרי השאלה היא משום שינוי צורתן ע"י משיכת מושבן יותר מדאי, ומאי נפקא מינה - למה משכן?

ואפשר, דמכיון שניכר כוונת הסופר במשיכה זו למלאות השיטה א"כ שמא מוכח קצת, דלא עשה כן לשנות צורת האות (עיין סברא כזו, שכתב שערי תשובה ס"ק יב בשם גנת ורדים, דאם משך כ"ף פשוטה הרבה בסוף שיטה, דניכר שהיא כ"ף ומשיכתה רק לסיים השיטה דיש להתחשב בזה). קמ"ל דכל שתינוק אינו מכירו לא מהני.

ושמענו מדברי רבינו, דמהני משיכת המושב למלאות השיטה, ולא ישאר ריוח ט' אותיות בסוף השיטה ויפסל משום ריוח פרשה שלא במקומה. כלומר, אע"פ שלענין קירוב אותיות התיבה יש להסתפק שמא אין קירוב שלמטה מהני לעשותה תיבה אחת, אך לענין שלא ישתייר ריוח פנוי מהני.

ד)  ויש להראות לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש, כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק.

אע"פ שאין דוגמת אותיות הללו באחרות, כלומר נו"ן שמושבה משוכה הרבה אינה דומה לאות אחרת שמחמת זה יטעה בה התינוק, וכן צד"י שמשך מושבה הרבה, וממילא יש לומר דאין זה ספק שקול כמו הבחנת תינוק בין אותיות מתחלפות - בי"ת הדומה לכ"ף, או וי"ו ליו"ד, או דלי"ת לרי"ש וכיוצא בהן. אעפ"כ מהני קריאת התינוק, דכל שתינוק מכירה הרי זו האות. (ודלא כסברת הדרכי נעם המובא בגידולי הקדש כלל יד, דלא מהני קריאת התינוק בספק שאינו שקול. ראה גם משנת הסופר סימן ו ס"ק ו).

ה)  כמו שיתבאר סימן ל"ו (סעיף ד). לכאורה למה ציין רבינו להלן, ולא ציין לדין שאלת תינוק שכבר נתבאר בסימן לב (סעיף כ, כא)?

והתשובה לכך: דין שאלת תינוק המבואר בסימן לב הוא המבואר בגמרא מנחות, ומיירי בחסר שיעור אורך האות [קיצור הוי"ו וחששו שנדמית ליו"ד], דההכרעה בספק זה ע"י קריאת התינוק. אבל בסימן לו נתחדש דגם ספק בצורת האות, כגון שנסתפק בין בי"ת לכ"ף אם זו צורתה או האחרת, ההכרעה ע"י קריאת התינוק. ואע"פ שהגמרא דנה רק בחסר שיעור, מ"מ פשוט לראשונים (רא"ש וטור שציין רבינו בקונטרס אחרון כאן) דה"ה לכל ספק בצורת האות, וממילא למד רבינו דה"ה בספק זה של האריך מושב הנו"ן וצד"י, דמאי שנא.

שו"ע אדמו"ר סימן לו, סעיף ד

כל אות שיש בה ספק שמא אין בה כשיעור הראוי בענין שהיא פסולה או שמא אין צורתה עליה בענין שהיא פסולה מראין לתינוק שאינו חכם ולא טפש ואם יודע לקרותה כהלכתה כשרה אבל אם ידוע לנו שאין האות כהלכתה אין קריאת התינוק מועלת כמו שנתבאר בסי' ל"ב:

פירוש:

כל אות שיש בה ספק שמא אין בה כשיעור הראוי (בארכה או ברחבה) בענין שהיא פסולה (כגון נו"ן פשוטה שהיא קצרה ונדמית לזיי"ן, או דלי"ת שהיא צרה ונדמית לזיי"ן), או שמא אין צורתה עליה (כגון בי"ת שהיא עגולה ודומה לכ"ף) בענין שהיא פסולה, מראין לתינוק שאינו חכם ולא טפש ואם יודע לקרותה כהלכתה כשרה. אבל אם ידוע לנו שאין האות כהלכתה (בין מחמת שאין בה שיעור הראוי לה ע"פ דין, או שנשתנה צורתה לעינינו ואין לנו בזה ספק) אין קריאת התינוק מועלת כמו שנתבאר בסימן ל"ב (סעיף כא):

חידושים:

א)  כל אות שיש בה ספק שמא אין בה כשיעור הראוי בענין שהיא פסולה, או שמא אין צורתה עליה כו'. מובן שהדוגמא הראשונה "אין בה כשיעור הראוי" אינה בעיה מחמת התדמותה לאות אחרת וספק בקריאתה (שהרי זה המשך ודוגמא השניה "אין צורתה עליה"), אלא בעיה אחרת. וכפי שנתבאר בסימן לב סעי' יט, כ, יש שיעור הלכתי לאות, כגון הוא"ו וזיי"ן צריכות להיות ירכן ארוכה ועבה מהראש, שתהיינה אותיות פשוטות דוקא, ואם לאו פסולות. ולאחר שיש בירכן שיעור זה אם נסתפק לנו אם ארוכות כשיעור צריכות שאלת תינוק כנתבאר שם. וזהו גם כן כוונת רבינו כאן.

ומעתה יש לומר, דגם שיעור רוחב האות אם נסתפק לנו בשיעורה אע"פ שצורתה מוכחת עליה, כגון גג הדלי"ת שהיא צרה ביותר ושיעורה כעין ראש זיי"ן, אע"פ שכללות צורתה וגופה נראית דלי"ת היא פסולה, משום שאין בה שיעור הראוי לגג הראש. ואם נסתפק לנו בשיעורה, אזי מועיל שאלת תינוק.

וכן כ"ף פשוטה שגגה צרה ואין בה שיעור גג, אע"פ שנראית לעינים שאינה וי"ו או נו"ן מ"מ פסולה, לא משום שנדמית לאות אחרת, אלא משום שאין בה שיעור רוחב הצריכה לה. וכן כל כיוצא באלו.

ב)  כל אות שיש בה ספק שמא .. אין צורתה עליה. בסימן לב סעיף לו כתב רבינו "ואם המשיך יותר מדאי [מושב הנו"ן] .. יש להסתפק .. ויש להראות לתינוק .. כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק".

רבינו מחדש שם, דאפילו שאין לנו חשש התדמות לאות אחרת, שהרי במקרה והרחיב מושב הנו"ן הרבה שמאלה אינה דומה בזה לאות אחרת [ולא כספק האם הבי"ת נתדמה לכ"ף, וכיו"ב], ויש סברא לומר דלא מהני שאלת תינוק באופן זה, שהרי אין לו במשהו אחר לטעות בצורתה. קמ"ל דכל ספק שיש בצורת האות נקבע ע"י קריאת התינוק.

במלים אחרות: קריאת התינוק היא אובייקטיבית, ולא צריכה להיות סובייקטיבית [שיהא לו במה לטעות].

שו"ע אדמו"ר סימן לו, אותיות מ,ם

אות מ
פתוחה ומ"ם סתומה צריך שיהיו שוין לכתחלה בכל היכולת שהרי שתיהן נקראות ממי"ן אלא שזו מ"ם פתוחה וזו מ"ם סתומה ולכן אין לעשות מ"ם פתוחה עגולה למעלה ולמטה בצד ימין שאם יעשה בסתומה שמא יתדמה לס' לתינוק שאינו חכם ולא טפש (ועוד כי האותיות צריכים להיות נכרות מיד כשרואין אותן בראיה קלה ולא עד שיסתכל בהן קצת) אלא תהיה להן זויות למטה בצד ימין לכתחילה. אבל למעלה יש שעושין שם עגולות לכתחילה כדי שתהיה תמונת המ"ם פתוחה ככ"ף כפופה ווי"ו ומטעם זה אין עושין גג עגול אלא מאריכים אותה בשוה עד כנגד קצה מושב התחתון שעי"כ דומה גופה לכ"ף כפופה ויש שעושין אותה שם מרובעת ונמצא תמונת המ"ם פתוחה היא ב' ווי"ן [צ"ל: ווי"ו] והעיקר כסברא הראשונה. והחרטום צריך שיגיע עד כנגד מושב התחתון כדי שיהא ראוי לסתום ותמונתו לכתחלה היא כמו וי"ו עומדת מוטה קצת ולא הרבה ולכן לא יהיה הפגם שבין הגג ובין ראש החרטום גדול כ"כ שיצטרך למשוך ממנה בעקמומיות ולא יהיה הוי"ו עומדת:

סתומה כבר נתבאר שיש לעשותה עגולה בצד ימין לכתחלה אבל לא למטה וגגה יהיה עובר מחוץ לסתימה כעובי קולמוס כי זהו שיעור הנקודה של מ"ם פתוחה כי מ"ם סתומה גם כן תמונתה כף ווי"ו כמו הפתוחה אלא שהוי"ו סותמתה:

פירוש:

מ"ם פתוחה ומ"ם סתומה צריך שיהיו שוין (תמונתן זה לזה) לכתחלה בכל היכולת, שהרי שתיהן נקראות ממי"ן, אלא (רק חילוק זה יש) שזו מ"ם פתוחה וזו מ"ם סתומה. ולכן (אע"פ שהיה ראוי לעשות המ"ם עגולה ככ"ף, מ"מ) אין לעשות מ"ם פתוחה עגולה למעלה ולמטה בצד ימין, שאם יעשה (כן גם) ב(מ"ם) סתומה (עגולה למעלה ולמטה בצד ימין) שמא יתדמה לסמ"ך לתינוק שאינו חכם ולא טפש (ותיפסל ע"י קריאתו) (ועוד כי האותיות צריכים להיות נכרות מיד כשרואין אותן בראיה קלה ולא עד שיסתכל בהן קצת), אלא תהיה להן (לשתיהן לפתוחה ולסתומה) זויות למטה בצד ימין לכתחילה (כדי להבדיל הסתומה מסמ"ך, ולפתוחה כדי להשוותה לסתומה).

אבל (בצד ימין) למעלה יש שעושין שם (את שתיהן) עגולות לכתחילה, כדי שתהיה תמונת המ"ם פתוחה ככ"ף כפופה ווי"ו (וכן בסתומה, כפי שיבאר באות מ"ם סתומה). ומטעם זה אין עושין (לפתוחה) גג עגול (קמור כעין כתיבה ספרדית) אלא (גג שטוח) מאריכים אותה בשוה עד כנגד קצה מושב התחתון, שעל ידי כן דומה גופה לכ"ף כפופה. ויש שעושין אותה (את המ"ם פתוחה) שם מרובעת, ונמצא תמונת המ"ם פתוחה היא בי"ת ווי"ו, והעיקר כסברא הראשונה (שתמונת המ"ם פתוחה גופה ככ"ף, ולא כבי"ת).

והחרטום (הוא הוי"ו שבצד שמאל של המ"ם) צריך שיגיע (למטה) עד כנגד מושב התחתון, כדי שיהא ראוי לסתום (את המושב, כעין סתימת המ"ם סתומה). ותמונתו לכתחלה היא כמו וי"ו עומדת (ישרה, אך) מוטה (שמאלה באלכסון) קצת ולא הרבה, ולכן לא יהיה הפגם שבין הגג (של הכ"ף) ובין ראש החרטום גדול כל כך (כלומר אל יניח רווח הרבה ביניהם, להרחיק את החרטום מהגוף) שיצטרך למשוך ממנה (את ירך החרטום) בעקמומיות (על מנת לסתום) ולא יהיה הוי"ו עומדת (ישרה ועומדת מוטה קצת כנ"ל):

מ"ם סתומה כבר נתבאר (באות מ"ם פתוחה) שיש לעשותה עגולה (למעלה) בצד ימין לכתחלה, אבל לא למטה (אלא יהיה לה זוית שם). וגגה יהיה עובר מחוץ ל(קו ה)סתימה כ(משך שיעור) עובי קולמוס, כי זהו שיעור הנקודה (ראש החרטום שהוא כעין וי"ו) של מ"ם פתוחה, כי מ"ם סתומה גם כן תמונתה (צירוף האותיות) כ"ף ווי"ו כמו (במ"ם) הפתוחה, אלא ש(בסתומה) הוי"ו סותמת (פתיחת)ה:

חידושים:

א)  מ"ם פתוחה ומ"ם סתומה צריך שיהיו שוין לכתחלה בכל היכולת. דעת רבינו דשויון הכפולות הוא רק לכתחלה, וכ"כ באות נו"ן.

ב)  שמא יתדמה לסמ"ך לתינוק שאינו חכם ולא טפש. עיין באות זיי"ן דקדוק לשון "יתדמה", ונלע"ד שפירושו כאן, שצריך זהירות יתירה בדבר כי בקל עלול המ"ם סתומה להתדמות לסמ"ך – אם לא ישמור היטב ריבוע כללות גופה (ולא מספיק ריבוע הפינות לבדן). והוא עיקר גדול בצורת המ"ם סתומה, אע"פ שלא נתבאר דבר זה בפירוש בשו"ע.

ועיין באות כ"ף פשוטה דקדוק לשון "שאינו חכם ולא טפש", ופירושו כאן כעין המבואר שם, שאין למנוע לשאול תינוק - אם האות הזו בשאלה [מ"ם סתומה או סמ"ך] בסוף התיבה או באמצעה, שמחמת כן יכיר התינוק שא"א להיות מ"ם סתומה באמצע התיבה, כי מדובר בתינוק שאינו יודע לקרוא התיבה כולה. [למעשה צריך זהירות בדבר, וראוי להחמיר לכסות שאר התיבה].

ג)  שמא יתדמה לסמ"ך. מלשון רבינו ברור שמ"ם סתומה עגולה למטה אינה נפסלת בכך, ואפילו עגולה למעלה ולמטה, אלא דינה תלוי בקריאת התינוק, אם יקראנה מ"ם סתומה או סמ"ך. כי החילוק ביניהם בצורת הגוף – המ"ם מרובעת והסמ"ך עגולה – עיקר גדול בהבחנה שביניהם.

ד)  כי האותיות צריכים להיות נכרות מיד כשרואין אותן בראיה קלה, ולא עד שיסתכל בהן קצת. זה מגדר "כתיבה תמה" [לכתחילה כמבואר לעיל בשו"ע סעיף א], כמבואר ברמב"ם הל' תפלין סוף פרק א "לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה היו''ד לוא''ו ולא וא''ו ליו''ד ולא כ''ף לבי''ת ולא בי''ת לכ''ף ולא דל''ת לרי''ש ולא רי''ש לדל''ת וכן כל כיוצא בזה, עד שירוץ כל הקורא בהן".

ה)  אבל למעלה יש שעושין שם (את שתיהן) עגולות לכתחילה, כדי שתהיה תמונת המ"ם פתוחה ככ"ף כפופה ווי"ו .. ויש שעושין אותה (הפתוחה) שם מרובעת, ונמצא תמונת המ"ם פתוחה היא בי"ת ווי"ו, והעיקר כסברא הראשונה.

רבינו פתח ששתיהן שוין בכל היכולת ו[משמעות דבריו ד]תמונת גוף שתיהן כ"ף, ולבסוף מסיק שיש שעושין אותה – את הפתוחה – כבי"ת. למה סיים רק על הפתוחה, והרי דעה האחרונה סוברת שכל שכן שיש לעשות הסתומה מרובעת בזויות למעלה ולמטה כבי"ת?

אלא שרבינו לא רצה להכריע בנוגע למ"ם סתומה כנגד סברא האחרונה, ולכן מה שכתב "והעיקר כסברא הראשונה" מתייחס רק לענין הפתוחה לבד. (וכן הוא בכתב המיוחס שאין תמונת שתיהן שוין, אלא הפתוחה ככ"ף והסתומה כבי"ת).

כתב המיוחס:

א)  בכתב המיוחס אין תמונת הממי"ן שוין ממש, אלא תמונת גוף המ"ם פתוחה ככ"ף והמ"ם סתומה מרובעת עם זויות בצד ימין כבי"ת. וחילוק זה מבואר בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' יח אות ו) "תמונת הממי"ן בסת"מ שלנו המ"ם פתוחה עגולה למעלה לצד ימין והמ"ם סתומה מרובעת בזויות מכל צדדיה .. אין מדקדקין לעשותן שוין ממש".

הרי לנו עדות על תמונת סת"מ שלנו [כתב המיוחס], והפרטים הנזכרים בצ"צ, נראים בבירור גם מתמונת הכתב המיוחס. ועוד יש לדקדק מלשונו, שזה תמונת הכתב בסת"מ – כלומר, בספר תורה, תפילין ומזוזות (ולא רק בתפלין. אע"פ שעיקר כתב המיוחס תוקן ע"י אדמו"ר הזקן - ע"פ הוראת כ"ק הרב המגיד - בתפלין).

ב)  תמונת הפתוחה כעין כ"ף ווי"ו. הכ"ף שבה דומה לאות כ"ף, [אלא (בדרך כלל) שהגב אינו חלק בעיגול ממש כמו הכ"ף כפופה], ולמטה יש בה זוית כהה כעין שבכ"ף. החרטום תמונתו וי"ו, אבל ניכר שנקודת ראש החרטום נעשה במשיכה לבדו, והוא נטוי באלכסון מעט כלפי מעלה, ותמונתו כיו"ד. ויורד ממנו ביושר קו החרטום עד תחתית המושב, ועודפת למטה מהמושב מעט (לקיים הוראת ר"י החסיד המובא בב"י, שיש בתמונת המ"ם חרטום התרנגול שעובר על שפתו, עיין שם), ובסיומה מסתיימת בנקודה קטנה.

ג)  תמונת הסתומה כבי"ת, ויש בה זוית עם עוקץ חד למעלה מימין, ולמטה ריבוע עם עקב ממש כהבי"ת (אלא שהיא קצת יותר צרה מזו של הבי"ת עצמה). קו הסתימה הוא בחלל של המ"ם (ולכן אין לקרותו כל כך וי"ו סותמתה, כמו בב"י ובשו"ע) והגג אינו עובר חוץ לסתימה כשיעור עובי קולמוס, אלא משהו כקבלת הרוקח (המובא בברוך שאמר וב"י).

שו"ע אדמו"ר סימן לו, אות ך

אות ך
פשוטה צ"ל גגה קצר שלא תדמה לרי"ש ולכן לא ימשוך אותה בסוף השיטה ואע"פ שכל האותיות אין למשכן מכל מקום בדיעבד כשרות אבל זו פסולה אם תינוק שאינו חכם ולא טפש אינו קוראה כהלכתה. ולכתחלה צריך להיות כל הפשוטות ארוכות כשיעור שאם נכפלו יהיו כפופות ומטעם זה לא יעשה לכ"ף פשוטה זויות למעלה אלא תהיה עגולה כמו רי"ש שאם כופפין אותה שתיעשה כף כפופה שאין חילוק ביניהם רק שזו כפופה וזו פשוטה ואם עשה לה זויות למעלה כמו דלי"ת פסולה ואין לה תיקון בתפילין ומזוזות שדינה כרי"ש שעשאה כמו דלי"ת שצריך לגרור את כולה כמו שנתבאר בסי' ל"ב:

פירוש:

כ"ף פשוטה צריך להיות גגה קצר (כלומר לא ימשכנה הרבה) שלא תדמה לרי"ש (גדולה), ולכן לא ימשוך אותה בסוף השיטה. ואע"פ שכל האותיות אין למשכן (לכתחלה), מכל מקום בדיעבד (הרבה מהן) כשרות (משום שלא נשתנה צורתן), אבל זו פסולה אם תינוק שאינו חכם ולא טפש אינו קוראה (כ"ף) כהלכתה.

ולכתחלה צריך להיות כל הפשוטות (רגלן) ארוכות (כל כך) כשיעור שאם נכפלו יהיו (נעשות אותיות ה)כפופות (שהן בת-זוגן). ומטעם זה (שכל הפשוטות צ"ל ראויות להיות נעשות הכפופות בת-זוגן) לא יעשה לכ"ף פשוטה זויות למעלה אלא תהיה עגולה כמו רי"ש, שאם כופפין אותה שתיעשה כ"ף כפופה, שאין חילוק ביניהם רק שזו כפופה וזו פשוטה. ואם עשה לה זויות למעלה כמו דלי"ת פסולה, ואין לה תיקון בתפילין ומזוזות (אם כתב הלאה, משום שיצטרך למחוק הכ"ף ולחזור ולכתבה, ונמצא כותב שלא כסדרן) שדינה כרי"ש שעשאה כמו דלי"ת, שצריך לגרור את כולה כמו שנתבאר בסי' ל"ב (סעיפים כג, כה, משום שכולה נעשית במשיכה אחת, ונכתבה כולה בפיסול):

חידושים:

א)  צריך להיות גגה קצר שלא תדמה לרי"ש. ואע"פ שרגלה יורדת מהשיטה, לא מהני להיות היכר שזו שהיא אות ארוכה וממילא אינה רי"ש, אלא כל שנראית יותר צורתה הכללית רי"ש גדולה מכ"ף פשוטה, תיפסל. שמע מינה שאי אפשר להכשיר אות מחמת היכר ארכה לבד כנגד היכר צורתה הכללית. וכן להיפך, יו"ד הדומה ממש לחי"ת קטנה, אין להכשירה משום שהיא קטנה ובודאי אינה חי"ת, אלא אם ציור גופה נראית יותר חי"ת מיו"ד תיפסל. וכל כיוצא בזה.

ב)  ואע"פ שכל האותיות אין למשכן, מכל מקום בדיעבד כשרות, אבל זו פסולה אם תינוק שאינו חכם ולא טפש אינו קוראה כהלכתה. צ"ע האריכות, דהרי אין הכ"ף יוצאת מן הכלל, דגם בשאר האותיות אם נשתנו צורתן מחמת המשיכה נפסלו. ואפשר שבא לבאר קולא, דאע"פ שהמשיכה שבסוף השיטה מוכחת עליה, הוא אמינא דלא יועיל כלל קריאת התינוק, דהתינוק מכירה מחמת שמשכה בסוף השיטה, או רק מחמת שיורדת מהשיטה, קמ"ל דאם התינוק מכירה כהלכתה כשרה, ולא איכפת לי שנעזר התינוק בסימן שמחוץ לצורתה [סוף השיטה, או ירידתה מהשיטה].

ואפשר זהו שהוסיף רבינו "אם תינוק שאינו חכם ולא טפש אינו קוראה" [וכן כתב באותיות וי"ו, מ"ם, ונו"ן פשוטה, עיין שם] – דבדרך כלל קיצר "אם תינוק לא יקראנה". אלא בא לרמז למה שכתב בסימן לב סעיף כ, דתינוק חכם מבין מהענין ולכן אין לשאלו, אבל תינוק שאינו חכם אינו מבין מהענין רק מהבטה בהאות עצמה, ומכאן אתה למד שאין צריך לכסות מלפניו שאר התיבה. ועל כן גם במקרה דנן אין צריך לכסות לפני התינוק, ולא איכפת לן מה שמסתייע ממה שיורדת מהשיטה כדי לקראה כהלכתה.

עוד אפשר לפרש לשון רבינו: לא ימשוך אותה בסוף השיטה. ואע"פ שכל האותיות אין למשכן (לכתחלה), מכל מקום בדיעבד כשרות (ולכן כאשר יש צורך מותר למשכן מעט כמבואר בסימן לה), אבל זו (שתהא) פסולה אם תינוק .. אינו קוראה כהלכתה (על כן אין למשכה כלל, אפילו לא מעט).

ג)  צריך להיות כל הפשוטות ארוכות כשיעור כו'. נראה ש"כל" בא לרבות פ"א פשוטה, שיש קצת סברא שאינה ראויה להיעשות הכפופה (עיין באות פ"א פשוטה).

ד)  ומטעם זה לא יעשה לכ"ף פשוטה זויות למעלה אלא תהיה עגולה כמו רי"ש, שאם כופפין אותה שתיעשה כ"ף כפופה, שאין חילוק ביניהם רק שזו כפופה וזו פשוטה. ואם עשה לה זויות למעלה כמו דלי"ת פסולה.

לשון רבינו כאן קשה, דפתח בנתינת טעם כי הפשוטה צ"ל ראויה להיעשות הכפופה, ולכן צ"ל עגולה למעלה, אבל טעם זה אינו אלא לכתחלה כפי שהקדים בנוגע לשיעור אורך הרגל. ולבסוף מסיים דאם עשה לכ"ף פשוטה זוית כדלי"ת פסולה. וקשה תרתי, א) סתירה לכאורה בדברים, ב) אם טעם הרישא אינו אלא לכתחלה בלבד, למה לא מספיק הפסק בסיפא לפסול, ומה הרווחנו מטעם נוסף זה (שתהא ראויה להיעשות הכפופה) שאינו אלא לכתחלה?

ויש מפרשים בדקדוק לשון רבינו, שלא יעשה לפשוטה זוית מרובעת למעלה שהרי צריכה להיות ראויה להיעשות כפופה, והכפופה צ"ל לכתחילה עגולה למעלה. אמנם טעם זה אינו אלא לכתחילה, ועוד שהרי בשתיהם [הכפופה והפשוטה] זוית למעלה [לבדה] אינו פוסל, ולכן עדיין היא ראויה להיעשות כ"ף כפופה עם זוית למעלה, שהיא כשרה.

אבל אם עשה לה זוית למעלה כדלי"ת, פירוש זוית חד הבולט החוצה מעבר לירך, בזה נפסל הכ"ף לגמרי.

אלא שגם ביאור זה בלשון רבינו קשה, והעיקר כי לא נתבאר כלל מה הטעם לפסול בזוית כדלי"ת יוצא, יותר מבזוית מרובעת סתם. ורבינו הצמח צדק (שו"ת או"ח סי' יח) פסק דאין חילוק ביניהם, ובשתיהם פוסל רבינו. אלא שעדיין תמוה מה הטעם שרבינו פוסל כ"ף פשוטה עם זוית (לבד הסתירה והקושי הנ"ל).

ואפשר לבאר לשונו כך: ולכתחלה צריך להיות כל הפשוטות ארוכות כשיעור שאם נכפלו יהיו כפופות (ודבר זה שתהא ארוכה כ"כ שתהא ראויה להיעשות הכפופה בכל האותיות, וכן בכ"ף פשוטה אינו אלא לכתחילה). ומטעם זה (שכל הפשוטות צ"ל ראויות להיעשות הכפופות) לא יעשה לכ"ף פשוטה זויות למעלה (אף לעיכובא כפי שיבאר) אלא תהיה עגולה כמו רי"ש, שאם כופפין אותה שתיעשה כ"ף כפופה, שאין חילוק ביניהם [כלומר: אין חילוק כלל בין הפשוטה והכפופה לענין זה ששתיהן חייבות להיות עגולות מעצם צורתן, שהרי שתיהן נקראות כ"ף, ומעצם צורת הכ"ף להיות עגולה דוקא] רק שזו כפופה וזו פשוטה. ו(לכן) אם עשה לה זויות למעלה כמו דלי"ת פסולה (כי אין זו כ"ף כלל, ולא משום שהיא צריכה להיות ראויה לכתחלה להיעשות הכפופה).

במלים אחרות: לא בגלל שהפשוטה צ"ל ראויה להיעשות כפופה צריכה להיות עגולה, אלא מעצם צורתה העצמית צ"ל עגולה. ומשום ששתיהן אות אחת, לכן לכתחילה צ"ל ראויה להיעשות הכפופה. ועדיין דוחק בלשון.

כתב המיוחס:

בצורת הכ"ף פשוטה נראה שאין שום חידוש בכתב המיוחס.

שו"ע אדמו"ר סימן לו, אות ו

אות ו
צ"ל ראשה קצר שלא תדמה לרי"ש ורגלה ארוכה שלא תדמה ליו"ד ותפסל על ידי קריאת התינוק וטוב שתהיה עגולה לצד ימין בראשה שלא תדמה לזיי"ן ואע"פ שראש הזיי"ן עובר מב' צדדין מ"מ יש לחוש שמא תינוק שאינו חכם ולא טפש יקראנה זיי"ן ותפסל. ועל פי הסוד צ"ל רגלה פשוטה בשוה ועביה מתמעט והולך מעט מעט עד שתהא חדה למטה. ועל פי קבלת האר"י ז"ל צריך להיות עוקץ קטן מצד שמאל בראש כל הווי"ן שבתפילין ולא בספר תורה:

פירוש:

צ"ל ראשה קצר שלא תדמה לרי"ש, ורגלה ארוכה שלא תדמה ליו"ד, ותפסל (באחד משינויים הללו) על ידי קריאת התינוק. וטוב שתהיה עגולה לצד ימין בראשה שלא תדמה (כלל) לזיי"ן, ואע"פ שראש הזיי"ן עובר מב' צדדין (ולכן אין כמעט חשש שתינוק יטעה בוי"ו שראשה מרובע לבד - להכירו כזיי"ן), מ"מ יש לחוש שמא תינוק שאינו חכם ולא טפש יקראנה (באיזה מקרה) זיי"ן ותפסל.

ועל פי הסוד (שכתבו הראשונים) צ"ל רגלה פשוטה בשוה ועביה מתמעט והולך מעט מעט (ולא שיהא קו הירך נשבר באמצע [ואין הכוונה שבור ממש ונפסק, אלא שהקו אינו המשך אחד רציף], אלא ירכה יורדת מראשה עד למטה בשוה, כך שכל האות היא משיכה אחת של הקולמוס) עד שתהא חדה למטה. ועל פי קבלת האר"י ז"ל צריך להיות עוקץ קטן מצד שמאל בראש כל הווי"ן שבתפילין ולא (כל הווי"ן) בספר תורה (כלומר, ווי"ן של חול אין בהם עוקץ כי ראשיהן צריכים להיות כפופין כאונקליות מעט כלפי מטה [כמבואר בב"י בשם המנהיג]. אבל הוי"ו בשם הוי' יש לכתבו עם קוץ על ראשו גם בס"ת):

חידושים:

א)  וטוב שתהיה עגולה לצד ימין בראשה שלא תדמה לזיי"ן ואע"פ שראש הזיי"ן עובר מב' צדדין מ"מ יש לחוש שמא תינוק שאינו חכם ולא טפש יקראנה זיי"ן ותפסל.

אע"פ שאם ראשה מרובעת מצד ימין היא כשרה בדיעבד, אין זה צורתה לכתחלה. ולכן אם תינוק טעה לקראה זיי"ן היא פסולה. מכאן למדנו, דאע"פ שידענו שהאות כשרה מ"מ אם נשתנתה מעט צורתה ותינוק לא קראה, אלא טעה בה לקרותה אות אחרת הרי זה פסול, כי הכתב צריך להיות קרי לתינוק. (ואין להקשות מהמבואר בחי"ת דרבינו תם שתינוק לא מכירה, דהתם היא כצורתה ע"פ ההלכה, משא"כ [כאן] אם יש שינוי מעט אע"פ שאין שינוי זה פסול מוכרח, מ"מ אם תינוק טועה בה פסולה).

ב)  מ"מ יש לחוש שמא תינוק שאינו חכם ולא טפש יקראנה זיי"ן ותפסל. בכל מקום כתב רבינו שתיפסל כשלא יקראנה התינוק, ואילו כאן מבאר מה הטעות שיטעה בה. ואפשר משום דהחשש רחוק, לא נחמיר לפסלה אלא אם ברור שהתינוק טועה בה לקרותה זיי"ן, אך אם מגמגם ואינו יכול לקרותה בבירור, אלא מסתפק בין וי"ו לזיי"ן, אע"פ שבכל מקום יש לפסול כל שאין התינוק קוראה, שמא כאן אפשר להקל.

כתב המיוחס:

א)  פני הוי"ו אינן ישרות, אלא פתיחת הראש בעיגול קעור פנימה, כשלצד מעלה עוקץ קטן והראש שם צר מעט, ולמטה בסוף העיגול בולטת שמאלה [כעין קוץ] יותר. כך שהראש רחב קצת יותר למטה מלמעלה.

בכתב זה כל האותיות פתיחתן כך, שיש בהן עוקץ מעט למעלה ובעיגול קעור פנימה מעט. אבל בוי"ו העיגול קצת יותר חד, כך שצד התחתון בולטת החוצה, ונראה כאילו פני הוי"ו פונים מעט כלפי מעלה.

ב)  ארוכה מעט משאר הכתב בשיטה, ויורדת חוד הירך משהו מהשיטה. [יש לדקדק לא להוריד הרבה, שלא תתקרב לדמיון לנו"ן פשוטה]. 

שו"ע אדמו"ר סימן לו, אות ד

אות ד
צריך שיהא גגה ארוך ורגלה קצרה שאם תהא רגלה ארוכה מגגה תדמה לכ"ף פשוטה ותפסל כשלא יקראנה התינוק ד' ולכתחלה צריך שתהא הרגל פשוטה בשיפוע קצת לצד ימין ושיהא לה תג קטן בראש גגה מצד שמאל וצריך ליזהר בתג שלאחוריה לרבעה שלא תהא נראית כרי"ש ותפסל על ידי קריאת התינוק. ויש מי שקבלה בידו שאינו די שיהא לה זויות חדה מלאחוריה אלא לכתחילה יהא לה שם עקב טוב כי תמונתה כמו ב' ווי"ן סגורים והעקב הוא נגד ראש הוי"ו א' ויעשה ג"כ עוקץ קטן לצד ימין בולט על פניה למעלה ועוקץ זה הוא כנגד ראש הוי"ו הב':

פירוש:

צריך שיהא גגה ארוך (כלומר רחבה ולא יקצרנה שלא תאבד צורת הד') ורגלה קצרה, שאם תהא רגלה ארוכה מגגה תדמה לכ"ף פשוטה, ותפסל כשלא יקראנה התינוק ד'. ולכתחלה צריך שתהא הרגל פשוטה בשיפוע קצת לצד ימין, ושיהא לה תג קטן בראש גגה מצד שמאל. וצריך ליזהר בתג שלאחוריה (הוא הזוית החדה שמבאר בהמשך, שמבדיל בין הדלי"ת לרי"ש, וצריך ליזהר שסיום הגג תהא מרובעת בזוית חדה) לרבעה שלא תהא נראית כרי"ש, ותפסל על ידי קריאת התינוק.

ויש מי שקבלה בידו (זוהי קבלת האלפא ביתא שבב"י) שאינו די שיהא לה זויות חדה מלאחוריה, אלא לכתחילה יהא לה שם עקב טוב (עקב פירושו שהגג עובר לגמרי על הירך ובולט לצד ימין) כי תמונתה (של האות דלי"ת) כמו ב' ווי"ן סגורים (כלומר סגורים וחבוקים זה בזה) והעקב הוא נגד ראש הוי"ו א' (הוי"ו הא' הוא הירך, ובליטת גג העקב ימינה הוא ראשו של הוי"ו, שהוא פונה לאחור לצד הגימ"ל) ויעשה ג"כ עוקץ קטן לצד ימין בולט על פניה (כלומר על סיום הגג מצד ימין) למעלה ועוקץ זה הוא כנגד ראש הוי"ו הב' (הוי"ו הב' הוא הגג וראש הוי"ו הוא העוקץ הנ"ל. נמצא שב' הווי"ן פונים אחור באחור, זה עומד ופניו לאחור, וזה שוכב ופניו כלפי מעלה, ובעקב שהוא הראש המשותף לשניהם הם סגורים זה בזה):

חידושים:

א)  רבינו מדקדק כאן שתי פרטים בצורת הד', א) גגה ארוך ורגלה קצרה .. שמא תדמה לכ"ף פשוטה, ותפסל כשלא יקראנה התינוק ד', ב) צריך ליזהר בתג שלאחוריה לרבעה שלא תהא נראית כרי"ש, ותפסל על ידי קריאת התינוק.

בחשש הראשון מדגיש "כשלא יקראנה התינוק דלי"ת", ואילו בחשש השני סתם שתפסל ע"י קריאת התינוק. והטעם, כי בחשש הראשון הדלי"ת יותר מוחזקת בצורת האות, ורק אם התינוק לא יצליח לקרותה דלי"ת תיפסל. משא"כ בחשש השני, שזהו עיקר ההבדל בין דלי"ת לרי"ש, אין האות בחזקתה כלל. ולכן יש להחמיר הרבה יותר בחשש השני אם נסתפק בדבר, מהחשש הראשון.

ומכאן למדנו [דבר שנתחבטו בו האחרונים] שיש לשאול תינוק על כל ספק בצורת האות, גם כאשר הספק רחוק לנו, שמא תדמה לכ"ף פשוטה אעפ"כ היות שאפשר שתינוק יטעה בה יש לשאול אותו, ולא רק בספק קרוב השקול לעינים. (אמנם אין ללמוד מכאן שדעת רבינו שמהני שאלת תינוק וקריאתו, גם כאשר הספק נוטה להחמיר יותר מלהקל. ומ"מ אמת שכן דעת רבינו גם בזה, דכל שיש עדיין ספק בצורת האות יש לילך אחר קריאת התינוק, בין להקל בין להחמיר, כדמוכח מדבריו במקומות אחרים).

כתב המיוחס:

א)  בכתב המיוחס אין בה העוקץ שמצד ימין על פניה המבואר בשו"ע על פי "ויש מי שקבלה בידו", ונתבאר באות גימ"ל שלשון זה בא למעט חשיבות דעה זו. וכנראה יש קבלה אחרת בצורת הדלי"ת, ולכן אין עושין עוקץ זה (המבואר בא"ב שבב"י).

ב)  הגג עובר על הירך ויש בו עקב טוב כמבואר בשו"ע, אך אינו מדקדק שיהא בעל זוית חדה בסיום העקב, אלא קצה הגג עגול מעט.

תינוק טועה

מגיה שאל תינוק על נו"ן זה והתינוק קראה זיי"ן, ומסתבר שתינוק זה קורא לכל הנוני"ן זיי"ן. אין להתפעל מקריאת תינוק טועה, מכיון שנראה ברור שזו נו"ן פשוטה.

דלי"ת עם קוץ קטן בסוף רגלו

לדלי"ת המסומנת יש כמין קוץ בסוף רגלו, המאריך מעט את שיעור רגלו.

לכאורה ע"פ הדין דלי"ת שהאריך רגלה עלולה להדמות לכ"ף פשוטה לתינוק, וא"כ יש לשאול תינוק עליה. אמנם אם ברור [וכך פשוט לי במקרה דנן] שהתינוק יקראנו דלי"ת ולא כ"ף, יש להכשיר בפשיטות. וטוב למחוק את הקוץ הזה.

שאלת תינוק באות בי"ת הדומה מעט לכ"ף

לפני שבוע שאל הרב עזרא על אות בי"ת שהיא מרובעת למטה אך בלי עקב: "האמת שלא שייך כ"כ לשאול תינוק כי בחדר מלמדים שהשנוי העיקרי בבי"ת לעומת כ"ף הוא העקב. ואולי משום כך יהיה דין הב' כדין ח' שלא מתיחסים לתינוק מאחר שלא הורגל בח' כזה, ובמיוחד שרוב הפוסקים מכשירים [בבי"ת עם זוית]. האם למעשה אפשר לתקן בי"ת כזה בלי לשאול תינוק"?

בי"ת בלי עקב

נראה לענ"ד שיש להחמיר בבי"ת מרובעת לגמרי בלי עקב כלל, משתי טעמים.

א.  אמנם נראה דעת הרבה אחרונים דבי"ת מרובעת בזויות למעלה ולמטה ואינה עגולה כלל כשרה, וכן כתב מפורש במשנה ברורה בשם חתם סופר (יו"ד סי' רסה) דמכשיר בי"ת בלי עקב. מ"מ נראה בדעת שו"ע רבינו דהעקב מעכב בבי"ת.

וזה לשון רבינו "בי"ת .. צריך ליזהר בתג שלאחריה לרבעה שלא תהא נראית ככ"ף". ואמנם כבר התחבטו בכוונת לשונו, ונראה עיקר הפירוש שיש להקפיד בתג שלאחריה [לא אמר 'זוית' אלא 'תג' – זוית היא ריבוע לבד, ותג הוא תוספת על האות] כלומר העקב נקרא תג, ולא סגי בזוית המרבע האות לבד. אלא צריכה הבי"ת גם בליטה כלשהו החוצה מהריבוע הנקרא תג. (ומה שכתב "לרבעה" דהיינו שישמר ריבוע האות גם אחר העקב והתג, ולא תהא עקב עגול מאוד). וכ"כ בס' משנת הסופר בדעת רבינו, וגם ע"פ המקדש מעט.

ומה שכתב רבינו אח"כ שצריך להיות לה עקב עב וטוב מפני הסוד. היינו עקב עב וטוב, אך עקב [כלו' תג – תוספת] כלשהו, הוא מהדין בצורת הבי"ת.

דו"ק לשון רבינו באות כ"ף "אבל אם עשה [זויות] למעלה ולמטה הרי זו דומה לבי"ת ופסולה". זויות למעלה ולמטה דומה לבי"ת, אך אינה בי"ת ממש!! כי הבי"ת ממש יש לה עקב.

ב.  גם לשיטת הפוסקים דבי"ת המרובעת בזויות למעלה ולמטה היא בי"ת כשרה, נראה לי דאם תינוק רגיל אינו קוראה אינה כתיבה תמה [לכל הפחות לשיטת הרמב"ם סוף פרק א בהל' תפלין, דכל אות שאין התינוק קוראה וכו' כלומר אינה כתיבה תמה].

ולכן בי"ת מרובעת בזויות לבד, שהרבה תינוקות קוראים לה כ"ף, אזי אע"פ שמבחינה הלכתית הבי"ת מושלמת בזויותיה, מ"מ היות שהתינוקות הורגלו בבי"ת עם עקב דוקא, כבר אינה כתיבה תמה.

הנקודה השניה כנראה שהיא שנויה במחלוקת הפוסקים הראשונים, כי נראה לי שיש מחלוקת עצומה בין הרמב"ם ופוסקים אשכנזים בהגדרות צורת האות וכתיבה תמה.

ג.  הנפקא מינה בין שתי הנקודות הנ"ל. לפי הנקודה השניה, היות שתינוק אינו מכירה היא פסולה כי אין לה צורת אות, וממילא תיקונה בתפלין ומזוזה הוי שלא כסדרן. משא"כ לנקודה הראשונה אע"פ שלדעת רבינו בי"ת שחסר בה לגמרי תג העקב אינה כשרה, מ"מ אם תינוק קוראה בי"ת מותר לתקנה גם בתפלין ומזוזה, מדין כתיבה מועטת המבואר בשו"ע רבינו סי' לב סעיף ל (כדין פירוד יוד"י האל"ף ושי"ן וכו' וחסרון קוץ רבינו תם ביו"ד, שמותר לתקנם גם שלא כסדרן).

ד.  ומעתה לשאלת הרב עזרא, לדעת המשנה ברורה שהיא כשרה בלי תיקון בריבוע לבד, יש מקום לומר דלא צריך היכר תינוק. ונשאר רק שיש להסתפק האם מה שטועה בה תינוק [ככ"ף] מעכב.

אמנם לסוברים שתמונתה הנכון עם עקב אפילו לעיכובא כנ"ל, (ואפשר אף לסברת המשנה ברורה הנ"ל, מכל מקום מודה דלכתחלה צריך עקב ותג בולט כלשהו מהזוית) פשיטא שחשיב עכ"פ שינוי במקצת מצורתה (ולא הכשיר אלא אם כן תינוק מכירה כבי"ת).

וכמבואר בבית יוסף וכל האחרונים באות וי"ו שאע"פ שעשה ראשה מרובע אינה פוסלת, מ"מ טוב שלא לעשות כן שמא תידמה לתינוק כזיי"ן ותיפסל, עיין שם. חזינן, דשינוי מעט אע"פ שאינו פוסל מצד עצמו, אם תינוק יטעה בה מחמת שינוי זה יפסול האות.

לכן נראה ברור, היות שלא נוכל לומר למעשה - דבי"ת מרובעת לבד בלי שום בליטה ניכרת כעקב, זוהי תמונה כשרה בפשטות, עכ"פ אם תינוק טועה בה וקוראה כ"ף אזי היא פסולה, משום דאינה כתיבה תמה.

ואין לדמות זה לחי"ת דחטוטרת המבואר בראשונים שתינוק אינו מכירה, דהתם מפורש בראשונים דאף חי"ת כשרה ממש טועה בה, ממילא אינו מכיר אות חי"ת [של סת"ם] כלל, משא"כ בי"ת שלימה עם עקב כל תינוק מכירה, וכן מכיר היטב ההבדל בינה לכ"ף. ממילא קרוב לומר שזה שתינוק טועה בבי"ת כזו [מחמת שינוי מעט בצורתה הנכונה] דינה כוי"ו עם ראש מרובע הנ"ל, דנפסל.