הרב דוד לייב גרינפלד שליט"א - שי"ן עם מושב עגול

הרב דוד לייב גרינפלד - חשש חטוטרות דקים באות חי"ת

הרב דוד יהודה לייב גרינפעלד

יו"ר ומייסד ועד משמרת סת"ם ארה"ב

חשש חטוטרות דקים באות חי"ת

בשו"ע הרב כתב באות חי"ת וז"ל: "וקו החטוטרות שעל רגל הימין יהיה עב ושעל רגל השמאל יהיה דק" עכ"ל. דבריו אלו הועתקו בספר קסת הסופר (סימן ה' אות ח).

והנה חוץ מהענין שעפ"י סוד הגברת סטרא דימינא על סטרא דשמאלא, יש בזה גם ענין הלכתי מובהק. כי לצערנו הרב, סופרים רבים עושים את החטוטרות דקים כחוט השערה, ע"י "חוד הקולמוס", ולפעמים דקותם כמעט כמו "קורי עכביש" שעל זה הזהיר רבינו המהרי"ק בתשובותיו החדשות, וזה לשונו: "אמנם אודיעך כי הפרשיות אשר שלחת אלי, לא ישרו בעיני מפני חטוטרת החיתי"ן אשר עשית דקה מן הדקה כמלא נימא, ופשיטא דלשנויי דקאמר דחטריה לגגיה דחי"ת לא משמע שבא למעט האות כלל וכו', מ"מ פשיטא שאותה חטוטרת לכל הפחות צריך לעשותה כפי עובי שאר אותיות, ולא לעשותה כעין קורי עכביש כאשר עשית, עכ"ל.

ואפילו אם חטוטרות החית"ין של סופרי זמנינו אינם דקים כקורי עכביש ממש, מ"מ עדיין צ"ע, הואיל וסוף סוף הם נכתבים ע"י "חוד הקולמוס", וכדיתבאר חסרונו בהלכה.

דהנה הורה הגאון "בני יונה" (בהל' ס"ת סי' ער"ה סעיף ו) וז"ל "יזהרו הסופרים שעושין האותיות המשונות שלא ישנו האות מצורתו עי"ז רק יעשו תגין העקומים ההם בחוד הקולמוס שיהו דקים כחוט השערה", עכ"ל. והובא להלכה בקסה"ס ט"ז-ד, ובמלאכת שמים כלל י"ג ס"ג.

ולדוגמא שינוי צורה כזו חזינן בשו"ת חת"ס (סימן רס"ה) בציור אות וי"ו לפופה השניה, שכתב בשלהי תשובתו (ד"ה אך) תמונת הוי"ו השניה שהיא ממש כמו פ' פשוטה", והבן.

משא"כ אם הסופר כותב את האותיות הלפופות בדקות - ע"י חוד הקולמוס, לא נשתנה האות מצורתה.

ב.  ו"ידיעת ההפכים אחת", דמכלל לאו אתה שומע הן, שאם חטוטרות החי"ת הם דקים כמו הלפופות, איך ישתנו ויתקיימו שתי הזייני"ן מצורתן ויתהפכו לאות חי"ת? הלא עפ"י פסק הגאון בני יונה עדיין הם נשארים שתי זייני"ן מחמת נגיעתם זה לזה בדקות ע"י חוד הקולמוס.

אשר על כן, סופרים המקפידים לקיים את ההלכה הנזכרת בשוע"ה ובקסה"ס וז"ל: "וקו החטוטרת שעל רגל הימין יהיה עב" הרי בעובי זה ינצלו מחשש פסול הנ"ל. ואף שהמקדש מעט (ס"ק ה) כתב דטעם עוביו הוא עפ"י הסוד, אין זו סתירה, כי סוף סוף היא מסייעת להכיר את צורתה לחי"ת גם עפ"י הנגלה.

ג.  ואכן כן בקודש חזינו בכתבי סופרים הקודמים וכ"ש מגדולי הסופרים המפורסמים, אותיות חי"ת לא נראו חטוטרות דקים כמצויים בימינו.

אך לצערינו ראינו זאת בכתבי הלבלרים הפסולים מערי ליט"א מסלונים, מיר, ז'טל ועוד, שהעיד עליהם הגאון מנובהרדוק (בספרו ערוך השלחן יו"ד הל' ס"ת סימן רפ"א סעיף ט' וז"ל) "שבעוה"ר האמונה נתרופפה, והסופרים רבו כארבה, ובעיר אחת ידענו לדאבון לבבינו למאות סופרים, ורובם אינם יראי שמים כלל, ומשם פשתה המספחת בכל ערי מדינתנו, מזלזלים במקח מאד ולוקחים ללמוד נערים ריקים שאין בהם לחלוחית יראת שמים... ובבירור שאינם מקדשים שמות ומעשיהם חול ולא קודש" ר"ל. וכאמור עוד בזה בספר 'אות חיים ושלום' (סימן ל"ט) להגה"ק בעל מנחת אלעזר זי"ע.

וב"ה אכשור דרא כי ב"ה נתוספים סופרים חשובים המקפידים כהלכה על כל קוץ ותג, ומהם יראו וכן יעשו, לזכות אחב"י בסת"ם כשרים מהודרים.

הרב דוד לייב גרינפלד - זוית של הדלי"ת

הרב דוד יהודה לייב גרינפעלד

יו"ר ומייסד ועד משמרת סת"ם ארה"ב

בירור צורת זוית חדה באות דלי"ת

"ולכתחלה אין די בזה לבד שיהיה לה זוית חדה מלאחוריה, אלא גם יהיה לה שם עקב טוב" (לשון המ"ב במשנת סופרים אות ד, ומקורו מהאלפא ביתא השלישי לרבינו יו"ט ליפמן מילהויזן, והובא בב"י ובשו"ע הרב, ובקסה"ס).
המושג "זוית חדה" דורש ביאור, כי רובא דעלמא למדו בפשטות, שקצה הפינה העליונה הוא חד (הנקרא שפיץ). ואע"פ דבכה"ג כל תינוקות שבעולם רואים לפניהם בתמונה זו אות רי"ש מרובעת, נדחקו הלומדים דכיון שהקרן-זוית למעלה הוא חד, הרי זו אות דלי"ת של כתב אשורית.
אך באמת קשה לפרש כן, דהרי כשם שהזהירה הברייתא (שבת דף קג:) שלא יעשה גמין צדין (שמזה למדו רבותינו הראשונים ג' דיני הרחקות שלא יטעו להחליף ביניהם), כך הזהירה הברייתא שלא יעשה דלתין רישין. ואיך יעלה על הדעת שלאות ד' אין שום דיני הרחקות שלא יטעו להחליף בינה ובין אות ר', עד כדי כך שכל ההבדל ביניהם תולה על בלימת "חודו של מחט" המונח בקרן הזוית, אתמהה.
מה עוד, שרבותינו הרא"ש (בהלק"ט הל' ס"ת או"ק יב) והמרדכי (סי' תתקנ"ג) שממנו קיבל רבינו יו"ט ליפמן (כמפורש בהקדמת ספרו אלפא ביתא), כתבו שניהם בסגנון אחד שלאות ד' יש "בליטה" לצד ימין שלא תהא נראית כמו רי"ש. ופשוט שדברי הרא"ש והמרדכי לאו מצד ה"קבלה" (לכתחלה) נאמרו, אלא (לעיכובא) מצד עצם צורת האות. וכן מפורש להדיא בשו"ת הריב"ש (סי' ק"כ) שאות דלי"ת "בחסרון יציאת הגג לאחור תדמה לרי"ש גמורה".

ב.  ולהבנת מהות הזוית חדה, יש להקדים דברי המשנת סופרים על ראש אות וי"ו "וטוב שתהיה עגולה". הנה לשון זה מורה שעיגול ראש הוי"ו אינו דין יסודי בהלכה לכתחילה, אלא דרך "עצה טובה" קמ"ל, ואינו נזכר בספרי הראשונים בעלי תיקון תפילין וברוך שאמר, ולא בכל מהדורות ה"אלפא ביתא", ואף לא בבית יוסף.
ברם מקורו נמצא בשו"ע הרב וז"ל "וטוב שתהיה עגולה לצד ימין בראשה שלא תדמה לזיי"ן", והעתיקו בס' קסת הסופר. אך הדברים צריכים ביאור, דממה נפשך אם יש לחשוש בוי"ו שראשה אינה עגולה שצורתה תדמה לזיי"ן, א"כ לא מתאים כלל לשון של עצ"ט, אלא לישנא דאזהרה מבעי ליה.
ונתעוררתי להשכיל על דבר אמת משאר לשונות בעניני זויות הנזכרים בשו"ע הרב, דחזינן בדבריו הבדל להלכה בין סוגי הזויות, כגון מה שכתב הרב בשלחנו באות כ"ף פשוטה וז"ל, "ולכתחלה צריך להיות כל הפשוטות ארוכות כשיעור שאם נכפלו יהיו כפופות, ומטעם זה לא יעשה לכ"ף פשוטה זוית למעלה" - דהיינו לכתחלה - "ואם עשה לה זויות למעלה כמו דלי"ת פסולה".
ולכאורה נראין דבריו כסתירה מיניה וביה, וכדהקשה בשו"ת צמח צדק (או"ח סי' י"ח או"ק ב) דדיו לבא מן הדין להיות כנדון (דכל הפשוטות צ"ל כהכפופות, דאין חילוק ביניהם רק שזו כפופה וזו פשוטה, כדכתב הב"י בשם הרא"ם), והרי בנדון כ"ף כפופה עצמה אם עשה לה זוית למעלה כשרה (לדעת הרב), א"כ כ"ש בכ"ף פשוטה דאם עשה לה זוית למעלה צריכה להיות כשרה.

ג.  ומהמשך תשובת הצ"צ שם נתעוררנו דלאו כל הזויות שוות, וז"ל "וכן מתבאר ממה שכתבו חכמי התכונה והמחקר בענין פירוש זויות, שיש ג' מיני זויות עין בס' תכונות השמים סי' ג' כו" עכ"ל.
ואמנם לא ראינו ב"תכונות השמים", אבל ראינו אותו ענין בספר "איל משולש" להגר"א ז"ל שכתב דישנם ג' מיני זויות: א) זוית ישרה – המחזקת 90 מעלות. ב) זוית רחבה – המחזקת יותר מ-90 מעלות. ג) זוית צרה – המחזקת פחות מ-90 מעלות.
ולאור הנ"ל, שוב אין שום סתירה בין הזוית של הכ"ף כפופה שהכשיר הרב (בזוית ישרה וכ"ש בזוית רחבה) ובין הזוית "של דלי"ת" שהחמיר הרב לפוסלה. כי ה"זוית חדה של דלי"ת" היא זוית צרה המחזקת פחות מ-90 מעלות, שעי"ז קצה הגג עובר לימין מעבר לרגלה.
ומעתה מובנים הדק היטב דברי רבינו האלפא ביתא וכל הפוסקים שלאחריו, שכתבו שמצד עצם צורת אות דלי"ת לא בעינן עקב ממש אלא די ב"זוית חדה", כי בזה שהזוית צרה ופחותה מ-90 מעלות, בהכרח שרגל הדלי"ת היורד מתחתית הגג, אינו יוצא מכנגד קצה העליון ממש, אלא לפנים (לשמאל) מנקודת קרן הזוית העליונה, שעי"ז נוצר "בליטה" אלכסונית של הגג, העובר לימין, מעבר לרגלה. משא"כ בזוית ישרה (של 90 מעלות) "לאו היינו שהגג עובר", כלשון הצמח צדק שם.
ומעתה מה "טוב" ומה נעים בהירות לשון שו"ע הרב שהעתיקו המ"ב במשנת סופרים על אות וי"ו ש"טוב" שתהיה עגולה, דהיינו שגם אילו לא תהא עגולה אלא יהיה לה זוית ישרה, וכ"ש זוית רחבה, עדיין צורת וי"ו עליה מבלי שום פקפוק.
והעצה הטובה דקמ"ל היא, דאם הסופר לא יקפיד לעשות עיגול למעלה בראש הוי"ו לצד ימין, אלא יעשנה בזוית, אזי כמעט לא ימלט דיתרמי ליה זוית חדה, שאז יעבור הראש לימין מעבר לרגל, ותיפסל.

ד.  ומעשה שהיה עם הסופר החשוב הותיק מו"ה ישראל חיים הס ז"ל, שהביא אלינו לפני כ"ה שנים שאלה על אות רי"ש שהיה לה זוית-רחבה למעלה בקצה גגה, והסופר הנ"ל נטה לפוסלה, ולא הוי ניחא לו שהכשרתיה בפשיטות, והחליט להציע השאלה לפני מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל הכ"מ. כאשר הרציתי דברי אלו לפני מרן הגאון הגדול בעל שבט הלוי זצ"ל וקלסיה מצד הסברא, אך שאל אותי אם יש בידי איזה הוכחה מגדולי פוסקי דורות הקודמים שהבינו כדברינו בביאור מהות זוית חדה, והשבתי שמלבד הצ"צ הנ"ל מצאתי הבנה זו בשו"ת "דרכי נועם" (אבי הגינת ורדים) באהע"ז סוסי' ג' וז"ל "לפי דגבי ריבוע דמ"ם סתומה אינו כריבוע דדלי"ת שיש לה זוית מרובע עד שהקו העליון יוצא מלאחריה". ואמר לי אז מרן זצ"ל, דמעתה ואילך כך תצא ההוראה מהיכלו, דאף אם קרן הזוית מחודד מאד כחודו של מחט, לא מהני להכשירה לדלי"ת כל עוד שאין הגג עובר לימין ע"י הזוית החדה.
ובס' משנת הסופר על קסה"ס להגרי"מ שטרן שליט"א הדפיס חלק מדברינו, וכנראה שבשוגג נשמטו הדברים בשם אומרם. ברם מה שסיים שם שאם עשה זוית פשוטה בדל"ת יש להראותו לתינוק, זאת כתב מדעתו, כי לענ"ד אין מועיל בזה הבחנת תינוק, דאנן סהדי דכל תינוקות שבעולם יכירו ויקראו לאות כזו רי"ש, כי את האות דלי"ת הם מכירים רק כשיש לה עקב עב, וממילא אין בקריאת התינוק שום הבחנה וגילוי מלתא כדי לברר את הספק.

תשובות הרב דוד לייב גרינפלד והרב משה שאול קליין שליט"א - אודות זיי"ן ארוכה היורדת מעט מהשיטה

בקשר למה שפירסמתי שבוע שעבר בענין זיי"ן ארוכה מעט פורום לנושאי סת"ם: שאלות על זיי"ן

כתב לי ידידי הרב דוד לייב גרינפלד שליט"א ראש ועד משמרת סת"ם, את הבא:

אחדשה"ט, ראיתי את שאלת הזיי"ן שרגלה ארוכה, ולענ"ד לא שייך להכשירה, כי היא מפסולי הברייתא המפורשת שלא יכתוב זייני"ן נוני"ן ומסתיימת "וכל אלו יגנזו", והרי זהו אחד מהפסולים הכי חמורים שהזכירם הרמב"ם והטור.  

מה עוד שכבר פסק הרמ"א בד"מ ס"ק ז' להכשיר בדיעבד נו"ן פשוטה שרגלה פחות מג' עו"ק, ומקורו מהמרדכי בהלק"ט. ומצאתי שהבחין בזה בעמח"ס "אמרי שפר" כלל ה' סוף אות ז' עיי"ש.

בס"ד, מה שפרסמנו לפני כמה שנים:

תשומת לב לבודקי סת"ם

על מכשלת זייני"ן שרגליהן ארוכים למטה משאר האותיות

שלא יכתוב זייני"ן נוני"ן - הזהירה הברייתא במסכת שבת (דף קג ע"ב) בין שאר אזהרות חז"ל שם המסתיימים "וכל אלו יגנזו", שאם האריך את רגל הזיי"ן יתכן  שאין לה תקנה אם כבר כתב להלן.

הנה רבותינו הראשונים למדונו כמה וכמה דיני "לכתחילה" ממשמעות דברי ברייתא זו, כגון שירך אות גימ"ל יהיה ארוך מרגלה השמאלי וכו', וכהנה בשאר האותיות כמבואר בברוך שאמר ובב"י.

ברם אזהרת הברייתא גופא על אורך רגלי ווי"ן יודי"ן, זייני"ן נוני"ן (פשוטין) אינם רק דינים של לכתחילה שעל הסופר להתרחק מספיקם, אלא הם לעיכובא כדסיימה הברייתא "וכל אלו יגנזו" אם עבר את הגבול שבין שתי האותיות עד שהיא דומה לאות אחרת.

וז"ל רבינו אברהם מזונשהיים תלמיד מהר"ם מרוטנבורג מבעלי התוספות על אות וי"ו "ויריכה ארוך שלא תדמה ליוד", ואילו באות זיי"ן כתב "והגוף יורד באמצע וקצר ולא ארוך". ובמנחת סולת (הערה 388) "שלא יצא חוץ לשיטה למטה... וכוונת רבינו נראה שיעשנו משהו קצר מסוף השיטה, דכיון שאי אפשר לצמצם לפעמים יאריך משהו יותר מהשיטה, ויהיה ספק אם דומה לנו"ן פשוטה".

והנה אף שמעיקר הדין אין הבדל בין הספיקות שבין ווי"ן יודי"ן לבין זייני"ן נוני"ן, שעליהם הורו חז"ל (מנחות כט ע"ב) "זיל אייתי ינוקא", כדפסק הטור (סימן ל"ו) "כל אות שיש בה ספק מייתינן ינוקא דלא חכים ולא טפש אם יכול לקרותה כשר", אך דא עקא שבמציאות דורנו התעורר קושי באות זיי"ן שרגלה אינה קצרה כנדרש, שאפילו אם היא כבר כשרה (בדיעבד) לנו"ן פשוטה, עכ"ז כל התינוקות שבעולם עדיין יקראוה זיי"ן.

והרי פשוט שהכשר הבחנת התינוק אינו מצד "הבל פיו", אלא מצד "גילוי מלתא"' כדהזכיר הב"י להדיא (בד"ה ומ"ש רבינו ובכל אות שיש בה ספק) בשם מהר"י קולון וז"ל, "ולכך מועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד, אבל היכא דפשיטא לן שאין האות בצורתה, מה מועיל בראיית התינוק ועינינו רואות שאין האות בצורתה".

ואנן סהדי שרוב תינוקות בעולם קוראים זיי"ן על אות נו"ן פשוטה שרגלה ג' עובי קולמוסין, שלכו"ע היא כשרה לכתחילה לנו"ן פשוטה, כמבואר להדיא באלפא ביתא המובא בב"י ובד"מ (סימן ל"ו ס"ק ד),  וכ"ש וק"ו שהתינוקות יקראוה לזי"ן כשרגלה יורד למטה משאר האותיות בפחות מעובי קולמוס, למרות שעפ"י הלכה היא עדיין עשויה להיות כשרה בדיעבד לנו"ן פשוטה, כמפורש להדיא בד"מ (שם ס"ק ז') כדהוכיח זאת ממשמעות המרדכי בביאור פירוש (ר"ת) [ר"ח] עי"ש.

וע"כ בספיקות של זייני"ן נוני"ן, בטרם שמראין לתינוק את האות המסופקת, יש לבוחנו אם בכלל מכיר אות נו"ן שרגלה כשיעור לכתחילה ג' עובי קולמוסין ולא יותר, כי אם יראו לתינוק נוני"ן הנהוגים שאורך רגליהם כד' וה' קולמוסים, בודאי יושפע התינוק לקרוא זיי"ן לאות המסופקת, וממילא אין כאן שום הבחנה להוציאה מן הספק (עי' מה שכתבנו בדיני הבחנת תינוק בביאורנו על משנת סופרים באות ב' (4ג) בשם שו"ת בית שלמה, והבן).

תשובת הגאון רבי משה שאול קליין שליט"א

"...בדבר ג' שאלות ששאל:

א. אם האריך זי"ן כמה שיעורה שנכנס לספק נו"ן פשוטה.

תשובה, הנה דבריו נכונים שמן הדין ג' קולמוסים דינה כנו"ן פשוטה, וע"כ ודאי שחצי קולמוס נכנס לגדר הספק, ואפשר דאף שליש קולמוס הוי ספק.

ומ"מ י"ל דאף שכתב מרן שליט"א דאין להתיר משום ששאר הנוני"ן ארוכים מאד, מ"מ בספקות נראה דמועיל להוציא מן הספק, דהרי אריכות האותיות בודאי תלוי בכל הכתב כמ"ש הפוסקים, וע"כ אף שאין מכריע באריכות לגמרי, מ"מ בספק קיל יותר [וקצת ראיה ממ"ש המהרש"ג ביו"ד שעשאה ארוכה כוי"ו וכפופה, שהכפיפות מציל, אף שעיקר ההבדל הוא האריכות, ואף שבזה אין אנו מקילין מ"מ בספיקות יו"ד או וי"ו נראה להקל ודו"ק]. ע"כ נראה דעד חצי קולמוס ולא עד בכלל יש להקל אם שאר הנוני"ן ארוכין ביותר, וביותר מזה עדיין צ"ע.

ב. לענין שאלת תינוק, לענ"ד אינו מועיל ש"ת בזה, ומ"ש הבית שלמה להראות לתינוק וללמדו האותיות, הדבר לכאורה נסתר ממ"ש הפוסקים לענין חי"ת שאין תינוק מכיר, וכ"כ בברוך שאמר לענין כ"ף פשוטה שתינוק אינו מכיר, ובפרט בזה שעיקר החילוק בין זי"ן לנו"ן הוא האריכות, ואם רגיל לארוך ביותר, אינו מסתבר שיועיל לימוד מעט לשנות מחשבתו.

ג. אם צריך לכסות האותיות הקודמין או אח"כ שלא יכיר מפני מה שהזי"ן באמצע או בסוף התיבה, לפי מה שכתבנו לעיל אינו נפקא מינה, ומ"מ נראה לכאורה דתליא בפלוגתא דרבוותא בדין שתי תיבות סמוכים אם אות מ"ם סתומה מועיל להפריד, או איפכא שאפילו אינו מועיל תינוק, עיין בני יונה סי' רע"ד ס"ד, ורע"א בגליון ועוד, ואפילו המקילין שם היינו משום דסו"ס ניכר שהם ב' תיבות, אבל שזה יועיל או יזיק להכרת האות עצמה נראה דלכו"ע מזיק, וע"כ צריך לשאול באופן שהתינוק לא יבחין שהזי"ן באמצע האות.

 זאת כתבתי בחפזי ואחתום בכל חותמי ברכות, משה שאול קליין