ריוח ג' יודי"ן בסת"ם

לפנינו צילום פרשת שמע מכתב מיוחס הנקרא 'כתב אדמו"ר הזקן' [אמנם הוא צילום מצילום ולכן אינו איכותי, ולא ניתן לדייק פרטים קטנטנים ממנו, אך דברים בולטים וברורים יש כאן שניתן ללמוד, בלי קשר לאיכות הצילום].

א.  הסופר מניח לכתחילה ריוח כשיעור ד' יודי"ן בין התיבות.

ב.  הסופר מניח ריוח הרבה אחר ובשעריך, מדדתי ויש בה כדי ד' פעמים 'אשר'. כלומר היה מקום לריוח סתומה וכן לכתוב 'והיה' שבפרשה הבאה בסוף השיטה, ולא חשש הסופר כלל לשיטת מהרש"ל דכה"ג מוכח שהיא פתוחה ולא סתומה.

ג.  בתיבה "ובכל" בסוף השיטה הוא משך את גג הלמ"ד אבל כמעט ולא הרחיב את המושב, ולא הקפיד שיתבטל צורת הכ"ף שבלמ"ד בגלל זה. וכן בתיבה "האלה" [הרחיב את המושב רק מעט] כנ"ל. שים לב לתיבה "על" בשורה האחרונה.

ד.  ניתן לראות ברור בה"א אחרונה של שם הוי' שהסופר אינו עושה שום פסיעה לבר, אלא הנקודה היא פשוטה כמו בכל ה"א רגילה.

וראיתי לבאר כאן למה אין נוהגים בליובאויטש אפילו לכתחילה לחשוש לסברת הפמ"ג [הובא במשנה ברורה סי' לב ס"ק קי] שראוי להזהר לכתחילה שלא להניח ריוח ג' יודי"ן בין תיבה לתיבה, כי היא שיעור פרשה לרבינו תם.

הנה דעת ר"ת בתוספות מנחות לב,א, רא"ש הל' ס"ת סימן י, וטור יורה דעה סי' רעה, דשיעור פרשה סתומה היא שהניח מקום פנוי כשיעור שראוי לכתוב ב' או ג' אותיות. אבל בשו"ע יורה דעה סי' רעה סתם המחבר כדעת הרמב"ם דשיעור פרשה בין סתומה בין פתוחה היא ט' אותיות. וכן נקטו להלכה כל האחרונים.

הנה פשוט שסברת ר"ת דפ' סתומה היא כשיעור ב' או ג' אותיות היינו אותיות גדולות כמו ביתי"ן, ולא קטנות כיודי"ן. אבל ב' או ג' יודי"ן אינו ריוח פרשה כלל.

 

ואפילו את"ל כסברת הפמ"ג, דאכן לר"ת זהו שיעור פרשה. יש צד אחר, לבאר דאין צריך לחשוש לסברא זו, דנלע"ד לדייק בלשון שו"ע רבינו סי' לב סעיף מז:

בין בס"ת בין בתפלין ומזוזות אין להניח חלק כלל וכו' ומכל מקום אם הניח לא פסל אם לא הניח כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה שהיא לכתחילה כג' תיבות אשר אשר אשר מאותו הכתב ובדיעבד כתשעה אותיות קטנות שהן יודי"ן של אותו הכתב ..

 

ויש כאן תמיה בכוונת רבינו.

א. למה רבינו היה צריך לבאר כאן מהו שיעור פרשה, הלוא כבר הקדים בסעיף לז לעיל ששיעור ריוח פרשה היא ט' אותיות, וכשם שלא הוצרך שם לבאר מהו שיעור הפרשה לכתחילה או בדיעבד, מה היה הצורך לבאר הדבר כאן?

 

ב. למה הקדים רבינו שיעורה לכתחילה כג' פעמים אשר, לפני שיעורה בדיעבד? הרי כאן לכאורה היינו נוקטים לחומרא דאם נשאר שיעור פרשה בדיעבד של ט' יודי"ן הרי היא פסולה משום ריוח פרשה שאינה במקומה? ולכאורה היה ראוי לרבינו כאן לקצר ולומר "אם לא הניח כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה שהיא [בדיעבד] כתשעה אותיות קטנות שהן יודי"ן של אותו הכתב" [וסגי בזה, ועכ"פ להקדים השיעור בדיעבד לפני השיעור דלכתחילה].

 

נלע"ד כוונת רבינו דמכיון ששיעור פרשה היא לכתחילה כג' פעמים אשר, אם הקפיד שכל הרווחים בתפלין ובספר תורה היו כן, ממילא גם אם הניח ריוח כשיעור ט' יודי"ן במקום שלא היה צריך להיות פרשה, לא היה פוסל, משום דמוכח דזה אינו שיעור ריוח. ולכן הקדים ואמר דלא פסל אא"כ הניח ריוח כשיעור לכתחילה שהוא ג"פ אשר. כלו' אזי אף אם הניח ריווח פנוי כט"ו יודי"ן מאותו הכתב שאינו בכדי לכתוב ג"פ אשר כלל, ניכר שאינו ריוח פרשה ולא פוסל. ורק אם הניח ריוח פרשיות של ט' יודי"ן, אזי אם יניח במקום אחר ריוח כשיעור הזה במקום שאינו פרשה, תיפסל.

 

לענ"ד דיוק זה הוא נכון ויש בו כדי לבאר כמה דברים עמומים, ואציין כאן רק לאחד מהם:

בשו"ע רבינו סי' לב סעיף מח מבואר ע"פ רמב"ם ושו"ע דאם בא לסיים השיטה בתיבה ואין מקום כדי לכתוב רובה בתוך השיטה "ואפילו תיבה בת ח' אותיות .." לא יכתוב מקצתה בשיטה ורובה מחוץ לשיטה, אלא יניח פנוי ויתחיל מראש שיטה הבאה [כן הוא לשון הרמב"ם הל' ס"ת פ"ז ה"ו, והעתיקוהו הטוש"ע יו"ד סי' רעג סעיף ד. אמנם רבינו לא העתיק "אלא יניח פנוי ויתחיל .." דו"ק]

וקשה (כבר שאלו קושיא זו, עי' בכנסת הגדולה מובא בגליון שו"ע יו"ד סי' רעה) הרי ישאר ריוח במקום הפנוי, ושיעור חציה של ח' [או י'] אותיות והריוח שהיה חייב להניח לפניה בינה לתיבה הקודמת, הוא יותר מט' יודי"ן שהוא שיעור פתוחה בסוף השיטה בדיעבד?

אלא לפי הנ"ל ניחא דאם אין בספר זה שיעור פרשה של ט' יודי"ן א"כ אם יניח במקום אחד שיעור כזה, ניכר שאינו לשם פרשה.

 

והגם שאיני סומך על היתר זה להלכה למעשה להתיר ריוח במקום שאינו צריך בסת"ם כשיעור [פרשה בדיעבד] ט' יודי"ן, מ"מ נראה לי בסברא שהדבר נכון.

ועכ"פ לענין שיעור ג' יוד"ן מכיון שאינו נוהג להניח כלל ריוח קטן כזה לשיעור פרשה [בשום מקום], אין מקום להחמיר שיראה כשיעור ריוח [כסב' הפמ"ג], דלא יראה כן משום שכל פרשיותיו מרווחות הרבה.