שיעור עובי האות, שיעור עובי כדי לגרור

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף טז

כבר נתבאר שצריך להיות כתיבה תמה ושלימה, לפיכך צריך שלא יהיה בקלף שום נקב במקום שיכתוב, ואם כתב במקום נקב פסול מפני שאינה כתיבה תמה ושלימה אלא מופסקת. ואפילו אם אין הנקב מפסיק כל עובי האות מעבר אל עבר אלא הוא באמצע העובי ודיו מקיפו מכל צד, מכל מקום באותו מקום הנקב היא מופסקת וחלוקה לשתים.

ואפילו אם יש בעובי שמב' צדדי הנקב כשיעור עובי הצריך לאות זו, ואפילו אם גם יש באורך האות עד הנקב כשיעור אורך הצריך לאות זו, מכל מקום כיון שאנו חושבים הנקב לפיסוק בגוף האות א"כ אין שם היקף גויל לאורך האות שעד הנקב וכן לעובי שבצדדי הנקב אין שם היקף גויל במקום הנקב, והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה, שלא יהיה משהו ממנה בלא היקף גויל. והגויל שבסיום העובי שמצד זה של הנקב אינו מועיל להעובי שמצד זה מפני שהנקב מפסיק ביניהם וחולקם לשנים, וכן הגויל שבסיום אורך האות שלאחר הנקב אינו מועיל לאורך האות שעד הנקב.

(ומכל מקום אם יכול לגרור מן עובי שמצדדי הנקב שישאר קלף חלק מפסיק בין הנקב לעובי האות שבצדו, וכן אם יכול לגרור מאורך שלמעלה מהנקב ואעפ"כ ישאר כשיעור אורך הצריך לאות זו, הרי גרירה זו מועלת, אפילו אם כבר כתב הרבה אחר אות זו ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שאין פיסול באות זו אלא משום היקף גויל כמו שיתבאר):

נשאלתי על לשון רבינו כאן, שכתב:

ואפילו אם אין הנקב מפסיק כל עובי האות מעבר אל עבר, אלא הוא באמצע העובי ודיו מקיפו מכל צד .. ואפילו אם יש בעובי שמב' צדדי הנקב כשיעור עובי הצריך לאות זו.

משמע שיש שיעור עובי לאות - כלומר לעובי גג האות, או לעובי ירך האות.

אבל להלן בסעיף יח כתב רבינו "נשאר מעביה חוט דק שלם כשירה .. שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות .." ??

ונראה לי ביאור דבריו "כשיעור עובי הצריך לאות זו" לא בא ללמד שיש שיעור לעובי האות, אלא שבמקרה זה [שניקב בעביה] צריך לאות שיעור לעובי – מטעם אחר. כלומר, אם ניקב בעביה של הגג או הירך, ואפילו נשתייר בעביה עובי הצריכה לה, מ"מ פסולה משום שאינה מוקפת גויל, כדמבאר בהמשך.

ופירוש הדבר, דמסיים בסוגריים (ומכל מקום אם יכול לגרור .. – כלומר אם לא יהא בעובי הנשאר מצד הנקב כדי לגרור, הרי לא תוכל בשום אופן להיות מוקפת גויל, אלא אפילו יש בה חוט דק שלם [כמבואר בסעיף יח, דאין שיעור לעובי האות עצמה] ועוד יש בה שיעור הצריך לה כדי לגרור ותשאר חוט דק זה השלם מוקפת גויל אחר הגרירה, מ"מ כל עוד שלא גירר בפועל, הרי אין האות מוקפת גויל כפי שמבאר. (ודלא כמשמעות סעיף ה' לעיל, שאם האות ארוכה ויש בה כשיעור כשרה, אפילו לא גרר הדיבוק, או שיש לחלק בין שתי הנושאים, ועכ"פ משמיענו הכא דלא סגי בכדי גרירה, אלא בעי גרירה ממש).

[וכן יש לדייק בסיפא של הסעיף בסוגרים, שמבאר שאחר הגרירה ישאר שיעור אות - רק לגבי אורך האות, ולא לגבי עביה. דו"ק].

נמצא מה שכ' כאן "הצריך" הוא לא צורך שיעור עובי האות, אלא לצורכה לגרור סביב הנקב כדי שתשאר מוקפת גויל, אבל לעולם עובי האות עצמה אין לה שיעור.

ראה גם מה שכתבתי בביאור סעיף זה https://hebrewstam.blogspot.com/2014/12/blog-post_44.html

ניקב חלל האות - האם יכול לגרום לדין שינוי צורת האות?

ניקב חלל האות - האם הנקב [חוסר הקלף] יכול להיות גורם בדין צורת האות?

כתב בשו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף יט: אם ניקב תוכה של ה"א או של מ"ם וכיוצא בהן אפילו הנקב ממלא כל החלל ולא נשאר שם היקף גויל כשרה.

א)  וצ"ע, מה דינה של ה"א שניקב בחללה כל הקלף בין הגג לירך ימין – כי עתה אינה ניכרת אם היתה מקודם חי"ת [של רש"י] או ה"א, או אם ניטל כל הקלף כעובי מושבה של אות, בין ירך ימין לירך שמאל של ה"א, וא"א להכיר אם היתה זו בי"ת [או כ"ף] או ה"א – האם יש כאן בעיה?

בעיה זו תתכן בהרבה אותיות, שאם ינקב בחללן את אותו קלף לבן המבדיל בינן לאות אחרות, לא תהיינה ניכרות איזה אות היתה לפני הנקיבה. כגון ניקב הבי"ת כל חללה אשר מצד שמאל, ועתה אינה ניכרת אם היתה מ"ם סתומה או בי"ת.

ולכאורה מסתמות לשון הפוסקים ניקב אפילו כל חללה של ה"א כשרה, משמע דלא אכפת לנו מדבר כזה.

אמנם אפשר לומר שזה מה שנקטו הרמב"ם ושו"ע ושוע"ר את שתי הדוגמאות - ניקב חלל ה"א או של מ"ם, ללמדנו דומיא דניקב חללה של מ"ם שאינה משתנית צורתה לאות אחרת מחמת הנקיבה, כן בניקב חללה ותוכה של ה"א - כשרה. אבל אם מחמת הנקיבה ישתנה צורתה [פי' לא תהא ניכרת איזה אות היא בבירור] - אין דינן דומות.

ב)  ומסברא נראה לי שהיות שמדיני כתיבה תמה שתהא כל אות ניכרת בבירור איזו אות היא ולא תתחלף באות אחרת, ממילא ניקב אותו קלף המבדיל בינה לאות אחרת, כגון דוגמאות הנ"ל, שוב אינה כתב תם, כי אין להכיר בבירור איזה אות היתה.

ג)  ולכאורה יש לדמות זה למח' האחרונים בדין נכנסה למ"ד לחללה של דלי"ת. דכ' בקסת הסופר [בלשכת הסופר, חקירה ג] שאין פסול בזה, אלא אם הקדים ראש הלמ"ד בחללה של ד', והיות כי נעשית לרגע אחת ה"א שוב מה שמושך הצואר להיות למ"ד – לגבי הד' הוי חק תוכות וכבר פסול. אבל אם היה מושך צואר הל' מלמטה כלפי מעלה, שבשום רגע לא היה נראה הד' עצמו כה"א, כי הצואר תמיד מוכיח שהוא שייך ללמ"ד ולא לד', אין בזה פסול.

אבל אחרים [משמעות שוע"ר לב סעיף מא, ומשנה ברורה לב ס"ק קלב, דלא חילקו בין כתב הלמ"ד מלמעלה למטה או לא. ומשמעות סדר הגט (עיין קב נקי דף כו ס"ק סח בשם ביאור מהרמר"י – דהשוה דין ל' נכנסת לחלל אות שלמעלה, לרגלי פשוטות שיורדות לחלל אות שתחתן, ש"מ דלית ליה סברת קסת הסופר), ומשמעות כתרי אותיות לר"י החסיד (הוצאת קובץ ספרי סת"ם, עמוד ד)] חולקים ופוסלים אפילו בכה"ג – וסברתם מאחר שחלל הד' [הקלף הלבן] מכוסה בדיו, א"א להכיר האם היא ד' או ה' ואין זה כתב תם.

נמצא לסב' קסת הסופר מאחר שמתחילה היתה ניכרת כד' אין בזה פסול, יש לומר דהו"ה אם ניקב חלל הד' שם [במקום המבדיל בינה לה"א], מאחר שמעולם לא היה ה"א ממש, אין בזה בעיה. וכן אם ניקב בין גג לירך של ה"א, מאחר שמעולם לא נשתנה לחי"ת ממש, ונראית עתה הדיו הנשאר כה"א אין בעיה.

אבל לסברא השניה הנ"ל, יש לומר דהו"ה בניקב באופנים הנ"ל – אינה כתב תם ופסול. וגרירה סביב הנקב [במצב האפשר] להשאיר קלף לבן המוכיח, לא מהני דהוי חק תוכות.

ראה גם פורום לנושאי סת"ם: למ"ד נכנסת לחלל דל"ת

שאלת תינוק

לכבוד כ"ד טבת, יום הילולא של כ"ק אדמו"ר הזקן

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף כ

העתקתי רק חלק מהסעיף – את הנוגע לדין שאלת תינוק. (ההוספות בסוגרים בצבע צהוב הם ממני).

***

ואם נפסקה [אות] אחת ... הכשרן תלוי בקריאת התינוק שאינו חכם ולא טפש שאם התינוק יודע לקרותן כהלכתן כשרות, ואם לאו פסולות.

אבל תינוק חכם שמבין הענין דהיינו פירוש המלות, הרי הוא אומר האות הנפסקת מתוך הבנתו שמתפרש יפה לפי הענין ואין סומכין עליו, אבל אם אינו חכם כל כך להבין הענין אע"פ שהוא חכם בהכרת האותיות היטיב סומכין עליו, וזהו לא טיפש שאמרו [חז"ל בגמרא].

ומכאן אתה למד שאין צריך לכסות מלפניו [מלפני התינוק את] שאר האותיות כמו שנוהגין, שא"כ [שאם כן] אף (תינוק) החכם שמבין הענין שקורא, מהיכן יבין לקרות אות זו כהלכתה, כיון שאינו יודע ענינה ופירושה.

ומכל מקום אות שנפסקה בנקב ונשתייר ממנה גם למטה מהנקב, צריך לכסות מלפניו [מלפני התינוק, את חלק האות] מה שלמטה מהנקב, לפי שהוא יצרפנה עם מה שלמעלה מהנקב ויקרא האות כהלכתה, ובאמת אינן מצטרפין כיון שהנקב מפסיק ביניהם.

***

חידוש וביאור:

א)  שאם התינוק יודע לקרותן כהלכתן כשרות, ואם לאו פסולות.

פשוט "ואם לאו פסולות" פירושו שאפילו אינו מצליח לקרוא את האות [כגון שיאמר 'איני מכיר אות זו', או 'איני יודע'], אזי הוכחה שאבדה צורתה והיא פסולה, ואין צריך שהתינוק דוקא יטעה לקראה אות אחרת.

והו"ה בכל זה בשאר ספיקות בצורת האות שדינם להשאל לתינוק, כגון המבוארים בסי' לו שהבי"ת מתדמה לכ"ף וכל כיוצא בזה.

ב)  אבל תינוק חכם שמבין הענין דהיינו פירוש המלות, הרי הוא אומר האות הנפסקת מתוך הבנתו שמתפרש יפה לפי הענין ואין סומכין עליו.

והוא הדין כל שמבין הענין מתוך אותיות הכתב והרווחים, כל שקורא האות מסברא ולא מהיכר צורתה, מיקרי 'תינוק חכם' ואין סומכין עליו.

ולכן כאשר צריכים לשאול תינוק על צורת האות סמ"ך המתדמה למ"ם סתומה, או זיי"ן ארוכה המתדמה לנו"ן פשוטה, צריך לכסות מלפני התינוק שאר האותיות, כי אם לא יכסום יבין שזו לא אות סופית, כי אי אפשר לה לעמוד באמצע תיבה, והרי הוא 'תינוק חכם' שמבין מהענין ולא מצורתה. ראה גם פורום לנושאי סת"ם: הכרת תינוק משום שיש אות סופית, אבל שם הנידון בנוגע לשאל"ת אודות הריוח בין תיבה לתיבה. דו"ק.

[דרך אגב: ומכאן ברור ש'תינוק חכם' הוא יחסי לשאלה, ויכול להיות שאותו תינוק לשאלה אחת יחשב 'חכם', ולשאלה אחרת אינו נחשב 'חכם'.]

ג)  אם אינו חכם כל כך להבין הענין אע"פ שהוא חכם בהכרת האותיות היטיב סומכין עליו, וזהו לא טיפש שאמרו [חז"ל בגמרא].

כלומר, 'לא טיפש' שנזכר בגמרא [מנחות כט] והפוסקים הוא שמכיר האותיות היטיב, אבל אם אינו מכיר האותיות היטיב, הרי זה תינוק טיפש, שאין ראוי לסמוך על הבחנתו [לחומרא, אבל לקולא ודאי אפשר לסמוך עליו שאם הצליח לקראה ש"מ שפיר צורתה עליה. אבל 'תינוק טיפש' שאינו מכיר האותיות [השייכות לשאלה], אינו ראוי כלל להשאל, וא"א לסמוך עליו כלל, אפילו לא לקולא. פשוט].

ונראה שנתכוין רבינו בדקדוק לשונו "שאמרו" [פי' בגמרא]. לשלול טעות שאפשר להבין מפירש"י [מנחות שם] על מעשה שאירע ו' של ויהרג בנקב, ונתקצר הו' מחמת הנקב, והורה החכם שישאל לתינוק דלא חכם ולא טפש. ופירש"י לא טיפש. שאם טפש אינו יודע לקרות אלא אות שלימה. משמע שטפש פי' שאינו מכיר אלא אות שלימה, אבל המכיר אותיות שבורות מעט, נקרא 'לא טיפש'. ואילו המבין אות זו משאר האותיות שלידה, הרי זה 'תינוק חכם'.

לכן כ' רבינו ש'לא טיפש' האמור בגמרא, היינו אפילו המכיר האותיות היטיב משאר האותיות שבשיטה [ופירוש דברי רש"י שאם התינוק טיפש יטעה בה משום שאינה אות שלימה, אבל 'התינוק שאינו טיפש' יודע להכיר באותיות גם כאשר האות אינה שלימה, ועד"ז יכול להכיר משאר האותיות שלידה איזה אות היא].

ד)  אע"פ שהוא חכם בהכרת האותיות היטיב סומכין עליו.

נראה מסברא, וכן מדקדוק לשון רבינו "בהכרת האותיות" לשון רבים - כל האותיות שבכתב זה, שאע"פ שהתינוק מבחין צורת האות איזו היא על פי שאר האותיות שלידה, מצד גדלם, הרי זה תינוק 'לא חכם ולא טפש' הראוי לשאלו, והבחנתו הבחנה כשרה ונכונה היא. ואין אנו צריכים לומר שאם יראה האות הזו לבדה, שמא יטעה בה, כגון יו"ד המתדמה מעט ללמ"ד או לחי"ת או לוי"ו, ולכן נכסה ממנו שאר הכתב, כדי שיסתכל רק בצורת האות הזו לבדה. קמ"ל, דבכלל הכרת התינוק הוא הכרתו גם משאר הכתב שבשיטה, ומה שניכרת צורתה של זו מתוך צורת שאר האותיות, הוי הכרה בצורה של האות, ולא הבנת הענין.

כן נראה פשוט מדברי השו"ע שאין צריך לכסות מלפניו שאר הכתב. כלומר, אין לומר שזה יגרום מכשול בקריאתו, כי יכיר לא מעצמות צורת האות הזו דוקא, אלא מתוך הכרה ביחסה לאותיות אחרות, קמ"ל דזה עצמו נקרא קריאת התינוק.

וכן פשוט בגמרא [מנחות כט] דאמר "אי קרי ליה ויהרג כשר" כלומר שקרא התיבה כולה, אע"פ שלא היה חכם להבין משמעות הענין ופירושה, אבל קרא התיבה. ולא שהכיר רק האות וי"ו לבדה. וכן פשוט בתוספות שם והוא מקור הפסק בב"י ושו"ע כאן שאין צריך לכסות, במעשה ששאלו על דלי"ת קטנה בגט בתיבה "כדת" והתינוק קראה "כדת".

ה)  ומכאן אתה למד שאין צריך לכסות מלפניו שאר האותיות כמו שנוהגין.

כלומר מראין לתינוק כל השורה [ואפילו קורא התיבות בלא להבין פירושם] ויכיר האות מצורתה, וכן מיחסה לצורות שאר האותיות שבשיטה, כנת"ל.

וביאר הט"ז (ס"ק יג) דהחידוש שאין צריך לכסות השאר דהו"א שמא מתוך שהוא מורגל בקריאת התיבות יאמר מסברא מה שיהיה נראה לו ששייך לאותה תיבה [כלומר מתוך הרגל קריאתו ולא מהכרת צורתה], קמ"ל דלא חיישינן להכי.

משמע מדבריו, דאם נראה לנו באמת שמחמת זה [הרגל קריאתו] התינוק קורא, באמת אין לסמוך על קריאתו, רק שאין חוששים בסתם שמא התינוק מכיר מחמת זה.

אבל המגן אברהם [ס"ק יט] כתב: מהרי"ט (בי"ד סי' לב) כ' דצריך לכסות [התיבות] מה שלפניו, אבל [תיבה זו, ו]מה שלאחריו א"צ לכסות. ומבואר במהרי"ט הטעם, שהתינוק ימשך אחר הרגל קריאתו שהתרגל בקריאתו את פרשת השבוע, ולכן קורא מאליו את התיבה מתוך הרגלו (כלומר כעין קריאה בע"פ), ולא מחמת הסתכלות מדוייקת (בתוך הכתב) בהיכר צורת האות.

ו)  ומכאן אתה למד שאין צריך לכסות מלפניו שאר האותיות כמו שנוהגין.

הטעם שנוהגין בכל זאת לכסות, כי חוששין לסברת מהרי"ט הנ"ל.

ואולי גם חששו שמא התינוק חכם מעט להבין פירוש הענין, כי לא תמיד אפשר לצמצם לתינוק שאינו חכם ממש, ולכן מכסין. ושוב אחר שמכסים לפניו ואינו יכול להבינה מתוך הענין, הרי הוא מכיר רק מתוך צורתה. והרי נתבאר שאף חכם להכיר היטיב בצורת האותיות סומכים עליו.

ומכאן נלמד, דכאשר אין נמצא תינוק 'לא חכם' לשאול, אפשר לכתחילה לשאול תינוק חכם בתנאי שיכסו לפניו שאר הכתב, שלא יוכל להבין פירוש הענין, ורק יאמר מתוך הכרת הצורה בלבד.

[והטעם, שלא אמרו חז"ל [במנחות] לכתחילה לשאול 'תינוק חכם' על ידי כיסוי השאר, כי רצוננו לראות היאך תינוק יקרא התיבה כולה, אבל מתוך הכרת צורת האותיות דוקא, ולא מתוך הבנת פירוש הענין].

ז)  ומכל מקום אות שנפסקה בנקב ונשתייר ממנה גם למטה מהנקב, צריך לכסות מלפניו מה שלמטה מהנקב, לפי שהוא יצרפנה עם מה שלמעלה מהנקב ויקרא האות כהלכתה, ובאמת אינן מצטרפין וכו'.

נראה לי דהוא הדין למקרה הפוך, כאשר ראש הלמ"ד נכנסת לחלל הדלי"ת, חייב לכסות לפני התינוק 'דלא חכם' את גוף הלמ"ד שלמטה מהד', דאחרת יטעה לחשוב את העליונה דלי"ת מחמת שיראה צואר הל', ויחשוב שהיא שייכת לל' ולא לד' – אבל באמת לא זו השאלה. כי מאחר שנהפך הד' לה"א מחמת דיו [של ראש הל'] בחללה, הרי היא פסולה שנעשית כה"א. ולכן צריך לכסות מלפניו גוף וצואר הל' שלמטה מרגל הד', ולהבחין מה יכיר התינוק בד' לבדה [כמבואר בתשו' מהרי"ט הנ"ל].

מתוייגת כהלכתה

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף ה

וכתבתם דרשו חכמים שיהא כתב תם ושלם שלא תדבק אות אחת בחברתה אלא כל אות תהא מוקפת גויל מכל רוחותיה ותהא מתוייגת כהלכתה כמו שיתבאר בסי' ל"ו.

***

ביאור:

א)  רבינו מבאר כאן שתי הלכות הנלמדות מדין וכתבתם כתב תם ושלם, א. דין היקף גויל, ב. דין התגין. ומקור הדברים בטור שלומד מדין כתב תם ושלם שתי הלכות אלו, אלא שהטור מוסיף [גם] שלא יחסר קוצו של יו"ד. כלומר, כל הלכות הללו נלמדות מדין כתב תם ושלם.

וצ"ע, דרבינו ציין לעיין בסי' לו, ושם מבואר דאין התגין מעכבין לפסול [כסברת הרמב"ם ושו"ע שם, ודלא כסברת ר"ת והטור [ביורה דעה הל' ס"ת] הסוברים שתגי שעטנ"ז ג"ץ מעכבין]. ואם כן לכאורה יתן הדין דכמו"כ דין היקף גויל אינו מעכב, כדין תגין, דמאי שנא דין כתב תם זה מזה?

ולכאורה העתיק רבינו כאן סברת הטור [ור"ת] אבל למעשה לא פסק כמותם בענין התגין, כלומר דלרמב"ם ילפינן דין היקף גויל מכתב תם [כמבואר במנחות כט] אבל תגין לא ילפינן כלל. ומה שהעתיק רבינו כאן גם דין תגין, הוא להודיע מקור דין תגין לשיטת ר"ת [אלא דלא פוסק כן לעיכובא, אלא רק לכתחלה, כפי שציין לסי' לו].

וזה דוחק, דיעתיק רבינו בסתם שיטה שלא כהלכה.

ב)  ויש לדקדק למה רבינו השמיט דין השלישי שכתב הטור "שלא יחסר קוצו של יו"ד" [וכן העתיקו רמ"א כאן], שזה נלמד מדין כתיבה תמה כמבואר במנחות כט. והרי רבינו פוסק בכמה מקומות דקוץ שמאל מעכב, וא"כ אדרבה היה כותב שתי הלכות הנלמדות בגמרא מדין כתב תם ושלם שהוא פוסק בשו"ע שלו שמעכבין מדין כתיבה תמה [אלא שזה לא היה אליבא דכו"ע ממש, כי בפשטות הרמב"ם ושו"ע לית להו סברת ר"ת].

ג)  ונראה לי דרבינו כתב הדין "מתוייגת כהלכתה" על פי כל הדעות, גם לדעת הרמב"ם ושו"ע.

דבגמרא מנחות כט נלמד מדין כתיבה תמה שתי הלכות, א. שלא יחסיר קוצו של יו"ד, ב. דין היקף גויל. וכן כתב הרמב"ם בריש הל' תפלין שאם חסר קוצו של אות אחת פסול מן התורה משום כתיבה תמה ושלמה, הרי סובר גם דין הא'.

כלומר, אע"פ שקרוב הדבר דלית להו לרמב"ם ושו"ע סברת ר"ת דקוצו של יו"ד היינו השמאלי היורד מעכב, שהרי בשו"ע השמיט דבר זה. מ"מ ס"ל דין הגמרא דקוצו של אות אחת מעכב מדין כתיבה תמה, והיינו קוץ שהאות משתנית צורתה מחמת חסרונה, כגון רגל ימין של היו"ד [כפירש"י].

וקוץ זה קורא לה רבינו תג, כי תג וקוץ היינו הך. ולכן העתיק רבינו לשון הטור ומתוייגת כדינה, ולא הוסיף [גם] קוצו של יו"ד, כאן. דאע"פ שהטור העתיקם כשתי פרטים, באמת לסברת ר"ת והטור דין אחד להם, קוצו של יו"ד ותגי שעטנ"ז ג"ץ מעכבין משום קוצי האותיות, כמבואר בדברי ר"ת המובא בראשונים, דלמד ר"ת עיכוב שעטנ"ז ג"ץ מקוצו של יו"ד. וא"כ דין ומקור אחד להם בכתיבה תמה.

אמנם לרמב"ם [ושו"ע] קוצי האותיות שמעכבין, היינו קוצין המחסרים צורת האות [כגון רגל ימין של יו"ד, ותג הבי"ת לפי שיטת אדמו"ר הזקן בסי' לו בצורת אות ב, וכדומה].

ונמצא כו"ע מסכימים לדין כתיבה תמה ושלמה, דבעינן מתוייגת כהלכתה ומעכבת [כדין היקף גויל שמעכב]. אלא שלשון "מתוייגת כהלכתה" מתפרש לשתי השיטות שונה, לרמב"ם מתוייגת בקוצו של אות המשנה צורתה, ולר"ת וטור [גם] בקוצו של שמאל של היו"ד ותגי שעטנ"ז ג"ץ שהן תוספות לאות, ובכל זאת גם המה מעכבים מדין כתיבה תמה.

מצות כתיבת תפלין, כסדרן, חשיבות יד או ראש

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף א

מצות תפלין שיכתוב ד' פרשיות שהוזכרו בהן מצותן שהן קדש .. והיה כי יביאך .. ופרשת שמע .. והיה אם שמוע ..

וצריך לכתבן כסדר שהן כתובות בתורה, לכתוב תחלה פרשת קדש ואח"כ והיה כי יביאך ואח"כ שמע ואח"כ והיה אם שמוע, ואם שינה סדרן פסולין (התפלין הנעשים מפרשיות אלו. אבל הפרשיות עצמן יש להן תקנה שהמוקדמת בתורה שכתבה באחרונה הרי יכול לכתוב עוד פרשיות המאוחרות לה ולצרפן אליה, וכן המאוחרות שכתבן בראשונה יכול לצרפן לפרשה מוקדמת מתפלין אחרות שנפסלו בהן פרשיות המאוחרות. ואם אי אפשר לו לצרפן צריכים גניזה).

ויש אומרים שראוי להקדים ג"כ פרשיות של יד לשל ראש מפני שמוקדמת בפסוק, אך אם לא הקדים לא פסול.

(ויש אומרים שלכתחלה ראוי להקדים פרשיות של ראש לשל יד מפני שקדושת של ראש חמורה משל יד, וכן נכון ע"פ הקבלה):

***

חידוש וביאור:

א)  "מצות תפלין שיכתוב", כן הוא לשון הטור ושו"ע. ויש לדקדק פירוש לשון זה, שהרי כדי לקיים מצות תפלין צריך הרבה פעולות, עשיית הבתים, הנחת הפרשיות בהן, כריכתן בשיער, קשירת הרצועות וכו'. ולמה כתבו "מצות תפלין" בענין הכתיבה דוקא?

והרי ידוע שאין מצות התורה בכתיבתן [לבד] אלא המצוה להניחן. ואין הכתיבה ושאר פעולות הנ"ל אלא הכשר ותיקון למצוה עצמה?

ב)  ונראה טעם הדברים ע"פ הרמב"ם ריש הל' תפלין "ארבע פרשיות אלו, שהן קדש לי והיה כי יביאך .. ושמע ווהיה אם שמוע, הן שנכתבות בפני עצמן, ומחפין אותן בעור, ונקראין תפילין".

"הן שנכתבות בפני עצמן", הכוונה, שהרי אסור לכתוב פרשיות פרשיות מהתורה, אלא רק ספר שלם, כמו שכתב הרמב"ם (הל' ס"ת פרק ז הל' יד, שו"ע יו"ד סי' רפג סעי' ב, שו"ע רבינו סי' שלד סעיף יג), אבל תפלין [ועד"ז מזוזה] היות שנצטוינו לכתבן לבדן [לא כספר שלם, אלא כפרשיות לבדן] "הן שנכתבין בפני עצמן" מחמת המצוה.

וכן כוונת הטוש"ע ושוע"ר משום שמצות תפלין לכתבן, לכן מותר לכתבן פרשיות פרשיות. ולא יקשה מכאן על האיסור לכתוב שאר התורה פרשיות פרשיות. כלומר, רק כאן שהוא מצות התורה, מותר לכתבן פרשיות פרשיות.

ג)  וצריך לכתבן כסדר שהן כתובות בתורה, לכתוב תחלה פרשת קדש ואח"כ והיה כי יביאך וכו'.

יש לפרש אריכות לשון רבינו, שצרריך לכתוב תחילה פרשת קדש עד תומה דוקא, ורק אח"כ להתחיל פ' והיה כי יביאך, וכן שאר הפרשיות. ולא רק קדימת כללות פרשה א' לב' [דהיינו שסיים פ' קדש לפני שסיים פ' והיה כי, ונמצא שהיא קודמת לה בסדר כתיבתה], אלא גם שכל אות מפרשה א' תהא קודמת כסדרה לפרשה ב'. ובלאו הכי הדבר מוכרח לדין משו"ע רבינו סי' לב סעיף לד.

ד)  ואם שינה סדרן פסולין (התפלין הנעשים מפרשיות אלו. אבל הפרשיות עצמן יש להן תקנה כו' ואם אי אפשר לו לצרפן צריכים גניזה).

הטעם שהעמיד רבינו סוגריים כאן, כי במכילתא שהוא מקור הדברים נאמר שהן צריכין להיות כתובות כסדרן, ואם לאו יגנזו. ויש מקום לטעות שהכוונה, שעצם כתיבת פרשיות התפלין שלא כסדרן פוסלן [והטעם משום שאין רשות להעתיק פרשיה מהתורה, שלא ניתנה ליכתב פרשיות פרשיות אלא משום מצות תפלין או מזוזה, וכאן אינה מצוה שהרי אינו כותבן כסדרן] ואי אפשר לקחת מהן לחברן לפרשיות אחרות המתיאמות לסדר כתיבתן, משום שהן פסולות בעצמן. קמ"ל שאין הדבר כן, אלא שהפסול אינו בעצם כתיבת הפרשה אלא רק בסדרן, ואם ימצאו פרשיות אחרות המתאימות לסדרן, מותר לצרפן והתפלין כשרות.

ה)  ויש אומרים שראוי להקדים ג"כ פרשיות של יד לשל ראש מפני שמוקדמת בפסוק, אך אם לא הקדים לא פסול.

(ויש אומרים שלכתחלה ראוי להקדים פרשיות של ראש לשל יד מפני שקדושת של ראש חמורה משל יד, וכן נכון ע"פ הקבלה).

הלשון וי"א .. וי"א .. מוכח שהדיעות שקולות, ואין הכרע ועדיפות לשיטה אחת על פני השניה, ע"פ נגלה. ורק ע"פ קבלה נכון יותר לעשות כשיטה השניה.

ונראה לי שזה הטעם שהעמיד רבינו את הסוגריים כאן בשיטת היש אומרים הב' – כי עדיין רצה לעיין בדבר האם השיטות שקולות, או שמא יש עדיפות לשיטה השניה, גם ע"פ הלכה.

ו)  ונראה ששיקול ב' הדיעות כאן, הוא ע"ד הדין בתדיר ומקודש שאין הכרע מי קודם, כמבואר ברמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ט. וכן כאן, כסדרן הרי זה דומה לתדיר, שהרי התורה הקדימתו, וקיי"ל שתדיר [כסדר שהן כתובות] ומקודש אין הכרע איזה עדיף, ויכול לעשות כפי שירצה.

ולכאורה מכאן יש ללמוד הלכה חמורה, דמי שאינו יכול להשיג אלא תפלין אחת בלבד, של יד או של ראש, איזה מהם יקח. דלפי שיטה הא' של יד קודם בתורה, ולפי שיטה הב' הראש מקודש טפי.

עי' משנה ברורה סימן כו, ביוצא לדרך וא"א להניח אלא תפלין אחת, איזה מהם יניח של יד או של ראש, וכתב שתי דיעות בכך – ונראה לי שהיא אותה מחלוקת המבוארת כאן. (אמנם אפשר דלא פליגו האחרונים במ"ב שם, אלא, כאשר עכ"פ יוכל להניח אח"כ גם התפלין השני. אבל אם יודע שיוכל רק להניח אחת מהן לבדה כל היום דילמא לא פליגו. ולא משמע כן, אלא דנחלקו כנ"ל, אפילו אם לא יניח השניה כלל).
ובשערי תשובה (סימן כה סעיף א) כתב בשם שו"ת דבר משה דמי שאין בידו להשיג רק תפלה אחת, של ראש קודמת.

דיני פתוחה וסתומה בתפלין #5

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף נד

וכל זה בתפלין של יד. אבל בתפלין של ראש שהפרשיות נכתבים על ד' קלפים אין להקפיד בהן בפתוחות וסתומות, אך נהגו להקפיד:

***

חידוש וביאור:

א)  וכל זה בתפלין של יד, שיש להקפיד על צורות פתוחה וסתומה כמו שהם בס"ת כנת"ל בסעיף נ.

אבל בתפלין של ראש שהפרשיות נכתבים על ד' קלפים, וממילא אין שייך בהן פרשה פתוחה או סתומה, כי אין הבדלת שתי פרשיות כלל בקלף אחד, וממילא אין שום משמעות לרווחים, לכן אין להקפיד בהן בפתוחות וסתומות, בין שיניח ריוח בראשה או בסופה או לא יניח ריוח כלל.

אך נהגו להקפיד, לכתחילה, לעשות צורת הפו"ס בתפלין של ראש, ממש כמו בתפלין של יד.

ב)  ולא נתבאר כאן הטעם למה נהגו כן. אמנם מבואר באחרונים (ראה גדולי הקדש וקול יעקב סי' לב סעיף לו) שיש דיעות אחרות הסוברות דיש להקפיד על צורות הפו"ס גם בשל ראש, ולדעת הרמב"ם ושו"ע ועוד הרי זה מעכב לפסול. על כן [גם לשיטה זו של המג"א ושו"ע רבינו, דאין צורך להניח ריוח פו"ס בשל ראש, מ"מ] לחשוש לשיטה זו, נהגו להניח הרווחים גם בשל ראש בדיוק כמו בשל יד.

ודיעות הסוברים דאין חילוק בין ראש ליד בענין צורת הפרשיות, מתחלק לשתי טעמים.

א. דעת הברוך שאמר (תיקון תפלין) שהביא הב"ח, וכן נראה דעת סמ"ק וטור – דצורת הפרשה פתוחה או סתומה מוכיחה על עצמה שהיא פ' פתוחה או סתומה, ולא על צורת התחברותה לפרשה הקודמת. וממילא אין חילוק בענין זה בין היד לראש.

ב. פשטות הרמב"ם ושו"ע שדין צורת הפרשיות הוא גם בראש, מדסתמו ולא חילקו בין יד לראש. ואע"פ שסברתם שצורת הפרשה מוכיחה על הקשר בין ב' הכתבים, כמבואר בב"י ושוע"ר. יש לומר, דלאחר שההלכה קובעת שיש להקפיד על פו"ס בתפלין, אע"פ שבמזוזה קיי"ל בגמרא דהיות דאינה סמוכה ולכן לא מעכב בה. וממילא מעתה צריך לעשות צורה זו דוקא, גם בשל ראש.

וי"ל דהרמב"ם לשיטתו כשם דלא אמרינן משום שאינה סמוכה לה בתורה, להקל בעשאה לפ' והיה אם שמוע פתוחה בתפלין [דלא כבמזוזה], הוא הדין דלא מתחשבים במה שאינה סמוכה כלל לפרשה אחרת בתפלין של ראש.

ג)  אמנם אם יניח ריוח ט' אותיות באיזה מקום באמצע אחת הפרשיות של ראש, ויהיה כתב לפניה ואחריה, הרי זה פסול משום שעשה ריוח פרשה במקום שאינה צריכה, כמבואר לעיל סעיף לז.

דיני פתוחה וסתומה בתפלין #4

שו"ע אדמו"ר סימן לב קונטרס אחרון יב

אמר הכותב: ידוע ומפורסם לכל הסופרים מבוהקים דמדינתנו, שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריוח כשיעור ט' אותיות (וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול, וחבל על דאבדין), בין בתפלין בין במזוזות, אלא שבתפלין הריוח שבסוף פרשת שמע וכן קודם התחלת והיה אם שמוע כשיעור ט' אותיות גדולות, דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע. ובשעה שכתב השלחן ערוך שלו נמשך אחר דעת הבית יוסף בשלחן ערוך שלו, ואחר כך חזר בו:

***

ביאור:

א)  אמר הכותב – מהרי"ל אחיו של רבינו, שהיה המוציא לאור של השו"ע (הקדמת אדמו"ר רבי דוב בער [בן אדמו"ר הזקן] לשו"ע).

ב)  שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריוח כשיעור ט' אותיות.

דעת רבינו [וכן הנהיג לכל הסופרים במדינתו] דלא כב"י, שדוקא ראוי יותר להניח גם ט"א בסוף פ' שמע [בנוסף לט"א לפני והיה כמבואר בב"י ושו"ע], כדי שתהא פתוחה מכאן [סוף שיטה א] ופתוחה מכאן [תחילת שיטה ב], ובכך נעשית סתומה, כמבואר בירושלמי מגילה. ואינו חושש לסברת מהר"י אבוהב והב"י, שאין לעשות סימן פתוחה בסוף שמע, כנגד פשט הירושלמי הנ"ל.

לרמב"ם הרי זה בודאי סתומה, דלא מקלקל כלל מה שהניח ריוח הרבה בסוף שיטה א' אם הניח ריוח כשיעור ט"א בתחילת שיטה ב', דכל זמן שאין שיטה שלימה פנויה ביניהם, הוי סתומה בכך לשיטת הרמב"ם, כמבואר לעיל בסע' נא.

וגם לסברת ר"ת והרא"ש, דגרסתם בירושלמי "פתוחה מראשה פתוחה, פתוחה מסופה פתוחה, מכאן ומכאן סתומה" ונדחקו מאוד לפרש הלשון "פתוחה מכאן ומכאן סתומה", מאחר שפתוחה מכל צד הוי פתוחה, למה בצירופן תהא סתומה.

מ"מ בס' התרומה [מביאו רבינו בשו"ת אדמו"ר הזקן] מקיים פשט הירושלמי, דאע"פ שכל פתיחה לעצמה מאיזה צד, הוי פתוחה, צירוף שתי הםתיחות יחד עושה את הריוח סתומה.

א"כ יש לנו ציור סתומה לרוב הדיעות ע"פ הירושלמי, דהיינו בין לדעת הרמב"ם וגירסתו בירושלמי, וכן לגירסת התוס' בירושלמי לפי פי' התרומה. ורק לשיטת התוס' ורא"ש עדיין הוי בכך פתוחה, והרי בדיעבד פתוחה כשרה. וזה עדיף מצורת הסתומה שהציע בשו"ע, שעושה סתומה רק לרמב"ם, ולא לפי כל חכמי אשכנז.

ג)  וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול כו'.

נראה שהתשובה בשו"ת אדמו"ר הזקן הוא חלק מענין זה, אבל לא כל הענין בשלימותו. וכן משמע קצת מלשון מהרי"ל "באריכות גדול". ומ"מ נלמד מתשובה הנ"ל את דעת רבינו בענין.

ד)  אלא שבתפלין הריוח .. כשיעור ט' אותיות גדולות כו'.

טעם החילוק בין תפלין למזוזה, משום שבתפלין נוהגין להניח ריוח פתוחה כשיעור ג"פ אשר כמבואר בפוסקים שזה שיעור הריוח למצוה. וממילא גם כאן צריך להניח ריוח "פתוחה מכאן ופתוחה מכאן" כשיעור ג"פ אשר. אבל במזוזה אין ריוח אחר כלל במזוזה חוץ מזו שבין שמע לוהיה, א"כ יכול להניח ריוח מצומצם של ט' יודי"ן.

ונראה שיש לרבינו עוד טעם למעט קצת את הריוח במזוזה, משום דהרבה ראשונים (סמ"ג סמ"ק רא"ש וטור) ס"ל דיניח ריוח מעט ממש פחות משיעור סתומה כאן וכאן להיכרא בעלמא. על כן גם לדידן יש למעט מהריוח הרגיל [ג"פ אשר], ומ"מ יהא ריוח [הפחות הזה] לרמב"ם וסייעתו שיעור ריוח ממש במקום אחד – והיינו ט' יודי"ן.

ה)  ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע.

יש כאן טעות הדפוס דמוכח, וצ"ל ט' יודי"ן. [או צ"ל ג"פ ג' יודי"ן - ונפקא מינה שישאיר ריוח קצת יותר מט' יודי"ן, כשיעור להניח ריוח מעט בין ג' התיבות. ונמצא השיעור כי"א יודי"ן].

ראה גם: פורום לנושאי סת"ם: תקנת אדמו"ר הזקן להניח ריוח ט"א אחר פרשת שמע בתפלין

דיני פתוחה וסתומה בתפלין #3

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף נב

והנה בתפלין אי אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה לדברי הכל, שהרי אין כותבין לפניה כלום באותה שיטה שמתחילין אותה בה, שפרשת שמע מסתיימת בדף בפני עצמו והיא בדף בפני עצמו. ואם יתחיל אותה בראש השיטה שבראש הדף ויניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות, תהיה פתוחה לדברי הכל ובתורה היא סתומה, ואם לא יניח ריוח כדי ט' אותיות כ"ש [כל שכן] שאינה כמו שהיא בתורה, שאינה נקראת כלל פרשה בפני עצמה כשאין כדי ט' אותיות ריוח לפניה.

אלא אין לה תקנה [אלא] או לעשותה סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם כגון שיניח שיטה אחת פנויה ויתחילנה בשיטה הב', או לעשותה סתומה להרמב"ם ולא להרא"ש כגון שלא יתחילנה בראש השיטה אלא יניח לפניה ריוח כדי ט' אותיות בראש השיטה שאז היא סתומה להרמב"ם.

ומ"מ יזהר שלא להניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות, ואע"פ שבספר תורה אם אירע שנשאר בסוף השיטה כדי ט' אותיות ואין שם עוד מעט ריוח לכתוב תיבה א' מפרשה שלאחריה בשיטה זו, אעפ"כ היא פרשה סתומה כשמניח מעט ריוח בשיטה שלאחריה, שפרשה פתוחה היא לעולם בראש השיטה וכשאינה בראש השיטה היא סתומה להרמב"ם, ומ"מ [ומכל מקום] כיון שהריוח שבסוף השיטה הוא סימן לפתוחה שכשאין שם ריוח אחר זולתו בשיטה שלאחריה תהיה הפרשה שלאחריה פתוחה, וכשאין ריוח כשיעור בסוף השיטה היא סימן שלאחריה תהיה סתומה, א"כ בתפלין שביד הסופר לעשות כמו שירצה יש לו לסיים פרשת שמע בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה כדי להורות שפרשה שלאחריה היא סתומה.

ולא אמרן שאף אם מניח ריוח כדי ט' אותיות בסוף השיטה אעפ"כ פרשה שלאחריה סתומה כשאינה מתחלת בראש השיטה, אלא אם אירע לו כן בספר תורה שאינו רשאי להמשיך האותיות או לקצר בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה כמ"ש בי"ד סי' רע"ג, ואם אירע לו שהניח בתפלין כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע א"צ [אין צריך] להניח בתחלת פרשה שלאחריה כדי ט' אותיות אלא מעט ריוח.

אבל אם לא הניח כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע ולא בהתחלת פרשת שלאחריה אע"פ שבצירוף שניהם יחד יהא כדי ט' אותיות ויותר אין מצטרפין זה עם זה והרי אין כאן פרשה כלל כיון שאין ריוח ט' אותיות במקום אחד.

ויש מי שאומר שמצטרפין זה עם זה ונעשה על ידי כן פרשה שלאחריה סתומה להרמב"ם ואפשר גם להרא"ש, ולכן יש לעשות כן לכתחלה כדי לצאת ידי שניהם לפי דבריו.

אבל יש לחוש לסברא הראשונה שלא להכניס את עצמו לספק תפלין פסולין, שהרי לפי סברא הא' שאין כאן פרשה כלל הן פסולין אליבא דכ"ע [דכולי עלמא] אפילו בדיעבד, משא"כ כשעשאה פתוחה העיקר כהמכשירים בדיעבד:

***

חידוש וביאור:

א)  ואם יתחיל אותה בראש השיטה שבראש הדף ויניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות, תהיה פתוחה לדברי הכל ובתורה היא סתומה, ואם לא יניח ריוח כדי ט' אותיות כ"ש שאינה כמו שהיא בתורה, שאינה נקראת כלל פרשה בפני עצמה כשאין כדי ט' אותיות ריוח לפניה.

לכאורה כל אריכות זה למותר, שהרי דינים הללו כבר מבוארים קודם. ולמה צריך לחזור על זה כאן?

ואפשר שרוצה להדגיש, דסתומה לכו"ע א"א לעשותה, אך פתוחה לכו"ע אפשר, וכן אם לא יניח ריוח כשיעור [והיא 'סתומה גמורה' כמבואר בשו"ת אדמו"ר הזקן] תהא פסולה לכו"ע. ובזה מחזק סברת המכשירים בעשאה פתוחה [כנתבאר בסע' נ], דחזינן דאינה ראויה להיות סתומה אליבא דכו"ע. אבל עדיין צ"ב מה הרויח רבינו בזה?

ויותר נראה דיש לתקן צורה אחת שתהא מוסכמת לכו"ע, כדי שיהיו כל התפלין שוים. אלא שאין תקנה בדבר זה כו'. וקס"ד דהיה ראוי משום זה לעשות צורה אחרת, פתוחה או אפילו סתומה גמורה, כדי שיהיה צורה אחת שוה לכל העולם, אלא שאין לעשות כן מטעמים שנתבארו לעיל.

ב)  אלא אין לה תקנה [אלא] או לעשותה סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם כו'.

ובמראה מקום כתב רבינו: במג"א נמשך אחר הט"ז.

המג"א (ס"ק מט) כתב "אבל לדעת הרא"ש צריך שיניח שיטה אחת חלק בתחלת העמוד ואח"כ בשיטה שניה יתחיל באמצע השיטה והיה אם שמוע ואז היא סתומה. (זו הגירסא במג"א שלפני רבינו)

כלומר, אם יניח שיטה פנויה ואח"כ לא יתחיל מראש השיטה אלא מאמצעה הרי זה סתומה לכל הדיעות. לרא"ש שיטה פנויה הוי סתומה ואינו מקלקל מה שהניח עוד מעט ריוח בראש שיטה הב'. ולרמב"ם כל שהניח מעט ריוח לפני הכתב הוי סימן סתומה, ומושך שיטה הקודמת עמה יחד, ונחשבים כשיטה אחת ארוכה והריוח באמצעה. וכ' רבינו שזהו אליבא דסברת הט"ז, שסובר בדעת הרמב"ם [והרא"ש] צירוף רווחים לעשותן ריוח אחד.

וכוונת רבינו, דאין דברי המג"א נכונים לפי שיטת הב"י. שהרי הב"י כתב שא"א למצוא צורת סתומה בתפלין אליבא דכו"ע. וזהו מקורו של הוספת רבינו בציור הד' [לעיל סע' נא] דהניח שיטה שלימה פנויה ואפילו גם ריוח מעט אחריה, אינה סתומה לרמב"ם, אלא פתוחה.

[אבל אין כוונתו דהמג"א סובר לגמרי כהט"ז, דצירוף ב' רווחים קטנים שאין בהם כשיעור פרשה מצטרפות יחד להחשב ריוח אחת כשיעור באמצע השיטה. אלא רק בכה"ג דבלאו הכי יש במקום א' ריוח כשיעור ט"א או יותר, מצטרף המעט ריוח בראש שיטה הב' להחשב עמה כסתומה באמצע השיטה.

ויש להעיר דלשון המג"א "בשיטה שניה יתחיל באמצע השיטה והיה אם שמוע" משמע אפילו באמצע ממש, כלומר אחר ריוח ט"א. ואעפ"כ תהא סתומה בודאי לרא"ש, כי כל שיטה פנויה לרא"ש לעולם הופכה לסתומה, ע"י צירוף השיטין. וכמו"כ לרמב"ם].

ג)  לעשותה סתומה להרא"ש .. כגון שיניח שיטה אחת פנויה ויתחילנה בשיטה הב', או לעשותה סתומה להרמב"ם .. כגון שלא יתחילנה בראש השיטה אלא יניח לפניה ריוח כדי ט' אותיות בראש השיטה.

יש לדקדק מה כוונת תוספת הלשון "כגון" הן בצורת סתומה שכ' אליבא דהרא"ש, והן אליבא דהרמב"ם.

לכל שיטה של הרא"ש והרמב"ם - אפשר עוד צורה של סתומה לפ' והיה אם שמוע, אבל א"א שיסכימו שניהם יחד על צורה אחת לכו"ע. כי מחולקים המה בטעם וביאור צורת הסתומה, לרמב"ם משום שהכתב באמצע השיטה. ולרא"ש משום שהריוח סתום. וממילא א"א שיסכימו על שום צורת סתומה [פרט לצורה הא' בס"ת המוסכמת שיש בה שתי הטעמים גם יחד] בתפלין.

ורבינו נתן דוגמא לצורת סתומה לכל שיטה - שניכרת בפרשת והיה אם שמוע עצמה, שהיא סתומה. לרא"ש נקט הדוגמא שהניח שיטה פנויה, שבפשטות כוונתו שהניח שיטה א' של פרשת והיה אם שמוע פנויה והתחילה בשיטה הב' שלה. ואע"פ שיכול גם להניח שיטה פנויה בסוף שמע ויתחיל והיה בריש העמוד, עדיף הדוגמא הראשונה כי היא ניכרת בפרשת והיה אם שמוע עצמה.

ועד"ז להרמב"ם נתן הדוגמא שהניח לפניה ט"א בתחילת שיטת והיה אם שמוע, ולא הדוגמא [הבאה] שהניח ט"א בסוף שמע ורק מעט ריוח לפני והיה, דאין לעשות כן כפי שמבאר שנראה כעושה סימן פתוחה וכו'. ויש לתת עוד טעם דעדיף שיניח הסתומה שתהא ניכרת בפ' והיה אם שמוע עצמה.

כלומר, לפי שיטת הב"י, יש להשתדל שהסתומה תהא ניכרת לכתחילה הן בסוף שמע והן בראש והיה אם שמוע.

ד)  ומ"מ יזהר שלא להניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות כו'.

בשו"ע שלו נמשך רבינו אחר הב"י [ככתוב בקונטרס אחרון], ולכן כתב הטעם שאין לעשות סתומה זו של הרמב"ם, משום שאם יניח ריוח ט"א בסוף שמע ייראה סימן פתוחה אע"פ שע"י שיניח מעט ריוח לפני והיה אם שמע תהא באמת ריוח פ' סתומה, מ"מ אין לעשות לכתחילה סימן פתוחה. [וכן בס"ת אין לעשות כן לכתחילה, אם יש לו ברירה].

אמנם בשו"ת אדמו"ר הזקן כתב טעם אחר, כי לא הסכימו רוב הפוסקים עם הרמב"ם בתמונת סתומה זו, משום דס"ל לרוב הראשונים שמעט ריוח בטל ואינו נחשב כלום [וכמו שכ' רבינו (סוף סע' נא) לענין שיטה שלימה פנויה ומעט ריוח – דהריוח מעט אינו נחשב כלום, לא לרא"ש ולא לרמב"ם]. ולכן אף לסוברים כרמב"ם דפתוחה מראשה הוי סתומה, מ"מ אין זה פתוחה מראשה כלל, דכל פחות משיעור ט"א אינו נחשב, ואם כן אינה פתוחה מראשה כלל ואינה סתומה אלא פתוחה. ולכן אין לעשות סתומה זו דהרמב"ם, אלא רק הסתומה שכ' בשו"ע להניח ריוח ט"א לפני והיה אם שמוע.

ה)  ואם אירע לו שהניח בתפלין כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע אין צריך להניח בתחלת פרשה שלאחריה כדי ט' אותיות אלא מעט ריוח.

אבל אין הכי נמי אם יניח גם ריוח ט"א בתחילת והיה, היא סתומה לרמב"ם, דכל שיש לפניה ריוח כשיעור ואין הכתב פותח את ראש השיטה היא פ' סתומה, כמבואר בשו"ת אדמו"ר הזקן. אלא שכ' [לבאר הרמב"ם] דאין צריך להניח הריוח כל כך לשיטתו, ודי בריוח מועט.

אמנם בקונטרס אחרון מבואר דרבינו הנהיג דוקא להניח כן, והטעם יתבאר שם.

ו)  ויש מי שאומר שמצטרפין זה עם זה ונעשה על ידי כן פרשה שלאחריה סתומה להרמב"ם ואפשר גם להרא"ש.

זה דעת הט"ז, כפי שמציין במ"מ. וסברתו, דצורה ג' של סתומה דהרמב"ם, אינה דוקא כאשר יש בשיטה א' שיעור ט"א [אלא שלא היה מקום לכתוב תיבה אחת מפרשה הסתומה בסוף אותה שיטה], אלא גם באין בה אפילו שיעור ט"א, וכוונת הרמב"ם דיניח מעט ריוח בשיטה הב' כלומר תשלום שיעור ט"א, ובצירוף ב' הרווחים נעשה ריוח אחד כשיעור ט"א, וצירוף הרווחים יחד נחשבים כסתומה באמצע שיטה א'. וע"ד סברת הרא"ש דשיטה שלימה פנויה מהפכת כל הג' שיטין כשיטה א' ארוכה והריוח באמצעה, לסתומה.

אך מה שכ' ואפשר גם להרא"ש, היינו שלשיטת הרא"ש עצמו אין זה מוכרח שיצטרפו בכה"ג. דאפשר ס"ל לרא"ש דרק כאשר יש שיעור ריוח במקום אחד, אפשר לצרף ג' שיטין להחשב כריוח אחת באמצע השיטה, אבל לא במקרה שאין בשום מקום ריוח כשיעור אלא רק בצירוף, דאפשר בכה"ג כל ריוח מעט בטל, וחשיב סתומה גמורה. וכמו שביאר בשו"ת אדמו"ר הזקן.

ואעפ"כ סב' הט"ז דכיון דלרמב"ם ודאי הוי סתומה, ולרא"ש אפשר, תמונה זו עדיפה כדי שיהא צורה אחת אליבא דכו"ע. [וזה דחוק, דעדיין לרא"ש הוי ספק פסול. ויש לומר דלט"ז גופיה דס"ל הלכה כרמב"ם דעשאה לוהיה אם שמוע פתוחה פסולה, על כן יש לתקן מה שאפשר דהיינו לעשותה סתומה בודאי לרמב"ם, ואפשר שתהא סתומה גם לרא"ש].

ואולי הכוונה, לא שיש ספק דבכה"ג תהא דינה סתומה לרא"ש, אלא ר"ל שאפשר לעשות כן גם לרא"ש, הגם שאינו מבואר כלל בדבריו סתומה זו [וע"ד שכ' לעיל "כגון", דהיינו שיש עוד צורות סתומות לרא"ש], משא"כ ברמב"ם הרי מבואר צורת סתומה זו, לפי שיטת הט"ז.

ז)  משא"כ כשעשאה פתוחה העיקר כהמכשירים בדיעבד.

כלומר, אם יעשנה סתומה כשיטת הב"י שיניח ריוח לפניה ט"א בשיטה הא' של והיה אם שמוע, אע"פ שהיא פתוחה לרא"ש, העיקר להלכה דעשאה פתוחה כשרה בדיעבד.

דיני פתוחה וסתומה בתפלין #2

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף נא

וסתומה שבתורה יש לה ד' צורות, אחת לדברי הכל, וג' נחלקו בהן הרמב"ם והרא"ש המכשיר בזו פוסל בזו והמכשיר בזו פוסל בזו.

[צורה א] דהיינו שאם סיים איזה פרשה בתחילת איזה שיטה וכתב אפילו תיבה אחת מאותה פרשה בראש שיטה זו ואח"כ הניח מקום חלק כדי ט' אותיות בשיטה זו ואח"כ התחיל פרשה שלאחריה בשיטה זו עצמה וכתב אפילו תיבה אחת בשיטה זו מפרשה שלאחריה, הרי פרשה שלאחריה נקראת סתומה לדברי הכל.

[צורה ב] אבל אם סיים איזו פרשה בסוף השיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה והניח חלק בשיטה שלאחריה כדי ט' אותיות והתחיל פרשה שלאחריה, הרי פרשה זו שלאחריה נקראת פתוחה להרא"ש. אבל להרמב"ם גם זו סתומה היא, בין שהיא בשיטה שלאחריה באותו הדף בין שהיא בראש דף הב', רק שאין שיטה שלימה פנויה ביניהם לא בסוף דף הא' ולא בראש דף הב' כמו שיתבאר לקמן.

[צורה ג] והוא הדין אם סיים איזה פרשה והניח חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה זו אחר שסיים הפרשה ולא התחיל פרשה שלאחריה מיד בראש שיטה שלאחריה אלא הניח מעט ריוח אפילו פחות מכדי ט' אותיות ואח"כ התחיל פרשה שלאחריה, הרי פרשה זו שלאחריה נקראת סתומה להרמב"ם, שכל שאין הפרשה מתחלת בראש השיטה ויש לפניה ריוח כדי ט' אותיות בין באותה שיטה בין בשיטה שלפניה היא סתומה להרמב"ם, אפילו היא בראש דף הב'. אבל להרא"ש כל שיש ריוח בכדי ט' אותיות בין בראש השיטה בין בסוף השיטה, הרי הפרשה שלאחריה נקראת פתוחה.

[צורה ד] ואם סיים איזה פרשה בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה והניח שיטה אחת שלימה פנויה והתחיל פרשה שלאחריה בראש שיטה שלישית או בפחות מכדי ט' אותיות מראשה, להרא"ש נחשב מקום החלק של שיטה הפנויה שבין הפרשיות האלו כאלו הוא חלק באמצע שיטה בין ב' פרשיות, והרי הפרשה הב' נקראת סתומה. אבל להרמב"ם היא פתוחה, בין שסיום פרשה הראשונה והתחלת השניה הכל בדף אחד בין שהן בב' דפין, והשיטה הפנויה היא בסוף דף הא' או בראש דף הב':

***

חידוש וביאור:

א)  וסתומה שבתורה יש לה ד' צורות ... וג' נחלקו בהן הרמב"ם והרא"ש המכשיר בזו פוסל בזו והמכשיר בזו פוסל בזו.

דעת רבינו ע"פ הב"י, דא"א למצוא בתפלין צורת סתומה שיסכימו עליה הרא"ש והרמב"ם. ומכאן חידוש דין בדיני צורות פרשיות פו"ס, דדעת הרמב"ם [והרא"ש] דכשם שחילוף צורת פתוחה לסתומה ולהיפך מעכב בס"ת [ותפלין], כמו כן שינוי צורות הפתוחה וסתומה לצורות אחרות [חדשות] מעכב בהן. כלומר, א"א לעשות איזה צורה חדשה לומר זו תהא מוסכמת עלינו כצורת פתוחה או סתומה, או שנסכים שלענין תפלין [עכ"פ] יהא מוסכם אצלינו שצורה זו היא פתוחה או סתומה.

וכן משמעות הרמב"ם בהל' ס"ת פ"ז ופ"ח דכפל ושלש הדין שאם החליף צורות הפרשיות פתוחות וסתומות פסל, משמע דלא רק כאשר עשה צורת סתומה במקום שצ"ל פתוחה, ולהיפך. אלא גם אם עשה צורה חדשה לפתוחה או לסתומה [שלא נזכרה בדבריו], או לשתיהם, ואע"פ שיהיו צורות הללו מוסכמין וניכרין מה הן צורת הפתוחות וצורת הסתומות, פסול, כי שינה צורתן מכפי שקבלו חז"ל ממשה. וכן מבואר דעת הר"א מפיסא (בתשו' רמ"ע מפאנו סי' קו, עמ' קצז), ויש להאריך בענין זה, ואכ"מ.

ב)  [בצורה ב] אבל להרמב"ם גם זו סתומה היא, בין שהיא בשיטה שלאחריה באותו הדף בין שהיא בראש דף הב', רק שאין שיטה שלימה פנויה ביניהם לא בסוף דף הא' ולא בראש דף הב' כמו שיתבאר לקמן.

לרמב"ם כל שבב' שיטין סמוכות זו לזו ואפילו הן בסיום הדף ובתחילת הדף שאחריו, יש בין הפרשיות ריוח כשיעור ט"א, והתחלת הכתב של הפרשה השניה באמצע השיטה ולא בראשה, הרי זו לעולם סתומה, ולא פתוחה.

אבל אם יהא שיטה שלימה פנויה ביניהם, הרי זו אינה סתומה לרמב"ם כמו שיתבאר לקמן. כלומר בצורה הד' של הסתומה, יתבאר דאם יש שיטה שלימה פנויה הרי זה – לרמב"ם פתוחה ולרא"ש סתומה.

ולכאורה צ"ב למה רבינו צריך לבאר הדבר כאן, הרי בלאו הכי יתבאר בהמשך בצורה הד'.

ונראה דעת רבינו דאפילו יניח ריוח ט' אותיות בתחילת השיטה אחר השיטה הפנויה, אינה סתומה. והטעם, כי הפליג הכתב הרבה, ואינה נעשית פ' סתומה על ידי הפרשה הקודמת, אלא כאשר הכתב של פרשה הקודמת סותמתה או בשיטה שלה או בשיטה שלפניה. אבל אם הפליג שיטה שלימה ביניהם, אינה נעשית סתומה בכך.

ג)  ונראה דציור זה של ט"א ריוח ושיטה שלימה, בין שהט"א בסיום שיטה שלפני השיטה שלימה פנויה, בין שהיא אחריה, אינה צורת פרשה כלל, לא סתומה ולא פתוחה. אינה סתומה כנ"ל משום הפלגת הכתב.

וי"ל דאינה סתומה מעוד טעם, משום שיש שתי סימנים סותרים, דריוח שיטה שלימה פנויה הוי סימן פתוחה, והתחלת הכתב מאמצע השיטה הוי סימן סתומה, ולכן צורה זו מקולקלת. וכ"כ פרי מגדים (א"א ס"ק מט).

וי"ל דאף פתוחה אינה, ואפילו יהא ט"א ריוח בסוף שיטה הא' ואחריה שיטה שלימה פנויה, ואע"פ ששתיהן סימני פתוחה, מ"מ זו צורה חדשה. וכנת"ל צורה חדשה של פתוחה אינה כשרה, ונחשבת אף היא מקולקלת. כן נראה בדעת הרמב"ם.

אמנם לא נתבאר דעת הרא"ש בכה"ג, האם צירוף שתי סימנים מקלקלים הצורה. ואדרבה מדבריו דאם יעשנה פתוחה גם מראשה וגם מסופה לא קלקל, משמע שאינו מקפיד על שתי סימני פתוחה זה אחר זה.

במאיר עיני סופרים (סימן יג) כ' ריוח ט"א ושיטה אחריה שלימה פנויה הוי פ' פתוחה. וכ"כ במקדש מעט (יו"ד סי' רעה ס"ק יד, טז) שזו צורת פתוחה לכו"ע, כלומר גם לרא"ש. וכעין זה כ' בביאור הלכה בשם משנת אברהם, דאם הניח ריוח ב' שיטין פנויות הוי פתוחה לכו"ע.

ולענ"ד צורת אלו לרמב"ם אינן צורת פרשה כלל, אף לא פתוחה, אלא צורה מחודשת. אמנם לרא"ש צ"ע בצורות הללו, דאפשר הוו תרתי דסתרי וצורתה מקולקלת.

ד)  ועוד יש ללמוד מדברי רבינו דכל שלא הניח שיטה פנויה ביניהם, אע"פ שהניח רוב השיטה ריקה והתחיל השיטה הבאה באמצעה, הוי סתומה לרמב"ם. ודלא כשיטת המהרש"ל דכל שהניח ריוח ט"א וכדי לכתוב את התיבה הראשונה מפרשה הבאה, מוכח שהניח ריוח פתוחה, ואע"פ שלא פתח שיטה הבאה מראשה אלא הניח מעט ריוח, מ"מ פתוחה היא. וכ"כ מפורש בשו"ת אדמו"ר הזקן (ד"ה אבל).

ה)  [צורה ג] והוא הדין אם .. אלא הניח מעט ריוח אפילו פחות מכדי ט' אותיות ואח"כ התחיל פרשה שלאחריה, הרי פרשה זו שלאחריה נקראת סתומה להרמב"ם, שכל שאין הפרשה מתחלת בראש השיטה ויש לפניה ריוח כדי ט' אותיות בין באותה שיטה בין בשיטה שלפניה היא סתומה להרמב"ם.

מדיוק לשונו מוכח דהוא הדין אם הניח ריוח ט"א גם בראש שיטה הב' הוי סתומה לרמב"ם. וכ"כ מפורש בשו"ת אדמו"ר הזקן. וכן לרא"ש בכה"ג הוי פתוחה, כי לרא"ש כל שפתוחה או מראשה או מסופה, או פתוחה משתיהם, הוי פתוחה.

ו)  הרי פרשה זו שלאחריה נקראת סתומה להרמב"ם, שכל שאין הפרשה מתחלת בראש השיטה ויש לפניה ריוח כדי ט' אותיות בין באותה שיטה בין בשיטה שלפניה היא סתומה להרמב"ם, אפילו היא בראש דף הב'. אבל להרא"ש כו'.

שיטת הרמב"ם מבוארת בדברי רבינו, דפתוחה לעולם מתחלת מראש השיטה ויש לפניה ריוח כשיעור, וסתומה לעולם מתחלת מאמצע השיטה ויש ריוח כשיעור לפניה.

ושיטת הרא"ש דפתוחה – פירושה שהריוח פתוח לחוץ, או פתוחה מתחילת השיטה כלומר הניח ריוח ט"א והתחיל הכתב הוי פתוחה, כי הריוח פתוח לחוץ, או פתוחה מסוף השיטה דהיינו שהניח ריוח ט"א בסיום השיטה והתחיל אחריה בשיטה הב' הוי פתוחה, משום שהריוח פתוח לחוץ.

וסתומה פירושה שהריוח סתום בין הכתב מב' צידיה, או באמצע שיטה אחת, או שיטה פנויה דנחשב כל הג' שיטין מצורפין יחד והוי כריוח באמצע שיטה אחת [ארוכה].

ז)  [צורה ד] ואם סיים איזה פרשה בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה והניח שיטה אחת שלימה פנויה והתחיל פרשה שלאחריה בראש שיטה שלישית או בפחות מכדי ט' אותיות מראשה, להרא"ש נחשב מקום החלק של שיטה הפנויה שבין הפרשיות האלו כאלו הוא חלק באמצע שיטה בין ב' פרשיות, והרי הפרשה הב' נקראת סתומה. אבל להרמב"ם היא פתוחה.

דעת רבינו דמעט ריוח פחות מט"א לפני או אחרי שיטה פנויה אינה נחשבת כלום, ובטילה לגבי השיטה השלימה הפנויה, והוי בכך לרא"ש סתומה ולרמב"ם פתוחה.

ודבריו מוכרחים בשיטת הרמב"ם, ע"פ שיטת הב"י ורוב האחרונים שסברו שאין אפשרות לעשות סתומה לצאת גם דעת הרמב"ם והרא"ש. דאם היו סוברים שמהני לצרף שתי השיטות בכה"ג, שיטה שלימה פנויה ומעט ריוח אחריה לעשותה סתומה, הרי מצינו סתומה לכו"ע. יניח שיטה שלימה פנויה ובתחילת שיטה שלאחריה מעט ריוח ותהא סתומה בצירוף ב' השיטין, דלרא"ש כל שיטה שלימה פנויה על כרחך מצרפת כל הג' שיטות, ולהרמב"ם כל שאינה מתחלת מראש השיטה ויש לפניה ריוח כשיעור תהא סתומה. אלא על כרחך שלרמב"ם אינה סתומה בכך.

ח)  אבל להרמב"ם היא פתוחה.

אע"פ שבצורת סתומה הג' ביאר רבינו דלרמב"ם, ע"י שיניח ריוח ט"א בסוף השיטה ואחריה מעט ריוח הוי סתומה, כי כל שאין הכתב בראש השיטה הוי סתומה. ולכאורה גם כאן, אע"פ שיש ריוח הרבה שיטה פנויה לפניה מ"מ הכתב של הפרשה אינה מתחלת מראש השיטה, וא"כ למה לא תהא סתומה?

וי"ל דאין מעט ריוח מועיל לעשותה סתומה אלא בריוח שבין ב' שיטין, כנ"ל. אבל כאשר יש ריוח שיטה שלימה פנויה א"א לה להיות סתומה כלל, כנת"ל מחמת שיטה שלימה פנויה הוי כתב הפרשה הראשונה מופלגת מהפרשה הבאה, ואינה סותמתה. ולא נשאר אלא סימן פתוחה, והמעט ריוח בריש השיטה הוא בטל ונחשב כאינו, והוי כמו שהכתב מתחיל מריש השיטה ממש.

אמנם אם יניח בתחילת השיטה הזו ריוח ט"א, הוא שיעור חשוב ואינו בטל, ותהא צורה מקולקלת ופסולה, כי אינה לא פתוחה ולא סתומה, לשיטת הרמב"ם. אבל דעת הרא"ש בכה"ג צ"ע, האם נחשבת סתומה מחמת השיטה פנויה, או תהא נחשבת פתוחה מחמת הריוח ט"א כשיטת האחרונים, או מקולקלת כסברת הפמ"ג.