דיני פתוחה וסתומה בתפלין #4

שו"ע אדמו"ר סימן לב קונטרס אחרון יב

אמר הכותב: ידוע ומפורסם לכל הסופרים מבוהקים דמדינתנו, שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריוח כשיעור ט' אותיות (וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול, וחבל על דאבדין), בין בתפלין בין במזוזות, אלא שבתפלין הריוח שבסוף פרשת שמע וכן קודם התחלת והיה אם שמוע כשיעור ט' אותיות גדולות, דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע. ובשעה שכתב השלחן ערוך שלו נמשך אחר דעת הבית יוסף בשלחן ערוך שלו, ואחר כך חזר בו:

***

ביאור:

א)  אמר הכותב – מהרי"ל אחיו של רבינו, שהיה המוציא לאור של השו"ע (הקדמת אדמו"ר רבי דוב בער [בן אדמו"ר הזקן] לשו"ע).

ב)  שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריוח כשיעור ט' אותיות.

דעת רבינו [וכן הנהיג לכל הסופרים במדינתו] דלא כב"י, שדוקא ראוי יותר להניח גם ט"א בסוף פ' שמע [בנוסף לט"א לפני והיה כמבואר בב"י ושו"ע], כדי שתהא פתוחה מכאן [סוף שיטה א] ופתוחה מכאן [תחילת שיטה ב], ובכך נעשית סתומה, כמבואר בירושלמי מגילה. ואינו חושש לסברת מהר"י אבוהב והב"י, שאין לעשות סימן פתוחה בסוף שמע, כנגד פשט הירושלמי הנ"ל.

לרמב"ם הרי זה בודאי סתומה, דלא מקלקל כלל מה שהניח ריוח הרבה בסוף שיטה א' אם הניח ריוח כשיעור ט"א בתחילת שיטה ב', דכל זמן שאין שיטה שלימה פנויה ביניהם, הוי סתומה בכך לשיטת הרמב"ם, כמבואר לעיל בסע' נא.

וגם לסברת ר"ת והרא"ש, דגרסתם בירושלמי "פתוחה מראשה פתוחה, פתוחה מסופה פתוחה, מכאן ומכאן סתומה" ונדחקו מאוד לפרש הלשון "פתוחה מכאן ומכאן סתומה", מאחר שפתוחה מכל צד הוי פתוחה, למה בצירופן תהא סתומה.

מ"מ בס' התרומה [מביאו רבינו בשו"ת אדמו"ר הזקן] מקיים פשט הירושלמי, דאע"פ שכל פתיחה לעצמה מאיזה צד, הוי פתוחה, צירוף שתי הםתיחות יחד עושה את הריוח סתומה.

א"כ יש לנו ציור סתומה לרוב הדיעות ע"פ הירושלמי, דהיינו בין לדעת הרמב"ם וגירסתו בירושלמי, וכן לגירסת התוס' בירושלמי לפי פי' התרומה. ורק לשיטת התוס' ורא"ש עדיין הוי בכך פתוחה, והרי בדיעבד פתוחה כשרה. וזה עדיף מצורת הסתומה שהציע בשו"ע, שעושה סתומה רק לרמב"ם, ולא לפי כל חכמי אשכנז.

ג)  וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול כו'.

נראה שהתשובה בשו"ת אדמו"ר הזקן הוא חלק מענין זה, אבל לא כל הענין בשלימותו. וכן משמע קצת מלשון מהרי"ל "באריכות גדול". ומ"מ נלמד מתשובה הנ"ל את דעת רבינו בענין.

ד)  אלא שבתפלין הריוח .. כשיעור ט' אותיות גדולות כו'.

טעם החילוק בין תפלין למזוזה, משום שבתפלין נוהגין להניח ריוח פתוחה כשיעור ג"פ אשר כמבואר בפוסקים שזה שיעור הריוח למצוה. וממילא גם כאן צריך להניח ריוח "פתוחה מכאן ופתוחה מכאן" כשיעור ג"פ אשר. אבל במזוזה אין ריוח אחר כלל במזוזה חוץ מזו שבין שמע לוהיה, א"כ יכול להניח ריוח מצומצם של ט' יודי"ן.

ונראה שיש לרבינו עוד טעם למעט קצת את הריוח במזוזה, משום דהרבה ראשונים (סמ"ג סמ"ק רא"ש וטור) ס"ל דיניח ריוח מעט ממש פחות משיעור סתומה כאן וכאן להיכרא בעלמא. על כן גם לדידן יש למעט מהריוח הרגיל [ג"פ אשר], ומ"מ יהא ריוח [הפחות הזה] לרמב"ם וסייעתו שיעור ריוח ממש במקום אחד – והיינו ט' יודי"ן.

ה)  ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע.

יש כאן טעות הדפוס דמוכח, וצ"ל ט' יודי"ן. [או צ"ל ג"פ ג' יודי"ן - ונפקא מינה שישאיר ריוח קצת יותר מט' יודי"ן, כשיעור להניח ריוח מעט בין ג' התיבות. ונמצא השיעור כי"א יודי"ן].

ראה גם: פורום לנושאי סת"ם: תקנת אדמו"ר הזקן להניח ריוח ט"א אחר פרשת שמע בתפלין

ריוח לפני והיה אם שמע - במזוזה

 

אין שיעור ט' יודי"ן [מהכתב הזה] בריוח שלפני והיה אם שמע.

איננו רואים בתמונה מה יש אחר ובשעריך שלפניה, אם היה אחר ובשעריך ריוח כדי ג' אותיות [יודי"ן] או יותר, יש להכשיר כשיטת הט"ז את ריוח המזוזה. אבל אם לא היה שם ריוח, אזי יש לפסול את המזוזה (משמעות שוע"ר סימן לב סעיף נ) כי אין שם שיעור פרשה כלל.

הצד"י - ראש ימין גולם ופסול [עד שיתקן].

[חלק מ]היודי"ן גדולים ביותר ביחס לשאר הכתב, ואין זה ראוי לכתחילה.

שיעור ריוח פרשה סתומה במזוזה, לפי תקנת אדמו"ר הזקן

כתוב בשו"ע רבינו קונטרס אחרון סי' לב סעי' נב:  "ידוע ומפורסם שהנהיג הרב להניח ריוח דוקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פ' והיה אם שמוע להניח ריוח כשיעור ט' אותיות בין בתפלין בין במזוזות אלא שבתפלין הריוח שבסוף פ' שמע וכן קודם התחלת והיה אם שמוע כשיעור ט' אותיות גדולות דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פ' שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פ' והיה אם שמוע".

הנה פשוט שיש טעות הדפוס בלשון הקונטרס אחרון, שהרי כתב בפירוש דגם במזוזה בעינן שיעור ריוח ט' אותיות, והיאך סיים דיניח ג' יודי"ן.

ונראה דחיסורא מיחסרא מחמת השמטת הדפוס, וכן צריך להיות הלשון:

"ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ט' אותיות קטנות דהיינו כשיעור ג' פעמים ג' יודי"ן סוף פ' שמע וכשיעור ט' אותיות קטנות דהיינו כשיעור ג' פעמים ג' יודי"ן קודם התחלת פ' והיה אם שמוע". ועכשיו שפיר כתב דהנהיג להניח ריוח ט' אותיות בין בתפלין ובין במזוזה, אלא דבמזוזה סגי להניח ריוח ט' אותיות קטנות, ומעט יותר. וזהו שכ' ג"פ ג' יודי"ן, כלומר וגם מעט ריוח בין שתי התיבות [כמבואר בב"ח סימן לב, דג"פ אשר פירושו עם שתי יודי"ן שהרי צריך להניח ריוח בין התיבות כמלוא אות קטנה שהיא יו"ד] ואם כן שיעור הריוח במזוזה לפי תקנת אדמו"ר הזקן היא לערך י"א יודי"ן או פחות מעט מזה.

[או דטעות הדפוס וצ"ל ט' יודי"ן במקום ג' יודי"ן. ונפקא מינה אותה מעט ריוח שבין שתי המילים שכ' הב"ח].

ויש לדקדק קצת הלשון דקאמר "ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק וכו" משמע שמיקל בריוח מזוזה ולא צריך שיעור גדול של ג"פ אשר, אבל אינו מקפיד בדוקא שלא יעשה כן. ומי שירצה להרחיב הריוח כבתפלין ממש ג"פ אשר, לית לן בה.

אמנם יש לבאר הטעם שהקיל רבינו במזוזה מבתפלין.

ונראה דבתפלין מניחים ריוח כדין לכתחילה ג"פ אשר כשיעור ט' אותיות גדולות בשביל הפרשיות הפתוחות בסוף קדש, והיה כי יביאך, ולריוח הפרשה סתומה שלפני והיה אם שמוע, כמו שהן בספר תורה, לכן אין לשנות שיעור הפרשה [שבסוף שמע] ויניח ריוח כל פרשה בשיעור אחיד לכתחילה. אבל במזוזה שאין בה ריוח אחר, א"כ אם יניח ריוח כשיעור ט' יודי"ן לא יראה שינוי מריוח אחר, דאין ריוח אחר במזוזה.

והנה במזוזה דאין פרשיותיה באמת כמו בס"ת שהרי הפרשה אינה סתומה מהדין, דשינה ועשאה פתוחה כשרה משום דאינה סמוכה לה מן התורה, כמבואר בשוע"ר סעיף נ ובשאר הפוסקים [אלא ששיעור ריוח של פרשה כשיעור ט' אותיות עכ"פ מעכב כמבואר שם]. ויש לומר דלכן גם נוהגים לעשות שינוי נוסף להקטין הריוח מעט, דהיינו שעושין שיעור ריוח ט' אותיות קטנות, כדי לעשות קצת כשיטת הסמ"ג ורא"ש שהביא הטור ובית יוסף יורה דעה סי' רפח, דלשיטתם לא נהגו להניח כלל שיעור ריוח פרשה אלא רק מעט ריוח להכירא בעלמא. והנה לרא"ש שיעור פרשה פתוחה היא ט' אותיות גדולות [ולא קטנות, כן מוכח מסברתו דבשיעור סתומה כתב (עי' ברא"ש הל' ס"ת סי' י, ותוס' מנחות לב,א) ששיעורה ב' או ג' אותיות ולאו היינו ג' יודי"ן דזה אינו ריוח פרשה כלל, אלא ג' אותיות בינוניות כמו ג' ביתי"ן דהוא שיעור ריוח תיבה קטנה או בינונית וזוהי שיעור ריוח סתומה, ומסתומה דמיירי באותיות גדולות ילמד לשיעור פתוחה דהיינו ט' אותיות גדולות].

וכדי לכבד שיטת הסמ"ג ורא"ש דמניח ריוח רק להכירא פחות מכשיעור, לכן תיקן דאין צריך ריוח ט' אותיות גדולות, על כן טוב שיניח ריוח ט' יודי"ן או מעט יותר דלא יגיע לכלל שיעור פרשה פתוחה ממש לדידיה. משא"כ אם יניח ט' אותיות גדולות הרי לרא"ש [כנראה מדבריו בהל' ספר תורה, וכן מבואר בב"י יו"ד סי' רפח שם] תהא פתוחה ממש מכאן ופתוחה ממש מכאן, ולא פ' סתומה. ומצוה בסתומות.