קוץ מיותר בשם הוי'

 

יש בשם קוץ היורד לתוך חלל האות. האם מותר למוחקו?

אע"פ שקוץ זה (קרוב לודאי) נכתב לשם קדושה כאשר התחיל הסופר ועשה וי"ו תחילה [כפי חילוק השם ע"פ האריז"ל]. אעפ"כ מאחר שאינו צורך השם, ואדרבה מכער את השם, ממילא אינו מתקדש [הקדש טעות אינו הקדש], ומותר למוחקו לנאות את השם - "זה א-לי ואנוהו".

היו"ד של 'ביתך' [נראה בתמונה ש]חסר לו עוקץ שמאל של ר"ת - ו[אם כן] צריך לתקנו.

כתיבה לשמה, מנמנם באמצע הכתיבה

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף לב

לשון רבינו עם ביאור בסוגרים בצהוב.

כשבא להתנמנם לא יכתוב (סת"ם) מפני שאינו כותב אז בכוונה לשמה (שאף שלומר בפיו (שמקדשן לשם קדושה) אין צריך אלא בתחילת הכתיבה, מ"מ במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפלין ולא כמתעסק בעלמא, כמו שבגט צריך להיות במחשבתו בכל תורף הגט שכותבו לשמו ולשמה כמו שנתבאר למעלה (סעיף יב):

***

חידוש וביאור:

א)  בסעיף זה מבאר רבינו, שיש בקידוש הכתיבה "לשמה" שתי פרטים. א. דין האמירה. ב. דין הכוונה.

האמירה נתבאר בסעיף הקודם שצריך לאמרה בפיו בתחילת הכתיבה, והיא מספקת לכל המצוה הזו, כלומר לכל ד' הפרשיות - בתפלין. ועוד נתבאר דאמירת הקידוש הזו מעכבת אף בדיעבד.

וכאן מבאר שצריך שיהא כוונה במחשבה כל זמן הכתיבה שהוא כותב תפלין לשם קדושתן.

ואע"פ שגם באזכרות נתבאר בסעיף הקודם שצריך להיות כוונה בעת כתיבתן (ואם כן מה החידוש בשאר תיבות בענין הכוונה), מ"מ באזכרות לכתחילה צריך לקדשן בפה כל אחת בעת שכותבו. ואע"פ שבדיעבד פסק לעיל באזכרות דאם כיוון במחשבה לבד לקדשן כשרות (אחר שקידש באמירה מתחילת הכתיבה. ואם כן מה החילוק בין האזכרות לשאר תיבות בענין הכוונה?)

יש לומר, דבאזכרות הקידוש מעכב לפסול, משא"כ בשאר התיבות כוונה זו היא למצוה ואינה מעכבת לפסול בדיעבד.

ועוד אפשר לומר, שאין כוונה זו [בשאר תיבות] שמקדשן בפירוש, אלא שיודע שהן תפלין והן קדושות [כלומר ידיעה בלבד]. אבל באזכרות צריך פעולת קידוש לשם קדושתן, דהיינו לפעול בהם קדושה [כנת"ל בסעיף הקודם]. (אמנם לשון רבינו "שאף שלומר בפיו אין צריך אלא בתחילת הכתיבה, מ"מ במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפלין" לא משמע כן, אלא אף בשאר תיבות צריך במחשבתו וכוונתו לקדשן לשם תפלין).

ספק בהבנת לשון שו"ע הרב

צריך עיון וביאור בהבנת לשון שו"ע רבינו (סי' לב סעיף לא):

הכתיבה צריכה להיות לשמה .. והאזכרות צריך לכתבן לשם קדושתן ..

וצריך שיאמר בפיו בהתחלת הכתיבה אני כותב פרשיות אלו לשם קדושת תפלין ומלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך שיאמר שכותבה לשם קדושת ה' ואם לא אמר כן בפירוש בכתיבת האזכרות אלא חושב כן בלבו כשרות בדיעבד הואיל והוציא בתחילת הכתיבה בפיו שכותבן לשמן אבל אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה יש להחמיר בשל תורה ולפסול אפילו בדיעבד אע"פ שחישב בלבו. עכ"ל.

מה פירוש "הואיל והוציא בתחילת הכתיבה בפיו שכותבן לשמן" - שהוציא מפיו בתחילת הכתיבה שכותב התפלין לשם קדושת תפלין, או שהוציא בפיו בתחילת הכתיבה "שכותב כל האזכרות שבה לשם קדושת ה'"?

לשון רבינו כאן עמום, שהרי לא הזכיר כלל [אפילו ש]טוב לומר בתחילת הכתיבה "וכל האזכרות שבה אני כותב לשם קדושתן", וקשה לומר שרבינו סומך על דבר שלא הזכיר. אם כן כוונתו שהוציא בפיו שכותב התפלין לשם קדושת תפלין, ולא הזכיר הסופר כלל בפירוש בפיו קידוש האזכרות, ואעפ"כ סגי בקדשן במחשבה הואיל והוציא קדושת תפלין בפיו.

אבל קשה להבין מכיון שיש קדושה נפרדת/מיוחדת של האזכרות (מקדושת התפלין), א"כ מה מועיל מה שהזכיר בפיו קדושת התפלין, הרי אזכרות שבה לא כתבן לשמן [כלומר לקדושתם המיוחדת כשמות קודש].

גם המשך לשון רבינו "אבל אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה יש להחמיר בשל תורה ולפסול אפילו בדיעבד אע"פ שחישב בלבו" –  אם כוונתו שלא הוציא כלום [שלא קידש התפלין עצמן] בפיו, הרי פשיטא שפסול (לא בגלל השמות) אלא בגלל שלא קידש התפלין עצמן, וכבר הזכיר פסול זה קודם.

לכן קצת יותר מסתבר לפרש "הואיל והוציא בתחילת הכתיבה בפיו שכותבן לשמן" כלומר שכותבן את השמות לקדושתן. הגם שיש בזה דוחק כנ"ל שלא הזכיר רבינו דבר זה מקודם, וכן הלשון "הואיל" ולא "אם" דהיה פירושו – על תנאי שהוציא בפיו גם קדושת האזכרות מתחילה.

לשון רבינו לקוח מלשון השו"ע ורמ"א או"ח סי' לב סעיף יט, וגם לשון הרמ"א עמום קצת כנ"ל. וכל האחרונים פירשו דבריו, שהואיל והוציא קדושת התפלין בפיו מהני בדיעבד גם לאזכרות אע"פ שלא הזכירן בפירוש מעולם, אם חישב בלבו לקדשם בעת כתיבתן. כ"כ במשנה ברורה ס"ק צח, ובקול יעקב (סי' רעד סק"ב) וכתב שכן גם כוונת רבינו, וכ"כ במשנת הסופר (סימן י ס"ק ט) ושכן כוונת רבינו.

חזרתי בי ופירשתי לשון שו"ע רבינו כהבנת כל האחרונים, ראה פורום לנושאי סת"ם: כתיבה לשמה, קידוש האזכרות

מגיה מחזק אותיות השם, ולא קדש הוספת הדיו

שאלה:  אם מגיה המתקן מזוזה ומחזק את הדיו של כמה אותיות, ורואה שהעביר דיו על הנטפל לשם א-יכם ללא ידיעה שזה שם, וזה לא היה תיקון של פסול אלא רק חיזוק הדיו הקיים. מה הדין?

 

תשובה:  היות שהשם היה כשר והוא רק בא לחזק האות, ממילא בדיעבד אינו פוסל במה שהעביר קולמוס על השם ולא קדש הדיו השני.

קידוש שם קדוש שיש לפניו אותיות הנטפלין

היאך יש לקדש שם כגון "האלקים" שהה"א הוא נטפל לפני השם, ואין הה"א קדוש בקדושת השם (ומותר למוחקו, כמבואר ביורה דעה סי' רעו). אימתי יאמר "הריני כותב לשם קדושת השם"?

נראה פשוט שעיקר קידושו הוא לפני כתיבת השם עצמו ולא לפני כתיבת הנטפל, ולכן ראוי היה לכתחילה לכתוב הה"א ואח"כ לומר לשם קדושת השם.
ומיהו היות שנוהגים להוציא כל תיבה בפיו לפני הכתיבה, ובשמות נוהגים אז לקדשן, א"כ יכול לומר "האלקים" [וכיוצא בזה בנטפלים אחרים] ו"לשם קדושת השם". ואין במה שכותב הה"א קודם לשם, הפסק בין הקידוש לכתיבת השם.

קידוש שם ק' בקול

האם חייבים לומר "הריני כותב לשם קדושת השם" כך שאוזן תשמע או אין חיוב כזה ומספיק להוציא משפט זה בלחש?

שאלות מעניינות שהועלו בפורום באנגלית

שתי שאלות מעניינות שהועלו בפורום באנגלית בימים האחרונים:

א.  אם סופר הבא לתקן ספר תורה [שעל פי הדין חייב לקדש כתיבתו "לשם קדושת ס"ת"] בא לתקן שם שנפסל, ואמר לשם קדושת השם, ושכח לומר לשם קדושת ספר תורה, מה דינו?

בהשקפה ראשונה מכיון שלא נתקדש בקדושת ס"ת אין לשם הזה תקנה, כן נראה לי. [אמנם בשו"ת מהרש"ם חלק ד סי' קיא כתב חידוש, שכיון שקדושת השם גדולה מכל הקדושות היא כוללת כולם, ולכן אם קידש לשם קדושת השם ממילא נכלל קדושה פחותה לשם ס"ת בכלל. ולעניות דעתי סברא זו צ"ע גדול, דהם קדושות שונות.]

ב.  האם מותר לקבוע מזוזה גלויה בפתח העומד מול צלם עבודה זרה, האם יש לצלם דין כטינוף או ערוה שאסור שהמזוזה תהא גלויה אלא צריך לכסותה, או לא?
נראה לי שעל פי הדין אין איסור משום שהמזוזה קבועה למעלה מי' טפחים והיא קבועה בכותל, על כן חלק רשות לעצמו על פי הדין, כמבואר בסמ"ג המובא בבית יוסף יורה דעה סי' רפו, ושו"ע רבינו סימן מ' סעיף ה.
אבל משום שאסור לבזות את המזוזה, ודאי חובה לכסותה כמו שכתב בשו"ע יו"ד סי' רפו סעיף ה טוב לכסותה מפני הטינוף.