נתהפכה הרצועה

ערב יום כיפור

שאלה בדין אדם שהניח תפלין, ונמצאת רצועת התפלין הפוכה.

א. האם יצא ידי חובת הנחת תפלין בדיעבד, או לא?

ב. האם כאשר הרצועה שחורה מב' הצדדים, יהא מזה נפקא מינה שיוצא ידי"ח גם אם  נתהפכה, או לא?

א.  הנה כתבו הפוסקים (שו"ע סי' כז סעיף יא) צריך ליזהר שיהא השחור של הרצועה כלפי מעלה, והוא מהגמרא [מנחות לה] "ונוייהן לבר", אבל לא נזכר בדבריהם עיכוב. ולכן אפשר דבדיעבד, אע"פ שרצועה שחורה הלכה למשה מסיני, מכל מקום אם קבע הרצועה בתפלין הפוכה מהרגיל, כך שהשחור היה כלפי מטה [כלפי הגוף] אינו מעכב בדיעבד לפסול (ראה ביאור הלכה סי' לג ד"ה מבחוץ).

אמנם מפירוש רש"י מו"ק כה נראה דהפיכת הרצועה מעכב, כי נוייהן לבר הוא הלכה למשה מסיני. ובפשטות, כל מקום שנזכר הלכה למשה מסיני [ובפרט בתפלין] מעכב. ופירש כן, על מעשה רב הונא שפעם אחת נתהפכה לו רצועה של תפלין, וצם מ' תעניות להתכפר על כך. ופשט הענין שהפיכת הרצועה מעכבת המצוה, והיה כאן ביטול מצות תפלין [לשעה קלה כל זמן שהרצועה היתה הפוכה], ולכן צם. דאם היה בזה רק הידור מצוה ולא עיכוב, לא מסתבר שהיה צם רב הונא כל כך, שמע מינה מפשט הגמרא ופירוש רש"י דהיפוך הרצועה מעכב בקיום מצות תפלין. [אמנם ראה תניא באגרת התשובה פרק ב "שעל דבר קל היו מתענין כו' ורב הונא פעם אחת" משמע קצת שאפילו לא היה כאן ביטול מ"ע מן התורה, מרוב חסידותו היה צם].

ומקורו של רש"י מהגמרא מנחות שם, רב אשי הוה יתיב קמיה דמר זוטרא איתהפכא ליה רצועה דתפילין, אמר ליה לא סבר לה מר ונוייהן לבר. ש"מ שהפיכת רצועה אינו נכון משום שאין נוייהן לבר.

ויש להעיר דיש אומרים שאין המפרש למס' מועד קטן, רש"י, אלא איזה מפרש אחר. וברש"י כת"י לא נמצא הטעם [נויהן לבר] הוא הלכה למשה מסיני.

[ובלבוש סי כז כתב דנוייהן לבר הוא נוי מצוה והלכה למשה למסיני. ויש להעיר מהשיטות (רבינו ירוחם, תשובת גאון ברא"ש וב"י) דחייב להתענות על היפוך הרצועה [ולא מידת חסידות]. ומרדכי קטן מובא באליהו רבא דטעם התענית משום ברכה לבטלה. דמשמע מכל זה שיש עיכוב בדבר, עכ"פ מדרבנן שאינו יוצא ידי מצות תפלין].

ב.  אמנם יש מקום לחלק בין ב' ענינים. דאע"פ שנוייהן לבר אינו מעכב כפשט הפוסקים כנ"ל, אבל נתהפכה רצועה הוא ענין אחר וחמור ממנה. דלא כמשמעות רש"י מו"ק הנ"ל, שסיבת ביטול המצוה אצל רב הונא, הוא, כי לא היה נוייהן לבר.

דהנה מבואר בשו"ע סי' לג דרצועה שנקרעה א"א לקשרה או לתפרה, משום דבעינן קשר תם, ורצועה הקשורה יחד או תפורה אינה תמה. ולכאורה גם במקום שנהפכה הרצועה, היכן שהיא מתגלגלת מצד לצד, הוי צד אחר כאילו נחסר שם, אלא דמ"מ מחוברת, וזה לא נחשב קשר תם.

נמצא כאן ב' נושאים. א. קביעת רצועה הפוכה אסורה משום שצ"ל נוייהן [השחור] לצד חוץ (ועל זה לא נזכר בפוסקים עיכוב בדיעבד). ב. רצועה הקבועה נכון, אמנם נתהפכה באמצעה, וזה מעשה דרב הונא. ובזה יש ביטול המצוה.

ג.  ולכאורה יש לומר שדבר זה תלוי בב' הדיעות בפסול 'קשר תם' הנזכר [בשוע"ר סי' לג], אם הוא פסול ברצועה או בקשירה.

דרש"י [מנחות שם] פי' קשירה תמה. שתהא הקשירה נאה, ואם יש קשר אחר ברצועה לבד מקשר שקושרים בראש, תו לא הויא קשירה תמה. לשון אחר קשירה תמה תהא הרצועה שלמה ולא קשורה.

לפי פי' ראשון ברש"י הפסול של 'תם' הוא בקשר הרצועה, שהרצועה צ"ל בה קשר אחד ולא שתים, ושתי קשרים אינו תמה. (ולפי זה, תפירת הרצועה אינו פוסל, עיין שם בסוגיא). ולפי פי' שני של רש"י הפסול של 'תם' הוא ברצועה [לא בקשר], כי הרצועה צ"ל תמה שלימה, ולא קשורה או תפורה.

ודעת הרמב"ם [כפי' ב' ברש"י] דפסול 'קשר תם' הוא ברצועה, בשלימות הרצועה. ולכן כל אורך שיעור הרצועה הנדרש בהלכה אסור שיהא קשור או תפור, ואם לאו אינו 'תם'. והוא פסק השו"ע סי' לג, והוא השיטה הא' הנזכר בשוע"ר [לג סעיף ו].

אבל דעת הרא"ש וטור [ובעל העיטור, ותשובת הרשב"א ח"א סי' אלף קכ"א] דרק הרצועה המקיפה הראש לבדה, וביד המקיפה הזרוע לבד, שהן מקום הקשר, מעכב בהן 'קשר תם'. אבל כל יתר אורך הרצועה [הגם שמעכב בשיעור אורך הרצועה], אינו מעכב בה אם קשורה או תפורה. ודעתם שפסול 'תם' נזכר על הקשר, שרצועת הקשר צ"ל תם ושלם, אבל שאר הרצועה שחוץ לקשר אין בה דין 'קשר תם'. והוא הדעה השניה בשוע"ר שם.

ד.  ומעתה אפשר לבאר הנפקא מינה בין שלשת הפירושים.

לפי' א' דרש"י שאינו נאה, יש לומר דנתהפכה הרצועה אינו שייך לפסול זה, כי אין קשר נוסף. ולא איכפת לן [לפסול] אופן שלימות הרצועה המקפת הראש והזרוע.

לפי' ב' דרש"י והרמב"ם, החסרון של 'קשר תם' הוא בשלימות הרצועה, אבל רצועה שנתהפכה באמצעה, יש לומר אינו חסרון בשלימות הרצועה.

לפי' ג' דרא"ש וטור, יש לומר דאם הרצועה נתהפכה אינה קשר תמה, כי הקשר הסובב הראש והזרוע אין הרצועה קבועה בקשר נכון, ולכן אינו קשר תם. (וכן משמע ממג"א סי' כז דכתב דאין לדקדק בהפיכת הרצועה אלא במה שסובב הראש והזרוע, וזה מתאים לשיטת הטור ורא"ש, דפסול הפיכת הרצועה היינו כאשר במקום הקשר אין הרצועה והקשר תמה).

ה.  ואם ביאור זה נכון, אין נפקא מינה בין רצועה שרק צדה א' שחורה או שחורה מב' צידיה, במקום ההיפוך [לשיטה הג'] אינו קשר תמה, ופסול. אבל לשיטות א' וב' [רש"י, רמב"ם, ושו"ע] אין כאן עיכוב לפסול.

אבל אם יהפך הרצועה בעיקרה בקשר, שכל הרצועה נמשכת ביושר ולא נתהפכה באמצעיתה, אלא שצד המבריק הוא לצד מטה כלפי הגוף, והצד השני השחור שאינו מבריק הוא כלפי מעלה, בזה שפיר יש לומר שלכו"ע יוצא בדיעבד [ואף לרש"י (מו"ק הנ"ל) נחשב נוייהן לבר, שהרי עכ"פ השחור ברצועה נראה], והרי הוא קשר תם.

ראה בכף החיים (לג ס"ק נא) שגם מי שצובע צד השני של הרצועה שחור, מ"מ לכתחילה צ"ל דוקא המבריק כלפי מעלה, כי הוא [שלימות] נויו.

ו.  ועדיין יש לדון שמא לכו"ע יש פסול כאשר נתהפכה הרצועה משום שאינו קשירה תמה. וגרע מקרה זה מקביעת הרצועה הפוכה מלכתחילה, דאין נוייהן לבר.

ויש לומר, כשם שיש דין בקשר עצמה ברצועה או בקשר שיהיו תמימים [קשר תם] כנת"ל, כן יש דין במעשה הקשירה שיהא קשירה [הפעולה] תמה, וכאשר התהפכה הרצועה אין פעולת הקשירה תמה.

וכשם שמצינו כתיבה תמה גם על הכתב [צורת האות] שצ"ל תמה, וגם על מעשה הכתיבה שצ"ל תם, ולכן הכותב על גבי נקב פסול כי אין כתיבתו תמה, כמבואר בשוע"ר סי' לב סעיף טז. וכל בדין לקיחה תמה בד' מינים, מצינו הדין על החפצא שיהיו הלולב ואתרוג שלמים בלי חסרון [ופסולם משום לקיחה תמה, כמבואר בשוע"ר סי' תרמה ותרמח], וגם על מעשה הלקיחה שתהא לקיחה תמה כמבואר במנחות כז.

כמו כן י"ל בנוגע לקשר תם בנוגע לקשירת התפלין, שיש כאן ב' הלכות שהרצועה או הקשר יהיו תם [בחפצא], וכן מעשה הקשירה יהא קשירה תמה [בפעולה], ונתהפכה הרצועה אינה קשירה תמה.

ראה תשובת פאר הדור לרמב"ם סי' עג דהקשירה על האצבע הוא שלימות הקשר של יד "ואז יהיה קשירה תמה". ש"מ יש קשירה תמה בפעולת הנחת [קשירת] התפלין.

ובזה יש לבאר דעת הסוברים ברמב"ם [מהר"י אבוהב בב"י סי' כז] דאין חיוב לצום אלא אם נתהפכה לו בעת קשירתן מתחילה [דומיא דכתיבה תמה של חסרון היקף גויל שאינו פוסל אלא בעת הפעולה עצמה – הכתיבה], משא"כ אם אחר שהניחן כשרות נתהפכו לית לן בה [לענין החיוב לצום].

ז.  אמנם מלשון שוע"ר [סי' כז סעיף יט] "צריך שיהא צד השחור שברצועות לצד חוץ ולא יתהפכו הרצועות .." משמע שאין זה דין חדש [של קשירה תמה] אלא המשך הדין הראשון של נוייהן לבר. כלומר צ"ל הרצועה קבועה שהשחור תהא כלפי חוץ, וכן מאותו טעם יש ליזהר שלא יתהפכו הרצועות, כי צ"ל נוייהן לבר.

"ואין להקפיד שלא יתהפכו אלא מה שמקיף את הראש ואת הקיבורת פעם א' אבל מה שכורך אח"כ וכן מה שמשתלשל לפניו מהרצועה של תפלין של ראש אין צריך להקפיד כלל שלא יתהפך, לפי שאינן מעיקר המצוה". התיבות האחרונות "לפי שאינן מעיקר המצוה" [אינן במג"א] הוא תוספת של רבינו וביאור על דין המג"א. כי במג"א אפשר לבאר הטעם כנ"ל משום דבעי קשירה תמה וליכא, וזה שייך רק ברצועה הקושרת. ולכן מדקדק רבינו שאין זה הטעם, אלא משום שההקפדה על נוייהן לבר הוא רק בעיקר המצוה, אבל בהמשך הרצועה אין להקפיד לאיזה צד יהא הנוי.

א"כ מוכח מלשון שו"ע רבינו דהפיכת הרצועה אינו פסול מחודש [משום קשירה תמה]. והדרנא דסתימות לשון הפוסקים, דאין זה מעכב לבטל המצוה.

ח.  ולכן נראה לדינא, דבדיעבד שכבר אירע הדבר [אע"פ שיש לו לצום או לפדות הצום (משנה ברורה)], עיקר הדבר שקיים מצות תפלין.

אמנם אם יכול להניח שוב תפלין ודאי שחייב לעשות כן, לחשוש שמא ביטל מצות תפלין בהפיכת הרצועה. ואין חילוק בדין זה, אם הרצועה שחורה רק מצד אחד או משתי צדדים.

מקום הנחת תפלין של ראש - באמצע הראש

א.  בשו"ע רבינו (סי' כז סעיף יח): צריך לכוון הקציצה [של ראש] שתהא באמצע רוחב הראש כדי שתהא כנגד בין העינים.

מקור הדבר מהרמב"ם (הל' תפלין פרק ד) ושו"ע שם. והטעם שנאמר בתורה "בין עיניך", והוא מקום הנחת תפלין של ראש. וכתב במשנה ברורה (שם ס"ק לו) דזה מעכב, שאם אין התש"ר בין העינים לא קיים המצוה כלל. ודבריו מסתברים, שהרי זה מפורש בתורה.

ב.  ובסידור רבינו (בדפוס החדש של השו"ע, עמ' תריח) כתב: ואח"כ יניח של ראש בגובה הראש, ויזהר שיהא באמצע רוחב הראש ממש שהרי אמרו (בגמרא מנחות לד) קדש והיה כי יביאך מימין ושמע והיה אם שמוע משמאל, ובתפלין דרש"י שהפרשיות כסדרן אין בין ימין לשמאל אלא משהו דהיינו החריץ שבין והיה כי יביאך לשמע, על כן צריך ליזהר בזה מאד.

פירוש הדברים. בסימן לד (סעיף ג) ביאר רבינו מח' רש"י וסייעתו ור"ת וסייעתו, בסידור הפרשיות בתש"ר. ונחלקו בפירוש הגמ' מנחות (הנ"ל), דלרש"י "שמע והיה אם שמע משמאל" – שמאל זה מתחיל מאמצע ראש המניח ולצד שמאל [של הקורא]. נמצא ש(ימין ו)שמאל שאמרו מתחיל ממש מאמצע הקציצה והוא החריץ שבין והיה כ"י ושמע. כי אם היה מעט מפ' והיה כי יביאך גם משמאל [הקורא], או מעט מפ' שמע מימין [הקורא] – לא היה מקיים דברי רז"ל.

אבל לר"ת פי' שמע והיה מצד שמאל – פירושו מתחיל מקצה הבית כלפי צד ימין. ולשיטתו אין כלל דקדוק שהחריץ האמצעי [בין והיה לוהיה] יהא ממש באמצע רוחב הראש.

ג.  אבל פשוט שגם לר"ת צריך להיות עכ"פ כל הקציצה בין עיניך דוקא. אלא שלרש"י צ"ל הקציצה ממש בין עיניך באמצע גובה הראש בדיוק כנת"ל, כדי שתהא כל פרשת שמע לצד שמאל של הקורא, והיה כי לצד ימין. אבל לר"ת אם יהא הקציצה יותר נוטה לעין ימנית משמאל [וימצא פ' שמע לצד ימין מהאמצע] או להיפך [וימצא פ' והיה כי לצד שמאל מהאמצע], אין בכך כלום, שהרי כל הקציצה היא בין עיניך.

ד.  אע"פ שכתב רבינו בסידור "ויזהר .. צריך ליזהר בזה מאד" – אין הכוונה שזה מעכב קיום המצוה. כידוע דרכו ליזהר מאוד בקיום מאמר רז"ל. אבל לעיכובא, נראה שמה שכ' בשו"ע שלו הוא המעכב דוקא, וכל זמן שהקציצה כולה היא בין עיניך גם בתפלין דרש"י יוצא ידי חובתו. אלא שלא קיים דברי רז"ל כנ"ל. (והרוחנו דלא פליג כלל על מה שכ' בשו"ע שלו, דבין עיניך הנ"ל הוא דין תורה גמור. ומה שהזהיר מאוד בסידור, הוא לקיים הוראת רז"ל אליבא דפירוש רש"י לכוון בדקדוק עמידת פ' שמע משמאל הקורא).

ה.  וצ"ע, דבשו"ע רבינו [רמב"ם ושו"ע כנ"ל] הלשון "צריך לכוון הקציצה" פי' גוף הבית בלי התיתורא (ראה שיטתו בסי' לב סעיף עז, דגוף הבית נקרא תפלין ולא התיתורא). משמע שלא איכפת לי אם התיתורא עודפת לצדדי בין עיניך, ואין התיתורא כולה בין העינים.

ומאי שנא ממה שמבואר בשוע"ר (סי' כז סעיף יד) לענין גובה ההנחה של ראש, דצ"ל כל התפלין גם התיתורא דוקא במקום שער, ואם בולטת אפילו התיתורא לצד המצח אינו מקיים המצוה, שהרי אינו "בין עיניך" שפי' חז"ל מקום העושה קרחה, כלומר שגודל שם שיער.

למה לענין גובה ההנחה התיתורא נכלל "בין עיניך", ואילו לענין רוחב ההנחה אינו נכלל?

שיעור אורך רצועת תפלין של יד

שו"ע אדמו"ר סימן כז סעיף יא

שיעור אורך רצועה של תפלין של יד כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה את הקשר ותמתח רצועה א[חת] עד אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו ג' כריכות ויקשור:

***

חידוש וביאור:

א)  שיעור .. ויכרוך ממנה על אצבעו ג' כריכות ויקשור.

זהו שיעור הרצועה, אבל לא בעינן שיקשור ממש אחר הכריכות, אלא שיהא ראוי לאורך זה שיוכל לכרוך ג' כריכות ולקשרו שם. וכן מבואר בביאור הגר"א [סימן כז סעיף ח].

אלא שאם הרצועה קצרה, וצריך למתחה לאצבעו ולכרכה שם, אז בעינן שיקשור ממש כדי שיעמדו הכריכות במקומן על אצבעו. אבל אם הרצועה ארוכה הרבה, ואחר הכריכות על האצבע חוזר וכורכה על כף ידו [כנהוג] לא בעינן שיקשור, שהרי הכריכות עומדות.

ב)  שיעור אורך רצועה .. כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה את הקשר ותמתח רצועה אחת עד אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו ג' כריכות ויקשור. [זה לשון הרמב"ם הל' תפלין פרק ג].

ויש לדקדק בלשונם שכתבו "תמתח" דמשמע על הרצועה (ולא "וימתח", כמו "יקשור" "ויכרוך" המתייחס למעשה האדם).

ואפשר דמה שכתבו "ותמתח רצועה .. עד" פי' אין צריך שיעשה כן בפועל למתוח עד האצבע, אלא תהא ראויה הרצועה לכך, אזי יש בה שיעור הראוי לשל יד, ואפילו לא (כרכה על האצבע ו)קשרה בפועל.

אמנם בסימן מב סעיף ג מבואר דאם הרצועה קצרה ימתח בפועל הרצועה לכרכה על האצבע ויקשור שמה, ולא יעשה כריכות על הזרוע. והיינו דוקא כאשר הרצועה קצרה, אך בארוכה הרבה אין צריך לקשור כנ"ל.

ג)  ותמתח רצועה אחת.

פירוש, ששיעור אורך רצועה הנ"ל צריכה להיות מרצועה אחת דוקא, אבל נקרעה או שהיתה קצרה וקשר בה רצועה שניה להשלים ארכה פסולה, כמבואר בסימן לג. אבל אם יש בה כשיעור אורך זה עד האצבע ולקשרה שם, מותר לקשור לה רצועה שניה להאריכה כדי לעשות הכריכות על הזרוע, וכן מבואר בשוע"ר סימן לג סעיף ו "רצועה שנפסקה אין לה תקנה בקשירה .. ובשל יד עד כדי שתקיף הזרוע לקשור התפלה עם הזרוע וכדי שתמתח עד אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אותה אצבע ג' כריכות ויקשור. אבל יתרון האורך שהיא בשביל שכורך הרצועה .. סביב היד אין הקשירה .. פוסל בה".

למדנו שאם יש ברצועה שיעור, וקשר או תפר לה רצועה שניה להאריכה, כורך על זרועו הכריכות ולבסוף כורך על אצבעו ג' כריכות, אע"פ שאין הכריכות מהרצועה האחת. דשיעור אורך הנ"ל נאמר לאורך הרצועה המעכב בה, אבל לאחר שיש בה שיעור וקשר לה רצועה שניה ובה עשה הכריכות על אצבעו כשר. וכן מדוקדק מלשון המגן אברהם סימן מב ס"ק ג. (אמנם מחצית השקל סו"ס לג, ורבי עקיבא איגר (גליון השו"ע סימן מב על המג"א הנ"ל), חלקו דלעולם בעינן שיעשה הכריכות על האצבע דוקא מהרצועה האחת לפני התוספת, שהיא קשר תם, ובשאר הרצועה שהוסיף [שאינו תם] יחזור ויעשה הכריכות על זרועו שאינן מצוה כל כך. ראה גם ביאור הלכה סימן לג סעיף ה (ד"ה אם) הביא דיעות בזה).

ד)  וכן משמע משוע"ר סעיף יט לענין נהפכה הרצועה, שאין להקפיד אלא על הרצועה שמקפת הזרוע. שמע מינה שהכריכות שעל האצבע אינן מעכבות ["לפי שאינן מעיקר המצוה"]. ולא נאמרו ג' כריכות על האצבע כו' אלא לשיעור הרצועה, אבל לא לעיקר הנחת תפלין, שיהיו הם ג"כ בכלל עיקר הנחת התפלה של יד.

ראה גם סעיף ז דאין קפידא בחציצה אלא ברצועה המקפת את הקיבורת, ולא על חציצה במקום הכריכות. ומשמע אף לא אותם כריכות שעל האצבע. ראה גם סימן כח סעיף ד לענין כריכות האצבע, דגם משם משמע קצת שאינן עיקר כדין הנחת התפלין של יד על הזרוע.

ה)  העולה מכל זה:

שיעור אורך הרצועה כדי שתמתח עד האצבע ויכרוך ג"כ ויקשור. ובשיעור זה לא מהני קשירה או תפירה, אלא צריכה להיות רצועה אחת דוקא. ואם הרצועה יש בה שיעור אלא שהיא קצרה, ידלג הכריכות על הזרוע וימתח הרצועה עד האצבע ויכרוך שמה ג' כריכות, ואז יקשור כדי שיעמדו הכריכות במקומן. ואם אינה ראויה לאורך זה אין בה שיעור רצועה ואינה כשרה.

ואם יש בה אורך יתר על שיעור הנ"ל מותר לקשור או לתפור בה רצועה נוספת. ואם קשרה, יכול להניח הכריכות על זרועו כרגיל אע"פ שחלק הכריכות על אצבעו לא יהא מהרצועה האחת [התמה].

אם הרצועה ארוכה והכריכות עומדות על אצבעו, אין צריך לקשור שם.