ריוח מיותר בסוף שורה

הסופר טעה וכתב [ביום החמישי] "כמשפטם", לאחר מכן גרר את המ"ם, וכנראה נעשה חור בקלף וטלה שם טלאי, ונשאר ריוח בסוף השיטה.

אין כאן שיעור ריוח פ' פתוחה, ששיעורה ט' אותיות [לכל הפחות כשיעור ט' יודי"ן], והספר כשר.

הגדרת "בדיעבד"

שאלה:  לאור מה שנכתב לאחרונה לגבי ל' אם צווארה עקומה, שאם תינוק יקראנה - כשירה בדיעבד.

מה הפירוש "בדיעבד"?  האם בגלל שהלמ"ד בדיעבד, לכן כל המזוזה בדיעבד, ואינה מהודרת. או שמא הלמ"ד [לבדה] בדיעבד, אבל אינו פוגע באיכות המזוזה.

אני שואל כדי לברר לגבי למ"ד שצוארו אינו ארוך כוי"ו, אלא קצר מאוד. שלפי הצמח צדק על שו"ע הרב [סימן ל"ו אות ל] "וכל זה לכתחילה" מתייחס לכל מה שכתוב בסעיף כולל אורך הצוואר. (אמנם לא נאמר שם "בדיעבד", אבל) זה "שאינו לכתחילה" - האם פירושו שהמזוזה בגלל למ"ד אחת קצרה פחות מהודרת?

תשובה:  ההגדרה "בדיעבד" אינה שוה בכל האופנים שבה נזכרה.

א.  לפעמים פי' הדבר שכל המזוזה או התפלין הן במצב של "בדיעבד", כי אות אחת אינה עשויה כתקנה לכתחילה, והיתה ראויה להיות יותר טובה, ומצוה להדר להניח יותר מהודרות מזה.

ולכן כאן בענין שנשאל על הלמ"ד שצוארה קצר, או שצוארה עקומה (ביותר) - המזוזה כולה היא בדיעבד [פחות מהודרת], שהרי יש בה אות אחת שאינה ראויה לכתחילה להיות בצורה כזו, אלא בכתיבה נאה יותר ע"פ הדין.

זה נכון בדרך כלל לכל מקום שיש שינוי מסויים בצורת האות, שהיתה צריכה להיות "כתיבה תמה ונאה" לכתחילה בצורה אחת, והיא עשויה בצורה אחרת שכשרה בדיעבד. וההסבר - שהרי אין כאן עכשיו "כתיבה תמה ונאה" כנדרש ע"פ ההלכה לכתחילה.

דוגמא נוספת: צד"י יש בצורתה מחלוקת - האם היו"ד הימנית היא עשויה כיו"ד ישרה, או כיו"ד הפוכה. בכתב ב"י נוהגים כיו"ד ישרה, ובכתב האר"י נוהגים כיו"ד הפוכה. אמנם בדיעבד היא כשרה בכל אופן. כלומר אם נמצא [לדוגמא] בכתב האר"י צד"י אחת שיש בה יו"ד ישרה, היא כשרה בדיעבד. פי' כל המזוזה אינה מהודרת כל כך (כי חסר ב"כתיבה תמה"), אבל כשרה בדיעבד, כי אין זה שינוי גמור בצורת האות.

ב.  אבל יש "בדיעבד" שנזכר [בתחומים אחרים בסת"ם], שפי' הדבר בדיעבד שנעשה הדבר כן ואי אפשר להחזיר המצב, או אפילו מותר לעשות כן לכתחילה כי יש מצב של שעת הדחק, ומאחר שנעשה הדבר כן ע"פ הדין - כשרה לכתחילה כמצוה מהודרת.

שתי דוגמאות לדבר זה:  א) פרשיות של יד מצוה שתהיינה כתובות על קלף אחד, ולא על שתי קלפים [ואפילו מדובקים]. אבל בדיעבד אם כתבה על שתי קלפים כשרה.

פי' הדבר: אם עשאה כן על שתי קלפים נפרדים, והניחן בתוך הבית של יד – היא כשרה בדיעבד, אבל אינה מצוה לכתחילה (שהרי יכול להדביקן עתה). אבל אם דיבקן [אע"פ שלא היתה ראויה לכתחילה להעשות כן, אלא דוקא להכתב על קלף אחד ממש] כשרה בדיעבד, לאחר שנעשה כן, ומעתה היא כשרה למצוה לכתחילה, ואין פגם בהידורה. כי א"א לתקן הדבר יותר עתה.

ב)  שיעור ריוח פרשה פתוחה או סתומה היא ט' אותיות. לכתחילה מצותן שיהיו ט' אותיות גדולות (ג' פעמים אשר), ובדיעבד כשרה אם יש בה שיעור ט' יודי"ן לבד.

כלומר, בדיעבד אם הניח ריוח לפרשה כשיעור ט' יודי"ן בלבד היא כשרה, ומאחר שא"א לתקן הדבר, הרי זו כשרה למצוה מהודרת. ומותר להניח תפלין הללו לכתחילה (כי אין דין והלכה שיהא שיעור ריוח פרשה כך וכך, אלא הדין שיהא בה שיעור ריוח – ולמעשה יש בה שיעור ריוח מספיק).

ג.  ראה שו"ע רבינו (סימן לב סעיף לז, סימן לו באות ה) דלכתחילה ירך שמאל של הה"א צריכה לעמוד בצד שמאל של האות, אבל אם היא עומדת כנגד אמצע הגג, אינה לכתחילה. ומכל מקום במקום שיגרם פסול וגניזת הפרשיות מותר לכתחילה להמשיכה כן, כלומר להמשיך הגג הרבה מעבר לירך אע"פ שתעמוד באמצע גגה.

פי' לא היה ראוי להיות כן לכתחילה [בגלל דעת הברוך שאמר שפוסל], אבל בדיעבד שהמצב דורש להרחיב גג הה"א [או הקו"ף מעבר לירכן], מותר לעשות כן לכתחילה. פי' והתפלין כשרות למצוה מהודרת לכתחילה, כי א"א לתקנה אחרת. (ואע"פ שהברוך שאמר פוסל, ס"ל למגן אברהם ושוע"ר שאין הלכה כדעתו בדבר זה, משום שלא נזכר פיסול זה בש"ס. ואמנם יש להאריך בדבר, וכבר כתבתי במקומות אחרות מזה קצת, ואכמ"ל). ואין חסרון ב"כתיבה תמה ונאה", אלא הרי זו כתיבה תמה לכתחילה.

ראה עד"ז בשוע"ר סי' לב סעיף ז. ואכמ"ל.

ד.  אמנם במקום שיש מחלוקת הפוסקים [הראשונים] ונפסק להלכה שבדיעבד סומכים על שיטה אחת מהן להכשיר. פי' הדבר רק בדיעבד שאין ברירה אחרת, כי לשיטה השניה הדבר פסול ממש. ופשיטא שאין זה מצוה מהודרת.

דוגמאות לדבר:

א)  בשו"ע יורה דעה סימן רפח - מזוזה שכתובה על קלף שלא נתעבד לשם קדושת מזוזה, כשרה רק כשאין מזוזה אחרת, בגלל מחלוקת הפוסקים.

ב)  עי' שו"ע רבינו סימן לב סעיף נ – ריוח פרשת והיה אם שמע בתפלין צריכה להיות פ' סתומה, ואם עשאה פתוחה נחלקו הפוסקים האם כשרה בדיעבד או פסולה. ולכן בודאי אם עשאה פתוחה אינה כשרה למצוה מהודרת אלא רק בדיעבד, פי' אם אין לו פרשיות אחרות.

ג)  שם בשוע"ר סעיף נז – מח' הפוסקים אם עור הבתים צ"ל מעובד לשם קדושת תפלין. ומכריע שאף בדיעבד אין להניח בתים הללו, אא"כ אין לו אחרות.

קיצרתי כאן, במקום שבאמת היה ראוי להאריך, אבל אין הבלוג סובל הדבר.

כמובן - מי שירצה לשאול כאן או במייל - אשתדל בעזרהי"ת לענות ולבאר הדברים.

תודה לידידי ר' חיים מדינה שהעלה את הענין.

ריוח בתוך תיבה, משיכת נו"ן וצד"י

ב"ה, ה' אב, הילולא של האר"י ז"ל

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף לו

אמנם יש להסתפק במצ"ת שמשפטה להיות חסר וכתבה מלא אם מועיל אריכות הצ' למטה אחר שיגרור הוי"ו כי שמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כב' תיבות וכן בנת"ן שמשפטה להיות חסר אם מועיל אריכות הנו"ן למטה אחר גרירות הוי"ו ומכל מקום כל שנראית כב' תיבות פסולה אבל אם בתחילת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוכה בתוכה כזה כשר ובלבד שלא ימשוך יותר מדאי ואם המשיך יותר מדאי כדי למלאות השיטה יש להסתפק אם כשר אם לאו ויש להראות לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק כמ"ש סימן ל"ו:

פירוש:

אמנם יש להסתפק (בדין ריוח בתוך התיבה בין אות לאות שפוסל) ב(תיבה) 'מצת' (שבתפלין) שמשפטה להיות חסר (וי"ו), וכתבה מלא (וי"ו – מצות), אם מועיל אריכות (מושב) הצד"י למטה (לקרבה לתי"ו) אחר שיגרור הוי"ו (היתיר), כי שמא כל עוד שאינו מאריך (גג) האות למעלה (וניכר פירוד בין הצ' לת' בגגותיהן) נחשבת כב' תיבות (ופסולה, ולא מהני קירוב שלמטה), וכן (יש להסתפק ספק זה) ב(תיבה) 'נתן' שמשפטה להיות חסר (וי"ו, וכתבה מלא וי"ו – נותן), אם מועיל אריכות (מושב) הנו"ן למטה (לסמכה לנו"ן פשוטה) אחר גרירות הוי"ו. ומכל מקום כל שנראית (לעינינו תיבה זו) כב' תיבות פסולה.

אבל אם בתחילת הכתיבה ממשיך (כלומר מושך) רגל התחתון (המושב) של הנו"ן והצד"י, וכותב האות הסמוכה בתוכה (כגון יו"ד בחלל הנו"ן – מעל מושבה, ונראית יפה תיבה אחת) כשר, ובלבד שלא ימשוך (המושב) יותר מדאי. ואם המשיך (המושב) יותר מדאי (אפילו) כדי למלאות השיטה, יש להסתפק אם כשר אם לאו (שמא נשתנה צורת האות), ו(לכן) יש להראות (האות) לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש, כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק (בצורתה), כמו שיתבאר סימן ל"ו (סעיף ד):

חידוש וביאור:

א)  אמנם יש להסתפק במצ"ת .. שמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כב' תיבות .. ומכל מקום כל שנראית כב' תיבות פסולה.

במגן אברהם (ס"ק לג) אחר שהביא ספק זה מהב"י, כתב "וכתב הלבוש שיש להחמיר בזה", ורבינו השמיט הכרעה זו (עי' ברוך שאמר הגה קז דמשמע שנוטה להחמיר, וקסת הסופר סוף פ"ז דמחמיר). משמע דעת רבינו דנשאר הדבר בספק. ולכאורה הכוונה, דאם יש להסתפק שמא נראית כב' תיבות או תיבה א', מהני שאלת תינוק. ורק אם נראית לנו בודאות כב' תיבות פסולה, ואז לא מהני קריאת התינוק. (דיעות האחרונים בענין זה, ראה משנת הסופר וביאור הסופר סוף פרק ז).

ב)  אם מועיל אריכות הצ' למטה .. הנו"ן למטה.

מכאן מוכח דאי אפשר להמשיך ראש שמאל של הצד"י וראש הנו"ן עד לאות שלאחריה, דאחרת מה נסתפקו כאן, יתקן ע"י משיכת ראשי הצד"י ונו"ן, ויהיו כל האותיות סמוכות זו לזו בגגותיהן. אלא פשוט דזה חשיב שינוי צורת האות.

ג)  ואם המשיך יותר מדאי כדי למלאות השיטה. אמנם רבינו העתיק זה מהט"ז (ס"ק כא), אך יש להסתפק מה כוונתו בזה, שהרי השאלה היא משום שינוי צורתן ע"י משיכת מושבן יותר מדאי, ומאי נפקא מינה - למה משכן?

ואפשר, דמכיון שניכר כוונת הסופר במשיכה זו למלאות השיטה א"כ שמא מוכח קצת, דלא עשה כן לשנות צורת האות (עיין סברא כזו, שכתב שערי תשובה ס"ק יב בשם גנת ורדים, דאם משך כ"ף פשוטה הרבה בסוף שיטה, דניכר שהיא כ"ף ומשיכתה רק לסיים השיטה דיש להתחשב בזה). קמ"ל דכל שתינוק אינו מכירו לא מהני.

ושמענו מדברי רבינו, דמהני משיכת המושב למלאות השיטה, ולא ישאר ריוח ט' אותיות בסוף השיטה ויפסל משום ריוח פרשה שלא במקומה. כלומר, אע"פ שלענין קירוב אותיות התיבה יש להסתפק שמא אין קירוב שלמטה מהני לעשותה תיבה אחת, אך לענין שלא ישתייר ריוח פנוי מהני.

ד)  ויש להראות לתינוק שאינו לא חכם ולא טפש, כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק.

אע"פ שאין דוגמת אותיות הללו באחרות, כלומר נו"ן שמושבה משוכה הרבה אינה דומה לאות אחרת שמחמת זה יטעה בה התינוק, וכן צד"י שמשך מושבה הרבה, וממילא יש לומר דאין זה ספק שקול כמו הבחנת תינוק בין אותיות מתחלפות - בי"ת הדומה לכ"ף, או וי"ו ליו"ד, או דלי"ת לרי"ש וכיוצא בהן. אעפ"כ מהני קריאת התינוק, דכל שתינוק מכירה הרי זו האות. (ודלא כסברת הדרכי נעם המובא בגידולי הקדש כלל יד, דלא מהני קריאת התינוק בספק שאינו שקול. ראה גם משנת הסופר סימן ו ס"ק ו).

ה)  כמו שיתבאר סימן ל"ו (סעיף ד). לכאורה למה ציין רבינו להלן, ולא ציין לדין שאלת תינוק שכבר נתבאר בסימן לב (סעיף כ, כא)?

והתשובה לכך: דין שאלת תינוק המבואר בסימן לב הוא המבואר בגמרא מנחות, ומיירי בחסר שיעור אורך האות [קיצור הוי"ו וחששו שנדמית ליו"ד], דההכרעה בספק זה ע"י קריאת התינוק. אבל בסימן לו נתחדש דגם ספק בצורת האות, כגון שנסתפק בין בי"ת לכ"ף אם זו צורתה או האחרת, ההכרעה ע"י קריאת התינוק. ואע"פ שהגמרא דנה רק בחסר שיעור, מ"מ פשוט לראשונים (רא"ש וטור שציין רבינו בקונטרס אחרון כאן) דה"ה לכל ספק בצורת האות, וממילא למד רבינו דה"ה בספק זה של האריך מושב הנו"ן וצד"י, דמאי שנא.

מגילה ישנה - הערות

קטעים מהמגילה הנ"ל:

המגילה היא כתב האריז"ל, למיטב הבנתי מגילה זו נכתבה לפני 80-100 שנה, בגאליציה [המזרחית] של פולין.

הרווחים הסתומות קטנות מאוד כדי ט' יודי"ן בלבד, ולא כדי ג"פ אשר. (בכלל הסופר קימץ בקלף, וניכר שהוא כתב בזריזות גדולה ולכן דחק הרבה את השורות במקומות שונים, ואין רוחב העמודים שוים, אבל הכתב הוא יפה).

כותב את ראשי [או סופי] תיבות הוי' באותיות גדולות (מנהג מפורסם, שנהגו רבים לעשות כן).

ה"א הראשונה של שם, עושה פסיעה לבר (גם כאשר הר"ת של שם הוי' אינו כסדר).

ראש שמאל של הטי"ת - זיי"ן, ולא וי"ו.

ראש שמאל הצד"י - פעמים כזיי"ן ממש, ופעמים יוצא קרוב לסופו כעין וי"ו, אך לא מהקצה ממש, אלא לפנים מעט. שבירת וכפיפת הצואר ברורה, כמו שכתב ידו של ר' אפרים סופר מבראד.

צד"י פשוטה - שתי יודי"ן הפוכים על גבי נו"ן פשוטה בעלת ראש!!

פ"א עם עקב והרבה פעמים "שבירה" ממש כפי שנהגו כל הסופרים בפולין, לפני מאה שנה ומעלה.

פ"א פשוטה גם כן עם שבירת העקב.

קו"ף - ראש הירך כראש נו"ן פשוטה מרובעת, כסברת המקדש מעט.

סתומה שלפני ותוסף אסתר, אינה בשורה אחת. אלא היא סתומה כדעת הרמב"ם, אם הניח ט' יודי"ן בשורה א' ומעט ריוח בשורה הב'. ויותר נראה שהניח סתומה כט"ז, כלומר בצירוף ריוח של שיטה הב', אבל בשיטה הא' אין שיעור ט' יודי"ן (בפרט אם נחשב השיעור כנגד התיבה שמעליו "מהמן", וכן נראה מזה שמשך את הה"א של "המן" - הרי שרצה לצמצם הריוח).

עמוד עשרת בני המן צר, והריוח בין הכתב אינו כפליים מהכתב. ובשיטת פרשנדתא לא נראה שיש אפילו ט' יודין ריוח (מאותו הכתב).

וי"ו של ויזתא גדולה, אך אינה עולה על השיטה אלא יורדת למטה מהשיטה. אינני יודע אם עשה כן בכוונה (דלא כפי הנהוג), או שטעה והניחו כך.

מדידת שיעור ט' יודי"ן במזוזה

בתמונה כאן יש שיעור ריוח ט' יודי"ן מצומצם משהו. השאלה היא היאך מודדין השיעור - כנגד התיבה שבשיטה שמעליה או שתחתיה?

נראה העיקר למדוד תמיד [גם לחומרא] כנגד השיטה שמעליה [במקרה דידן זה לקולא]. כמובן שלכתחילה ראוי שתהא שיעור ט' יודי"ן ריוח כלפי ב' השיטות, אם הן שונות מעט זו מזו.

אמנם בשיעור ריוח סתומה [של והיה] שהיא בתחילת השיטה, נראה דצריך להיות הריוח נמדד גם נגד השיטה שמעליה וגם נגד השיטה שתחתיה. (וקצת ביאור לכך, דהסתומה תלויה בריוח שבין שתי הפרשיות, שבזה סותם את הפרשה הבאה, ולכן צ"ל ניכרת ביחס גם לפרשה הבאה. משא"כ הפתוחה הריוח היא סילוק פרשה הקודמת).

תקנת אדמו"ר הזקן להניח ריוח ט"א אחר פרשת שמע בתפלין

לבאר טעמו של תקנת רבינו הזקן להניח שיעור ריוח ג"פ אשר בסוף ובשעריך, נוסף על שיעור ריוח ג"פ אשר לפני והיה אם שמוע בתפלין ומזוזה

א.  לרמב"ם כל שמתחלת פ' והיה אם שמוע באמצע השיטה לעולם הוי פרשה סתומה, וא"כ [הגם שכתב הב"י מנהג שלא להניח אחר שמע ריוח כשיעור ט"א, היינו רק לכתחילה כמבואר בשוע"ר, אבל] מעיקר הדין הניח ריוח הרבה מכאן [אחר שמע] ומכאן [לפני והיה] אינו מקלקל הסתומה [כפשט לשון הירושלמי מגילה פתוחה מכאן ומכאן סתומה, וכמבואר בשו"ת אדמו"ר הזקן הנדפס בסוף השו"ע].

והגם שבשו"ע שלו נמשך אחר שו"ע הב"י שלא להניח ריוח כשיעור אחר שמע, מ"מ מאחר שאין זה מעכב, והמחבר הב"י רק רצה לקיים שיטות הרמב"ם והרא"ש וראה זה כדבר בלתי אפשרי, וא"כ נהגו לתקן הדבר אליבא דהרמב"ם בצורה המובחרת. רבינו שרצה לקיים המנהג המהודר אליבא דעוד שיטות כפי שיבואר, אינו מקיים מנהג זה של הב"י מאחר שמעיקר הדין אינו מקלקל כלל סתומה לפי הרמב"ם במה שמניח ריוח הרבה אחר שמע.

ב.  בשו"ת אדמו"ר הזקן מבאר דהגם דסברת רבינו תם דפתוחה מכאן ומכאן הוי פתוחה דלא גרע מה שפתח עוד מכאן ומכאן, מ"מ סברת בעל התרומה דכה"ג מיגרע גרע והפכו לסתומה. ועל כן עדיף לעשותו פתוחה מכאן ומכאן כדי שתהא סתומה גם לדעת בעל התרומה, משא"כ אם היתה פתוחה רק מכאן או רק מכאן היתה פתוחה לדעת ר"ת והתרומה ודעימיה.

[ובאמת יש לדקדק דבתיקון ס"ת של ר"ת לא הזכיר הירושלמי דמגילה כלל, ורק התוס' ורא"ש הקשו על ר"ת מהירושלמי. ויש לומר דלר"ת גופיה לא היה קשה כלל מהירושלמי הזה, דהיה סובר דשאני תפלין ומזוזה מס"ת, דמאחר שאין שמע ווהיה סמוכות זו לזו מן התורה, כה"ג דעביד פתוחה מכאן ומכאן שפיר הוי סתומה כשרה בתפלין ומזוזה].

ג.  רבינו מקיים פשט הוראת הירושלמי מגילה הנ"ל יש אומרים שהריוח בין שמע לוהיה א"ש במזוזה סתומה וי"א פתוחה כי אין זה מקומה בתורה, ומסיים [לגירסת התוס' ודעימיה] פתוחה מכאן פתוחה פתוחה מכאן פתוחה מכאן ומכאן סתומה.

כלומר, דהיות שיש סברא לעשותה פתוחה מאחר שאינה סמוכה, ויש סברא לעשותה סתומה כמו שהיא בס"ת, עושה פתוחה מכאן ומכאן בשתי רווחים ובהכי הוי סתומה [כלומר וגם פתוחה במזוזה, וכה"ג בריוח זה בתפלין].

ד.  הגם שהב"י הבין בפשטות דפתוחה או סתומה שבתפלין היינו מה שהריוח עושה הפרשה שלאחריה פתוחה או סתומה, ועפ"ז פסקו המחבר והאחרונים לעשות והא"ש סתומה כהרמב"ם.

מ"מ יש ראשונים [שיטת סמ"ק, ברוך שאמר, והטור כמבואר בב"ח] דסוברים שהריוח בתפלין עושה הפרשה עצמה פתוחה או סתומה ולא הפרשה שלאחריה, ולכן ריוח שבתחילת או בסוף שמע עושה שמע פתוחה, ולא עושה והיה א"ש כלום, ושאני תפלין מס"ת, משום שיש הפרדה שכל פרשה כתובה בדוקא בעמוד לעצמו ואינן מחוברים בעמוד אחד לעולם, וכל שכן בתפלין של ראש שכל פרשה כתובה על קלף לעצמה. ולשיטתם והיה אם שמע סתומה במה שאין לה ריוח כלל לא בראשה ולא בסופה.

וזהו המנהג שכ' רמ"א שנהגו לעשות כל הפרשיות פתוחות כלומר כל הרווחים פתוחות, חוץ מוהיה שאין לה ריוח כלל, אבל לעולם כל הפרשיות מתחילות בראש העמוד.

וא"כ המנהג שהנהיג הרב ב"י שלא להשאיר ריוח אחר שמע, נמצא שפ' שמע לשיטת הסמ"ק וטור וברוך שאמר אין בה ריוח כלל, ולשיטתם פסולה.

ה.  ע"פ הסברא האחרונה הרווחנו טעם למנהג חב"ד שמשאירים גם בתפלין ר"ת ריוח ט"א בסוף שמע, הגם שלא כתוב כלום אחריה בקלף. כי לשיטת הסמ"ק וטור הנ"ל חייב להיות שיעור ריוח בפ' שמע בשביל עצמה ולא בשביל מה שאחריה. [ומה שכ' בקול יעקב לסיים בר"ת ובשעריך עד הסוף – היינו לשיטת הספרדים הנמשכים אחר הב"י שגם ברש"י אינם מניחים כלל ריוח כשיעור אחר שמע, וכן בר"ת].

קרע או חסרון במקום ריוח פרשה

קרע במקום ריוח פרשה, או חסרון בקלף במקום הריוח, מה דינם?

הנה אם נחסר כל מקום הריוח או רובו ולא נשאר שיור ריוח ט' אותיות פשוט שהספר פסול, ואע"פ שהיה בו שיעור ריוח בשעת הכתיבה ונחסר אחר כך, מ"מ צריך ריוח פרשה שיתקיים גם אחר הכתיבה.

אמנם מה הדין אם יש חסרון באמצע הריוח [כחצי משיעור הריוח] וראוי לכתוב ה' אותיות מצד אחד של החסרון וכן ד' או ה' אותיות מצד שני, אבל אין שיעור כדי ט' אותיות במקום אחד. האם נחשב זה לריוח כשר כשיעור, או שצריך שיהא הריוח כולו של ט"א במקום [ברצף] אחד?

מסברא נראה לי שכשר, דעכ"פ פנוי כשיעור לכתוב שם ט' אותיות ומה לי ברצף אחד או לא.

ואם יש קרע שהולך לרוחב השיטה במקום ריוח הפרשה, שאי אפשר לכתוב שם הרי אין מקום פנוי לכתוב שם תשעה אותיות. ונראה דאפילו אם הקרע באמצע גובה השיטה ויכול לכתוב מעל הקרע סמוך לשירטוט ט' יודי"ן מ"מ לא ניכר שהניח הריוח משום ריוח פרשה, אלא הניח פנוי משום הקרע, וא"כ אינו כשר כריוח פרשה.

ריוח מצומצם בפרשה בספר תורה

בספר תורה יש ריוח פרשה שהיא פחות מט' אותיות גדולות, אבל יש בה ריוח ט' יודי"ן בריוח.

מה עדיף - למחוק קצת מהכתב ולצופף הכתב ["למעט הכתב"] בשביל ריוח שיעור ט' אותיות גדולות, או עדיף להניח ריוח הקיים שהיא כשרה בדיעבד, ולא יצופף הכתב, שהרי "אל ימעט הכתב לכתחילה"?

כמדומה לי שהנוהג הוא להקטין את הכתב על מנת לקבל שיעור ריוח פרשה [ט' אותיות גדולות] של לכתחילה. אבל האם מנהג זה נכון על פי הדין?
שמעתי מסופרים ותיקים שביארו ש"אל ימעט את הכתב" פירושו לכתוב באותיות קטנות [אם גובה האותיות בשיטה ג' קולמוסים, אז הוא כותב באותיות קטנות של ב' קולמוסים גובה או פחות כעין תלויות מעל השיטה], אבל להצר את רוחב האותיות, אבל גובהם נשאר בגובה השיטה, אין זה בכלל [או שאין זה כל כך] מיעוט הכתב, ועדיף להרחיב ריוח הפרשה על חשבון מיעוט [מה] של הכתב באופן כזה.

שיעור ט' יודי"ן

שיעור ריוח פרשה בדיעבד בין לחומרא [לפסול במקום שאינו צריך פרשה] בין לקולא [להתיר ריוח פתוחה או סתומה בשיעור מועט] הוא כדי לכתוב ט' יודי"ן מאותו הכתב.

הנה הריוח הוא רוחב היו"ד, כלו' רוחב ט' יודי"ן בכתב וחוט השערה ביניהם כדי לכתבם כשרים שלא יגעו זה לזה.

והנה בכתב שרוחב היו"ד הוא כמלוא שיעור הקולמוס, יהא שיעור זה [של ט' יודי"ן] לערך י' קולמוסים ברוחב השיטה. אבל בכתב שרוחב היו"ד הוא כשתי שליש הקולמוס בלבד, יהא ריוח זה בין להקל בין להחמיר כשיעור ז' קולמוסים לבד.

ריוח ג' יודי"ן בסת"ם

לפנינו צילום פרשת שמע מכתב מיוחס הנקרא 'כתב אדמו"ר הזקן' [אמנם הוא צילום מצילום ולכן אינו איכותי, ולא ניתן לדייק פרטים קטנטנים ממנו, אך דברים בולטים וברורים יש כאן שניתן ללמוד, בלי קשר לאיכות הצילום].

א.  הסופר מניח לכתחילה ריוח כשיעור ד' יודי"ן בין התיבות.

ב.  הסופר מניח ריוח הרבה אחר ובשעריך, מדדתי ויש בה כדי ד' פעמים 'אשר'. כלומר היה מקום לריוח סתומה וכן לכתוב 'והיה' שבפרשה הבאה בסוף השיטה, ולא חשש הסופר כלל לשיטת מהרש"ל דכה"ג מוכח שהיא פתוחה ולא סתומה.

ג.  בתיבה "ובכל" בסוף השיטה הוא משך את גג הלמ"ד אבל כמעט ולא הרחיב את המושב, ולא הקפיד שיתבטל צורת הכ"ף שבלמ"ד בגלל זה. וכן בתיבה "האלה" [הרחיב את המושב רק מעט] כנ"ל. שים לב לתיבה "על" בשורה האחרונה.

ד.  ניתן לראות ברור בה"א אחרונה של שם הוי' שהסופר אינו עושה שום פסיעה לבר, אלא הנקודה היא פשוטה כמו בכל ה"א רגילה.

וראיתי לבאר כאן למה אין נוהגים בליובאויטש אפילו לכתחילה לחשוש לסברת הפמ"ג [הובא במשנה ברורה סי' לב ס"ק קי] שראוי להזהר לכתחילה שלא להניח ריוח ג' יודי"ן בין תיבה לתיבה, כי היא שיעור פרשה לרבינו תם.

הנה דעת ר"ת בתוספות מנחות לב,א, רא"ש הל' ס"ת סימן י, וטור יורה דעה סי' רעה, דשיעור פרשה סתומה היא שהניח מקום פנוי כשיעור שראוי לכתוב ב' או ג' אותיות. אבל בשו"ע יורה דעה סי' רעה סתם המחבר כדעת הרמב"ם דשיעור פרשה בין סתומה בין פתוחה היא ט' אותיות. וכן נקטו להלכה כל האחרונים.

הנה פשוט שסברת ר"ת דפ' סתומה היא כשיעור ב' או ג' אותיות היינו אותיות גדולות כמו ביתי"ן, ולא קטנות כיודי"ן. אבל ב' או ג' יודי"ן אינו ריוח פרשה כלל.

 

ואפילו את"ל כסברת הפמ"ג, דאכן לר"ת זהו שיעור פרשה. יש צד אחר, לבאר דאין צריך לחשוש לסברא זו, דנלע"ד לדייק בלשון שו"ע רבינו סי' לב סעיף מז:

בין בס"ת בין בתפלין ומזוזות אין להניח חלק כלל וכו' ומכל מקום אם הניח לא פסל אם לא הניח כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה שהיא לכתחילה כג' תיבות אשר אשר אשר מאותו הכתב ובדיעבד כתשעה אותיות קטנות שהן יודי"ן של אותו הכתב ..

 

ויש כאן תמיה בכוונת רבינו.

א. למה רבינו היה צריך לבאר כאן מהו שיעור פרשה, הלוא כבר הקדים בסעיף לז לעיל ששיעור ריוח פרשה היא ט' אותיות, וכשם שלא הוצרך שם לבאר מהו שיעור הפרשה לכתחילה או בדיעבד, מה היה הצורך לבאר הדבר כאן?

 

ב. למה הקדים רבינו שיעורה לכתחילה כג' פעמים אשר, לפני שיעורה בדיעבד? הרי כאן לכאורה היינו נוקטים לחומרא דאם נשאר שיעור פרשה בדיעבד של ט' יודי"ן הרי היא פסולה משום ריוח פרשה שאינה במקומה? ולכאורה היה ראוי לרבינו כאן לקצר ולומר "אם לא הניח כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה שהיא [בדיעבד] כתשעה אותיות קטנות שהן יודי"ן של אותו הכתב" [וסגי בזה, ועכ"פ להקדים השיעור בדיעבד לפני השיעור דלכתחילה].

 

נלע"ד כוונת רבינו דמכיון ששיעור פרשה היא לכתחילה כג' פעמים אשר, אם הקפיד שכל הרווחים בתפלין ובספר תורה היו כן, ממילא גם אם הניח ריוח כשיעור ט' יודי"ן במקום שלא היה צריך להיות פרשה, לא היה פוסל, משום דמוכח דזה אינו שיעור ריוח. ולכן הקדים ואמר דלא פסל אא"כ הניח ריוח כשיעור לכתחילה שהוא ג"פ אשר. כלו' אזי אף אם הניח ריווח פנוי כט"ו יודי"ן מאותו הכתב שאינו בכדי לכתוב ג"פ אשר כלל, ניכר שאינו ריוח פרשה ולא פוסל. ורק אם הניח ריוח פרשיות של ט' יודי"ן, אזי אם יניח במקום אחר ריוח כשיעור הזה במקום שאינו פרשה, תיפסל.

 

לענ"ד דיוק זה הוא נכון ויש בו כדי לבאר כמה דברים עמומים, ואציין כאן רק לאחד מהם:

בשו"ע רבינו סי' לב סעיף מח מבואר ע"פ רמב"ם ושו"ע דאם בא לסיים השיטה בתיבה ואין מקום כדי לכתוב רובה בתוך השיטה "ואפילו תיבה בת ח' אותיות .." לא יכתוב מקצתה בשיטה ורובה מחוץ לשיטה, אלא יניח פנוי ויתחיל מראש שיטה הבאה [כן הוא לשון הרמב"ם הל' ס"ת פ"ז ה"ו, והעתיקוהו הטוש"ע יו"ד סי' רעג סעיף ד. אמנם רבינו לא העתיק "אלא יניח פנוי ויתחיל .." דו"ק]

וקשה (כבר שאלו קושיא זו, עי' בכנסת הגדולה מובא בגליון שו"ע יו"ד סי' רעה) הרי ישאר ריוח במקום הפנוי, ושיעור חציה של ח' [או י'] אותיות והריוח שהיה חייב להניח לפניה בינה לתיבה הקודמת, הוא יותר מט' יודי"ן שהוא שיעור פתוחה בסוף השיטה בדיעבד?

אלא לפי הנ"ל ניחא דאם אין בספר זה שיעור פרשה של ט' יודי"ן א"כ אם יניח במקום אחד שיעור כזה, ניכר שאינו לשם פרשה.

 

והגם שאיני סומך על היתר זה להלכה למעשה להתיר ריוח במקום שאינו צריך בסת"ם כשיעור [פרשה בדיעבד] ט' יודי"ן, מ"מ נראה לי בסברא שהדבר נכון.

ועכ"פ לענין שיעור ג' יוד"ן מכיון שאינו נוהג להניח כלל ריוח קטן כזה לשיעור פרשה [בשום מקום], אין מקום להחמיר שיראה כשיעור ריוח [כסב' הפמ"ג], דלא יראה כן משום שכל פרשיותיו מרווחות הרבה.

נו"ן כפופה בסוף השיטה - סותמת ריוח ?

[אמנם התמונה אינה עריכה כל כך טובה, אבל היא תספיק לביאור הנושא]

לכאורה יש כאן שיעור ריוח פרשה פתוחה של ט' אותיות [יודי"ן] בסוף השיטה? השאלה היא, האם מושב הנו"ן יכולה לחסום ריוח זה?

צריך להבין לשון שו"ע רבינו סימן לב סעיף לו:

ואם המשיך [רגל התחתון של הנו"ן או הצד"י] יותר מדאי כדי למלאות השיטה יש להסתפק אם כשר אם לאו, ויש להראות לתינוק וכו'.

מה התכוין רבינו "כדי למלאות השיטה" - לכאורה נראה כדי למלאות הריוח עד סוף השיטה, כדי שלא תישאר ריוח שיעור פרשה ותפסל משום ריוח פרשה במקום שאינו צריך. אבל הרי הנו"ן מתחת לשיטה, ואפשר לכתוב מעליה בשיטה ט' יודי"ן או שאר אותיות מעל הנו"ן בתוך השיטה?!

האם התכוין רבינו שבכל זאת מועיל הדבר שלא יהא ריוח בסוף השיטה כי עכ"פ כתוב שם איזה אות, אע"פ שהיא נמוכה, הרי זה מספיק כדי שלא יהא שיעור ריוח לפסול?

או שהתכוין רק שרצה הסופר למלאות השיטה ליופי כדי שלא תהא שורה אחת נכנסת ואחת יוצאת שאין לעשות כן לכתחילה. אבל לא דיבר במקרה שלפנינו שיועיל למלאות השיטה כדי לסתום הריוח.

לכאורה הפירוש הראשון נראה יותר בדברי רבינו !!