קרע באות

הע' בשורה התחתונה נקרעה, כלומר קרע חתך באמצע האות ומושבה אינה מחוברת לחלק העליון של האות.

האות פסולה כי אינה גולם [גוף] אחד, ואין לה תיקון. ועל כן הפרשיה הזאת תיגנז.

אות הכתובה על קלף שניתק חלקו מהיריעה

הסופר קילף טעות במלה שמתחת, והקילוף הגיע עד תוך הנו"ן שבשורה שמעליה. הקילוף אינו עובר מעבר לעבר השני של הקלף, ואעפ"כ חצי מהאות נו"ן תלויה, כי אינה מחוברת ממש ליריעה עצמה, אלא עומדת על הקלף התלוי.
הנו"ן הזו פסולה, כי אינה עומדת על הקלף [קלף תלוי אינו נחשב קלף, וגם א"א להדביקו חזרה בדבק, משום דין חק תוכות (שהאות נעשית מאליה, ולא ע"י כתיבה על הקלף) - ואין תקנה אלא לגררה כולה, ולטלות טלאי של קלף, ואפשר שהטלאי יהא מצד חלק הפנים של הספר מדובק יפה, וכל האות (עם היקף גויל שלה) תהא כתובה על הטלאי [כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רפ].

כל זה נתבאר במאמר https://hebrewstam.blogspot.com/2020/03/blog-post_26.html

אות על קלף תלוי, ואינו מחובר כולו ליריעה

חצי התחתון של הנו"ן - שנכתב מתחילה על הקלף כדין, אחר שניסה הסופר לעשות איזה תיקון, חתך לתוך הקלף, ונמצא הנו"ן הזה [חציה התחתון] על קלף תלוי באויר.

הדין שאות זה פסול, כי נחשב אינו מוקף גויל.

וחמור דין זה של אינו מוקף גויל, מ(דין מוקף גויל של) נקב שמחוץ לדיו האות. כי נקב שמחוץ לאות, אם ניקב אחר הכתיבה כשר, כמבואר בפוסקים, משום שהיה מוקף גויל בשעת הכתיבה. אבל זו שאינה עומדת על הגויל כלל (כי קלף התלוי באויר נחשב נפרד מהיריעה), אינה מוקפת גויל (מתחתיה) גם אם אירע כן אחר שעת הכתיבה, וכן מבואר במהרי"ק וב"י ביו"ד סי' רפ. [פירוש, אות שאינה מחוברת לגמרי כדין לספר, חשיב סוג לא מוקף גויל].

תמונה של מושב הנו"ן הזו - כאשר הקלף מוגבה מהיריעה.

לא ניתן לטלות טלאי מתחת לנו"ן הזו להדביקה חזרה ליריעה, וכל שכן שאין לקלף כל האות מהיריעה, ולחזור ולהדביקה במקומה. כי אין הכשר טלאי בס"ת, אלא כאשר טולה קודם הטלאי ליריעה, ואח"כ כותב על הטלאי (שנמצא כותב האות על ספר), דאם לא כן הוי פסול משום חק תוכות. כלומר, שהאות נעשית מאליה, ולא על ידי כתיבתה כדין.

ואין תקנה אלא לקלף הנו"ן הזה [ולגונזה] ולעשות טלאי ולכתוב מחדש על הטלאי.

נקרע אות במזוזה

האות שי"ן נקרעה לשתים והיא פסולה. אי אפשר לתקן דבר כזה במזוזה.

קרע במזוזה - מחלק את הה"א לשתים

המזוזה נקרעה מלמטה והקרע נכנס תוך הה"א ועובר את חללה ומפריד את הגג [הדל"ת] מן הירך שמאל, ונמצאת הה"א מחולקת לשתים מחמת הקרע.

הה"א הזו פסולה, כי היא נחלקה לשתים, ולא מועיל הדבקת הקלף [ע"י תפירה בגיד, או הדבקת מטלית מאחורה] להכשיר את הה"א [כמבואר ביורה דעה סי' רפ].

כמובן ופשוט, היות שזה סיום המזוזה [ולא שם ק'] יכול למחוק את התיבה הזו ולכתבה שוב אחר הקרע, אם ירצה. ולתפור את הקרע או להדביק מטלית תחתיה, אבל אינו יכול לכתוב על מקום התפירה או מקום ההדבקה עצמה.

קרע תוך חלל האות

הקרע בודאי אירע אחר הכתיבה, ואינה נוגעת לגוף השי"ן.

השי"ן כשרה, כי כולה מחוברת בקלף אחד, והיא מוקפת גויל [לכו"ע]. פשוט שמצוה לדבק את הקלף, וגם להשים טלאי מאחורה, כדי למנוע שלא יתפשט הקרע יותר.

תודתי להרב עזרא קפיף שיחי' שהעלה שאלה זו.

קרעים בקלף - שאלות על צורות האותיות

ראה הגדלה

קרעים בתחתית הקלף הגיעו עד לאותיות ך, פ.

האות פ"א עדיין כולה מחוברת [גוף אחד] ונשארה בצורתה, והמושב הוא דק אבל שלם ["אין שיעור לעובי האות" בכהאי גוונא], והיא כשרה. ומה שמחוסרת היקף גויל לאחר הכתיבה כשר [לפי עיקר הדין. ורק לשיטה אחת (הירושלמי) פסולה, כמבואר בשו"ע סי' לב סעיף יט. ומבואר שם שלכתחילה ראוי להחמיר].

הכ"ף פשוטה אע"פ שהיא מוקפת גויל [נראה שמישהו גירר אחר הנקיבה], אבל ספק אם יש בה צורת כ"ף, או שמא נדמית לרי"ש (לכאורה מועיל בזה שאלת תינוק, להכשירה בדיעבד).

למטה תמונת הגדלה של הכ"ף הזו:

קרע בספר תורה

הקרע חותך שורה שלימה של הכתב. אין שם שם. יש לגרר את כל השורה, ולהדביק טלאי של קלף טוב מאחורי הקרע להדק הקרעים. לשרטט את השורה, ולכתוב את השורה מעל או מתחת לקרע. יש להקפיד שכל היקף גויל האותיות יהיו רק בקלף ולא נוגעים לטלאי כלל.

אפשרות אחרת לתיקון - לחתוך חלון במקום השורה, ולהדביק היטב טלאי רחב של קלף כשר מאחור. ואז לשרטט על הטלאי ולכתוב השורה כולה על הטלאי. גם במקרה זה צ"ל כל היקף גויל האותיות על הטלאי ולא יגעו לשפתי הקרע [וקלף הספר עצמו] כלל.

אות חתוכה

האות עי"ן יש בה חתך [העובר מעבר לעבר] ומפריד קו ימין מגוף האות - היא פסולה, כי נפרדה לשתי חלקים. (אם החתך הזה הוא מתחילת הכתיבה - היא היתה פסולה אף משום שאינה מוקפת גויל).

קרע של סדק במושב הפ"א

התמונה היא להמחשת השאלה בלבד [הסדק במציאות בקושי נראית, כי הסדק נעשתה ע"י חיתוך או קילוף של סכין והיא הולכת פנימה באלכסון].

אות פ"א בספר תורה, יש באמצע מושבה קרע החותך את המושב לשנים, אך אין הקרע מעבר לעבר [לצד החוץ של הקלף], אלא סדק בעומק הקלף החותך את [מושב] האות לשתים. מה דינה?
הנה בנוגע לשינוי צורת האות, זה תלוי בשאלת תינוק אחרי כיסוי החלק שמעבר לסדק, כי חלק זה נפרד מהאות ואינו מצטרף לצורת האות, וחסרון היקף גויל אין כאן, משום שהסדק הוא בעצמו קלף, ואין שם נקב מעבר לעבר, כמבואר בשו"ע רבינו סימן לב סעיף כ, עיי"ש.
נראה לי דאם התינוק לא יקראנו פ"א אחר כיסוי הנ"ל, יש למחוק את כל המושב, ולהדביק היטב שפתי הסדק עם דבק שלא יהא ניכר הסדק כלל, ואז יכול לכתוב המושב על הקלף שנתאחה להיות אחד. (דבכה"ג הדבק מאחה הקלף, והרי זה דומה להיתר דיבוק מטלית ביו"ד סי' רפ דדבק הוי חיבור לאחות הקלף והמטלית. וגם אם היינו אומרים דדבק כה"ג לא חשיב קלף עצמו לכתוב מעליו, מ"מ הסדק שאינו ניכר אחר הדיבוק, ודאי עדיף מנקב שהדיו עובר עליו דאינו מעכב הכתיבה).
יש ליזהר שהדבק יהא רק בתוך שפתי הסדק ולא ימרח על הקלף למעלה שלא יהא חציצה בין הכתב לקלף.

קרע בספר תורה

בהמשך לבלוג בשבוע שעבר על קרע בספר תורה, מקרה נוסף:

הקרע חותך בשתי שורות של הכתב.
בשורה 1: אל"ף של תדשא, ה"א ואל"ף של הארץ, והמלה כן בעמוד השני.
בשורה 2: דשא.
כל האותיות הללו נחתכו בקרע ונפסלו. התיקון צריך להיות לפי סדר הבא:
1) חייבים למחוק כל האותיות הללו שנפסלו,
2) להדביק את הקרע או לחתוך את הקלף ולהדביק מטלית במקום הקרע,
3) לחזור ולכתוב את האותיות הללו בכשרות ומוקפות גויל בשלימות, או כל האות והיקף גויל על הקלף לבדה, או כולה והיקף גויל על המטלית לבדה.

עיין בשערי אפרים [שער ט] וסידור דרך החיים סי' פא - משמע, שאם נקרעה רוב שורת הכתב לרוחב יש לגנוז את היריעה. אמנם אנו נוהגין להקל בקרע הנכנס אפילו כמה שיטין לתקנה, כמבואר בנקודות הכסף ושאר אחרונים ביו"ד סי' רפ, ולכאורה גם כאן יש להקל בתיקון המבואר לעיל.

אינני מתייחס כאן לבעיות דיהוי דיו וכשרות הס"ת בכלל, אלא רק למקרה הקרע.

קרע בספר תורה, חורים בתפלין

שני ענינים שהזדמנו לאחרונה, בהשגחה פרטית:

א) מהפורום באנגלית תמונות של קרע בס"ת:

הקרע מתחיל [בתמונה השניה] מסוף הקלף, קורע כתב בשורה אחת [כולל שם קדוש] עובר לעמוד קודם [תמונה ראשונה] וקורע אותיות בחמשה שורות.

הדין שכל האותיות שנקרעו פסולות, והשם הק' טעון גניזה. לא ניתן להדביק קרע זה להכשיר את הכתב.

מה שניתן לעשות: א) להחליף שתי עמודים הללו בחדשים, ב) לחתוך את כל החלק הקרוע, או למחוק את האותיות הפוסלות [כמובן לא למחוק את השם הק', אלא לקדור אותו כולו] ולהדביק מטלית של קלף, ולאחות את הקרעים והמטלית יפה, ולכתוב את הנפסל מחדש על המטלית.

במקרה האחרון, צריך להקפיד שכל הכתב עם היקף גויל שלו יהא כולו על המטלית, או כולו על הקלף, אסור [לכתחילה] שיהא הכתב והיקף גויל שלו, חציו על הקלף וחציו על המטלית ["חציו" לאו דוקא, אלא כלומר חלקו], כמבואר בפוסקים בשו"ע יורה דעה סי' רפ.

*****

ב) קרעים וחורים בפרשיה של תפלין. בעת שהוציאוה מהבית, מחמת שהיתה הפרשיה לחוצה היטב בתוך הבית - היה צריך להוציאה בכח עם כלי (פינצטה) והקלף נפגע:

החיצים מסמנים מקומות של חורים (צריך להגדיל את התמונה)

האותיות לא נפגעו, וכולם שלימות, על כן הפרשיה כשרה. כדאי להדביק מטליות מאחוריה לחזקה, שלא ימשכו החורים והקרעים לפסול שום אות.

פסול נקרע האות

בשו"ע יו"ד סי' רפ מבואר שלא מהני תפירה או דיבוק קרע בס"ת, אם נקרע שום אות. וכתב הבית יוסף בשם הרא"ש דאם נקרע גוף האות אין לו תיקון בתפירה [ודבק]. ולא ביאר הרא"ש מה הפסול.

ואח"כ הביא בית יוסף מהרי"ק [סימן קכב] שמבאר הטעם דנחלק האות בקרע שהוא פסול, משום שאינו מוקף גויל, וק"ו מהא דפסל הירושלמי ניקב כל חלל האות שפסול משום דאינו מוק"ג בחלל, כ"ש שגוף האות עצמו אינו עומד על הגויל, ורק הדבק מעמידו, דאינו מוקף גויל.
ובאמת הוא ק"ו אלימתא, אלא דקשה על סברא זו שהרי מבואר בב"י או"ח סי' לב [וכן פסק בשו"ע] דפסול חסר היק"ג הוא רק בשעת הכתיבה, ולא אח"כ. [ונהי דלפי הירושלמי, אה"נ פסול היק"ג הוא גם לאחר הכתיבה, כפי שביאר בשו"ע רבינו שם סעיף יט, מ"מ קיי"ל בשו"ע כבבלי, ודלא כירושלמי]. וא"כ מנא לן לפסול לדידן מה שגוף האות נקרעה וחזר ותפרה או הדביקה במטלית של קלף. (ואפשר דמהרי"ק גופיה ס"ל דלא כסברת הב"י דחסר היקף גויל פוסל רק בשעת הכתיבה, אלא כסברת הירושלמי דבעינן היקף גויל גם אחר שעת הכתיבה).

ובלשכת הסופר [סי' יח ס"ק ג בשם הב"ח] כתב דס"ל למהרי"ק דאפילו נימא דאם אינו מוק"ג מבחוץ לאות פוסל רק בשעת הכתיבה כסברת הב"י, מ"מ אינו מוק"ג בגוף האות עצמה [כלומר קלף שתחת האות עצמה] חמור יותר וחסרונו פוסל לכו"ע [אף לב"י] אף לאחר הכתיבה.

ב.  וצ"ע למה לא כתב מהרי"ק דהפסול הוא ע"פ סברת מהר"ם [הביאו ב"י סימן לב] דכל אות צ"ל גוף אחד ולא מופסקת לשתים, והרי נעשית פסוקה לשתים מחמת הקרע.

וי"ל דבא מהרי"ק לבאר, דלכאורה אחרי שיתפור שפתי הקרע יחזור ויתדבק לאות אחת שאינה פסוקה לשתים [ותהא כשרה גם לסב' מהר"ם]. קמ"ל, דכיון שרק מחמת התפירה היא אחת ולא מחמת קלף שתחתיה, וכל שאינה אחת מחמת גוף הקלף חשיבא אינה מוק"ג.

ג.  ועוד יש לדייק קצת ממהרי"ק, למה לא ביאר דפסול משום תעשה ולא מן העשוי [כסברת קצת אחרונים דאיכא פסול תולמ"ה בסת"ם].

ויש לומר דאי נחשיב התפירה ודיבוק האות להיות אחת, ויוכשר במעשה זה המתקנו, אם כן אינו פסול משום תעשה ולא מן העשוי, דשפיר הוי מעשה המתקן, ולא נעשה האות מאליה [כפי שביארו הרבה אחרונים]. מ"מ הרי תיקון זה של תפירה נחשב עשיית האות, וכשעת הכתיבה של האות, ובעת שמתקנה הרי אינה מוקפת גויל. ובזה ניחא שאין סתירה בין מהרי"ק לב"י, וכ"כ בגדולי הקדש (סי' רפ ס"ק ג).

ד.  ובדעת קדושים וגדולי הקדש (שם, ובסי' רעד ס"ק טז) כתבו דעיקר הפסול באות שנקרעה שלא מהני תפירתה, להחזירה לכשרותה, משום דתיקון זה לאות הבא מאליה, הוי כחק תוכות. שהרי האות נִתַּקְנָה ונעשית מאליה [ולא ע"י כתיבה], והוי סוג ח"ת.

ולפי סברא זו אפשר דגם אותיות ה"א וקו"ף שהקרע חוצה את חללן [ומחלקן לשני חלקים נפרדים] אע"פ שלא פגע הקרע בגוף הדיו כלל, מ"מ הרי נפסלו, ואין התפירה ודיבוק מכשירן, משום ח"ת כנ"ל.

ה.  ולענ"ד נראה לבאר פסול זה של קרע האות, שאינו ניתקן ע"י דיבוק ותפירה, ע"פ סברת מהר"ם דאות מופסקת פסולה. וטעמו של מהר"ם משום שאות פסוקה אינו כתב תם, כדרך המבואר בשוע"ר סימן לב סעיף ה דהכתב [האות] צ"ל כתב תם, ולא דמי לפסול היקף גויל משום כתיבה תמה שאינו אלא בעת הכתיבה, אבל הכתב עצמו כלומר האות צ"ל תם תמיד (גם אחר שעת הכתיבה), ונפסק האות לשתים אינו כתב תם. (סברא כעין זו נזכרת בגדולי הקדש סי' רע"ד ס"ק טז, ונראה דלא ס"ל כן, דפסולי תמה ניתנו לתיקון, ולמה לא מועיל לדבקה, על כן החליט שהפסול משום ח"ת).

אלא דעדיין צריך ביאור למה לא מהני תיקון האות בתפירה ודיבוק, כמו שמהני תיקון בכתיבה [לפסולי כתיבה תמה כקושית הגד"ה], ועל דרך שמהני תפירת קרע בגליון ועמוד ס"ת.

ונראה ע"פ מה שמבואר בשו"ע או"ח סי' לג דקשר של תפלין שנקרע נפסל ואינו כשר לתפרו כדי להחזירו לכשרותו, דבעינן קשר תם, וקשר המוחזק ע"י קשירת הרצועה אינו קשר תם. כמו כן אות המחוברת ע"י תפירה או דיבוק אינו כתב [אות] תם, ולכן פסול.

(ודלא כהבנת גד"ה הנ"ל, שכל פסולי תמה ניתנו לתיקון. כי יש חילוק בין כתב תם וכתיבה תמה, הכתיבה היא פעולה והפסול הוא רק בעת הכתיבה, כגון פסול היקף גויל שהוא רק בעת הכתיבה. אבל פסולי צורת האות ונפסקים משום שהכתב אינו תם, הן פסולים בחפצא של האות לעולם).

ו.  ונפקא מינה מה שכתב בגד"ה (שם, בשם הדע"ק) דהא דאסור לתפור או לדבק קרע באות שנפסלה כאשר שפתי הקרע רחוקים קצת ונפסלה לגמרי צורת האות, אך אם החתך דק ושפתי הקרע עומדים זה ליד זה שלא נפסדה צורת האות למראית העין, מותר לתקנה, עיי"ש שדימה זה לנקב שהדיו עובר עליו.

ולע"ד העיקר שכל שנחלקה האות לשתים אפילו בפיסוק דק שבדקים מחמת קרע הקלף, אינה אות תמה, ולא מהני לתקנה כנ"ל (וגם המקדש מעט סי' רע"ד ס"ק ל"א נראה שחושש לה ואינו מסכים להקל כדע"ק בזה. וכן עיקר, ודלא כמשנת הסופר סי יח ס"ק יב).

ז.  ונראה דה"א וקו"ף שהקרע עובר בחללן ומפרידן לשתי גופים אע"פ שאינו נוגע לדיו כלל, מ"מ האותיות הללו אינן תמות, ולא מהני תפירה ודיבוק הקלף להכשירן.

שני קרעים מקבילים בקלף

שני החצים מסמנים קרעים בקלף המזוזה, המתחילים בקצה הקלף ופולשים עד סמוך לכתב, אחד מהם מגיע עד [ועד בכלל. כלומר נכנס לתוך] יו"ד אחד של השי"ן, אך אינו פוסל השי"ן [כלומר אינו קורע האות לשתים].

האם נקרא זה אינו מוקף גויל ופסול, או שמא יש לתלות שזה קרה לאחר הכתיבה?

 

ודאי שהשי"ן אינו מוקף גויל, אלא כפי שכתבת יש לתלות שאירע הקרע אחר הכתיבה, וחסרון היקף גויל שאירע אחר הכתיבה אינו פוסל. וכמבואר במשנה ברורה (לב ס"ק נה) לענין ספק אימתי אירע הנקב יש לתלות שאירע אחר הכתיבה, כי בודאי אם היה בעת הכתיבה היה הסופר [שיש לו חזקת כשרות] רואהו. וכן הדין לגבי קרע דידן.

אמנם יש להבהיר שאם יש חשד סביר [כלומר נראה מהענין] שהיה נקב או קרע מתחילה יש לדון בדבריו [דו"ק היטב בדברי המ"ב שם אם היה נקב קטן מאוד].

 

ומה שיש שתי קרעים מקבילים והקלף תלוי רק מצד אחד [מצד התחתון, מצד הכתב] אין זה פוסל.

קרע כעין חלון בס"ת או תפלין ומזוזה

ידידי הרב יהושע שיחיה שאל [בפורום באנגלית]:

מה דין קרע בסת"ם שהקלף נקרע משלש צדדים אבל עדיין מחובר מצד אחד [המייצר כעין חלון, וקלף המתנדנד] האם כשר לכתחילה לכתוב שם, ומה הדין בכתב שכבר נכתב ואחר כך אירע קרע כזה [סביב לכתב. שאלתו היא על קרע קטן]?

נראה לי פשוט שאסור לכתוב לכתחילה במקום הקרע, אלא חייב לדבקה היטב במטלית ודבק ואז [לפי המנהג שכותבים על מטליות] יוכל לכתוב שם, וחייב להקפיד שכל האותיות יהיו מוקפים גויל בשלימות ולא יגעו לשפתי הקרע משום צד [כמבואר בש"ך יו"ד סי' רפ].

ואם נקרע כה"ג אחר הכתיבה ונשארו אותיות על הקלף הקרוע מג' צדדים, ולא נפסק שום אות באופן שיפסל, נראה מיו"ד סי' רפ בדין קרע הבא בג' שיטין שחייב לתפור או להדביק מאחורי הקלף במטלית, ואסור לקרוא בס"ת עד שיתקנו. ונראה פשוט דהוא הדין בתפלין שאין להניחם ומזוזה שאין לקבעה, כל זמן שיש קרע כזה שלא תוקן.

ואע"פ שהקרע הוא קטן ונחלקו הפוסקים ביו"ד שם, האם מותר לכתחילה לקרוא בס"ת שהקרע בא בשיטה אחת או ב' לבד, ודעת הט"ז שם להקל. רוב הפוסקים סוברים כש"ך שאין לקרוא בו עד שיתקן בכל אופן. ולכאורה קרע במקום הכתב באופן הנשאל שהוא הולך בג' צדדים, מסברא חמירא יותר מקרע הבא [ישר] והולך בתוך הכתב, ראה בבית יוסף [יו"ד שם] בשם המרדכי דאיבעיא בגמרא קרע המתפצל ומתעקם בתוך הכתב האם חמור יותר מקרע הבא בג' שיטין, [ובערוך השלחן שם סעיפים ב,ג, משנת הסופר פרק יח ס"ק ט בשם המקדש מעט]. ונראה דעכ"פ אין לקרות בס"ת כזה עד שיתקן [וה"ה בתפלין ומזוזה כנ"ל], אע"פ שהקרע הלז קטן.

אבל אם ידבק הקרע היטב במטלית ודבק כנהוג, אזי אפילו אם הקרע היה גדול מותר לקרוא בה. וכ"כ משנת הסופר פרק יח ס"ק יז בשם החזון איש.

שאלות בדיני נקב, קרע בתוך האות

לפנינו ציור להדגמה של מספר שאלות בדיני נקב וקרע.

[סימון אדום מסמן נקב או קרע]

א.  "איש" נקב שנעשה אחר הכתיבה, המגיע בין אות לאות, האם כשר?

נחלקו האחרונים האם הדין שנקב שאירע אחר הכתיבה אינו פסול -  מתיחס רק לנקב באות שמבטל היקף גויל שלו כלפי עצמו, אך לא בדין היקף גויל שבין אות לאות אחרת, דצריך היקף גויל גם אחר הכתיבה. או שבכל מקרה נקב לאחר הכתיבה אינו מעכב לפסול משום חסרון היקף גויל?

ראה ביאור הלכה סימן לב סעיף טז (ד"ה ואח"כ, דכמה אחרונים מחמירים ודעת הביאור הלכה עצמו נוטה להקל), על כן פשוט שצריך להחמיר ולגרור מצד אחד של הנקב כדי שיהא קלף חלק בין האותיות, ומה שנשאר הנקב נוגע לאות השני, הרי זה נקב לאחר הכתיבה וכשר.

ב.  "מאה" נקב בין יו"ד העליונה של האל"ף לגוף האות , מה דינו?
הרי זה נקב הממלא כל חלל האות המבואר בשו"ע, ושו"ע רבינו סימן לב סעיף יט, דלפי הירושלמי הרי זה פסול אפילו נעשה הנקב אחר הכתיבה, ואילו לפי תלמוד בבלי הרי זה כשר כי הנקב אירע אחר הכתיבה, והאות היתה מוקפת גויל כדינה בשעת הכתיבה.
לפי פסק שו"ע רבינו שם טוב להחמיר במקרה זה. ונלע"ד שפירוש הדבר שראוי להחמיר ולגרור מאיזה צד האל"ף כדי שתהא מוקפת גויל עתה, ותהא כשרה גם לירושלמי [דו"ק היטב בלשון רבינו שם, שאין זה מפורש שם בדבריו, דיש מקום גם לפרש שטוב להחמיר ולפסול ולא מהני תיקון] ואם קשה הדבר לתקנה יש לסמוך על הבבלי דכשר כמו שהוא עם הנקב.

ג.  "נס" קרע שהולך מגג האות למושבו, אבל אינו קרע ישר אלא מתעקם באמצעו.
נראה לי שקרע זה יש לו דין נקב בחלל האות, וכדין הנ"ל שתלוי במחלוקת הירושלמי והבבלי. דין קרע הרי זה כניקב, כן מבואר במקדש מעט (סי' לב ס"ק לח). ואע"פ שהקרע מתעקם נראה לי שיש להחמיר שדינו ככל קרע (עיין בית יוסף יורה דעה סימן רפ בשם המרדכי אם הקרע מתעקל). ולכן לכתחילה אם אפשר לתקנו ע"י גרירת קצת הגג או המושב ויהא מוקף גויל גם לירושלמי נכון הדבר, ואם אי אפשר הרי זה כשר כמו שהוא. [כדאי לטלות טלאי מאחרי הקלף ולדבקו היטב, כדי להגן על האות ולא יוסיף וימשך הקרע עד כדי פיסול האות. אבל אין צורך להחמיר ולקלוף האות ולטלות מטלית ולכתוב אות חדשה על המטלית, דכל כה"ג אין צורך להחמיר כדי לצאת שיטת הירושלמי].

ד.  למ"ד של "לחו" קרע שהולך מהגג לצד האות אחר הכתיבה, אין בזה שום פיסול אף לירושלמי שהרי בכל צד יש קלף מעבר לקרע, כלומר בין המושב וגג יש קלף מתחת לקרע ולירושלמי חשוב מוקף גויל, ולגבי הקרע שבא מהצד הרי יש היקף קלף מעבר לקרע. ואם כן הרי זה כשר גם לירושלמי [גם כאן כדאי לטלות טלאי מתחת האות שלא ימשיך הקרע ויפסול הלמ"ד].  

שבת שלום ומבורך

קרע או חסרון במקום ריוח פרשה

קרע במקום ריוח פרשה, או חסרון בקלף במקום הריוח, מה דינם?

הנה אם נחסר כל מקום הריוח או רובו ולא נשאר שיור ריוח ט' אותיות פשוט שהספר פסול, ואע"פ שהיה בו שיעור ריוח בשעת הכתיבה ונחסר אחר כך, מ"מ צריך ריוח פרשה שיתקיים גם אחר הכתיבה.

אמנם מה הדין אם יש חסרון באמצע הריוח [כחצי משיעור הריוח] וראוי לכתוב ה' אותיות מצד אחד של החסרון וכן ד' או ה' אותיות מצד שני, אבל אין שיעור כדי ט' אותיות במקום אחד. האם נחשב זה לריוח כשר כשיעור, או שצריך שיהא הריוח כולו של ט"א במקום [ברצף] אחד?

מסברא נראה לי שכשר, דעכ"פ פנוי כשיעור לכתוב שם ט' אותיות ומה לי ברצף אחד או לא.

ואם יש קרע שהולך לרוחב השיטה במקום ריוח הפרשה, שאי אפשר לכתוב שם הרי אין מקום פנוי לכתוב שם תשעה אותיות. ונראה דאפילו אם הקרע באמצע גובה השיטה ויכול לכתוב מעל הקרע סמוך לשירטוט ט' יודי"ן מ"מ לא ניכר שהניח הריוח משום ריוח פרשה, אלא הניח פנוי משום הקרע, וא"כ אינו כשר כריוח פרשה.