עשרת בני המן במגילת הרבי מהר"ש

זהו תצלום של מגילה כתב ידו של אדמו"ר מהר"ש. בו כתוב עשרת בני המן בתחילת העמוד, ובאותיות רגילות.

א.  רוב העולם נוהג לעשות עשרת בני המן עמוד בפני עצמו ובאותיות גדולות, והטעם משום שכתוב בראשונים (ב"י בשם סמ"ג, והגה"מ) צורת שירה זו, "איש בריש דפא ואת בסופה עשרת בסוף דפא". ופירוש בריש דפא ממש ועשרת בסוף דפא ממש, וא"כ עשרת בני המן הן דף שלם לעצמם.

אמנם במגילת אדמו"ר מהר"ש עשרת בני המן מתחיל בראש הדף, אך נכתב בשיטות רגילות ואחר "עשרת" יש שיטות רגילות המשך, כך שעשרת אינו סוף הדף.

ב.  בבאר היטב ושערי תשובה (או"ח סי' תרצא) הביאו דבשיירי כנסת הגדולה פסל מגילה שעשרת בני המן היו כתובין באמצע הדף, והיו שיטות של כתב מעל ומתחת לעשרת בני המן, והביאו דבריו בפר"ח ואליהו רבה (ומשמע בא"ר דהפסול משום דעשרת אינו בסוף הדף, אך אם היה מתחיל באמצע ומסיים בסוף הדף ממש אפשר שלא היה פוסל). אך יש מכשירים (גינת ורדים מצויין שם, שו"ת בית אפרים סי' ע).

וכתבו המשנה ברורה (שער הציון שם) ולשכת הסופר, דאפילו רוצה לעשות שיטות רגילות ויתחיל איש באמצע העמוד, רק שיזהר שעשרת יהא בסוף הדף דוקא (דזה כתוב במסכת סופרים), וא"כ יש קפידא בדבר.

ויש לתת טעם לדבריהם דעשרת בסוף הדף מעכב ע"פ מש"כ שו"ת חתם סופר (או"ח סי' קץ), דבגמרא מגילה טז,ב איתא שירת בני המן צ"ל אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה כדי שלא תהא תקומה למפלתן. ודין הגמרא בצורת השירה ודאי מעכב כמבואר בפוסקים ע"פ הירושלמי. ומשמע מהחת"ס דכל שיש שיטות כתב תחתיו יש מקום לחזק הבנין ויסודה, ולכן יש תקומה למפלתן, ובגמרא קאמר דלא תהא להם תקומה, א"כ צריך להיות פנוי הכתב מתחתיו כדי שרק יוכלו ליפול למטה, ולכן צריך שיהא עשרת בסוף הדף שאין כתב תחתיו ואין תקומה למפלתן (ויש לומר דשינוי מזה הוי שינוי בצורת שירה זו).

ג.  אמנם אין הכרח לפרש בלשון הסמ"ג שהביא ב"י הנ"ל שעשרת דוקא בסוף העמוד, דיש לומר כמו שהוכיח סמ"ג ש"ואת" בסוף הדף על כרחך פירושו בסוף השיטה, הוא הדין דעשרת בסוף דף, בסוף שיטה קאמר. ורצה לומר, שלא נחשוב שנסתיים שירה זו בויזתא, ושאר התיבות עשרת בני המן כו' יכול להמשיך באותה שיטה, קמ"ל דסיום השירה הוא בעשרת, כדמוכח בגמרא מגילה שם דצריך לומר כל השירה בנשימה אחת, עד עשרת ועד בכלל, שמע מינה דעשרת מכלל השירה (וע"ד זה מבואר בשו"ת חת"ס הנ"ל סי' קפט).

בטור ושו"ע עצמן לא נזכר כלל עשרת בסוף הדף, רק איש בריש דפא ואת בסופה, כלומר ראשי וסופי שיטין בלבד. וא"כ רחוק לומר דעשרת בסוף הדף מעכב לפסול (אבל אם אינו בסוף השיטה מעכב דהרי זה מכלל השירה, ושירה זו צ"ל אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה דוקא), דבשו"ע השמיט מה שהביא בב"י מהסמ"ג הנ"ל.

ד.  ויש לומר קצת טעם לצורה שכתב אדמו"ר מהר"ש בשיטות רגילות ולא אותיות גדולות, דרש"י פירש במגילה שם דלבינה ע"ג לבינה היינו הריוח הלבן שבין האריחים של הכתב, וצ"ל הלבן [הריוח] כפלים מהאריח של הכתב.

והנה בכתב גדול רחוק וקשה שיהא לבינה כ"כ כפליים מהכתב, ולכן עשה כתב רגיל שיכול להניח ריוח באמצע השיטה כדין. וצורת אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה נזכר בש"ס דידן, והוא לעיכובא כמבואר בפוסקים. משא"כ איש בריש דפא כו' נזכר בירושלמי לבדה, ואינה מעכבת, אלא אם עשה איש בסוף דפא ואת בריש דפא והן אריחים זה על גבי זה אינו מעכב. וכל שכן עשרת בסוף הדף, שלא נזכר בתלמודים כלל אלא רק במ"ס לבדה. (או שיש שינוי גירסאות בירושלמי, דיש גורסים ויש שלא גורסים זה, כמו שכ' בערוך השלחן).

ולכן העדיף לעשות צורת השירה אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה כדעת רש"י, מלעשות מנהג העולם באותיות רבתי שתופסות עמוד שלם.

אלא שעדיין יכול היה לעשות עשרת בסוף הדף ממש בי"א שיטין כמו שכ' החת"ס שם, ושער הציון הנ"ל בשם הגר"א.

וצ"ל שיש טעם שאיש יהא בריש דפא ממש, משא"כ עשרת אינו צריך להיות בסוף דפא ממש.

ה.  ונראה דמבאר איש בריש דפא שכ' בירושלמי, בראש העמוד דוקא. והיות שבירושלמי לא גרס עשרת בסוף דפא, אין צריך שיהא עשרת בסוף העמוד. ולקיים סברת הגורסים כן בירושלמי (או מ"ס) יש לפרש "ריש וסוף דפא" על ראש וסוף השיטה לבד כנ"ל.

נמצא לפי פי' זה יש צד שאיש בריש דפא, ויש צד דעשרת בסוף שיטה. אך אין הכרח שעשרת בסוף הדף.

ו.  וביאור הגמרא מגילה שלא תהא תקומה למפלתן (ונתבאר שזה סברא דאין ראוי שיהא כתב תחתיו לקיים הבנין), יש לומר שהפירוש שלא תהא תקומה, פי' שבנין אריח ע"ג אריח והריוח באמצע כולו שוה מלמעלה עד למטה סוף השירה, אין מקום להרחיב צעדיו של היורד תחתיו לירד ממדרגה למדרגה, משא"כ בשירת הים שהוא כתב על גבי לבינה ולבינה ע"ג כתב, הרי יורד ממדרגה למדרגה ולא נופל למטה. ועל כן נקראת תמונה זו שהן נופלין למטה ואין להם תקומה באמצע השירה עצמה. אך מה שכתוב מתחתיו איזה שיטות, אין זה שייך כלל לשירה, וממילא לא שייך לענין שאין להם תקומה.

ז.  והנה אע"פ שהחת"ס בשו"ת שלו הצדיק מנהג לסיים עשרת בסוף העמוד, מ"מ החת"ס עצמו למעשה במגילה שקרא בו היה כתוב עשרת בני המן באמצע העמוד ושיטות כתב מעליו ומתחתיו, ושכן קיבל מרבו מוהר"נ אדלר, כפי שהעיד נכדו בשו"ת שבט סופר (או"ח סי' כז). שמע מינה שלא חשש לסברא הנ"ל דעשרת בסוף הדף ממש (וכן לא איש בריש הדף ממש). וש"מ שיש להם טעם שהשירה תהא באותיות רגילות ולא אותיות רבתי.

ח.  ויש להעיר על עוד שינוי בשירה זו, דשירת הים ושירת דבורה וכן שירת האזינו, יש בכולן ריוח שיטה פנויה לפניהם ולאחריהם, והן מופרדות משאר הכתב לא רק בצורתן אלא גם ברווחים פנויים לפניהם ולאחריהם.

משא"כ עשרת בני המן – איש הוא באמצע הפסוק, וכן עשרת באמצע הפסוק, ואין שום ריוח שיטה פנויה ביניהם לשאר הכתב. אפשר שיש טעם ששירה זו צ"ל יותר צמודה לשאר הכתב, ולא כשאר שירות המובדלות. ולא מצאתי מי שידבר בזה.

מגילה ישנה - הערות

קטעים מהמגילה הנ"ל:

המגילה היא כתב האריז"ל, למיטב הבנתי מגילה זו נכתבה לפני 80-100 שנה, בגאליציה [המזרחית] של פולין.

הרווחים הסתומות קטנות מאוד כדי ט' יודי"ן בלבד, ולא כדי ג"פ אשר. (בכלל הסופר קימץ בקלף, וניכר שהוא כתב בזריזות גדולה ולכן דחק הרבה את השורות במקומות שונים, ואין רוחב העמודים שוים, אבל הכתב הוא יפה).

כותב את ראשי [או סופי] תיבות הוי' באותיות גדולות (מנהג מפורסם, שנהגו רבים לעשות כן).

ה"א הראשונה של שם, עושה פסיעה לבר (גם כאשר הר"ת של שם הוי' אינו כסדר).

ראש שמאל של הטי"ת - זיי"ן, ולא וי"ו.

ראש שמאל הצד"י - פעמים כזיי"ן ממש, ופעמים יוצא קרוב לסופו כעין וי"ו, אך לא מהקצה ממש, אלא לפנים מעט. שבירת וכפיפת הצואר ברורה, כמו שכתב ידו של ר' אפרים סופר מבראד.

צד"י פשוטה - שתי יודי"ן הפוכים על גבי נו"ן פשוטה בעלת ראש!!

פ"א עם עקב והרבה פעמים "שבירה" ממש כפי שנהגו כל הסופרים בפולין, לפני מאה שנה ומעלה.

פ"א פשוטה גם כן עם שבירת העקב.

קו"ף - ראש הירך כראש נו"ן פשוטה מרובעת, כסברת המקדש מעט.

סתומה שלפני ותוסף אסתר, אינה בשורה אחת. אלא היא סתומה כדעת הרמב"ם, אם הניח ט' יודי"ן בשורה א' ומעט ריוח בשורה הב'. ויותר נראה שהניח סתומה כט"ז, כלומר בצירוף ריוח של שיטה הב', אבל בשיטה הא' אין שיעור ט' יודי"ן (בפרט אם נחשב השיעור כנגד התיבה שמעליו "מהמן", וכן נראה מזה שמשך את הה"א של "המן" - הרי שרצה לצמצם הריוח).

עמוד עשרת בני המן צר, והריוח בין הכתב אינו כפליים מהכתב. ובשיטת פרשנדתא לא נראה שיש אפילו ט' יודין ריוח (מאותו הכתב).

וי"ו של ויזתא גדולה, אך אינה עולה על השיטה אלא יורדת למטה מהשיטה. אינני יודע אם עשה כן בכוונה (דלא כפי הנהוג), או שטעה והניחו כך.

ריוח בין הטורים - בדף עשרת בני המן במגילה

נשאלתי כמה שיעור ריוח [מינימום] כשר בין בני המן לצד שמאל "ואת"? כי הראו לי מגילה שהעמוד צר ועשרת בני המן באותיות גדולות והריוח בין התיבות צר כרוחב שתי אותיות גדולות (או מעט יותר) מכתב עשרת בני המן. האם היא כשרה?

[התמונות אינן מהשאלה. שמתי אותם רק כדי להראות דוגמאות בלבד]

זוהי תמונתה של המגילה שבשאלה:

מבואר בשו"ע [או"ח תרצ"א סעיף ג] דאם שינה שלא עשה עשרת בני המן כצורת שירה, המגילה פסולה. מ"מ יש לדון מה נחשב שינוי צורת השירה.

וכתבו קצת אחרונים דכל שלא נשאר ריוח ט' אותיות בין הטורים פסול גם במגילה, ע"ד המבואר בשירת הים ושירת האזינו דהריוח באמצע השיטין צ"ל כשיעור ריוח פרשה סתומה (כמבואר ביורה דעה סי' ערה והאחרונים). ועיין משנת הסופר סימן כח סעיף ה ובשער הציון שלו, דמביא דיעות בשאלתינו, לענין מגילה.
ונראה לי [בדיעבד] דכל שיש שיעור יותר משתי אותיות גדולות מאותו הכתב [של עשרת בני המן], או כשיעור ט' יודי"ן משאר הכתב [שהוא יותר קטן מכתב עשרת בני המן] המגילה כשרה לברכה, ואין להחשיב זה שינוי מצורת שירה לעכב.

שהרי לר"ת ורא"ש שיעור פרשה סתומה כשרה אף בס"ת כשתים או שלוש אותיות לבד הוי ריוח פרשה סתומה. והרי כל המחמירים בריוח שבשירה משום דבעי שיעור פ' סתומה, א"כ יש לומר דבמגילה בדיעבד שיעור זה סגי. וכן אם יש ריוח ט' יודי"ן שהוא שיעור פרשה בכל מקום, סגי לשיעור ריוח בשירה.
הריב"ש (מובא בבית יוסף יורה דעה סי' ערה) מכשיר בשירת הים בשיטה המחולקת לג' שיהא חצי השיעור של ט' יודי"ן [כלומר ד' וחצי יודי"ן] בריוח אחד וחציו השני של השיעור בריוח השני שבשיטה, כדי שבצירוף יהא שיעור ט' יודין בריוח שבשיטין של השירה. שמע מינה דיש שיעור ניכר בשירה גם פחות מט' יודי"ן. ויש מקילים (דלא כריב"ש הנ"ל) דס"ל דלא בעי ממש שיעור ט' יודי"ן או שיעור פרשה סתומה בריוח בשיטות השירה (עיין גדולי הקדש סי' ערה ס"ק ט, קסת הסופר ומשנת הסופר סימן טז סעיף ג).

ויש להוסיף דכאן מחמת גודל האותיות לכן נתמעט [רוחב ריוח בשופי] שיעור הריוח, אבל לגבי שאר הכתב יש בודאי ריוח כשיעור ט' יודי"ן. ועיקר צורך ריוח זה שיהא ניכר צורת שירה לדף זה, ששונה משאר הכתב שהוא רצוף ולא מסורג. על כן יש לומר דעיקר שינה צורת השירה שנזכר בהלכה, הוא ששינה שלא יהא לה צורת שירה מפורדת וניכרת שהיא שונה משאר כתב המגילה, אבל בעמודים הללו שהאותיות גדולות והריוח ניכר היטב שהוא מפורד לשתי טורים סגי בשיעור קטן של ריווח, כי הדבר ניכר.

ויש להעיר [מענין דומה קצת] בדלי"ת רבתי דאחד, דאע"פ שדלי"ת בעי לה שיעור יו"ד מאותו הכתב באורך ירכה, יש אחרונים המקילים אם יש בדלי"ת רבתי שיעור ירך דדלי"ת רגילה. כמו כן הכא, היות שיש לה שיעור ריוח פרשה סתומה למקום אחר במגילה, וניכרת הפרדת הטורים שיהא לה צורת שירה, היא כשרה.