דלי"ת רבתי - נמרח עליה הרבה דיו

אני חושש שהד' נפסלה ואבדה צורתה. (הן בכלל - כי אבדה צורת אות ונשתנית הרבה. והן בפרט - שאין זיהוי אמיתי בינה לר'. אע"פ שעל הפרט השני יש מקום לדון, כי ניכר שהירך אינו יוצא מסוף הגג וא"כ אינה ר'. מ"מ נראה לי, שעיקר ריבוע סיום הגג אינו ניכר, ואינה כשרה כ'כתיבה תמה' - כלו' כתיבה מדוייקת עם זיהוי ברור לאות).

בי"ת - אבדה צורתה

כנראה הגיע לחות לפרשה, או שהיתה מחיקה והדיו התפשט -

הבי"ת אבדה צורתה, כי אי אפשר להכיר מה היתה תחילה !! האם היתה בי"ת או כ"ף.

ואע"פ שלכאורה מהגג ניכר שהיא בי"ת, מ"מ עיקר צורתה בפינה שלמטה, ופינה זו כבר אינה ניכרת כלל.

זו דעתי בדין "כתיבה תמה" במקרה שלפנינו (שמכריח שצריך להיות לאות צורה ברורה, ולא משנה כלל בנידון שלנו מה התינוק יקרא).

נפל טיפת דיו

לעניות דעתי הנו"ן הזו פסולה, -

מחמת שנפל טיפת דיו וכיסה את המושב, כבר אי אפשר לדעת האם זו נו"ן או שמא היא גימ"ל.

לענ"ד אין זה נחשב לכתיבה תמה - כתב תם, האות אינה תמה בהיכר שלה כנ' בדקדוק ולא גימ"ל.

מ"ם סתומה נפתחה

המ"ם נפתחה בדיוק במקום שעושה אותה מ"ם פתוחה - היא פסולה מדין כתיבה תמה, "שלא יעשה סתומין פתוחין" פירוש שלא יעשה המ"ם סתומה מ"ם פתוחה. ואין הפי' רק אם תינוק יקראנה מ"ם פתוחה, אלא הואיל ונפתחה מ"מ [כלומר אפילו קצת כמו בתמונה שלנו, אע"פ שיתכן שעדיין תינוק יקראנה סתומה] היא פסולה, משום שאינה כתיבה תמה.

[ופי' זה נלמד מהמקרה ההפכי, שעשה פתוחה סתומה, אין הפי' שעשאה סתומה יפה למראה עיני התינוק, אלא אפילו נדבקה בחוט השערה ונסתמה, שעדיין התינוק קוראה מ"ם פתוחה, מ"מ נפסלה משום שנעשית סתומה (כמבואר בפוסקים). ואלו מפסולי כתיבה תמה.

ראה פורום לנושאי סת"ם: פסול משום שאינה כתיבה תמה]

אבל אם יש סדק צר כזה במ"ם סתומה במקום אחר בה [כגון בצד ימין, או בצד שמאל למעלה] מותר לתקנה, כל זמן שניכרת צורתה היטב.

צורת אות בי"ת - שיטת שו"ע רבינו

כתב רבינו (שו"ע סימן לו אות ב):
(על פי הסוד צריכה להיות מרובעת למעלה כמו דלי"ת ולא עגולה כרי"ש) צריך ליזהר בתג שלאחריה לרבעה שלא תהא נראית ככ"ף ואם נראית ככ"ף פסולה ואם ספק אזי מראין לתינוק ..
דעת רבינו דהחילוק בין צורת הבי"ת לכ"ף לעיכובא, הוא זוית ותג שלמטה, ולא ריבוע וזוית שלמעלה. ולכן בי"ת עגולה למעלה כעין רי"ש כשרה, אם צורתה בי"ת ויש לה תג שלמטה.

א)  צ"ע מה הכריח את רבינו לבאר דקדוק פרטי בצורת הבי"ת המבדילה מהכ"ף (תג שלמטה דוקא), ולא סבר כשיטת המקדש מעט (והחתם סופר כנתבאר פורום לנושאי סת"ם: צורת בי"ת - לפי החתם סופר) דכל חילוק שתהא בין הבי"ת לכ"ף, בזה שהבי"ת מרובעת ולא עגולה מאחריה, היא צורת בי"ת. ובזה תתקיים פסק דין הגמרא "שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן" - כי הבי"ת אינה נדמית לצורת הכ"ף, כי הבי"ת מרובעת בכללה, והכ"ף עגולה בכללה. וכן נוטה פשט האלפא ביתא שבב"י, דאין חילוק פרטי המעכב בין הבי"ת לכ"ף, אלא כללות צורותיהן מחולקות כנ"ל.
[וא"כ היה ראוי לרבינו לכתוב רק "הבי"ת צ"ל מרובעת כדי שלא תדמה לכ"ף, ואם ספק מראין לתינוק"].

ב)  ופשוט שההכרח [כפי שמציין רבינו במראה-מקום] הוא דברי הטור, דמוכרח בדבריו שיש חילוק פרטי בין הבי"ת לכ"ף, והוא בתג שמאחריה דוקא. כלומר תג זה הוא המבדיל בין בי"ת לכ"ף, וממילא מעכב בבי"ת. ואע"פ שכללות צורתה תהא נראית כבי"ת ולא ככ"ף, למדו הראשונים [טור וסייעתו כפי שיבואר] שיש פרט המעכב בבי"ת, והוא תג שמאחריה והוא המבדיל בינה לכ"ף, וחסרון תג זה מעכב.
[אבל פשוט שגם אם יהא לבי"ת תג ועקב זה, אבל תהא נדמית כללותה לכ"ף יותר מלבי"ת, פשיטא שפסולה שהרי עשה במקום הבי"ת - כ"ף ממש. אלא שנתחדש בברייתא (שבת הנ"ל) שאע"פ שלא עשאה לגמרי כ"ף, אלא רק ככ"ף - מעשה מיוחד של כ"ף, דהיינו עיגול שלמטה מאחריה, כבר נפסלה].
וזהו דקדוק לשון רבינו "ואם נראית ככ"ף פסולה" - לא שכללות האות תיראה כ"ף, אלא שחלק זה [ריבוע שלמטה תידמה לכ"ף] ובזה תיפסל. וטעם הפסול הוא משום שחסר "כתיבה תמה" כמבואר בגמרא שבת הנ"ל.
[ולא מדקדוק לשון רבינו בלבד אני למד זאת. אלא מעצם הדבר שהוצרך רבינו בכלל לבאר איזה פרט בבי"ת מעכב, שמע מינה].

ג)  וכן דעת רבינו ירוחם כפי שהעתיק במשנת סופרים [בביאור הלכה]. וכן דעת התקון-תפלין באות בי"ת "העקב מראה ומוכיח שהוא בי"ת ולא כ"ף". וכן פסקו להלכה הפמ"ג ומ"ס, שיש פרט [או פרטים] המעכב בצורת הבי"ת, ולא סגי שכללות צורת הבי"ת היא מרובעת ואינה עגולה (כסברת המקדש מעט וסייעתו).

ד)  והנפק"מ פשוט, דלשיטת המקדש מעט הנ"ל אם יש ספק על כללות צורת הבי"ת דינה שאל"ת (כי לא איכפת לי לעיכובא בפרטי הצורה, רק בכללות הצורה), משא"כ לשיטת רבינו והפמ"ג ומ"ס לא מועיל כלל קריאת התינוק אם ברור לנו שבפרט זה המעכב, חסרה בצורת הבי"ת. כלומר אם היא עגולה היטיב למטה, אע"פ שרוב שאר האות נדמית ממש לבי"ת, לשיטתם היא פסולה. [וזה מדוקדק גם בלשון רבינו "ואם נראית ככ"ף פסולה", פי' שאם חסר בה התג שלמטה לגמרי, אזי בחסרון זה עצמו נראית ככ"ף ופסולה, אבל "ואם ספק" כי אין התג והבי"ת מרובעת דיה - "אזי מראין לתינוק"].
ולכן מה שכתב הטור [והמעתיקים דבריו - שוע"ר והמ"ס] שאלת תינוק, הוא כאשר תג וריבוע זה אינם ברורים, ויש להסתפק האם כללות הצורה היא בי"ת [עם תג זה] או כ"ף, בזה מועיל שאל"ת.

ה)  ומעתה למדנו שלדעת הרבה ראשונים [טור ורי"ו ותקון תפלין שנזכרו כאן, ועוד ראשונים שלא נזכרו כאן לענין הבי"ת, אלא במקומות אחרים] ושוע"ר והפמ"ג, יש פסולים פרטיים באות המעכבים מן הדין מכח הברייתא, [בנוסף לפשט הברייתא הפסול אם החליף אות א' באות אחרת לגמרי].
ואף המקדש מעט והחתם-סופר מודים בכלל זה כנתבאר פורום לנושאי סת"ם: פסול משום שאינה כתיבה תמה, ורק נחלקו בנוגע לאיזה פרטים בצורת אות בי"ת נאמר הדבר.

פסול משום שאינה כתיבה תמה #2

במאמר הקודם פסול משום שאינה כתיבה תמה נתבאר שבכלל פסולי [שאינו] כתיבה תמה [שנזכרו בברייתא שבת קג], לא רק שינוי גמור של האות [כגון כתב כ"ף במקום בי"ת], אלא גם התדמות של פרט עיקרי באות [כגון זוית ועקב הבי"ת שלמטה] לפרט של אות אחר [עיגול הכ"ף], אף הוא פסול משום שאינו כתיבה תמה.

בברייתא זו נזכרו מספר דוגמאות של חילופי אותיות. א) ביתי"ן כפי"ן דלתי"ן רישי"ן ההי"ן חיתי"ן כו' - שהשינוי הוא בצורת האות. ב) ווי"ן יודי"ן זייני"ן נוני"ן - שהשינוי הוא בשיעור אורך האות.

ויש לברר האם גם פסולי כתיבה תמה מסוג השני - שינוי אורך האות [שיעור האות], יש לפסול גם התדמות לאות המתחלפת, או שמא בשיעור אורך לא שייך התדמות חלקית, אלא או שהיא וי"ו גמורה או שהיא יו"ד גמורה [וכל ספק יבחן ע"י תינוק, איזה אות היא].

ב)  נראה לי להוכיח משתי ראיות משו"ע רבינו, שגם בפסול זה של שיעור אורך האות, קיים התדמות לאות בת זוגה הנזכר בברייתא או לאות אחרת, אע"פ שעיקר צורתה קיימת ומתדמה לשניה רק בשינוי השיעור, ובכל זאת פסולה [מדין הברייתא] משום שאינה כתיבה תמה.

ג)  הראיה הראשונה:
בסימן לב סעיף כ מבאר רבינו, שאותיות וי"ו זיי"ן ונו"ן פשוטה שהן קצרות אינם נידונים בדין שיעור ירך מלוא אות קטנה הנאמר בה"א וכיוצא בה [דלי"ת רי"ש וכו']. אלא דינם שאלת תינוק.

בגמרא [מנחות כט] נאמרו שתי הלכות:

א) נתקצר ירך הה"א, אם נשתייר בה שיעור כמלוא אות קטנה כשרה. ופירשו רש"י, ספר התרומה, רא"ש ומרדכי, דהיינו שנשתייר בירך שיעור אורך של אות קטנה [כלומר מלוא יו"ד].

ב) נתקצר ירך הוי"ו והיה חשש שמא היא יו"ד, דינה שאלת תינוק. ומבאר המרדכי את החידוש בדין השני שצריך שאל"ת, ולמה לא סגי שיעור מלוא אות קטנה, כבמקרה הראשון. והטעם, כי אות פשוטה [שיש בה רק ירך, ולא כה"א ודל"ת שיש בהם גם גג], אם ישתייר בה רק כמלוא אות קטנה שהיא יו"ד "אין זה וא"ו כלל". כלומר, בוי"ו [והדומה לו] צריך להיות שיעור ירך שלהם, שהירך צ"ל ארוך יותר מהראש, דאחרת חסרה עיקר צורתן. ועיקר צורתן היא שיעור ירך יותר מהראש.

ד)  ולמדנו מהדין הכללי של שינוי השיעור ביודי"ן ווי"ן וזייני"ן כנ"ל, זיי"ן שניכרת היטב בראשה שאינה יו"ד, אבל ירכה קצרה כיו"ד בלבד, פסולה מהדין כי אין לה שיעור אות. וכן זיי"ן שניכרת [או אפילו ספק ב]צורתה, אבל ירכה ארוכה כשיעור נו"ן פשוטה, פסולה ולא מהני שאלת תינוק.

וכן יו"ד שניכרת היטיב צורתה בראשה וקוציה, אבל ירכה ארוכה יותר מראשה [כגון שהירך כפופה היטיב לפניה שנראית כעין יו"ד ארוכה] היא פסולה משום שנעשית בה שיעור וי"ו.

בכל שלשה מקרים הללו אין לדון בהם דין ספק ושאלת תינוק, ואע"פ שניכר עיקר תארן לעין כל, פסולים משום שינוי בשיעורן.

ה)  הראיה השניה:
בנוגע לכ"ף פשוטה שהרחיב גגה עד שנעשית כרי"ש גדולה, מבואר בשו"ע רבינו שתי פסקים. בסי' לב [סעיף כה] פסולה, ובסי' לו שאלת תינוק. וביארתי דין כ"ף פשוטה שמשך גגה דאם גגה ארוכה כשיעור אורך ירכה פסול, ולא מהני תינוק כי יש לה שיעור רי"ש, אבל אם הגג ארוכה פחות מאורך ירכה, מהני שאלת תינוק.

הרי שאע"פ שניכרת מחמת דקות הקולמוס וירידת יריכה מהשורה שהיא כ"ף פשוטה, לא תיבחן בקריאת התינוק, כי אין דינה ספק, אלא פסול מהדין כי נעשית כרי"ש. אע"פ שקרוב לומר שגם לרי"ש אינה כשרה, משום שנראית כ"ף פשוטה.

ו)  ומכאן אני דן, לדבר שלא נזכר כלל בברייתא. יש שינוי בשיעור רוחב האות שנזכר בפוסקים, והוא פשוט. כגון ווי"ן רישי"ן שהחילוף ביניהם בקיצור או רוחב הגג, וכן זיי"ן שגגה רחבה נעשית כמין דלי"ת, או דלי"ת שגגה קצרה ביותר נעשית כמין זיי"ן.

גם במקרים הללו בהחלט יתכן, שהאות, מצד אחד ניכרת צורתה [והיה סברא לחשוב שתבחן בשאלת תינוק] אבל היות שברור לנו ששיעורה נשתנית [לשיעור אות אחרת], נצטרך לפסול את האות כי אינה תמה, ולא יועיל קריאת התינוק.

אני מודה שהדוגמאות הללו אינן מצויות בספרי הפוסקים בבירור, וממילא צריך שיקול הדעת להחליט [לדוגמא] על זיי"ן שגגה רחב ביותר, או דלי"ת שגגה קצרה ביותר, שאינן שאלת תינוק מספק, אלא פסולים בודאי מן הדין. אבל באתי ללמד שברור לי כי הדין הזה קיים.

פסול משום שאינה כתיבה תמה

יש בכלל הפסול בצורת האות משום שאינה "כתיבה תמה" [על פי הברייתא שבת קג] גם אות שאינה נדמית לגמרי לאות אחרת ונתחלפה בה, אלא רק שנשתנית צורתה מעט עד שדומה לאחרת, וגם זה פסול. בתנאי שהשינוי הוא בדבר עיקרי בצורת האות הזו.

א)  כגון "שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן וכפי"ן ביתי"ן" הנזכר בברייתא, אין הפירוש רק אם כתב כ"ף כשרה במקום בי"ת, אלא גם אפילו שינה מעט הבי"ת עד שדומה לכ"ף, אע"פ שעיקרה נראית כבי"ת, מכל מקום פסולה משום שאינה כתיבה תמה.

כגון בי"ת שהיא עגולה למטה במקום שצ"ל בה זוית וריבוע, והעיגול ברור [כלומר, אין בה עקב, זוית או ריבוע למטה, אלא עגולה ממש], אע"פ שכללות ציורה מחמת גגה נראית בי"ת, פסולה.

ובמקרה כזה לא מועיל קריאת התינוק, כי לא מועיל קריאת התינוק אלא במקרה של ספק שמא נראית ככ"ף, אבל במקרה שודאי נפסלה משום שדומה לכ"ף אין קריאת התינוק מועיל [כמבואר בשו"ע רבינו סימן לב סעיף כא, שאין קריאת התינוק מועיל אלא בספקות].

ב)  וזהו דקדוק לשון שו"ע רבינו [סימן לו] באות בי"ת (מלשון הרא"ש וטור): צריך ליזהר בתג שלאחריה לרבעה שלא תהא נראית ככ"ף ואם נראית ככ"ף פסולה ואם ספק אזי מראין לתינוק.
"שלא תהא נראית ככ"ף" פירוש, שאם נראית כעין כ"ף [ולא שנעשית כ"ף ממש] כבר נפסלה בודאי, ורק "אם ספק אזי מראין לתינוק".
וכן כתב רבינו לענין שינוי בצורת הכ"ף: ואם עשה לה זוית באחוריה מלמעלה כשרה אם היא עגולה למטה, אבל אם עשה [זויות] מלמטה ומלמעלה הרי זו דומה לב' ופסולה.
כ"ף שיש בה ריבוע וזוית למטה דומה לב' ופסולה, אבל אינה בי"ת ממש. ולא מהני כאן קריאת התינוק.

ג)  הרי למדנו שבכלל הפסול שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן, גם עשיית מעשה עיקרי של הכ"ף [עיגול שלמטה] בבי"ת פוסלה, אע"פ שגם כ"ף כשרה אינה. [אבל אם עשה בבי"ת שינוי קטן שאינו עיקרי, כגון שהיא עגולה למעלה, אינו פוסלה, משום שאין זה דבר עיקרי באות הזו].
נמצא שיש תמונה שאינה בי"ת כשרה, ולא כ"ף כשרה, ולא מועיל קריאת התינוק, כי ברור לעינינו שנשתנה דבר מהותי בצורת האות, ואין זה כתיבה תמה.

ד)  "שלא יעשה מימי"ן סתומין פתוחין, פתוחין סתומין". כתב הביאור הלכה [סימן לב סעיף יח] מ"ם פתוחה שנדבקה ונסתמה פתיחתה אפילו בדיבוק דק כחוט השערה, הרי זו פסולה, משום שנעשה בה מעשה סתומה.
כלומר, אע"פ שברור לעינינו ולעיני התינוק שהיא מ"ם פתוחה מכללות ציורה, וגם במקום שנסתמה נראית יותר פתוחה מסתומה, מ"מ היות שנעשה בה סתימה [הניכרת לעין] הרי זו פסולה ולא מועיל כאן קריאת התינוק.
נמצא שיש תמונה שאינה כשרה לא למ"ם פתוחה ולא למ"ם סתומה, ולא מועיל קריאת התינוק.

ה)  דעת המקדש מעט [אות מ"ם סתומה ס"ק ב] על פי תשובות דרכי נועם, דמ"ם סתומה שצדה אחד למטה עגולה וצדה האחר מרובעת בזוית, פסולה הן למ"ם והן לסמ"ך.
כלומר, דשינוי פרט זה ב"מימי"ן סמכי"ן" הוא לעיכובא, ולא מהני מה שכללות צורתה נראית כמ"ם סתומה או כסמ"ך. והגם דברור ששו"ע רבינו חולק בפרט זה על שיטת המקדש מעט ודרכ"נ, אין זה סותר לכלל הנלמד, כי המחלוקת היא האם זוית ועיגול בפינותיהן של מ"ם סתומה וסמ"ך הוא פרט עיקרי בתמונתיהן או לא. אבל שיתכן פרט עיקרי באיזה אות המעכב, אע"פ שלא נדמית בכך לגמרי לאות אחרת, זהו פסול מוסכם שלא ראיתי מי שיחלוק על הכלל עצמו.

ו)  ולעניות דעתי זהו ביאור הפסול [מנחות כט] אפילו קוצו של יו"ד שחסרה, פסולה משום אינה כתיבה תמה. כלומר, פרט עיקרי המעכב בצורת האות אע"פ שאינה נדמית בכך לאות אחרת [או שאינה דומה לאחרת כלל כחסרון קוצו של יו"ד, או שדומה מעט לאחרת אבל עיקר צורתה קיימת, כגון חסר זוית שלמטה לבי"ת שדומה לכ"ף כנ"ל, או חסר זוית במ"ם סתומה כנ"ל לפי שיטת המקדש מעט].

ז)  ומכאן אני דן לפסולים נוספים. כגון ראש הזיי"ן צ"ל עוברת על הירך מב' צידיה, וזה עיקר תמונתה, וגם כדי להבדילה מצורת הוי"ו. ולכן אם אין ראשה עוברת על ב' צידי הירך היא פסולה, ולא מועיל כאן קריאת התינוק.

ח)  במאמר הבא פסול משום שאינה כתיבה תמה #2 אבאר בעזרת השם יתברך, האם הכלל הזה [שיש פסול כתיבה תמה, אע"פ שכללות צורתה ניכרת לכל וגם לתינוק] נכון גם בשינוי שיעור אורך האות, כגון יודי"ן ווי"ן, זייני"ן נוני"ן פשוטין, שהחילוק ביניהם בשיעור אורך.

מחלוקת החתם סופר והצמח צדק – פרטי צורת האות האם הן הלכה למשה מסיני

א)  בשו"ע אדמו"ר [סימן לו] מבאר צורת האות למ"ד [ע"פ הב"י], ולבסוף מסיים "וכל זה לכתחילה". ועל דרך זה כתב באות תי"ו "וכל זה לכתחילה". ונראה פירוש דבריו דצורת האותיות למ"ד ותי"ו, מכיון שלא נתבארו כלל בש"ס, ממילא אין שום פרט בהם שמעכב בדיעבד [כל זמן שכללות צורתן ניכרת].

סברא זו מבוארת בדברי רבינו [סי' לב סעיף לז] לענין האות ה"א שרגל שמאל אינה עומדת בשמאל שלה, אלא עומדת כנגד אמצע גגה, שבדיעבד אין לפסול משום שפסול זה אינו מפורש בתלמוד. וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה יו"ד סי' פ, ושו"ת צמח צדק יו"ד סי' רה.

ב)  ויש לשאול מדברי החתם סופר (יו"ד סו"ס רסז) המבאר דין נגע יו"ד האל"ף לגג יותר מדי דמבואר בשו"ע שפסול, "אע"פ שלא נזכרה צורת האל"ף בש"ס, מ"מ כך קבלנוה ממשה מסיני, וכך הוזכרה צורתה בספרי הגאונים שמפיהם אנו חיים". ואמנם אין כוונת החת"ס שהפסול נגעה יו"ד האל"ף לגגה הוא עצמו מהלכה למשה מסיני, אלא, דצורת האל"ף ופרטיה כגון צורות היודי"ן שבה הן הלכה למשה מסיני, ועל כן שינוי גמור מציור זה ופרטיה כגון נגע יו"ד האל"ף לגג, פסול (מן התורה).

נשמע מדבריו דיש הלכה למשה מסיני בצורת האותיות, וא"כ לכאורה הוא הדין באותיות למ"ד ותי"ו, אע"פ שלא נתבאר בש"ס צורתן, מ"מ יש בהם הלכה למ"ס כמו שאר כל האותיות.

ומקורו של החת"ס מהגמ' בשבת (דף קג-ד) מנצפ"ך צופים אמרום כו' שכחום וחזרו ויסדום כו'. דמוכח מכל הסוגיא שצורות האותיות מסיני. [ואין הדעת סובלת לומר דקצת האותיות צורתן מסיני וקצתן אינו מסיני, וד"ל].

ג)  ואמנם נוכל לומר דאין מחלוקת, ונמציא איזה יישוב להפריד בין שתי הענינים. מ"מ אליבא דאמת, נראה לי שיש כאן מחלוקת בגדר צורות האותיות מהלכה למשה מסיני, כלומר צורת האות מדין תורה.

וסברת המחלוקת היא, האם רק כללות צורות האותיות נאמרו למשה מסיני, כלומר הן דין תורה. דזה על כרחך בכלל כתיבה תמה, שאמרו (שבת קג) שלא יעשה אלפי"ן עייני"ן, וביאר הרמב"ם (הל' תפלין פ"א הלכה כ) וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה, פסולה. לפיכך צריך להיזהר בצורת האותיות, שלא תדמה היו"ד לוא"ו .. וכן כל כיוצא בהן, עד שירוץ הקורא בהן.

דעת הרמב"ם דמדין כתב תם צ"ל כל אות ואות ניכרת לעצמה בצורה מיוחדת לה, וכל שאבדה צורתה לאדם בינוני [או תינוק דל"ח ול"ט] שאינו יכול לקרותה, פסול מן התורה. וכן פשוט בדבריו בהל' ס"ת [פרק י, בעשרים פסולים שפוסלים ס"ת] - טו) שנפסדה צורת אות אחת עד שלא תיקרא כל עיקר, או תדמה לאות אחרת כו'.

הרמב"ם משוה אבדה צורתה או שנתחלפה צורתה בצורת אות אחרת, שניהם אינה כתיבה תמה. ופשטות ברייתא [שבת הנ"ל] פסול תורה אמרה.

וזה דעת רבינו, דרק כללות צורת האות מן התורה, אך פרטיה אינם דין תורה, אלא מדרבנן. ויש מהאותיות שלא פירשו כלל בפרטיה כלום, ולכן כתב "וכל זה לכתחילה". ודו"ק.

אמנם סברת החת"ס דלא רק כללות הצורה נאמרה מסיני אלא גם עיקרי פרטיה. לדוגמא, באל"ף שצורת הנקודה העליונה והתחתונה כעין יו"ד. ומכאן למד שאם נגעה היו"ד לגג הא' יותר מדי הרי נשתנה צורתה מפרט הנאמר בה מהלכה למשה מסיני, ולכן היא פסולה.

ד)  ונראה שזה גם דעת קסת הסופר, שדן [פרק ט סע' ד, ובלשכה שם אות י] בפסול מ"ם וסמ"ך שנסדקו ואינן מחוברות לגמרי מכל צידיהן, דחמיר פיסול זה משאר נפסקין שמותר לתקנן שלא כסדרן, אבל נסדק גוף המ"ם וסמ"ך לא מהני תיקון בתו"מ שלא כסדרן, דזה פסול מהלוחות (כדמוכח בשבת קד). כלומר אם אינן גוף אחד מחוברות מכל צידיהן הרי זה שינוי מהלוחות, ועל כן חשיב פיסול של תורה, ולא מהני תיקון שלא כסדרן, משא"כ שאר נפסקין שיש לומר דאינן פסול תורה (עיי"ש בלשכה).

ונראה דזה גם טעם קסת הסופר [סימן ה] שדן להחמיר בפשטא כרעיה דדלי"ת כלפי הגימ"ל, וכן מושב השי"ן שיהא אחד כרעא, לומר שפרטים הללו מעכבים, משום דנזכרו שתי פרטים הללו בש"ס. כלומר, דיש לומר מדהזכירו חז"ל פרטים הללו בש"ס, הן מעיקר פרטי האות, ופרטיהם מסיני כאמור, על כן מעכבים.

ה)  וקרוב אצלי דכן הוא סברת הברוך שאמר, שפוסל כ"ף פשוטה מרובעת בזוית, ואע"פ שאינה מתחלפת בשום אות אחר, ואין אחד שיטעה בקריאתה. דמ"מ הרי זה שינוי גמור מצורתה שנאמרה מסיני, דשתי הכפי"ן מסיני ניתנו ועל כן דומין לגמרי, ובשתיהן מעכב בהן שיהיו עגולות דוקא ולא מרובעות.

וכן נראה פשט דברי הרמב"ן בחידושי שבת שם, שאם שינה מכל צורות האותיות הנזכרות שנלמדו מהברייתא פסול. כלומר לא רק המפורשים שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן, אלא גם כל שלמדנו מדברי הברייתא בפרטי האותיות הם לעיכוב. לדוגמא הרמב"ן ורוב הראשונים לומדים מדברי הברייתא שלא יעשה זייני"ן נוני"ן, שמע מינה שראש הנו"ן פשוטה כראש זיי"ן ולא כראש וא"ו. ס"ל לרמב"ן דזה מעכב, ואם עשאה כראש וי"ו היא פסולה, בדיוק כזיי"ן שעשאה כראש וא"ו.

ו)  אמנם דעת הצמח צדק חולקת על סברת החת"ס הנ"ל כנתבאר פורום לנושאי סת"ם: תשובת חתם סופר סימן רסט ומפורש בדבריו [יו"ד סי' רה] דאין פרטי צורות האות מסיני, אלא חכמים תיקנום. ולכן [עיקר סברתו] בכ"ף פשוטה דפרט זה של זוית או עיגול אינו מעכב כלל, וכן לענין נדבקו יו"ד האל"ף לגג מתיר לתקנה שלא כסדרן, דבודאי אין אלו פסולין של תורה.

וכבר ביארתי עיקר מחלוקת זה במאמר פורום לנושאי סת"ם: 'כתיבה תמה' בפרטי צורת האות.

ז)  והנה פרטי הנפקא מינה ממחלוקת זו רבו מלספור. ואזכיר רק שתים מהן.

א. דעת המשנת סופרים בביאור הלכה דאות למ"ד שאין בה מושב כלל היא פסולה דחסר מצורתה (וכ"כ במקדש מעט אות ל'), אבל דעת שו"ע רבינו והצ"צ נראה דכשרה, ועכ"פ פשוט שמותר לתקנה שלא כסדרה.

ב. דעת החת"ס (יו"ד רסט) דנו"ן פשוטה שאין ראשה זיי"ן, אלא כוי"ו פסולה [כן פשוט בשיטתו, דכל שינוי מצורת ראש זיי"ן הוא שינוי עיקרי מצורת הנו"ן, ולאו דוקא הציור המסויים שנשאל שם. ואכמ"ל], וכן דעת קסת הסופר. ובפשטות מתאים זה לפי שיטתם הנ"ל, דזה פרט הנזכר בתלמוד ועל כן בודאי מעכב, כי הוא פרט מהלל"מ בצורות האותיות. ולכן מסתבר שלדעתם לא מהני תיקון שלא כסדרן [ע"פ המבואר בדברי הקסת לעיל, וכן אוסרים תיקון נגעו יוד"י האל"ף לגגן שלא כסדרן כסברת הפמ"ג].

אמנם נראה שלפי סברת הצ"צ, אע"פ שתואר צורתה של הנו"ן פשוטה ראשה כזיי"ן, כי כן מבואר על פי התלמוד. אמנם אין זה מהלל"מ, והיות שלא נזכר בפירוש שהוא מעכב לפסול, יש לומר בדיעבד שכשר גם כראש וי"ו. ועכ"פ פשוט שמותר לתקנו שלכ"ס (כפסק המקדש מעט באות ן').

למ"ד נכנסת לחלל דל"ת

א)  למ"ד שנכנסת לחלל דל"ת (או רי"ש) ונעשו ה"א פסולות (מגן אברהם סי' לב ס"ק מ, שוע"ר שם סעיף מא, ושאר אחרונים).

אבל אם נכנס ראש הלמ"ד רק מעט שלא נשתנה צורת הדלי"ת לה"א, כשרה. ורק אם נכנס בענין שתינוק דל"ח ול"ט אם נכסה לו שיטה התחתונה שלא יהא נראה רק ראש הלמ"ד ולא גוף הלמ"ד, לא יכיר האות [העליונה] מה היא, הוי שינוי צורת האות ופסול (משנה ברורה ס"ק קלב. וכן הסכימו כל האחרונים שהבוחן האם דלי"ת זו נשתנה לצורת ה"א, היא ע"י שאלת תינוק וכיסוי גוף הלמ"ד שמתחת לדלי"ת, וכן מבואר במהרי"ט שציין המג"א, קסת הסופר חקירה ג, משנת הסופר סי' ז ס"ק לו. ומה שכתב מ"ב שם דלא מועיל שאל"ת משום שעינינו רואות שנשתנה, היינו כאשר ברור שנשתנה הדלי"ת לה"א, וזה כלל נקוט כל שידוע לנו בודאות שינוי צורתה אין מועיל שאלת תינוק, אבל בספק בדלי"ת כזו, יש לשאול תינוק ע"י כיסוי).

ב)  הקשה קסת הסופר (חקירה ג) למה אנו פוסלים הדלי"ת, הרי גוף הלמ"ד מוכיח שראש הלמ"ד שייך ללמ"ד ואינו חלק מהדלי"ת, ושתי האותיות ניכרות היטב כל אחת לעצמה, ומה פסול יש כאן.

וביאר, דמכיון שבתחילת עשיית ראש הלמ"ד, נשתנה צורת הדלי"ת לה"א, מה שאחר כך המשיך גוף הלמ"ד תחתיה, נחשב שהדלי"ת נעשית בחק תוכות. כלומר, כל פעולה שאינה כתיבת צורת האות עצמה אלא עשייתה ע"י פעולה אחרת, הוי חק תוכות ופסול. וכסברא זו הסכימו המקדש מעט (סי' לב ס"ק קלב), ושו"ת אבני נזר (או"ח סי' ג).

וחידשו לפי זה, דאם ימשוך הצואר אחר שכתב גוף הלמ"ד, מלמטה כלפי מעלה, דלעולם לא יהא נראה הדלי"ת לה"א, דבכל רגע היה ניכר שהוא שייך ללמ"ד, לא יהא פסול מה שראש הלמ"ד עומדת בחלל הדלי"ת. או לכל הפחות כאשר נשאל תינוק על הדלי"ת אין לכסות גוף הלמ"ד, כמבואר במקדש מעט שם. (אבל אם התחיל ראש הלמ"ד בחלל הדלי"ת, אז צריך לכסות כל מה שלמטה כנ"ל).

ועוד חידשו, דאותיות שסופן נמשכות לתוך חלל הדלי"ת, כגון סיום מושב הבי"ת, וסוף קו אלכסון של האל"ף, אע"פ שנכנסות הרבה לחלל הדלי"ת, אינן פוסלות, שהרי ניכרות שהן שייכות לאותיות אחרות, ומעולם לא היה נראה חלק זה שייך לדלי"ת שיפסלנו.

ג)  אמנם אחרים חולקים על סברא זו, ואומרים דכל שנכנס סוף אות לחלל הדלי"ת, דין אחד לו עם צואר הלמ"ד, ופוסל כל שמשתנית צורת הדלי"ת לה"א, ולא משנה כלל באיזה סדר נכתבו. וכ"כ בקול יעקב (סי' לב ס"ק קנא בשם מלאכת שמים).

ונראה פשט לשון הפוסקים (מג"א, שוע"ר, משנה ברורה) נוטה לסברא זו - השניה, ולא חילקו כלל באיזה ענין וסדר נכנס הלמ"ד לחלל הדלי"ת, ולדעתם יש כאן ביטול צורת הדלי"ת, משום שנדמית לה"א.

ד)  ולבאר סברא זו [ליישב קושית הקסת, מדוע נחשב שינוי בצורת הדלי"ת, הרי עינינו רואות שחלק זה הוא ראש צואר הלמ"ד, ולא רגל שמאל של ה"א. וזה הכריח לבעל הקסת לחדש סברתו בחק תוכות ע"י כתיבה, והחילוק אם נכתב צואר הלמ"ד מלמטה או מלמעלה].

ע"פ המבואר בפירוש המשנה לרמב"ם (ידים פרק ד, משנה ה) כתב אשורי הוא המאושר [המשובח] שבכתב[ים] לפי שאינו משתנה ולא יפול בו דמיון לעולם, לפי שאותיותיו בלתי מתדמות, ולפי שאינו נדבק אות באות בשיטת כתיבתו, ואין כזה בשאר הכתיבות. עכ"ל.

פי' דבריו, כתב אשורי הוא מיוחד שאין טעות שיפול בכתיבתו, כי כל אות שבה מוגדרת בצורה לעצמה דוקא ולא תתחלף בצורת אות אחרת, וכן לא תיגע לאות אחרת אלא תהא מוקפת גויל כל אות לבדה.

וזהו "כתיבה תמה" שדרשו חז"ל (שבת קג, מנחות כט). כל אות יש לה צורתה המיוחדת שאינה מתחלפת באחרת, ואם מתחלפת אינה כתיבה תמה ופסולה. וכן כל אות בעת הכתיבה היא נפרדת לעצמה כדי שהיא תהא ברורה, ואם נוגעת לחברתה פסולה, כי אינה מוקפת גויל ואינה כתיבה תמה.

כלומר, כתיבה תמה בצורת האות, היא בב' פרטים. א) פן חיובי – לכל אות צורה מיוחדת. ב) פן שלילי – כל אות חייבת להבדל מהאחרת בצורה שונה, וכן במיקום נפרד על הקלף.

ה)  כן הדין בלמ"ד שנכנס לחלל דלי"ת. הדבר המבדיל בין דלי"ת לה"א היא, דבה"א יש רגל שמאל ובדלי"ת אין בה רגל שמאל, אדרבה חללה פנוי. כלומר, לא רק שאין בדלי"ת רגל שמאל, אלא צריך שיהא ניכר שאין בה רגל זה. ואם אין בה חלל הפנוי, כגון שהוא מכוסה באיזה דבר (ראש הלמ"ד, או סיום מושב הבי"ת שנכנס לחלל), הדלי"ת אינה תמה וברורה [ופסולה משום שאינה כתיבה תמה]. ולא יועיל מה שניכר שכיסוי החלל נגרם ושייך לאות אחרת, כי עכ"פ אין החלל שבדלי"ת פנוי להוכיח עליה שהיא דלי"ת ולא ה"א. ואע"פ שאנו יודעים שהיא דלי"ת, אין זה כתיבה תמה וברורה, והרי זה ע"ד אות שאינה מוקפת גויל שפסול, כי חסר הבירור וההפרדה התמימה בינה לאות אחרת.

ו)  ועל פי זה, גם אם ניקב חלל הדלי"ת [במקום שרגילה לעמוד רגל שמאל של הה"א], הרי זו פסולה, כי אינה תמה האם היא דלי"ת או ה"א. ולא מהני מה שאנו יודעים שהיא דלי"ת, דבעינן בירור מצד צורתה וגם הקלף שסביבה שהיא דלי"ת ולא תשתנה לאחרת בשום אופן, ואם לאו אינה כתב אשורי [כלומר אינה כתיבה תמה לפי תקנת חז"ל].

ספק שינוי צורת האות

נראה לי דכאן שיש רק ספק שמא נפסלה צורתה של הבי"ת, והספק בשינוי צורת האות אינו מצד חסרון בעצם צורתה, אלא מדבר שחוץ לאות שפוסלה [נגיעה לאות אחרת], אין איסור לגרור נגיעה זו משום חשש ח"ת, ומטעם שאבאר:

א)  כתב במשנת סופרים אות כ"ף "זוית מאחוריה למעלה או למטה פסולה וכו' וכיון שהוא מילתא דאורייתא צריך להחמיר". ועד"ז כתב בביאור הלכה לאות טי"ת. משמעות דבריו דפרטי כתיבה תמה של צורת האות, כגון החילוק הפרטי בין בי"ת לכ"ף אם הוא זוית או עיגול שלמעלה או שלמטה, הוא עצמו דין תורה.

אמנם בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד ח"א סי' קפז) כתב, דהגם שכתיבה תמה היא דין תורה מהלל"מ, מ"מ לא נודע איזה פרטים הן מן התורה שמעכבות, ומי יאמר דזוית כזו או אחרת הן שינוי צורתה מדין תורה, ולכן מהני שאלת תינוק בספקות שבאות שמא נדמו לאחרת.

ביאור סברת הלבושי מרדכי, דאע"פ שעצם דין כתיבה תמה הוא דאורייתא, אך פרטי צורת האותיות אינם בעצמם מן התורה, אלא נמסר לחכמים [או למנהג] שיקבע חילוק מובהק בין האותיות, אבל מן התורה אין קביעה מוחלטת בפרטי צורת האות [למשל בכ"ף איזה עיגול מעכב בה].

ונראה לי סברא זו עיקר, דאע"פ שדין כתיבה תמה עצמה היא מן התורה, אך פרטי צורת האות ושינוייהם לעכב אינם דין תורה עצמה. והארכתי בזה במאמר  פורום לנושאי סת"ם: 'כתיבה תמה' בפרטי צורת האות

ב)  אמנם כל זה בפסול בעצם ציור האות כגון באות כ"ף האם ציורה עגולה למעלה או למטה, אבל [במקרה שלפנינו] שהפיסול הוא מחוץ לגוף האות עצמה, כלומר לא בעצם ציור האות, אלא משום סמיכותה או נגיעתה לאות אחרת, הגורם לה שינוי בצורתה, יש לומר דבזה לכו"ע [אף לסברת משנ"ס], הוא רק פסול כתיבה תמה מדרבנן.

והחילוק בין שינוי בעצם צורת האות לשינוי הנגרם מבחוץ, הוא, דהשינוי בעצם צורת האות הוא שינוי בעשייתה ובצורתה של האות, אבל השינוי שבא מבחוץ לא נתכוין לעולם הסופר שהנגיעה או הסמיכות תגרום לאחרת שתשתנה צורתה, ורק נעשה שינוי זה כלאחר יד ובטעות, ולכן פיסול 'כתיבה תמה' כזה, קרוב יותר לומר שאינו דאורייתא אלא רק מדרבנן.

ג)  מקור לחילוק זה, להקל בפיסול שנעשה מחמת טעות הסופר ולא במתכוון, נמצא בתשובות רעק"א תנינא סי' לז, שמבאר חילוק בדין ח"ת, בין גרירת אות אחת להפכה לאות אחרת דהוי פיסול גמור של ח"ת, לבין טעות שאירע שלא בכוונת הסופר, כגון נפלה טיפת דיו על האות שמבטלה, דיש פוסקים [סמ"ק, רשב"א] שמכשירים הגרירה, ואין בה משום פסול ח"ת. (והגם שרעק"א אינו פוסק כן, מ"מ למדנו דיש חילוק בין שתי המקרים, וכמו"כ לענין שינוי בצורת האות, יש לחלק בין שתי האופנים כנ"ל).

ד)  אביא שלוש דוגמאות לכך, שאנו מקילים בפיסול שבא מחוץ לאות.

א.  צואר למ"ד הנכנסת לחלל דלי"ת או כ"ף פשוטה, דנו האחרונים בכמה קולות, ומהם: א) סברת קסת הסופר אם משך הצואר מלמטה לתוך החלל, להכשיר, דניכר דשייך הצואר ללמ"ד ולא לחלל אות העליון. ב) סברת מהרש"ק דמכיון שהלמ"ד מחולקת מהעליונה כי היא עומדת בשיטה תחתונה, אין פיסול זה של אות העליון אלא משום מראית העין, דנראית כנשתנית צורתה.

אם למ"ד שנכנס לדלי"ת וכ"ף היא פסול גמור מן התורה דנשתנו צורתן של האות העליונה, כל הסברות הללו לא היו תופסים מקום, דמאי נפקא מינה למה הדלי"ת או כ"ף אבדו צורתן. אלא פשוט במושכל ראשון דפיסול זה הוא משום ביטול תמות העליונה, הוא רק מדרבנן, כי בא גורם שמחוץ לה, וגורם לה אפשרות השתנות, ולכן נטו הרבנים להקל בכמה אופנים, כי לא נתכוין הסופר מעולם באמת לעשות מהעליונה ה"א.

ב.  חי"ת שנפרדה החטוטרת מעט, פסק מהרי"ל והסכימו עמו כל הפוסקים, דיש חשש שמא נחלקה לב' זייני"ן וראוי לשאול תינוק על הדבר, אלא דתינוק אינו מורגל בחי"ת כזה. ולכן פסקו דמראין לגדול, ואם ההפסק דק ואינו ניכר, אנו מכשירים דמסתמא גם התינוק אם היה מכיר חי"ת היה מכשירו.

לו יצוייר שזה היה ספק תורה, וכי יכולנו להקל מספק כאשר אין לנו הבחנת תינוק. אלא פשוט שהוא ספק דרבנן בלבד [ומן התורה הוא חי"ת ממש בכל ענין], והקילו בדליכא תינוק.

ג.  מנהג העולם שמקילים בחי"ת או מ"ם שנפסקו מעט, דאם אין הפירוד ניכר להדיא להתיר תיקונן שלא כסדרן, דודאי הן אות אחת. אבל להיפך, אם נסמכו שתי זייני"ן זו לזו בסמיכות קרובה שאם היינו צריכים חי"ת היינו מתירים לתקנה, נוהגים להכשיר הזייני"ן כל זמן שאינן נוגעות ממש זו לזו. וכן מ"ם שנפרדה הכ"ף מהוי"ו מעט, מתירים לתקנה אם תינוק קוראה מ"ם. ואילו סמך וקירב הכ"ף לוי"ו בסמיכות קרובה כ"כ שאם היינו צריכים מ"ם היינו מתירים לתקנה אחר שאלת תינוק, אבל בכה"ג שאנו צריכים כ"ף ווי"ו ואינן נוגעין ממש, נוהגים להכשירן ולא לשאול תינוק כלל.

ודבר זה אין לו שום הסבר בשכל [ולמעשה גם אינני מסכים עם מנהג זה], מ"מ כלימוד זכות והסבר טעם למנהג העולם. דבאמת מה שסמיכות שתי אותיות גורמת להן איבוד צורתן, אינו פיסול תורה אלא מדרבנן לבד, וכאשר אינני רוצה להחמיר בכך, לא החמירו חכמים לפוסלו.

כי הסופר לא נתכוין באמת לעשות כאן חי"ת או מ"ם, אלא שתי אותיות נפרדות, אלא שנסמכו זו לזו, ואינני ורצה לשאול תינוק שמא יפסול, הרי אין כאן פיסול מוכרח בצורתן מן התורה. זה טעם לימוד זכות. ודי למבין.

על כן פשוט בעיני, דנגיעת אות לאחרת שנפסלת מחמת שנשתנית צורתה, אינה פסול 'תמה' מן התורה.

ה)  בר מן כל דין. נחלקו האחרונים האם ישנה פיסול ח"ת הנגרמת ע"י מעשה כתיבה. לדוגמא, צואר הלמ"ד שתהחיל אותה בחלל הדלי"ת, ולרגע אבדה צורת הדלי"ת ונהפכה לה"א, אבל כאשר יסיים את צורת הלמ"ד, יהיו ניכרים בבירור כל אות לעצמה. האם מעשה כתיבה זו נחשבת לחק תוכות. דעת קסת הסופר שזה נחשב ח"ת, וכן נוהגים. אבל ישנם רבנים חולקים וסוברים, דכל שנעשה ע"י כתיבה אינה ח"ת, ומכיון שמתחילה האות נעשית בכשרות וגם עתה צורתה עליה, מה שנשתנית לרגע תוך כדי כתיבה, אינה פסולה.

הדיעות הובאו בספר משנת הסופר וביאור הסופר (עמ' קטז).

לפי המקילים, בעצם אין כאן שום פיסול בצורת הבי"ת הזו, שהרי [אם] נשתנתה [זה היה] לרגע ע"י כתיבת חלק מהעיי"ן, אבל אחר השלמת העיי"ן, שוב צורת שתי האותיות ברורות, ואין כאן שום פיסול.

לכן נראה ששאלה זו שלפנינו, הוא רק בגדר ספק דרבנן, שמא האות אבדה צורתה לרגע, או לא. וספק דרבנן יש להקל.

ו)  לרווחא דמילתא יש להוסיף את שיטת הסמ"ק ורשב"א, המתירים גרירת פיסולים אחר שנגמרה צורת האות בכשרות. ולדעתם גם אם יהא פיסול משום נגיעה זו, מותר לגרור ואין כאן ח"ת.

במאמר הבא בעזרת השם – אוסיף לבאר שגם אם היה ברור לעיני הסופר שכאשר משך ראש ימין של העי"ן, נשתנה בי"ת זו למ"ם – ובזה נוהגים לפסול [כסברת הקסת], כי נראה לרגע כמ"ם. מ"מ אין בגרירת הנגיעה הזו, חק תוכות מדאורייתא, אלא מדרבנן.

החליפו שיטתם?!

בדיני צורת האות ראיתי דבר פלא, האומר דרשני. [ויש לזה קשר לענין "כתיבה תמה בפרטי צורת האות" שכתבתי לעיל].

א)  דעת שו"ע רבינו שהחילוק העיקרי [המעכב לדינא] בין האות בי"ת לכ"ף, הוא בפינה התחתונה, שבבי"ת היא זוית ועקב ואילו בכ"ף היא עגולה. באות בי"ת הדבר ברור בשו"ע שלו. ואמנם באות כ"ף הדבר לא ברור כל כך, שהרי כתב שאם יש בכ"ף זוית למעלה כשרה אם יש לה עיגול למטה, אבל אם יש בה זויות למעלה ולמטה פסולה משום שדומה לבי"ת. ולא ביאר בבירור, מה דין כ"ף עם זוית למטה ועגולה למעלה. וכבר העירו על כך רבים.

ויש מבארים [מאיר עיני סופרים (עיטור סופרים לאות ב), משנת אברהם, שו"ת נפש חיה (סי' פ)] דלצדדין קאמר, בעגולה למטה אע"פ שיש בה זוית למעלה ודאי כשרה, כי ריבוע שלמעלה אינו מעכב בכ"ף כפופה. ואם יש בה זויות למעלה ולמטה ודאי פסולה. אבל אם יש בה זוית למטה ועגולה למעלה, אין פסק ברור בדבר, וממילא יש מקום להכשיר – או הכשר סתם משום שנראה יותר ככ"ף, או על פי שאלת תינוק. (ואמנם יש ביאור אחר בדעת רבינו, ולא באתי במאמר כאן להכריע בהלכה זו, אלא לדקדק בסגנון רבינו בלבד).

מכל מקום חזינן בדעת רבינו דהעיגול שלמטה בכ"ף, יותר קובע משלמעלה. דעיגול של מטה תמיד מכשירה את הכ"ף כפופה, משא"כ עיגול שלמעלה אינו בהכרח מציל את הכ"ף [אם תדמה יותר מדי לבי"ת ותינוק יטעה בה. ולא נוכל לפרש בלשון רבינו שבכל זוית אחת לבדה, דינה שוה, כלומר שאלת תינוק, ואין חילוק בין זוית שלמעלה או שלמטה, דא"כ אין פתרון לסגנון הדברים בשוע"ר כמובן. אלא על כרחך שהזוית התחתון יותר מפריע בכ"ף מהעליון].

ב)  אמנם לענין צורת אות מ"ם סתומה, מבואר בדברי רבינו [באות מ' פתוחה] דהחילוק שבין מ"ם סתומה לסמ"ך, אינו בזויות שלה. שהרי כתב דרק לכתחילה צ"ל זוית מצד ימין למטה במ"ם סתומה, ואף זו רק שמא תדמה לסמ"ך, משמע דאם עשאה בעיגול הזויות של צד ימין גם למעלה [שכך צ"ל אף לכתחלה] וגם למטה אינו בהכרח פסול, ולכל היותר שאלת תינוק. והטעם מובן, כי עיקר מראה גופו של המ"ם שהיא מרובעת היטב מוכיחה עליה, ואילו הפינות לבדן הן טפלות לעיקר גוף האות, ואינן קובעות כל כך כמו מראית עיקר הגוף.

ש"מ דהחילוק [העיקרי המבואר בשו"ע שלו] בין בית לכ"ף הוא בזוית הפינה לבדה, ואילו במ"ם וסמ"ך אין החילוק העיקרי בפינות האות [ומזה אני מוכרח לבאר שהעיקר צורתה הכללית כנ"ל, אע"פ שאין הדבר מפורש בדבריו].

ג)  והמעיין בשיטת המקדש מעט יראה שיטה הפוכה. באותיות בי"ת וכ"ף מבואר בדבריו שאין צורה קבועה לבי"ת, אלא היא כשרה בב' צורות:

צורה א) אם היא מרובעת מצד ימין למעלה ולמטה בזויות בלי עקב. צורה ב) אם יש בה עקב למטה כשרה אע"פ שעגולה למעלה.

ובכ"ף כל שעגולה מאיזה צד בין מלמעלה בין מלמטה היא כשרה [כל עוד שתינוק לא יטעה בה כמבואר בדבריו שם. ושיטתו מבוארת יותר בגדולי הקדש (כלל טו אות כו) שלו].

ואילו במ"ם וסמ"ך משמע מדבריו, דעיקר החילוק הוא שבמ"ם שתי הפינות התחתונות מרובעות בזויות דוקא, ובסמ"ך הפוך שפינותיה שלמטה מעוגלות. ועיקר החילוק ביניהם בפינות הללו.

ד)  נמצאו שתי שיטות הפוכות, לרבינו בצורות בי"ת וכ"ף הולכים אחר פינה מסוימת [התחתונה], ואילו מ"ם וסמ"ך אחר צורת הגוף.

ואילו למקדש מעט הפוך, בי"ת וכ"ף הולכים אחר ציור הכללי של הגוף, האם הן מרובעות או עגולות ואין מדקדקים היכן ניכר ריבוע או עיגול זה כל כך, כל עוד שעיקר צורת הבי"ת מרובעת ועיקר צורת הכ"ף עגולה, ואילו במ"ם וסמ"ך מדקדקים על זויות ופינות [תחתונות] דוקא.

ועוד דבר האומר דרשוני, למה לסברת כל אחד מהם [רבינו והמקדש מעט], בזוג אחת הולכים אחר הכלל [צורת כללות הגוף], ובזוג האחר הולכים אחר פרט [פינה] בצורה.

ה)  ונלע"ד פשר הדבר כך.

הסברא הפשוטה היא שבכל צורת אות, עיקר צורת הגוף [הכלל] הוא עיקר צורת האות, ולא איזה פרט מסוים, שהרי הפרט תמיד טפל אל הכלל. ולכן [גם לרבינו וגם למקדש מעט] יותר פשוט שבזוג אחת מהם [עכ"פ], אזלינן בתר המראה הכללי של גוף האות. אלא מסיבה מיוחדת הוכרח כל אחד מהם לבאר בזוג אחת מהם, שבנוסף למראה הכללי של האות המעכבת בפשיטות, יש גם פרט מסוים שאף הוא מעכב מדין כתיבה תמה [מד"ס, כנתבאר במאמר "כתיבה תמה בפרטי צורת האות"].

ונפקא מינה לדינא: לכו"ע פשוט שהפסד בצורה הכללית של האות ודאי פוסל, ולא מהני פרט נכון להצילה מהפסד צורתה הכללית.

דוגמא לדבר: בי"ת שבכללותה עגולה ככ"ף, לא מהני מה שיהא בה עקב ברור, כי נפסדה כללות צורתה. וכן מ"ם סתומה שבכללות גופה עגולה, לא מהני מה שיש בה זויות בכל פינותיה, כי כבר נפסדה עיקר צורתה.

ו)  הטעם שרבינו הוכרח לפרש שבאות בי"ת יש דקדוק פרטי [זוית ועקב שלמטה] המעכב בה, הוא לשון הרא"ש וטור [כפי שציין במראה מקום לאות ב] דפשוט מהרא"ש וטור דהחילוק בין בי"ת לכ"ף על פי דין הגמרא לא יכתוב ביתי"ן כפי"ן, הוא בתג שבבי"ת.

ועוד מוכרח רבינו ע"פ סברת מהר"י אסכנדרי ומהרי"ל ומגן אברהם שמעתיק בכ"ף פשוטה מרובעת דפסולה, שמע מינה שבכ"ף לא מהני כללות צורתה אלא בעי דוקא שתהא [גם] עגולה בפינה מסוימת, ואע"פ שרבינו נתקשה בתיווך דיעות הנ"ל מהכ"ף פשוטה עם הכפופה [כדמוכח במ"מ לאות כ"ף. ואמנם בשו"ת הצ"צ סי' יח [קיצור לאות ב] רמז סברא לחלק ביניהם, דהעיקר בשתי הכפי"ן הוא שתהיינה עגולות מאיזה צד, ובכפופה יכול העיגול להתקיים או למעלה או למטה כסברת המקדש מעט, אבל בפשוטה אין מקום לקיים עיגולה אלא למעלה], מ"מ מוכח מדקדוק הראשונים הנ"ל דלא סגי בכ"ף פשוטה מה שעיקר צורתה ברורה, אלא יש דקדוק בפינה שתהא דוקא עגולה, אע"פ שניכרת היטב מחמת צורת הגוף.

(והמקדש מעט באות כ"ף פשוטה לשיטתו דסובר עיקר שכ"ף מרובעת בזוית כשרה, ולא נפסל אלא בעקב בולט כעין עקב הדלי"ת, והפיסול הוא משום שינוי כללות צורת האות).

ז)  והמקדש מעט באותיות מ"ם וסמ"ך נמשך אחר שיטת הדרכי נועם [שהעתיק שם], דבכל אחת מהן פינה אחת זוית ופינה אחת עגולה פסולות, הן למ"ם והן לסמ"ך, כי צידה אחת אות זו [מ"ם] וצידה השני אות אחרת [סמ"ך]. ולא חשב הדרכ"נ [והמקדש מעט] לילך אחר כללות מראה האות.

'כתיבה תמה' בפרטי צורת האות

לכבוד חג הגאולה י"ט כסלו

האם דין 'כתיבה תמה' בפרטי צורת האות הוא דין תורה

א)  דין "כתיבה תמה" בצורת האותיות הוא דין תורה, כן פשטות הפוסקים האחרונים. [ראה משנת סופרים בסופו דהיקף גויל משום כ"ת מדין תורה, וכן פשטות דעתו בנוגע לצורת האותיות כמו שכתב באות כ"ף. וראה שו"ע רבינו סי' לב סעיף י דילפינן כתיבה תמה בס"ת בגז"ש מתפלין ומזוזה, משמע שהוא גזרה שוה גמורה ודין תורה, ובסו"ס לו לענין תגין כתב שראוי להחמיר כסברת ר"ת דתגין מעכבין "להחמיר בשל תורה", ותגין חובתן משום כתיבה תמה כמבואר בדבריו סי' לב סעיף ה. וכן פירש בכוונת שוע"ר במשנת הסופר סי' ה' ס"ק קפח].

וכתב במשנת סופרים אות כ"ף "ואם עשה לה זוית מאחוריה למעלה או למטה פסולה [פמ"ג] ויש מקילין ביש לה זוית מלמעלה כיון שהיא עגולה למטה, וכיון שהוא מילתא דאורייתא צריך להחמיר כדעה הראשונה דפסולה". סברת המשנ"ס דכתיבה תמה בפרטי צורת האות הוא מדאורייתא, ולכן בספק שינוי צורת האות [כגון בכ"ף] יש להחמיר ולפסול משום ספיקא דאורייתא. [ועד"ז כתב הביאור הלכה באות ט' דצורת האות הוא מילתא דאורייתא, ולכן צריך להחמיר. משמע כוונתו, דספיקא דאורייתא לחומרא. וכ"כ סברא זו דצורת האות הוא ד"ת, בשו"ת ערוגת הבשם או"ח סי' ח]. משמעות דבריו דפרטי כתיבה תמה של צורת האות, כגון החילוק הפרטי בין בי"ת לכ"ף אם הוא זוית או עיגול שלמעלה או שלמטה, הוא דין תורה.

אמנם בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד ח"א סי' קפז) כתב, דהגם שכ"ת דין תורה מהלל"מ, מ"מ לא נודע איזה פרטים הן מן התורה שמעכבות, ומי יאמר דזוית כזו או אחרת הן שינוי צורתה מדין תורה, ולכן מהני שאל"ת בספקות שבאות שמא נדמו לאחרת.

נראה לי פירוש סברת הלבושי מרדכי, דאע"פ שעצם דין כ"ת הוא דאורייתא, אך פרטי צורת האותיות אינם מוכרחים להיות בעצמם מדאורייתא, אלא נמסר לחכמים [או למנהג] שיקבע חילוק מובהק בין האותיות, אבל מן התורה אין קביעה מוחלטת בפרטי צורת האות [למשל בכ"ף איזה עיגול מעכב בה].

ואפשר [בדוחק] לפרש דגם סברת המשנ"ס כן, לא שהפרט עצמו בצורת האות נאמר מן התורה, אלא אע"פ שפרטים מעין אלו הן ע"פ דעת חכמים, מ"מ תוקף הדבר כדין תורה, כי מקור הדין של כ"ת הוא דאורייתא, לכן גם הפרטים נחשבים לדין תורה.

ב)  ונראה שזה ב' הסברות בתרומת הדשן (סי' רל, רלו) בביאור טעם פיסול נפסקים [כגון יו"ד האל"ף שאינו מחובר לגוף האל"ף], א. משום שכל שינוי מאמיתת תמונתה מסיני הרי זה פסול (ועי' בשו"ת צמח צדק או"ח סי יח אות ה, משמע לפי סברא זו דכל פרט בצורת האותיות המבוארת בתלמוד, הוי קבלה ומסורה מסיני, ולכן מעכב). ב. משום חסרון כתיבה תמה, דפסוקה לא הוי תמה. אבל אין פסול מה שמשנה מהמבואר בתלמוד בצורת האות [וכסברא זו האחרונה פסק רבינו בשו"ע ר"ס לו, דגם צורה המבוארת אינו מעכב, כל עוד שלא שינה לגמרי בצורת האות].

לסברא הראשונה של תרומת הדשן יש פרטים באות שהן הלכה למשה מסיני מה"ת ומעכבות, כמשמעות סברת המשנ"ס. ולסברא השניה אין פרטים בצורת האות מהלכה למ"ס, אלא הפרטים הן תקנת חז"ל לבאר דין כתיבה תמה, וכפי שיתבאר. ונראה שרבינו פסק להלכה כסברא השניה כנ"ל.

ג)  וכן נראה עיקר דהפרטים בכל אות, מה נחשב "תמה" או לא [כגון עקב הבי"ת ועיגול הכ"ף, ושיפוע רגל הדלי"ת] נמסר לחכמים שיקבעום מהו 'תמה', אך אינם מן התורה עצמה [שנאמרו למשה מסיני, ועל כן יהיו לעיכובא]. מדין תורה הכתב צ"ל תמה, כלומר כתב ברור, אך מה הן ההגדרות הפרטיות ל'תמה' שבכל אות לא נאמר, אלא נמסר לחכמים וכו'.

ואביא כמה ראיות לכך.

ד)  פשטות לשון הרמב"ם הל' תפלין סוף פ"א "אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית .. וצריך להזהר בכתיבתן כדי שלא תדבק אות באות שכל אות שאין העור מקיף לה מארבע רוחותיה פסול. וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול. לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה היו''ד לוא''ו ולא וא''ו ליו''ד, ולא כ''ף לבי''ת ולא בי''ת לכ''ף, ולא דל''ת לרי''ש ולא רי''ש לדל''ת, וכן כל כיוצא בזה עד שירוץ כל הקורא בהן".

הרמב"ם מלמד את שתי ההלכות הנלמדות בגמרא [מנחות כט] מדין "כתיבה תמה", היקף גויל וצורת האות [שלא יחסר קוצו של אות]. ומהברייתא בשבת דף קג "וכתב תם שלא יכתוב אלפין עיינין וכו" לא העתיק הרמב"ם אלא ג' דוגמאות מתוך עשרה, (וגם באותן ג' לא פירט כלל מהו ההבדל שיש להקפיד, למשל בב' וכ' מהו החילוק המדויק שבהן המעכב], וסיום לשונו "וכן כל כיוצא בזה" מבואר שהן דוגמאות לבד, כלומר, צריך שהכתב יהא קרי ביותר ולא יתבלבל בה הקורא, וזהו דין כתיבה תמה.

פשט לשונו מורה שאין שום קפידא מהדין בפרטי צורה מיוחדת לאות [לא מדין תורה ולא מד"ס], רק דין "כתיבה תמה" היא, שתהא כל אות ניכרת לעצמה ולא תידמה בשום אופן לאות אחרת.

ה)  וכן פשוט בלשון תשובת הרא"ש [המובא בטור יורה דעה סי' רעד] "צורת האותיות אינן שוות בכל המדינות, הרבה משונה כתב ארצנו [אשכנז] מכתב הארץ הזאת [ספרד] ואין פסול בזה השינוי רק שלא יעשה ההי"ן חתי"ן ביתי"ן כפי"ן כמו שמפורש בגמרא".

ו)  וכן מבואר במרדכי [הלכות קטנות פ' הקומץ, ומבואר בביאור הגר"א סימן לב סע' יח, וכתב דפשטא דסוגיין דמנחות כט כמרדכי] דשתי חילוקים בין ה"א לחי"ת, מה שחטרי לגגיה דחי"ת ומה שתלי לכרעיה דה"א, ומדינא בחד מהם סגי לחלק בין האותיות. כלומר, דכל חילוק ברור בין ה"א לחי"ת יתקבל על פי הדין, כגון שבחי"ת חטרי לגגיה, ואילו בה"א אע"פ שרגל שמאל דבוק לגגו, אך אין בו חטירת הגג, ממילא ניכר היטב החילוק ביניהם. או שיתלה רגל שמאל של הה"א ואילו רגל שמאל של חי"ת ידביק למעלה לגג, גם אם לא יחטור גג החי"ת. באחד משתי אופנים אלו יש חילוק ברור, ויכול הסופר לעשות או חילוק זה או זה משורת הדין [רק דנתקבל מאוחר יותר בדורות הראשונים, החילוק הברור דתלי לכרעיה דה"א כחילוק מעכב ע"פ מנהג ופסק הרבנים אחר זמן התלמוד. אבל המנהג לכתחלה גם בזמן הגמרא של ספרי דווקני היתה לעשות ב' החילוקים, אך מעולם לא נתקבל ששתי החילוקים יחד מעכבות].

ונראה לי שעצם צורת החי"ת המקובלת היום להלכה היא דוגמא ברורה לנושא, דאם היתה צורה מיוחדת מדין התורה לאות חי"ת, היה בלתי אפשרי שתהא גם חי"ת דרש"י וגם חי"ת דר"ת, כי בודאי כל אחת מהן היא שינוי משמעותי לגבי הצורה השניה, והיתה צורה אחת מהן פסולה לגמרי. ואיך נפסק להלכה בכל הפוסקים ששתיהן כשרות.

אלא על כרחך מנהג כתיבת החי"ת בגג כזה או אחרת אינו מעכב כלל בצורת האות מדין כ"ת דאורייתא, כל עוד שהיא אות ברורה ותמה ביחס לה"א, כמו שכ' הרא"ש בתשובה הנ"ל "רק שלא יעשה ההי"ן חתי"ן" כלומר שיהא הבדל ניכר וברור בצורתם. והיות שמעולם לא נקבע הלכה ופסק או מנהג קבוע בצורת החי"ת [לומר שכל המשנה מכך פסול], נשארו שתי החיתי"ן בחזקת כשרות.

ז)  וכן נראה ביאור פסק המגן אברהם (סי' לב ס"ק לג) ושוע"ר (שם סעיף לז), דאות ה"א שרגל שמאל עומדת באמצע הגג ולא בצד שמאל פסולה, ומ"מ בדיעבד [בשעת הדחק] כדי שלא לפסול תפלין יש להכשיר "מאחר שלא הוזכר זה בתלמוד".

אם זה היה שינוי מעצם תמונת הה"א המסורה מסיני לא היה בכוחינו להכשיר כלל אפילו בשעת הדחק, אלא על כרחך דאע"פ שזה שינוי משמעותי מצורת האות ה"א, כמו שכתב הברוך שאמר (קובץ ספרי סת"ם עמ' צז, דנלמד מהיקש הגיוני "שלא יעשה ההי"ן חיתי"ן") [שהביא המג"א] מ"מ היות שגם כאשר הרגל עומדת באמצעה עדיין תינוק מכירה א"א לפסלה, כי אין פרטי צורת האות מעכבין, אא"כ נאמרו בגמרא לעיכובא מדין התלמוד.

ראה גם מה שכ' ברוך שאמר (קובץ ספרי סת"ם, עמ' קיז) בשם רבי טודרוס הלוי בצורת הלמ"ד דנשתנה מכפי המסורה האמיתית. ומשם מובן כנ"ל שיש כח במנהג לשנות צורת האות.

ח)  ובזה מוסבר יפה שיטת המקדש מעט בצורת האות כ"ף, שמכשיר כ"ף עם זוית למטה ועגולה למעלה (אם תינוק מכירה) וכן מכשיר בזוית למעלה ועגולה למטה [וכתב דאפשר דלא בעי תינוק, ועכ"פ פשוט דבשאלת תינוק כשר]. כלומר, כל כ"ף שתהא עגולה מאיזה צד, אם תינוק מכירה כשרה.

ומבואר שיטתו בגדולי הקדש (כלל טו אות כו) דאין עיגול מסויים המעכב בכ"ף, אלא כללות צורתה שאינה נדמית לבי"ת, כי הבי"ת יש לה עקב, והכ"ף אין בה עקב, וכל שתהא הכ"ף עגולה מאיזה צד שאפשר לראותה ככ"ף, כשרה מן הדין. כלומר, אין פרט מסויים בכ"ף המכריח צורתה, גם לא מדין הגמרא. אלא תמונתה הכללית שנראית עגולה ובשלילת התדמותה לבי"ת, אבל אין לה מצד עצמה פרט מסויים המעכב בצורתה.

ט)  ויש לכאורה להשוות 'כתיבה תמה' בפרטי האותיות, לדין 'לקיחה תמה' באתרוג, שנחלקו בה הראשונים [ראה שוע"ר סי' תרמח סעיף יב] האם פסולי חסר הן פסולי תורה או מד"ס, ונפק"מ בספיקן. וטעם הסוברים שהפסול מד"ס, יש לומר דאע"פ שמבואר בתורה ולקחתם שתהא לקיחה תמה, מ"מ פרטי 'תמה' נחשבים מדרבנן שתלוי בהחלטת חכמים, ולכן בספק אצל החכמים לא פסלוהו. ומסיק רבינו שם דטוב להחמיר.

י)  אמנם יש להעיר מדין רצועה שנקרעה ותפרה שפסולה משום שאינה קשר תם, המבואר בשו"ע סי' לג. וכ' בשוע"ר (סו"ס לג) "יש להחמיר (בשל תורה)". והניח רבינו "של תורה" בסוגריים, דלכאורה היינו כעין בעיה דידן בכתיבה תמה, דרק עצם הגדר והדין נאמרו מדין תורה, אך לא פרטי ההגדרה. וכן בקשירה תמה, לא נאמרו מסיני הפרטים הללו, מה נחשב תמה בקשר, אלא דהתורה לימדה שהקשר יהא תם, ומסרה דבר זה לחכמים לקבוע מהו תמה בקשר ומה לא. א"כ למה חושש רבינו לה כדין תורה. וראה במשנה ברורה (סי' לג ס"ק כו) כתב בפשיטות שהוא מדין תורה ממש [וי"ל דאזיל לשיטתו בביאור הלכה אות כ"ף בגדר כתיבה תמה שהוא מד"ת ממש, הנזכר בריש דברינו]. אבל ממה שהניח רבינו בסוגרים משמע שיש ספק בדין זה.

וכן יש להעיר ממה שכ' רבינו [בסו"ס לו] בנוגע לתגין דיש להחמיר בשל תורה, דהרי דין התגין מכתיבה תמה כנ"ל. ונתבאר לעיל סברת רבינו דפרטי צורת האותיות אינן ד"ת ממש, וא"כ למה חושש לסברת ר"ת דהתגין מעכבין [ושהן מדאורייתא], וכתב שבשל תורה יש להחמיר.

יא)  ונראה לחלק דהיכא דנזכר הפיסול בתלמוד מפורש [כגון ברצועה שנפסקה וקשרה דפסולה כי אינה תמה, וכן דין התגין מבוארת בתלמוד מנחות כט ע"ב שהקב"ה הראה למשה התגין, ואמר רבא שבעה אותיות צריכות שלשה זיונין ואלו הן שעטנ''ז ג''ץ, ולשון "צריך" יש לפרש לעיכובא] דמכיון שיש מקצת סברות אצל הראשונים שהוא דין תורה [כעין סברא הראשונה של תרומת הדשן, וע"ד הסוברים בלקיחה תמה שהן פסולי תורה], יש להחמיר בדבר המבואר בתלמוד לחשוש לסברתם שהוא דין תורה. אבל פרטים שלא נזכרו בתלמוד [בכלל, או נזכרו אך לא נרמז שום לשון של] לעיכובא, כגון עמידת רגל שמאל של הה"א שלא נזכר כלל, או נזכרו [כגון שי"ן אחד כרעא, ומ"ם וסמ"ך בלוחות בנס עומדות] אך לא נרמז שום עיכוב בדבר, אינו מעכב כלל מדין התלמוד והפוסקים (ואינו נחשב לחשש דאורייתא).

ולפי זה מכל פרטי צורת האותיות – הדין היחיד המבואר בש"ס דמעכב, הוא דין "קוצו של יו"ד" שפי' ר"ת דהיינו קוץ שמאל, ולדין זה בלבד יש לחשוש לו כדין תורה. אבל שום פרט אחר בצורת האות, לא נזכר בתלמוד כעיכוב (ועל כן אין דינו ד"ת, אלא רק ד"ס).