טי"ת - נדבקה ראש ימין לגופה

באתי לברר דיני נגיעת הט' לגופה, לדעת אדמו"ר הזקן:

אם הדיבוק דק בין לצד ימין של גוף הטי"ת [ציור 1], בין למטה בקרקע הטי"ת [ציור 2], [מה שנראה דעת הביאור הלכה לפסלן], נראה שלפי שיטת אדמו"ר הזקן [שו"ע הרב סימן לו] באות אל"ף שיש נגיעת העוקץ של היו"ד העליונה לגגה, שאינו פסול כל שנוגעת נגיעה דקה לעצמה, הו"ה כאן אין פיסול בנגיעת הטי"ת לעצמה בנגיעה דקה.

אמנם האחרונים דנו בטי"ת כזה מצד שינוי צורת האות, כי אמרו בגמרא שלא יעשה טיתי"ן פפי"ן, וא"כ יש בה מעשה של פ"א כאשר היא כפופה הרבה לתוכה לצד ימין כעין ליפוף הפ"א, או שזה עובר על דברי הברייתא שלא יעשה טתי"ן פפי"ן, שעשה הט' כעין פ"א. (עיין ביאור הלכה, מקדש מעט, ומשנת הסופר שהביאו את הדברים ודנו בהם).

אך רבינו שפוסק כביאור ר"ת שיעשה בטי"ת כפיפה מעט לתוכה ולא הרבה, אבל כתב שזה לכתחילה. ש"מ שאפילו כפפה הרבה בדיעבד אינו פסול מכח הלימוד מברייתא זו (ורבינו לשיטתו באותיות א' וג' שדברים הנלמדים מהברייתא ע"י הראשונים, כגון סוף הגג של הא' כפוף מעט כלפי מעלה שלמד היראים, או רגל ימין של גימ"ל יורד מעט מרגל שמאל שלמד התרומה – אינם מעכבים בדיעבד). וממילא גם בטי"ת שכפפה הרבה ונוגעת, אין בזה פיסול מכח הברייתא הנ"ל שלא יעשה טיתי"ן פפי"ן – לשיטתו, ומצד נגיעה של האות לעצמה, גם אינה פוסלת כמבואר בנגעה עוקץ היו"ד של הא' לגגה.

אמנם נראה לי שאם יש בה נגיעה עבה, כגון כל קצה ראש ימין הכפוף בעביה נוגעת לצידה הימני [ציור 3], או נוגעת נגיעה עבה של כל עובי הראש למטה בקרקע הטי"ת, הרי זה פסול, מדין נגעה כל ראש היו"ד העליונה של הא' לגגה, וכן שאר נקודות כגון ראשי השי"ן ונקודת הפ"א שנוגעות בגופן בכל עביין [הנקרא "קו משוך בשוה" שהוא פסול כפסק השו"ע בסימן לב], הו"ה במקרה זה של הטי"ת, הרי זה כעין קו משוך בשוה, שהרי סוף ראש ימין צ"ל מופרד מגוף הט' כמו שהיודי"ן של הא' של הש' והפ' צריכין להיות ראשן מופרדות מגוף האות, וכמו ששם פוסל בדיעבד, הו"ה בטי"ת.

צורות פסולות באותיות וי"ו וזיי"ן

כתב בשו"ע רבינו סימן לו אות ו:
וטוב שתהיה עגולה לצד ימין בראשה שלא תדמה לזיי"ן, ואע"פ שראש הזיי"ן עובר מב' צדדין, מ"מ יש לחוש שמא תינוק שאינו חכם ולא טפש יקראנה זיי"ן ותפסל.
למדנו מדברי רבינו, [שרק] טוב שתהיה עגולה בראשה כו' - אם ראשה של הו' מרובעת מצד ימין היא כשרה בדיעבד. אלא שהיות ואין זה צורתה לכתחלה, לכן אם תינוק יטעה לקראה זיי"ן תיפסל.
ואע"פ שידענו שהאות כשרה ונראית לנו כוי"ו, מ"מ אם נשתנתה מעט מצורתה ותינוק טעה בה לקרותה אות אחרת הרי זו פסולה, כי הכתב צריך להיות קרי לתינוק.
אבל ברור שגם אינה זיי"ן כלל. ולא בגלל שתינוק יקרא לוי"ו [כזה] שראשה מרובע זיי"ן, תהא זיי"ן כשרה.
למדנו, יש אפשרות לצורה שהיא פסולה גם לוי"ו וגם לזיי"ן. [אמנם סיבת הפסול במקרה דידן היא קריאת התינוק, אבל לא יפלא שחכמים יקבעו שצורה מסויימת פסולה לגמרי לצורת אות, ולא יועיל כלל קריאת התינוק].

ב)  באות ז, כתב רבינו:
וראשה צריך להיות עובר מב' צדדין שלא תדמה לוי"ו - ולא כתב רבינו כאן "ותפסל על ידי קריאת התינוק" - משמע שאם אין ראשה עובר עליה לב' הצדדין פסולה בעצם ולא מחמת טעות התינוק, גם אם אין התינוק קורא לה ו' אלא ז', משום שחסרה עצם צורת הזיי"ן.
ולא כתב רבינו בדין זה רק - שראשה צריך לעבור לצד ימין שלא תדמה לוי"ו, אלא גם - שצריך שתעבור לצד שמאל. ומשמע שזה אותו הפסול ובשתיהם לא מהני קריאת התינוק, אם אינה עוברת לאיזה צד.
בז' שראשה עוברת רק לצד ימין, פסולה אע"פ שזו ודאי אינה וי"ו כלל [ועכ"פ אינה וי"ו כשרה]. שמע מינה, צורת זיי"ן שראשה עובר רק ימינה שפסולה מעצם צורתה גם לוי"ו וגם לזיי"ן, ולא מהני קריאת התינוק, לא לעשותה וי"ו, ולא לעשותה זיי"ן.
אבל אם ראשה עובר רק שמאלה הרי זו צורת וי"ו גמורה, ולא צורת זיי"ן כלל (ולכן לא מהני קריאת התינוק לענין ז', אע"פ שאם תינוק יקראנה ז' הרי זה פוסלה מהיות ו').

צורת אות בי"ת - שיטת שו"ע רבינו

כתב רבינו (שו"ע סימן לו אות ב):
(על פי הסוד צריכה להיות מרובעת למעלה כמו דלי"ת ולא עגולה כרי"ש) צריך ליזהר בתג שלאחריה לרבעה שלא תהא נראית ככ"ף ואם נראית ככ"ף פסולה ואם ספק אזי מראין לתינוק ..
דעת רבינו דהחילוק בין צורת הבי"ת לכ"ף לעיכובא, הוא זוית ותג שלמטה, ולא ריבוע וזוית שלמעלה. ולכן בי"ת עגולה למעלה כעין רי"ש כשרה, אם צורתה בי"ת ויש לה תג שלמטה.

א)  צ"ע מה הכריח את רבינו לבאר דקדוק פרטי בצורת הבי"ת המבדילה מהכ"ף (תג שלמטה דוקא), ולא סבר כשיטת המקדש מעט (והחתם סופר כנתבאר פורום לנושאי סת"ם: צורת בי"ת - לפי החתם סופר) דכל חילוק שתהא בין הבי"ת לכ"ף, בזה שהבי"ת מרובעת ולא עגולה מאחריה, היא צורת בי"ת. ובזה תתקיים פסק דין הגמרא "שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן" - כי הבי"ת אינה נדמית לצורת הכ"ף, כי הבי"ת מרובעת בכללה, והכ"ף עגולה בכללה. וכן נוטה פשט האלפא ביתא שבב"י, דאין חילוק פרטי המעכב בין הבי"ת לכ"ף, אלא כללות צורותיהן מחולקות כנ"ל.
[וא"כ היה ראוי לרבינו לכתוב רק "הבי"ת צ"ל מרובעת כדי שלא תדמה לכ"ף, ואם ספק מראין לתינוק"].

ב)  ופשוט שההכרח [כפי שמציין רבינו במראה-מקום] הוא דברי הטור, דמוכרח בדבריו שיש חילוק פרטי בין הבי"ת לכ"ף, והוא בתג שמאחריה דוקא. כלומר תג זה הוא המבדיל בין בי"ת לכ"ף, וממילא מעכב בבי"ת. ואע"פ שכללות צורתה תהא נראית כבי"ת ולא ככ"ף, למדו הראשונים [טור וסייעתו כפי שיבואר] שיש פרט המעכב בבי"ת, והוא תג שמאחריה והוא המבדיל בינה לכ"ף, וחסרון תג זה מעכב.
[אבל פשוט שגם אם יהא לבי"ת תג ועקב זה, אבל תהא נדמית כללותה לכ"ף יותר מלבי"ת, פשיטא שפסולה שהרי עשה במקום הבי"ת - כ"ף ממש. אלא שנתחדש בברייתא (שבת הנ"ל) שאע"פ שלא עשאה לגמרי כ"ף, אלא רק ככ"ף - מעשה מיוחד של כ"ף, דהיינו עיגול שלמטה מאחריה, כבר נפסלה].
וזהו דקדוק לשון רבינו "ואם נראית ככ"ף פסולה" - לא שכללות האות תיראה כ"ף, אלא שחלק זה [ריבוע שלמטה תידמה לכ"ף] ובזה תיפסל. וטעם הפסול הוא משום שחסר "כתיבה תמה" כמבואר בגמרא שבת הנ"ל.
[ולא מדקדוק לשון רבינו בלבד אני למד זאת. אלא מעצם הדבר שהוצרך רבינו בכלל לבאר איזה פרט בבי"ת מעכב, שמע מינה].

ג)  וכן דעת רבינו ירוחם כפי שהעתיק במשנת סופרים [בביאור הלכה]. וכן דעת התקון-תפלין באות בי"ת "העקב מראה ומוכיח שהוא בי"ת ולא כ"ף". וכן פסקו להלכה הפמ"ג ומ"ס, שיש פרט [או פרטים] המעכב בצורת הבי"ת, ולא סגי שכללות צורת הבי"ת היא מרובעת ואינה עגולה (כסברת המקדש מעט וסייעתו).

ד)  והנפק"מ פשוט, דלשיטת המקדש מעט הנ"ל אם יש ספק על כללות צורת הבי"ת דינה שאל"ת (כי לא איכפת לי לעיכובא בפרטי הצורה, רק בכללות הצורה), משא"כ לשיטת רבינו והפמ"ג ומ"ס לא מועיל כלל קריאת התינוק אם ברור לנו שבפרט זה המעכב, חסרה בצורת הבי"ת. כלומר אם היא עגולה היטיב למטה, אע"פ שרוב שאר האות נדמית ממש לבי"ת, לשיטתם היא פסולה. [וזה מדוקדק גם בלשון רבינו "ואם נראית ככ"ף פסולה", פי' שאם חסר בה התג שלמטה לגמרי, אזי בחסרון זה עצמו נראית ככ"ף ופסולה, אבל "ואם ספק" כי אין התג והבי"ת מרובעת דיה - "אזי מראין לתינוק"].
ולכן מה שכתב הטור [והמעתיקים דבריו - שוע"ר והמ"ס] שאלת תינוק, הוא כאשר תג וריבוע זה אינם ברורים, ויש להסתפק האם כללות הצורה היא בי"ת [עם תג זה] או כ"ף, בזה מועיל שאל"ת.

ה)  ומעתה למדנו שלדעת הרבה ראשונים [טור ורי"ו ותקון תפלין שנזכרו כאן, ועוד ראשונים שלא נזכרו כאן לענין הבי"ת, אלא במקומות אחרים] ושוע"ר והפמ"ג, יש פסולים פרטיים באות המעכבים מן הדין מכח הברייתא, [בנוסף לפשט הברייתא הפסול אם החליף אות א' באות אחרת לגמרי].
ואף המקדש מעט והחתם-סופר מודים בכלל זה כנתבאר פורום לנושאי סת"ם: פסול משום שאינה כתיבה תמה, ורק נחלקו בנוגע לאיזה פרטים בצורת אות בי"ת נאמר הדבר.

פסול משום שאינה כתיבה תמה

יש בכלל הפסול בצורת האות משום שאינה "כתיבה תמה" [על פי הברייתא שבת קג] גם אות שאינה נדמית לגמרי לאות אחרת ונתחלפה בה, אלא רק שנשתנית צורתה מעט עד שדומה לאחרת, וגם זה פסול. בתנאי שהשינוי הוא בדבר עיקרי בצורת האות הזו.

א)  כגון "שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן וכפי"ן ביתי"ן" הנזכר בברייתא, אין הפירוש רק אם כתב כ"ף כשרה במקום בי"ת, אלא גם אפילו שינה מעט הבי"ת עד שדומה לכ"ף, אע"פ שעיקרה נראית כבי"ת, מכל מקום פסולה משום שאינה כתיבה תמה.

כגון בי"ת שהיא עגולה למטה במקום שצ"ל בה זוית וריבוע, והעיגול ברור [כלומר, אין בה עקב, זוית או ריבוע למטה, אלא עגולה ממש], אע"פ שכללות ציורה מחמת גגה נראית בי"ת, פסולה.

ובמקרה כזה לא מועיל קריאת התינוק, כי לא מועיל קריאת התינוק אלא במקרה של ספק שמא נראית ככ"ף, אבל במקרה שודאי נפסלה משום שדומה לכ"ף אין קריאת התינוק מועיל [כמבואר בשו"ע רבינו סימן לב סעיף כא, שאין קריאת התינוק מועיל אלא בספקות].

ב)  וזהו דקדוק לשון שו"ע רבינו [סימן לו] באות בי"ת (מלשון הרא"ש וטור): צריך ליזהר בתג שלאחריה לרבעה שלא תהא נראית ככ"ף ואם נראית ככ"ף פסולה ואם ספק אזי מראין לתינוק.
"שלא תהא נראית ככ"ף" פירוש, שאם נראית כעין כ"ף [ולא שנעשית כ"ף ממש] כבר נפסלה בודאי, ורק "אם ספק אזי מראין לתינוק".
וכן כתב רבינו לענין שינוי בצורת הכ"ף: ואם עשה לה זוית באחוריה מלמעלה כשרה אם היא עגולה למטה, אבל אם עשה [זויות] מלמטה ומלמעלה הרי זו דומה לב' ופסולה.
כ"ף שיש בה ריבוע וזוית למטה דומה לב' ופסולה, אבל אינה בי"ת ממש. ולא מהני כאן קריאת התינוק.

ג)  הרי למדנו שבכלל הפסול שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן, גם עשיית מעשה עיקרי של הכ"ף [עיגול שלמטה] בבי"ת פוסלה, אע"פ שגם כ"ף כשרה אינה. [אבל אם עשה בבי"ת שינוי קטן שאינו עיקרי, כגון שהיא עגולה למעלה, אינו פוסלה, משום שאין זה דבר עיקרי באות הזו].
נמצא שיש תמונה שאינה בי"ת כשרה, ולא כ"ף כשרה, ולא מועיל קריאת התינוק, כי ברור לעינינו שנשתנה דבר מהותי בצורת האות, ואין זה כתיבה תמה.

ד)  "שלא יעשה מימי"ן סתומין פתוחין, פתוחין סתומין". כתב הביאור הלכה [סימן לב סעיף יח] מ"ם פתוחה שנדבקה ונסתמה פתיחתה אפילו בדיבוק דק כחוט השערה, הרי זו פסולה, משום שנעשה בה מעשה סתומה.
כלומר, אע"פ שברור לעינינו ולעיני התינוק שהיא מ"ם פתוחה מכללות ציורה, וגם במקום שנסתמה נראית יותר פתוחה מסתומה, מ"מ היות שנעשה בה סתימה [הניכרת לעין] הרי זו פסולה ולא מועיל כאן קריאת התינוק.
נמצא שיש תמונה שאינה כשרה לא למ"ם פתוחה ולא למ"ם סתומה, ולא מועיל קריאת התינוק.

ה)  דעת המקדש מעט [אות מ"ם סתומה ס"ק ב] על פי תשובות דרכי נועם, דמ"ם סתומה שצדה אחד למטה עגולה וצדה האחר מרובעת בזוית, פסולה הן למ"ם והן לסמ"ך.
כלומר, דשינוי פרט זה ב"מימי"ן סמכי"ן" הוא לעיכובא, ולא מהני מה שכללות צורתה נראית כמ"ם סתומה או כסמ"ך. והגם דברור ששו"ע רבינו חולק בפרט זה על שיטת המקדש מעט ודרכ"נ, אין זה סותר לכלל הנלמד, כי המחלוקת היא האם זוית ועיגול בפינותיהן של מ"ם סתומה וסמ"ך הוא פרט עיקרי בתמונתיהן או לא. אבל שיתכן פרט עיקרי באיזה אות המעכב, אע"פ שלא נדמית בכך לגמרי לאות אחרת, זהו פסול מוסכם שלא ראיתי מי שיחלוק על הכלל עצמו.

ו)  ולעניות דעתי זהו ביאור הפסול [מנחות כט] אפילו קוצו של יו"ד שחסרה, פסולה משום אינה כתיבה תמה. כלומר, פרט עיקרי המעכב בצורת האות אע"פ שאינה נדמית בכך לאות אחרת [או שאינה דומה לאחרת כלל כחסרון קוצו של יו"ד, או שדומה מעט לאחרת אבל עיקר צורתה קיימת, כגון חסר זוית שלמטה לבי"ת שדומה לכ"ף כנ"ל, או חסר זוית במ"ם סתומה כנ"ל לפי שיטת המקדש מעט].

ז)  ומכאן אני דן לפסולים נוספים. כגון ראש הזיי"ן צ"ל עוברת על הירך מב' צידיה, וזה עיקר תמונתה, וגם כדי להבדילה מצורת הוי"ו. ולכן אם אין ראשה עוברת על ב' צידי הירך היא פסולה, ולא מועיל כאן קריאת התינוק.

ח)  במאמר הבא פסול משום שאינה כתיבה תמה #2 אבאר בעזרת השם יתברך, האם הכלל הזה [שיש פסול כתיבה תמה, אע"פ שכללות צורתה ניכרת לכל וגם לתינוק] נכון גם בשינוי שיעור אורך האות, כגון יודי"ן ווי"ן, זייני"ן נוני"ן פשוטין, שהחילוק ביניהם בשיעור אורך.

תשובת רבי נתן אדלר - דין כ"ף פשוטה עם עוקץ מאחוריה

תשובת רבי נתן אדלר (רבו של החתם סופר, מובא בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רסא):

"כ"ף פשוטה עם עוקץ מאחוריה פסול לדעתי, כתשובת מהרי"ל וב"י בשם ריא"ס [ר"י אסכנדרי. ובנדפס ריא"ז הוא טעות הדפוס] דפשוטה וכפופה שוין מדינא דגמרא ופוסקים וזה לא נקרא כ"ף פשוטה אלא בי"ת פשוטה".

א.  "מדינא דגמרא" פי' מהברייתא [שבת קג ע"ב] וכתבתם שלא יעשה אלפי"ן כו' כפופין פשוטין. פי' הדבר למדנו מהברייתא, א) שלא יכתוב במקום הכפופה פשוטה או להיפך, ב) שהן דומין בצורתן זה לזה.

ולכן שתי הכפי"ן צריכין להיות עגולות דוקא, דאחרת אינה כ"ף פשוטה. והיות שנלמד מהברייתא שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן, שהכ"ף צריכה להיות עגולה, ולא בזוית כבי"ת. ועוד למדנו ששתי הכפי"ן שוין, לכן חייבת להיות גם הכ"ף פשוטה עגולה דוקא, דאחרת אינה כ"ף פשוטה אלא בי"ת פשוטה.

שיטת רבי נתן אדלר כשיטת תלמידו החת"ס שנתבאר פורום לנושאי סת"ם: מחלוקת החתם סופר והצמח צדק – פרטי צורת האות האם הן הלכה למשה מסיני דגם הפרטים הנלמדים מהברייתא הם לעיכובא [ומן התורה], ומכאן למדו הראשונים שהכפופות והפשוטות שוין בכל היכולת ואין ביניהם אלא פשיטתן או כפיפתן אבל שאר חלקיהן שוין, ודין זה הוא לעיכובא [דין תורה].

ב.  "וזה לא נקרא כ"ף פשוטה אלא בי"ת פשוטה". מדקורא לה בי"ת פשוטה, שמע מינה דעצם החילוק בין בי"ת לכ"ף [וכ"ף פשוטה בכלל] - הבי"ת עצם צורתה מרובעת בזויות, והכפי"ן עגולות. וכל שינוי מזה הוי שינוי עצם צורתן, ולכן קורא לכ"ף פשוטה מרובעת - בי"ת פשוטה.

שמע מינה דסברתו שלתקן כ"ף זה לעגל אחר הכתיבה הוא כתיבה שלא כסדרן, כי ס"ל שזה שינוי עצם צורתה [ולא פרט בלבד המעכב]. ודלא כסברת הפרי מגדים שאע"פ שיש לפסול כ"ף מרובעת מותר לתקנה שלא כסדרה, משום דלא הוי שינוי עצם צורת הכ"ף [אלא פרט המעכב בה בלבד].

ג.  אבל בשו"ע רבינו באותיות כ"ף, מ"ם ונו"ן ברור [דלא ס"ל כשיטת רבי נתן] שצריכין שיהיו שוין לכתחילה בכל היכולת. שויון הכפופות והפשוטות אינו לעכב.

והמחלוקת בזה לשיטתם שנתבאר (במאמר הנ"ל מחלוקת החתם סופר כו'), דעת רבי נתן ותלמידו החת"ס דפרטי צורת האות מסיני ולעיכובא [כל מה שנלמד מהברייתא הנ"ל], אבל לשיטת שו"ע רבינו והצ"צ רק כללות הצורה של האות מד"ת ולא פרטיה, ולכן אין בהן עיכוב.

ד.  ומעתה קשה להבין שיטת רבינו למה פוסל כ"ף פשוטה בזוית כסברת מהרי"ל, הרי שויון הפשוטה לכפופה אינו אלא רק לכתחילה, וכי מה בכך שיש בכ"ף פשוטה זוית הרי אינה מתדמה בזה לאות אחרת.

ואפשר לבאר לשון רבינו שם "צריכין שיהיו שוין לכתחילה בכל היכולת שהרי שתיהן נקראות ממי"ן .. נוני"ן". כלומר, היות ששם אחד משותף להם, כמו כן צורתן דומה. אלא שפרטי הצורות אין הדמיון הגמור בהם מעכב כנ"ל.

אמנם בכ"ף יש לומר [לא משום שצריכות להיות שוות בכל היכולת לכתחילה, לבד] צ"ל עגולה, אלא עצם צורת הכ"ף היא עגולה. כלומר השם כ"ף מורה על עיגול, וכל שאינה מעוגלת אינה כ"ף. (וע"ד סברת רבי נתן לעיל דאינה אלא בי"ת פשוטה).

שמע מינה מודה שו"ע רבינו לרבי נתן בדבר אחד – דעצם צורת הכ"ף פשוטה להיות עגולה כמו הכפופה, אבל פליג עליה באידך – דאין זה נלמד מהברייתא שבת.

מחלוקת החתם סופר והצמח צדק – פרטי צורת האות האם הן הלכה למשה מסיני

א)  בשו"ע אדמו"ר [סימן לו] מבאר צורת האות למ"ד [ע"פ הב"י], ולבסוף מסיים "וכל זה לכתחילה". ועל דרך זה כתב באות תי"ו "וכל זה לכתחילה". ונראה פירוש דבריו דצורת האותיות למ"ד ותי"ו, מכיון שלא נתבארו כלל בש"ס, ממילא אין שום פרט בהם שמעכב בדיעבד [כל זמן שכללות צורתן ניכרת].

סברא זו מבוארת בדברי רבינו [סי' לב סעיף לז] לענין האות ה"א שרגל שמאל אינה עומדת בשמאל שלה, אלא עומדת כנגד אמצע גגה, שבדיעבד אין לפסול משום שפסול זה אינו מפורש בתלמוד. וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה יו"ד סי' פ, ושו"ת צמח צדק יו"ד סי' רה.

ב)  ויש לשאול מדברי החתם סופר (יו"ד סו"ס רסז) המבאר דין נגע יו"ד האל"ף לגג יותר מדי דמבואר בשו"ע שפסול, "אע"פ שלא נזכרה צורת האל"ף בש"ס, מ"מ כך קבלנוה ממשה מסיני, וכך הוזכרה צורתה בספרי הגאונים שמפיהם אנו חיים". ואמנם אין כוונת החת"ס שהפסול נגעה יו"ד האל"ף לגגה הוא עצמו מהלכה למשה מסיני, אלא, דצורת האל"ף ופרטיה כגון צורות היודי"ן שבה הן הלכה למשה מסיני, ועל כן שינוי גמור מציור זה ופרטיה כגון נגע יו"ד האל"ף לגג, פסול (מן התורה).

נשמע מדבריו דיש הלכה למשה מסיני בצורת האותיות, וא"כ לכאורה הוא הדין באותיות למ"ד ותי"ו, אע"פ שלא נתבאר בש"ס צורתן, מ"מ יש בהם הלכה למ"ס כמו שאר כל האותיות.

ומקורו של החת"ס מהגמ' בשבת (דף קג-ד) מנצפ"ך צופים אמרום כו' שכחום וחזרו ויסדום כו'. דמוכח מכל הסוגיא שצורות האותיות מסיני. [ואין הדעת סובלת לומר דקצת האותיות צורתן מסיני וקצתן אינו מסיני, וד"ל].

ג)  ואמנם נוכל לומר דאין מחלוקת, ונמציא איזה יישוב להפריד בין שתי הענינים. מ"מ אליבא דאמת, נראה לי שיש כאן מחלוקת בגדר צורות האותיות מהלכה למשה מסיני, כלומר צורת האות מדין תורה.

וסברת המחלוקת היא, האם רק כללות צורות האותיות נאמרו למשה מסיני, כלומר הן דין תורה. דזה על כרחך בכלל כתיבה תמה, שאמרו (שבת קג) שלא יעשה אלפי"ן עייני"ן, וביאר הרמב"ם (הל' תפלין פ"א הלכה כ) וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה, פסולה. לפיכך צריך להיזהר בצורת האותיות, שלא תדמה היו"ד לוא"ו .. וכן כל כיוצא בהן, עד שירוץ הקורא בהן.

דעת הרמב"ם דמדין כתב תם צ"ל כל אות ואות ניכרת לעצמה בצורה מיוחדת לה, וכל שאבדה צורתה לאדם בינוני [או תינוק דל"ח ול"ט] שאינו יכול לקרותה, פסול מן התורה. וכן פשוט בדבריו בהל' ס"ת [פרק י, בעשרים פסולים שפוסלים ס"ת] - טו) שנפסדה צורת אות אחת עד שלא תיקרא כל עיקר, או תדמה לאות אחרת כו'.

הרמב"ם משוה אבדה צורתה או שנתחלפה צורתה בצורת אות אחרת, שניהם אינה כתיבה תמה. ופשטות ברייתא [שבת הנ"ל] פסול תורה אמרה.

וזה דעת רבינו, דרק כללות צורת האות מן התורה, אך פרטיה אינם דין תורה, אלא מדרבנן. ויש מהאותיות שלא פירשו כלל בפרטיה כלום, ולכן כתב "וכל זה לכתחילה". ודו"ק.

אמנם סברת החת"ס דלא רק כללות הצורה נאמרה מסיני אלא גם עיקרי פרטיה. לדוגמא, באל"ף שצורת הנקודה העליונה והתחתונה כעין יו"ד. ומכאן למד שאם נגעה היו"ד לגג הא' יותר מדי הרי נשתנה צורתה מפרט הנאמר בה מהלכה למשה מסיני, ולכן היא פסולה.

ד)  ונראה שזה גם דעת קסת הסופר, שדן [פרק ט סע' ד, ובלשכה שם אות י] בפסול מ"ם וסמ"ך שנסדקו ואינן מחוברות לגמרי מכל צידיהן, דחמיר פיסול זה משאר נפסקין שמותר לתקנן שלא כסדרן, אבל נסדק גוף המ"ם וסמ"ך לא מהני תיקון בתו"מ שלא כסדרן, דזה פסול מהלוחות (כדמוכח בשבת קד). כלומר אם אינן גוף אחד מחוברות מכל צידיהן הרי זה שינוי מהלוחות, ועל כן חשיב פיסול של תורה, ולא מהני תיקון שלא כסדרן, משא"כ שאר נפסקין שיש לומר דאינן פסול תורה (עיי"ש בלשכה).

ונראה דזה גם טעם קסת הסופר [סימן ה] שדן להחמיר בפשטא כרעיה דדלי"ת כלפי הגימ"ל, וכן מושב השי"ן שיהא אחד כרעא, לומר שפרטים הללו מעכבים, משום דנזכרו שתי פרטים הללו בש"ס. כלומר, דיש לומר מדהזכירו חז"ל פרטים הללו בש"ס, הן מעיקר פרטי האות, ופרטיהם מסיני כאמור, על כן מעכבים.

ה)  וקרוב אצלי דכן הוא סברת הברוך שאמר, שפוסל כ"ף פשוטה מרובעת בזוית, ואע"פ שאינה מתחלפת בשום אות אחר, ואין אחד שיטעה בקריאתה. דמ"מ הרי זה שינוי גמור מצורתה שנאמרה מסיני, דשתי הכפי"ן מסיני ניתנו ועל כן דומין לגמרי, ובשתיהן מעכב בהן שיהיו עגולות דוקא ולא מרובעות.

וכן נראה פשט דברי הרמב"ן בחידושי שבת שם, שאם שינה מכל צורות האותיות הנזכרות שנלמדו מהברייתא פסול. כלומר לא רק המפורשים שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן, אלא גם כל שלמדנו מדברי הברייתא בפרטי האותיות הם לעיכוב. לדוגמא הרמב"ן ורוב הראשונים לומדים מדברי הברייתא שלא יעשה זייני"ן נוני"ן, שמע מינה שראש הנו"ן פשוטה כראש זיי"ן ולא כראש וא"ו. ס"ל לרמב"ן דזה מעכב, ואם עשאה כראש וי"ו היא פסולה, בדיוק כזיי"ן שעשאה כראש וא"ו.

ו)  אמנם דעת הצמח צדק חולקת על סברת החת"ס הנ"ל כנתבאר פורום לנושאי סת"ם: תשובת חתם סופר סימן רסט ומפורש בדבריו [יו"ד סי' רה] דאין פרטי צורות האות מסיני, אלא חכמים תיקנום. ולכן [עיקר סברתו] בכ"ף פשוטה דפרט זה של זוית או עיגול אינו מעכב כלל, וכן לענין נדבקו יו"ד האל"ף לגג מתיר לתקנה שלא כסדרן, דבודאי אין אלו פסולין של תורה.

וכבר ביארתי עיקר מחלוקת זה במאמר פורום לנושאי סת"ם: 'כתיבה תמה' בפרטי צורת האות.

ז)  והנה פרטי הנפקא מינה ממחלוקת זו רבו מלספור. ואזכיר רק שתים מהן.

א. דעת המשנת סופרים בביאור הלכה דאות למ"ד שאין בה מושב כלל היא פסולה דחסר מצורתה (וכ"כ במקדש מעט אות ל'), אבל דעת שו"ע רבינו והצ"צ נראה דכשרה, ועכ"פ פשוט שמותר לתקנה שלא כסדרה.

ב. דעת החת"ס (יו"ד רסט) דנו"ן פשוטה שאין ראשה זיי"ן, אלא כוי"ו פסולה [כן פשוט בשיטתו, דכל שינוי מצורת ראש זיי"ן הוא שינוי עיקרי מצורת הנו"ן, ולאו דוקא הציור המסויים שנשאל שם. ואכמ"ל], וכן דעת קסת הסופר. ובפשטות מתאים זה לפי שיטתם הנ"ל, דזה פרט הנזכר בתלמוד ועל כן בודאי מעכב, כי הוא פרט מהלל"מ בצורות האותיות. ולכן מסתבר שלדעתם לא מהני תיקון שלא כסדרן [ע"פ המבואר בדברי הקסת לעיל, וכן אוסרים תיקון נגעו יוד"י האל"ף לגגן שלא כסדרן כסברת הפמ"ג].

אמנם נראה שלפי סברת הצ"צ, אע"פ שתואר צורתה של הנו"ן פשוטה ראשה כזיי"ן, כי כן מבואר על פי התלמוד. אמנם אין זה מהלל"מ, והיות שלא נזכר בפירוש שהוא מעכב לפסול, יש לומר בדיעבד שכשר גם כראש וי"ו. ועכ"פ פשוט שמותר לתקנו שלכ"ס (כפסק המקדש מעט באות ן').

דין כ"ף פשוטה שמשך גגה

שוע"ר סימן לו: כ"ף פשוטה צריך להיות גגה קצר שלא תדמה לרי"ש ולכן לא ימשוך אותה בסוף השיטה. ואע"פ שכל האותיות אין למשכן מכל מקום בדיעבד כשרות אבל זו פסולה אם תינוק שאינו חכם ולא טפש אינו קוראה כהלכתה.

ומקורו בב"י, אבל שם כתוב: "אם האריך גגה יותר מרגלה פסול". משמע בב"י דאם הגג ורגל שוין עדיין לא נפסלה [וכ"כ בביאור הלכה בשם ברכת המים], ורבינו שינה וכתב דדינו שאלת תינוק [ולא פסול ודאי].

אמנם יש לדקדק מדברי שו"ע רבינו (סי' לב סעי' כה) דאם "עשה לה [לכ"ף פשוטה] גג רחב כאורך רגלה [פסולה]", משמע דאם משך הגג כשיעור אורך הרגל ודאי פסולה דנעשית רי"ש [גדולה] ולא מהני שאל"ת. [וכן משמעות הגהות ברוך שאמר (הגה' סח) בשם ר"י החסיד, וכ"כ במקדש מעט (אות ך סק"ה)]. ולפי"ז מה שכתב רבינו [סי' לו] "גגה קצר שלא תדמה לרי"ש לכן לא ימשוך אותה בסוף השיטה .. זו פסולה אם תינוק אינו קוראה כהלכתה" היינו שמשך גגה יותר מהראוי, אך לא משכה כאורך רגלה אלא פחות מעט שנדמית לרי"ש, ויתכן בה כבר פיסול משום שתינוק יטעה בה. אבל משכה כ"כ כאורך רגלה פסולה ודאי.

הרי רבינו שינה מסברת הב"י [דאם האריך גגה כרגלה לא נפסלה, אלא דינה שאל"ת] ומחמיר [דודאי פסולה, ואין שאלת תינוק אלא בפחות ממשיכה ארוכה שכזו]. ונראה לי שרבינו היה לו הגירסא בב"י "אם האריך גגה יותר מדאי פסול", ופי' שמשכה יותר מדאי ומתדמה לרי"ש, ודינה שאל"ת. אך אם גגה שוה לאורך רגלה, פסולה דכבר נשתנית ונעשית רי"ש ממש.

העולה מזה דעת רבינו:

א)  אסור למשוך גג הכ"ף פשוטה כלל, לכתחילה.

ב)  בדיעבד אם משכה מעט וניכרת היטב ככ"ף כשרה, ואם משכה הרבה שמתדמית לרי"ש דינה שאלת תינוק.

ג)  ואם גגה רחבה כאורך רגלה פסולה, ולא מועיל קריאת התינוק.

תגי שעטנזג"ץ - תגי בדקחי"ה

א.  יש לבאר למה חילק בשו"ע רבינו בין דיני תגי שעטנזג"ץ - שכתב דינן בסעיף נפרד בסימן לו, ואילו תגי בדקחי"ה כתבן על פי סדר האותיות – ולא כענין בפני עצמו? דלכאורה מאחר שהתגין אינן גופי האות ואינן מעכבים [לפי השיטה העיקרית, שיטת השו"ע] וק"ו תגי בדקחי"ה דלכו"ע אינן מעכבין, למה לא כתב רבינו דין תגי בדקחי"ה כסעיף בפני עצמו בסוף הסימן – כמו שעשה לענין תגי שעטנזג"ץ?

ונראה דיש חילוק בגדרי התגין הללו. תגי בדקחי"ה הם מצוה [לכתחילה, כי אינן מעכבין] בצורת האות. ולכן נוהגין תגין בדקחי"ה בכל האותיות הללו, בכל מקום בסת"ם לכולי עלמא. משא"כ תגי שעטנזג"ץ אינן דין ב[צורת ה]אות, אלא דין בסת"ם, שצריכין להיות מעוטרין בתגין. ולכן ס"ל לכמה ראשונים שאין תגי שעטנזג"ץ בכל מקום בסת"ם, אלא רק באותיות מיוחדות בלבד.

ב.  ונראה דיש גם נפקא מינה לדינא בהגדרות התגין.

א)  מה שביאר המג"א (סי' לב ס"ק ג) ושוע"ר (סי' לב סעיף ה) בשם המאירי דלא בעינן היקף גויל לתגין, היינו דוקא בתגי שעטנזג"ץ לבדן, כי אינן חלק מציור האות. אבל תגי בדקחי"ה צריכים להיות מוק"ג, שהרי הן מגוף האות.

ב)  וכן לענין קידוש התגין שהן על אותיות בשמות ק'. תגי בדקחי"ה הן חלק מהאות וצריך לקדשן. אך תגי שעטנזג"ץ כגון בשמות אדנ"י שד"י וצבאו"ת [אפשר] אין צריך לקדשן.

ג)  וכן יש לומר דאין חק תוכות כלל בתגי שעטנזג"ץ ומותר לכתחלה לעשותן בחקיקה, כי מעולם לא נזכר בהם דין כתיבה (קל וחומר מהסוברים שהשי"ן בבתים כשר בח"ת). משא"כ בדקחי"ה אסור לעשותן בחקיקה, כי הן חלק מכתיבת האות.

ג.  אמנם כל הגדרת חילוק זה, הוא על פי שיטת השו"ע שפסק כרמב"ם דתגי שעטנזג"ץ אין מעכבין ואינן אלא עיטור לכתב כנ"ל, ואינן מגופי האות והכתב. אך לר"ת דינן כגופי האותיות [ולשיטתו אף מעכבין], וא"כ פשיטא דבכל הדברים הנזכרים דעת ר"ת דדין כתיבת תגי שעטנזג"ץ כדין כתיבת האותיות עצמן [לחק תוכות, היק"ג, וקידוש השמות]. והיות שרבינו פסק שיש להחמיר לכתחלה כסברת ר"ת, ורק בדיעבד יש להכשיר כפסק הרמב"ם ושו"ע, א"כ לכתחילה יש להחמיר בכל הנ"ל.

ד.  ועל פי הנ"ל יש לבאר מנהג חב"ד [תקנת אדמו"ר הזקן] דשי"ן שבבתים לא עושין לה תגין. כי אין התגין בשי"ן חלק מהאות, והלכה למשה מסיני שיהא בהבית שיני"ן [צורת אות של שי"ן], ותגין הללו אין להם שייכות לצורת האות.

דעת שו"ע רבינו בציור פ"א פשוטה

שאלה:  מה דעת רבינו בשו"ע שלו, האם נכון לעשות פ"א פשוטה מרובעת או עגולה?

תשובה:

כ' רבינו בשו"ע סימן לו אות פ"א פשוטה צ"ל עגולה למעלה בצד ימין לכתחלה כמו שהכפופה היא למטה, אבל קבלת החסיד לעשותה מרובעת למעלה כמו שהכפופה היא למעלה.

אע"פ שרבינו מזכיר ב' הסברות, מדכתב רבינו "אבל קבלת החסיד לעשותה מרובעת" משמע דסברא זו עיקר [דלשון 'אבל' היא הכרעה, כמו שכ' הצ"צ בשו"ת או"ח סי' יח].

ויש להוסיף דמוכח מכת"י אחד של שו"ע רבינו, שסברא זו (של ר"י החסיד) היא הוספה מאוחרת ללשון רבינו, אחר שכתב תחילה רק את סברא הראשונה [סב' הגה"מ שהעתיק הב"י] דיש לעשותה עגולה, הוסיף שוב סברת ר"י החסיד דהיא מרובעת. (משמע קצת דסובר סברא זו עיקר, דאחרת למה הוסיפה. אבל אין בדקדוק זה לבד, כדאי להחליט הדבר).

וטעמו ברור, דדוחק לכלכל יישוב הדברים, דשתי הפאי"ן צ"ל שוין בכל היכולת לכתחילה כמו כל הכפולות, והכפופה היא מרובעת למעלה בפינה, ואילו הפשוטה עגולה שמה. ואע"פ שנדחק לבאר זה, ששתיהן שוות במה שהן עגולות, אלא שזו הכפופה עגולה למטה והפשוטה עגולה למעלה, הדוחק ברור. לכן כ' [הוסיף] דעת ר"י החסיד [שהעתיק הא"ב בב"י] ששתי הפאי"ן שוות דשניהם בעלות זויות בסוף גגן מצד ימין. כי סברא זו פשוטה ונוחה יותר בכלל דכל הכפולות שוות.

וא"כ הסברא נוטה דדעת שוע"ר, דהעיקר לעשות הפ"א פשוטה מרובעת כסברת ר"י החסיד.

(אבל כל זה ע"פ דבריו בשו"ע שלו, שנמשך אחר הב"י. אך בכתב המיוחס שתי הפאי"ן שוות שהן עגולות כסברת הגה"מ, ולא מרובעות כסברת ר"י החסיד והא"ב).

שו"ע אדמו"ר סימן לו, סעיפים ה,ו

סעיף ה
אותיות שעטנ"ז ג"ץ והוא הדין נו"ן פשוטה וצ' כפופה בכל מקום שהם צריך לזיינן בג' תגין קטנים וצריך שיהיו התגין נוגעין בגוף האותיות וכל אחד נפרד מחבירו ואם אינן נוגעין בגוף האות או שנוגעין זה בזה פסולין וצריך לתקנן לכתחלה אבל בדיעבד אפילו לא עשה להן כלל תגין כשרין. ויש פוסלין אם לא תייג שעטנ"ז ג"ץ ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה ולתקנן ואפילו בתפילין מועיל תיקון ואין בזה משום שלא כסדרן הואיל וגוף האות צורתו עליו:

סעיף ו
ונהגו הסופרים לעשות עוד תגין בכמה מקומות ואין חשש בזה רק שיזהרו מאד כשעושין על היו"ד או על הוא"ו שיעשו תגין דקין שלא תתקלקל צורות הוא"ו או היו"ד:

פירוש:

סעיף ה
אותיות שעטנ"ז ג"ץ, והוא הדין נו"ן פשוטה וצד"י כפופה, בכל מקום שהם (בס"ת, תפילין או מזוזה) צריך לזיינן (לעטר ראשן כמו כתר) בג' תגין קטנים. וצריך שיהיו התגין נוגעין בגוף האותיות (ולא תלויין באויר מעל האות), וכל (תג) אחד (מהשלושה) נפרד מחבירו. ואם אינן נוגעין בגוף האות או שנוגעין זה בזה (התגין) פסולין, וצריך לתקנן לכתחלה. אבל בדיעבד אפילו לא עשה להן כלל תגין (וכל שכן אם אינן נוגעין בגוף האות, או נוגעין זה בזה, האותיות עצמן) כשרין. ויש פוסלין (הסת"ם) אם לא תייג (כלל) שעטנ"ז ג"ץ (או אם התגין אינן נוגעין בגוף האות), ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה ולתקנן, ואפילו בתפילין מועיל תיקון ואין בזה משום שלא כסדרן, הואיל וגוף האות צורתו עליו:

סעיף ו
ונהגו הסופרים לעשות עוד תגין בכמה מקומות (בסת"ם, כגון תגין המבוארים בתיקון שימושא רבה לעשות בתפילין, והן נקראין בפי העולם "תגי קבלה" – כי הם מסורת בעל פה, ואינן כתובין בתלמוד), ואין חשש בזה (משום שינוי צורת האות, או תוספת על גופי האותיות). רק שיזהרו מאד כשעושין (תוספת תגין) על היו"ד או על הוא"ו, שיעשו תגין דקין שלא תתקלקל צורות הוא"ו או היו"ד:

חידושים:

א)  סעיף ה: רבינו לא כלל את התגין בצורות הפרטיות של אותיות שעטנ"ז ג"ץ עצמן [לעיל בסדר צורות האותיות], כי התגין אינם מעצם צורת האות אלא תוספת על האות, וגם לסוברים דתגין מעכבין מן התורה, מ"מ אינן מצורת האות, אלא דין תוספת מצד כתיבה תמה.

ונפקא מינה: א) תגין על שי"ן בשם שד"י, אין בהן קדושת השם כאותיות השם עצמם. ואין במחיקת תגין אלו איסור תורה של מחיקת השם. ונפק"מ לצורך תיקון מותר למוחקן. ב) אין בתגין דין כתב וכתיבה כצורת האות, ולכן אין מניעה לעשות את התגין בחק תוכות.

ב)  רבינו השמיט מה שהביא המגן אברהם מספר הזכרונות, שהתגין עומדים באמצע הראש. כי מבואר בכתבי האריז"ל, שהתגין הן בצד שמאל של ראש האות. ולכן התג השמאלי הוא בקצה הראש ממש.

ג)  ואם אינן נוגעין בגוף האות או שנוגעין זה בזה פסולין. כלומר התגין פסולין, לא האותיות (דלא כהבנת כמה אחרונים). והפסול הוא שאינו מקיים מצות תגין שנצטוינו בה (מד"ס או מד"ת).

ד)  ויש פוסלין אם לא תייג שעטנ"ז ג"ץ, ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה ולתקנן. דקדוק לשון "ולתקנן" - בודאי בא לכלול תיקון תגין פסולין, כגון שאינם נוגעים בגוף האות או שנוגעין זה בזה, וכל שכן תיקון עצם עשייתן – אם חסרו. ויותר מכך, עצם עשייתן הוא גדר "תיקון" כלומר עיטור ויפוי לאות, אבל לא כתיבה, או עשיית צורת האות.

ה)  סעיף ו: ואין חשש בזה. כלומר אפילו לסוברים דתגין מעכבין, מ"מ תוספת תגין על מספר ג' תגין [באותיות שעטנ"ז ג"ץ] אינו שינוי מצות התגין (על דרך כל יתר כנטול דמי), דהתגין הן יפוי לאות ולא גדר צורת אות. אבל אם הן היו צורת האות מן התורה, היה שינוי מספרן פוסל.

ו)  רק שיזהרו מאד כשעושין על היו"ד או על הוא"ו, שיעשו תגין דקין שלא תתקלקל צורות הוא"ו או היו"ד. צריך ביאור היפוך הסדר, יו"ד .. וא"ו .. הוא"ו או היו"ד.

ואפשר בא לרמז על ב' שינויים. ביו"ד החשש שתשתנה צורתה ותיבטל צורת היו"ד מחמת תגין גדולים, כי היא אות קטנה, אבל אין חשש שנשתנית ונדמית לאות אחרת, דבזה אין חשש (כל כך) מחמת תוספת תגין. ובוא"ו יש חשש שתיראה כזיי"ן מחמת התגין, ולכן מזהיר לעשותן דקין שלא תיהפך צורת הוא"ו לכעין זיי"ן.

שו"ע אדמו"ר סימן לו, סעיף ד

כל אות שיש בה ספק שמא אין בה כשיעור הראוי בענין שהיא פסולה או שמא אין צורתה עליה בענין שהיא פסולה מראין לתינוק שאינו חכם ולא טפש ואם יודע לקרותה כהלכתה כשרה אבל אם ידוע לנו שאין האות כהלכתה אין קריאת התינוק מועלת כמו שנתבאר בסי' ל"ב:

פירוש:

כל אות שיש בה ספק שמא אין בה כשיעור הראוי (בארכה או ברחבה) בענין שהיא פסולה (כגון נו"ן פשוטה שהיא קצרה ונדמית לזיי"ן, או דלי"ת שהיא צרה ונדמית לזיי"ן), או שמא אין צורתה עליה (כגון בי"ת שהיא עגולה ודומה לכ"ף) בענין שהיא פסולה, מראין לתינוק שאינו חכם ולא טפש ואם יודע לקרותה כהלכתה כשרה. אבל אם ידוע לנו שאין האות כהלכתה (בין מחמת שאין בה שיעור הראוי לה ע"פ דין, או שנשתנה צורתה לעינינו ואין לנו בזה ספק) אין קריאת התינוק מועלת כמו שנתבאר בסימן ל"ב (סעיף כא):

חידושים:

א)  כל אות שיש בה ספק שמא אין בה כשיעור הראוי בענין שהיא פסולה, או שמא אין צורתה עליה כו'. מובן שהדוגמא הראשונה "אין בה כשיעור הראוי" אינה בעיה מחמת התדמותה לאות אחרת וספק בקריאתה (שהרי זה המשך ודוגמא השניה "אין צורתה עליה"), אלא בעיה אחרת. וכפי שנתבאר בסימן לב סעי' יט, כ, יש שיעור הלכתי לאות, כגון הוא"ו וזיי"ן צריכות להיות ירכן ארוכה ועבה מהראש, שתהיינה אותיות פשוטות דוקא, ואם לאו פסולות. ולאחר שיש בירכן שיעור זה אם נסתפק לנו אם ארוכות כשיעור צריכות שאלת תינוק כנתבאר שם. וזהו גם כן כוונת רבינו כאן.

ומעתה יש לומר, דגם שיעור רוחב האות אם נסתפק לנו בשיעורה אע"פ שצורתה מוכחת עליה, כגון גג הדלי"ת שהיא צרה ביותר ושיעורה כעין ראש זיי"ן, אע"פ שכללות צורתה וגופה נראית דלי"ת היא פסולה, משום שאין בה שיעור הראוי לגג הראש. ואם נסתפק לנו בשיעורה, אזי מועיל שאלת תינוק.

וכן כ"ף פשוטה שגגה צרה ואין בה שיעור גג, אע"פ שנראית לעינים שאינה וי"ו או נו"ן מ"מ פסולה, לא משום שנדמית לאות אחרת, אלא משום שאין בה שיעור רוחב הצריכה לה. וכן כל כיוצא באלו.

ב)  כל אות שיש בה ספק שמא .. אין צורתה עליה. בסימן לב סעיף לו כתב רבינו "ואם המשיך יותר מדאי [מושב הנו"ן] .. יש להסתפק .. ויש להראות לתינוק .. כמו שעושין בכל אות שיש בה ספק".

רבינו מחדש שם, דאפילו שאין לנו חשש התדמות לאות אחרת, שהרי במקרה והרחיב מושב הנו"ן הרבה שמאלה אינה דומה בזה לאות אחרת [ולא כספק האם הבי"ת נתדמה לכ"ף, וכיו"ב], ויש סברא לומר דלא מהני שאלת תינוק באופן זה, שהרי אין לו במשהו אחר לטעות בצורתה. קמ"ל דכל ספק שיש בצורת האות נקבע ע"י קריאת התינוק.

במלים אחרות: קריאת התינוק היא אובייקטיבית, ולא צריכה להיות סובייקטיבית [שיהא לו במה לטעות].

שו"ע אדמו"ר סימן לו, סעיף ג

כל האותיות צריכים להיות גולם אחד כגון יוד"י האל"ף והעי"ן והפ"א והצד"י והשי"ן ורגלי התי"ו צריכים להיות נוגעות באות ובאחת שאינה נוגעת פסולין התפילין עד שיתקנו ואין קריאת התינוק מועלת בזה כמו שנתבאר בסימן ל"ב. וכן מ"ם וסמ"ך צריכין להיות מודבקות וסמוכות לגמרי ואפילו פירוד דק כחוט השערה פוסל בהם. וכן בשאר אותיות חוץ מרגל הה' והקוף שאין להם ליגע ואם נגעו פסולין התפילין ואין תיקון מועיל בהן כמו שנתבאר שם:

פירוש:

כל האותיות צריכים להיות גולם אחד (כלומר כל חלקי האות יהיו דבוקים, ולא יהא שום חלק נפרד מהאות), כגון יוד"י האל"ף והעי"ן והפ"א והצד"י והשי"ן ורגלי (כלומר רגל ימין או שמאל של) התי"ו צריכים להיות נוגעות באות, ו(אפילו) ב(אות) אחת שאינה נוגעת, פסולין התפילין עד שיתקנו (ההפסק והפירוד כמו שיתבאר). ואין קריאת התינוק מועלת בזה (להכשירן כשהן נפסקין), כמו שנתבאר בסימן ל"ב (סעיף כא. ובסעיף ל שם מבואר דמ"מ מהני תיקון בכתיבה מועטת בפירוד והפסק דק, ולא הוי כתיבה שלא כסדרן). וכן מ"ם וסמ"ך צריכין להיות מודבקות וסמוכות לגמרי (מכל צידיהן) ואפילו פירוד דק (בגופן) כחוט השערה (ואע"פ שעדיין מדובקות משאר הצדדים, והן גולם אחד) פוסל בהם. וכן בשאר אותיות (צריכין להיות מדובקות לגמרי כל חלקיהן), חוץ מרגל (שמאל של) הה"א והקו"ף שאין להם ליגע (רגל שמאל שבהן לגג), ואם נגעו פסולין התפילין, ואין תיקון מועיל בהן כמו שנתבאר שם (סעיף כז):

חידושים:

א)  וכן מ"ם וסמ"ך צריכין להיות מודבקות וסמוכות לגמרי ואפילו פירוד דק כחוט השערה פוסל בהם, וכן בשאר אותיות (צריכין להיות מודבקות לגמרי כל חלקיהן).

החידוש במ"ם וסמ"ך מובן, דאע"פ שכל האות גולם אחד, כי מחוברת כולה, מ"מ היות שאינה סתומה לגמרי פסולה. אך מה הרבותא בשאר אותיות?

ונראה דאע"פ שמבואר בשו"ע סימן לב דין זה ביוד"י האלפי"ן וכדומה, שנתבארו בריש הסעיף, מ"מ פשוט דדין זה של פיסוק דק שפוסל הוא נכון בכל האותיות שנפסקו ולאו דוקא שחלק ממנו נפרד מהגוף כגון יוד"י האל"ף שנפרד מגג האל"ף, אלא הוא הדין שנפרד ירך איזה אות מגגה, או שיש פיסוק דק באמצע גגה, או באמצע הירך, שהכל דין אחד.

ומפשט הלשון יש ללמוד גם לאידך, שכולם מותרים בתיקון ע"י כתיבה מועטת כל זמן שתינוק מכירו היטב, ממש כדין פירוד יוד"י האל"ף והשי"ן וכו' כמבואר בסימן לב סעיף ל, הוא הדין בכל הנשנה כאן, פרט לנגיעת רגלי הה"א והקו"ף, דמפרש שא"א לתקנן, והוא מטעם אחר, כי תיקונם על ידי חק תוכות).

ב)  הה"א והקו"ף שאין להם ליגע, ואם נגעו פסולין התפילין. רבינו סתם בלשונו, ולא פירש מה בהן לא יגע (לאן). דיש לפרש שלא יגע הרגל לגגן, אבל אי נגע לגופן לית לן בה. או שלא יגע הרגל לגופן בכלל, לא בגג ולא בגוף מצד ימין. ובסימן לב שם פירש "אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג", וכן לשונו שם בסעיף ל. וא"כ לכאורה גם כאן נתכוין לכך.

ואפשר דרבינו כאן סתם הדבר, כדי להרחיב את הפיסול, שאפילו נגע ירך שמאל לגוף גם כן נפסל. והטעם דשתי אותיות הללו צריכות להיות דוקא ב' חלקים. וא"כ אין הבדל אם נוגעות לגג או לגוף, נעשו גולם אחד וצריכות להיות ב' גופין.

ג)  חוץ מרגל (שמאל של) הה"א והקו"ף שאין להם ליגע (לגוף). אבל הירך שמאל עצמה צ"ל כולה גולם אחד, וכן גוף הה"א [הדלי"ת שבה] וגוף הקו"ף שנפסקו ואינן שלמין, פסולים, כהפסק בשאר האותיות.

שו"ע אדמו"ר סימן לו, אותיות ש,ת

אות ש
ב' ראשיה הראשונים יהיו כעין יו"ד שפניה למעלה מטעם שנתבאר למעלה וראשה הג' כעין ז' מטעם שנתבאר שם ולפי קבלת האר"י ז"ל כל השיני"ן שבתפילין יהיו ג' קוין כג' ווי"ן ישרות. וצריך לדבק ראש האמצעי לצד שמאל למטה ולא יהא מושב רחב למטה אלא חד לצד שמאל לכתחלה ואז יהיו כל הג' ראשים עומדים על רגל אחת כמו הקו"ף והרי"ש:

פירוש:

ב' ראשיה הראשונים יהיו כעין יו"ד שפניה (נוטים באלכסון מעט) למעלה מטעם שנתבאר למעלה (באות ט, שלא יהיו ראויין להושיב עליהן כתרי תגין), וראשה הג' כעין ז' מטעם שנתבאר שם (באות ג, שכל ראשי שמאל של שעטנ"ז ג"ץ המתוייגין, הן זייני"ן). ולפי קבלת האר"י ז"ל כל השיני"ן שבתפילין יהיו ג' קוין (שבה) כג' ווי"ן ישרות. וצריך לדבק (יריכה של) ראש האמצעי לצד שמאל (של המושב) למטה, ולא יהא (לשי"ן) מושב רחב למטה, אלא (מושב צר ו)חד לצד שמאל לכתחלה, ואז יהיו כל הג' ראשים עומדים על (המושב, שתחתית המושב הוא חד, וכעין) רגל אחת, (ולא יהא לו עמידה) כמו הקו"ף והרי"ש (שאמרו בגמרא [אותיות] שק"ר אין לו רגליים, ואינן יכולין לעמוד):

אות ת
קבלה מהראשונים שיהיה גגה עם רגל ימין כמו דלי"ת ורגל שמאל יש שעושין כעין וי"ו הפוכה ויש שעושין כמו ד' קטנה ההפוכה [צ"ל: הפוכה] וכל מקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג וכל זה לכתחלה:

פירוש:

קבלה מהראשונים שיהיה גגה עם רגל ימין כמו דלי"ת, ורגל שמאל יש שעושין כעין וי"ו הפוכה, ויש שעושין כמו דלי"ת קטנה הפוכה. וכל מקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג, וכל זה (צורת גופה כדלי"ת, וצורת רגל שמאל כוי"ו או ד' הפוכה) לכתחלה (ואם עשה גופה עגולה כרי"ש ולא כדלי"ת, או צורת רגל שמאל כעין מושב נו"ן כפופה וכיו"ב כשרה. אך אם לא עשה לרגל שמאל צורת כפיפה החוצה, אלא היא ישרה כעין רגל החי"ת, או כפופה פנימה כעין בליטת נקודת הפ"א - פסולה):

חידושים:

א)  וראשה הג' כעין ז'. הטעם שכתב "כעין" זיי"ן, ובשאר מקומות כתב כמו זיי"ן, משמע כמו זיי"ן ממש, יש לומר כי דעת הב"י דירכי האותיות ובפרט ירכי זיי"ן [כמו בזיי"ן שבעיי"ן] צ"ל ישרות ולא מוטות, ואילו בשי"ן על כרחך ירך שמאל שבה מוטה כלפי אמצע האות ואינה ישרה ממש עומדת בה, ולכן היא רק כעין זיי"ן. (וגם אם יעמידנה ישרה לגמרי, הרי יצטרך להטות ב' ראשיה ויריכותיה הימניים ולא יעמדו ביושר, אלא כנופלים, נמצא על כרחך שאי אפשר לקיים קבלת הב"י שכל ירכי האותיות ישרים עומדים ולא מוטים, באות שי"ן).

ב)  ולפי קבלת האר"י ז"ל כל השיני"ן שבתפילין יהיו ג' קוין כג' ווי"ן ישרות. פי' כל השיני"ן לרבות השיני"ן שבגופי הבית של ראש, שאף הן ווי"ן ישרות, דו"ק.

צורת השי"ן היא ג' ווי"ן ישרות [ועל כרחך פי' "ישרות" הוא על עמידת הראש מכוונת לשירטוט, ולא רגליהן ישרה, דא"א [כנת"ל] שכל הג' ירכיים תעמודנה ביושר וגם תהיה חד למטה], ולא ב' יודי"ן שפניהן כלפי מעלה וזיי"ן, כבכתב ב"י.

ג)  ורגל שמאל יש שעושין כעין וי"ו הפוכה, ויש שעושין כמו דלי"ת קטנה הפוכה. עיקר החילוק בין שתי קבלות הללו, כמה היא כפיפת רגל שמאל של תי"ו, לקבלה שהיא כראש וי"ו הרי הכפיפה היא מועטת, אבל לקבלה שהיא כדלי"ת הפוכה הרי שבליטתה שמאלה כעין משך אורך ירכה. ועוד חילוק, לקבלה שהיא ראש הוי"ו היא עגולה מצד ימין, אך לקבלה שהיא דלי"ת היא מרובעת שמה [וכן הוא בכתב המיוחס, דיש בה עקב הבולט ימינה על קו הירך, והרגל כפוף לפניה כמלוא שיעור קולמוס, כעין דלי"ת הפוכה].

כתב המיוחס:

א)  תמונת השי"ן – ראש הימין כעין ראש וי"ו או יו"ד, וראש האמצעי כוי"ו קטנה מוטה מעט לצד ימין המתחברת במושב מול חוד המושב, וראש שמאל כראשי שעט"נ ג"ץ פשרה בין זיי"ן לוי"ו. ירך שמאל יורד מהראש ימינה ומתחבר להיות צד שמאל של המושב. המושב אינו רחב, אלא מתחיל מצד שמאל בפתיחת סיבוב [קעור האופייני לכתב הזה] כאשר למטה הוא חוד ושפיץ חד כלפי מטה ושמאלה, המושב משופע באלכסון כלפי מעלה אל רגל וי"ו הראשון. המושב מבפנים מצד חלל השי"ן הוא עגול, ורק בחוץ למטה הוא חד.

ב)  תמונת התי"ו – גגה ורגל ימין כדלי"ת, ורגל שמאל יורד ביושר למושבה שעשוי מעט כעין דלי"ת הפוכה או מושב נו"ן כפופה הבולטת היטב שמאלה בשיעור קולמוס לפחות, ויש בימינו של הרגל הזה כעין עקב [עבה המתחיל לפני הכפיפה עצמה, אך] קטן. יציאת רגל שמאל מהגג יותר מקולמוס לפני סיום הגג, כך שהגג עובר היטב על פני רגל שמאל, ואין רגל שמאל בולטת שמאלה מעבר לגג.

שו"ע אדמו"ר סימן לו, אותיות ק,ר

אות ק
צ"ל תג קטן על גגה בצד שמאל לכתחלה ויריכה הימנית צריכה להיות עקומה היטב לצד רגל שמאל התלויה ויש למשוך רגל שמאל התלויה באלכסון קצת לצד ימין:

פירוש:

צ"ל תג קטן על גגה בצד שמאל לכתחלה, ויריכה הימנית צריכה להיות עקומה היטב (כלומר מתעקמת פנימה כלפי רגל שמאל, להיות כעין מושב קצת לגוף האות) לצד רגל שמאל התלויה. ויש למשוך רגל שמאל התלויה באלכסון קצת לצד ימין:

אות ר
תהיה עגולה ממש מאחוריה למעלה שלא תדמה לדלי"ת ותפסל על ידי קריאת התינוק ויריכה קצר שלא תדמה לכף פשוטה ותפסל על ידי קריאת התינוק:

פירוש:

תהיה עגולה ממש (פירוש עגולה היטב, כדי להרחיקה הרבה מצורת דלי"ת) מאחוריה למעלה שלא תדמה לדלי"ת, ותפסל על ידי קריאת התינוק. ויריכה קצר (כלומר רגלה עומדת בשיטה ולא יורדת למטה מהשיטה) שלא תדמה לכ"ף פשוטה, ותפסל על ידי קריאת התינוק:

חידושים:

א)  רבינו השמיט לגמרי קבלת הא"ב בקו"ף (ע"פ ספר התמונה) שגופה כ"ף והרגל נו"ן פשוטה.

כתב המיוחס:

א)  בכתב המיוחס תמונת הקו"ף - גגה אינו רחב [כגג הבי"ת], אלא הוא צר מעט [כשתי קולמוסים וחצי בלבד, או פחות מעט] והתג על פניה בצד שמאל ממש. יריכה הימנית יורדת באלכסון מעט כלפי שמאל, ויש בה כפיפה פנימה מעט [זכר בלבד למושב, ואין תמונת גופה דומה כלל לכ"ף].

ב)  רגל שמאל התלויה, ראשה כעין כדור [ולא ריבוע כראש נו"ן] ויריכה כעין ירך נו"ן פשוטה, נטויה באלכסון עדין ביותר לצד ימין כלפי מרכז האות. ארכה כולה כשלוש קולמוסים.

ראשה [הכדור] עומדת בחללה, מעל גובה המושב של צד ימין. אך לא יותר סמוך מזה לגג, וניכר היטב רווח הרבה בינה לגג.

ג)  בתואר הרי"ש אין בכתב המיוחס שום חידוש.

שו"ע אדמו"ר סימן לו, אותיות צ,ץ

אות צ
כפופה ראשה הראשון יהא כפוף קצת כלפי מעלה מטעם שנתבאר למעלה ויריכה ידביק באמצע צווארה ולא למטה פן תדמה לעיי"ן וראשה הב' כמו זיי"ן מטעם שנתבאר למעלה וצוארה קצת ארוך כדי להסמיך אות אצל ראשה ומושבה משוך לצד שמאל היטב כי תואר גופה היא כמו נו"ן כפופה ויו"ד עליה ותהיה עגולה למטה בצד ימין לכתחלה כמו בכל הכפופות.

ועל פי קבלת האר"י ז"ל כל הצד"י שבתפילין יהא ראש ימין כמו יו"ד הפוכה ושמאלה נו"ן כפופה:

פשוטה תהא ראשה כמו של כפופה ורגלה תרד למטה מדבוק הראשים לכתחלה בכדי שיהא ראוי לעשותה כפופה:

פירוש:

כפופה ראשה הראשון (הימני) יהא כפוף קצת (כלומר נוטה באלכסון) כלפי מעלה מטעם שנתבאר למעלה (באות טי"ת, שהיודי"ן שבצד ימין של שע"צ אינן ישרות ושוין, שלא יהיו ראויות להושיב עליהן כתרי תגין). ויריכה (של ראש הימני – רגל היו"ד) ידביק באמצע צווארה, ולא למטה (במקום כפיפת המושב) פן תדמה לעיי"ן. וראשה הב' (השמאלי) כמו זיי"ן מטעם שנתבאר למעלה (באות גימ"ל, שכל ראשי שעטנ"ז ג"ץ המתוייגים הן זייני"ן), וצוארה קצת ארוך כדי (שהמושב תרד מתחת לשיטה ויוכל) להסמיך אות (אחרת) אצל ראשה (השמאלי), ומושבה משוך לצד שמאל היטב (הרבה מעבר לראש שמאל), כי תואר גופה היא כמו נו"ן כפופה ויו"ד עליה. ותהיה עגולה למטה בצד ימין לכתחלה, כמו בכל הכפופות.

ועל פי קבלת האר"י ז"ל כל הצד"י (הכפופה והפשוטה) שבתפילין, יהא ראש ימין כמו יו"ד הפוכה (שפניה כלפי ימין ולא כלפי שמאל), ושמאלה (כלומר ראש שמאל תארה) נו"ן כפופה:

פשוטה תהא ראשה (חלקה העליון הכולל שתי הראשים וצורת דיבוקן) כמו של כפופה (לפי שתי קבלות הנ"ל, בכל אחת צורת הראשים בפשוטה שוה לצורתן בכפופה), ורגלה תרד למטה מדבוק הראשים (מקום חיבור ראש ימין לצואר) לכתחלה בכדי שיהא ראוי לעשותה כפופה:

חידושים:

א)  כפופה ראשה הראשון (הימני) יהא כפוף קצת (כלומר נוטה באלכסון) כלפי מעלה. למה נקט רבינו "כפוף" ולא "פניה כלפי מעלה" כמו שכתב בשאר מקומות?

בגמרא (שבת קד) מבואר צד"י כפוף צד"י פשוט, היינו נאמן כפוף כו'. כלומר מה נתחדש בצורת הצד"י על פני הנו"ן [שהרי צורת גופה נו"ן]? ומתרץ, מלמד שהוסיף [בצד"י] כפיפה [נוספת] על כפיפתו [של הנו"ן], מכאן שניתנה התורה במנוד ראש (כלומר בענוה יתירה). ומפרש רבינו שבכתב ב"י, כפיפה אחת כבנו"ן היא כפיפת המושב, והכפיפה שהוסיף על כפיפתו היינו היו"ד הנוסף בנו"ן שהוא כפוף כי אינו ישר, ועל כן נקרא כפוף.

ב)  וצוארה קצת ארוך כדי להסמיך אות אצל ראשה כו'. כן הוא בב"י (אלא שלא נהגו כן בכל הכתבים), משא"כ לפי קבלת האר"י צוארה כפופה לימין כפי שיתבאר, וממילא אינה צריכה להיות ארוכה מתחת לשיטה, כי גופה משוך לצד ימין היטב.

ג)  ועל פי קבלת האר"י ז"ל כל הצד"י שבתפילין, יהא ראש ימין כמו יו"ד הפוכה, ושמאלה נו"ן כפופה. לכאורה מה הוסיף בכך שלפי קבלת האר"י שמאלה נו"ן כפופה, הלוא גם לפי קבלת הא"ב שבב"י [שביאר סמוך קודם] גופה נו"ן כפופה. ולכאורה בזה לא פליגו כלל?

אלא, שקבלת האר"י חולק בתרתי עם קבלת הא"ב. א) צד ימין אינה יו"ד ישרה אלא הפוכה, ב) צד שמאל של הצד"י (כלומר ראשה וצוארה) נו"ן כפופה, ולא נו"ן שצוארה יורדת ביושר, אלא צוארה מתכופף ועקום לאחור לצד ימין. ולפי האר"י זהו הוסיף כפיפה על כפיפתו, שהצואר כפוף פעמיים, אחת מתחילתו מיד אחר ראש שמאל, ואחת בכפיפת המושב.

ד)  פשוטה .. רגלה תרד למטה מדבוק הראשים .. משמע שכל אורך צואר הפשוטה מהיציאה מראשה עד למטה נקרא "רגלה", ולא רק החלק שאחר דיבוק הראשים. ונפקא מינה לשיעור אורך הירך, דבעי בודאי שיעור ביריכה, והיכן צריכים אנו למודדה, האם רק אחר מקום דיבוק הראשים [כפי שנוטה סברת הפרי מגדים המובא במשנת סופרים עיי"ש], או בכל יריכה גם בחלק שלפני דיבוק הראשים.

כתב המיוחס:

א)  בכתב המיוחס אמנם צורתה הכללית כבכתב האר"י ז"ל כפי שנתבאר בשו"ע, דהיינו גופה נו"ן כפופה, וכפופה פעמיים, בראשית צוארה כפופה לאחור, וכפופה שוב במושבה. ועליה יו"ד הפוכה.

אך יש דקדוק פרטים רבים בתמונות הצד"י שבכתב המיוחס:

ב)  סדר הכתיבה: [הגם שברור לי שיש סדר בכתיבת כל האותיות לכתחלה, כגון באל"ף קודם יעשה יו"ד העליונה, אחר כך קו הגג, ולבסוף הנקודה התחתונה. מ"מ בשאר האותיות פרטים אלו לא ברורים מתוך הכתב, וכן אינו ברור האם דקדוק זה הוא מעצם כתב המיוחס. אך בצד"י ניכר סדר הכתיבה שהוא בדקדוק, והוא חלק מציור כתב המיוחס לענ"ד].

אפשר לראות ברור שעושה קודם כעין יו"ד (ימני) ישרה ממש [ולא הפוכה כלפי מעלה, אלא ישרה עם השירטוט] שפניה [לצד שמאל] כלפי הנו"ן [כעין בכתב ב"י], אלא שאין לה רגל יורד, אלא עוקץ מעט. ואחר כך כותב כל גוף הנו"ן כפי שיתבאר דקדוקי פרטיו, ואזי עומדים היו"ד והנו"ן נפרדים זה מזה כאשר פני היו"ד ישרה פונה כלפי הנו"ן כבכתב ב"י. ורק אחר כך מחבר היו"ד בקוץ דק לצואר הנו"ן.

החיבור הוא מעט פנימה מפני היו"ד משמאל, ועל כן עוקץ שמאל בולט מעבר לחיבור זה [וניכר בעליל שאינו ממש כרגל ליו"ד ההפוכה, אלא קוץ המחברם בלבד], ואזי מתהפכת ל[צד"י עם] יו"ד הפוכה. (ודקדוק זה, לבד שהוא נכון לענ"ד, גם הרווחנו שאין קושיה מתשובת מהר"ם המובא בהגהות ברוך שאמר (קובץ ספרי סת"ם, דף פג) שממנה מוכח שציור הצד"י כיו"ד ישרה כבכתב ב"י, שכתב "אם יפרד היו"ד מהצד"י היה אותיות יו"ד נו"ן", נגד תמונה זו שעל פי האריז"ל. כי כאשר נפרדים [כמו לפני שנתחבר] הוא יו"ד ישרה ולא הפוכה).

אחר כך עושה קוץ ימני על פני היו"ד ההפוכה [כלומר מחדש פניה כעת לצד ימין], עוקץ זה הוא מעל היו"ד ויורד לעוקץ הימין התחתון שהיה כבר. נמצא ליו"ד זו ד' עוקצים (ומקורו זוהר ושער מאמרי רשב"י), ולא כמו כל היודי"ם בכתב המיוחס שיש להן רק ג' עוקצין, כי הפינה הימנית העליונה בכולם מעוגלת, וזו יש לה ד' עוקצין כי יש לה פנים הן לשמאל [הישרה] והן לימין [ההפוכה].

ג)  ראש ימין צר פחות מעובי הקולמוס, וראשה השמאלית רחבה משוכה הרבה יותר מראש הימני (בדרך כלל כפליים, והרבה פעמים יותר מפי שנים), ויש בשמאלית נטיה אלכסונית מעט כלפי מעלה ואינה מיושרת לגמרי עם ראש ימין (אולי לקיים דברי בעל התרומה בגימלי"ן צדי"ן, עיי"ש).

ראש שמאל הוא ככל ראשי שעט"נ ג"ץ, כעין יו"ד על פני קו היוצא ממנה בצדה הימני. אך בצד"י מפני רוחב הראש ניכר בעליל שהראש עובר מעט ימינה על פני הקו ועודפו ניכר, כך שהוא גם קצת כזיי"ן היוצאת מאמצע הראש.

ד)  מושבה רחב כשיעור מושב בי"ת או כ"ף [או קרוב לזה], ומתחיל מתחת ליו"ד הימני ואינה עוברת ימינה, ובצד שמאל הראש שמאל עודף ובולט מעבר למושב קצת.

כפיפת המושב אינה תמיד עיגול יפה אלא לפעמים כעין זוית כהה, כמו בפ"א כפופה.

ה)  צד"י פשוטה ראשה דומה ממש בכל פרטיה לזו של הכפופה. רגלה דומה לירך נו"ן פשוטה, אלא שהקו יוצא מצד ימין כשאר ראשי שע"ט ג"ץ, ולא כבנו"ן פשוטה [שתוארה כזיי"ן מהאמצע ממש], ואין הרגל יורדת ישר אלא באלכסון בנטיה ברורה לצד ימין, עד שמסתיימת מתחת ליו"ד הימני. (וטעם עיקום הירך, שאע"פ שנפשט כפיפת המושב מהכפופה, הכפיפה "שהוסיף" בצוארה נשארה גם בפשוטה, ולכן כפופה ומעוקמת לאחור).

שו"ע אדמו"ר סימן לו, אותיות פ,ף

אות פ
כפופה קבלה מהחסיד לעשות לה זויות לכתחלה למעלה בצד ימין מבפנים ומבחוץ אבל למטה תהיה עגולה מבחוץ כמו כל הכפופות שצריך להיות עגולות למטה לכתחלה אבל מבפנים שם תהא לה זויות כדי שיהא בלבן שבפנים צורת בי"ת כי כן קבלה מהחסיד:

פשוטה צ"ל עגולה למעלה בצד ימין לכתחלה כמו שהכפופה היא למטה אבל קבלת החסיד לעשותה מרובעת למעלה כמו שהכפופה היא למעלה וצריכה להיות ארוכה לכתחלה כשיעור שתהיה ראויה להעשות פ' כפופה אם תכפפנה:

פירוש:

כפופה קבלה מ(רבי יהודה) החסיד לעשות לה זויות לכתחלה למעלה בצד ימין מבפנים (בחללה) ומבחוץ, אבל למטה תהיה עגולה מבחוץ כמו כל הכפופות שצריך להיות עגולות למטה לכתחלה, אבל מבפנים שם (למטה) תהא לה זויות, כדי שיהא בלבן שבפנים צורת בי"ת, כי כן קבלה מהחסיד:

פשוטה צ"ל עגולה למעלה בצד ימין לכתחלה, כמו שהכפופה היא (עגולה) למטה. אבל קבלת החסיד לעשותה מרובעת למעלה (מבחוץ), כמו שהכפופה היא (עם זוית) למעלה (מבחוץ). וצריכה להיות ארוכה לכתחלה כשיעור שתהיה ראויה להעשות פ' כפופה, אם תכפפנה:

חידושים:

א)  רבינו השמיט לגמרי קבלת הא"ב (ע"פ ספר התמונה) שגופה כ"ף והנקודה וי"ו הפוכה בתוכה [כי באמת אין גוף הפ"א דומה כלל לכ"ף], ולא ביאר כלל את צורת הגוף ולא את צורת הנקודה.

ב)  פשוטה צ"ל עגולה למעלה בצד ימין לכתחלה, כמו שהכפופה היא (עגולה) למטה. זה דבר תמוה מה ענין עיגול שלמעלה אצל הפשוטה, לענין הכפופה שהיא עגולה למטה. שהרי תמונת הכפופה בעיגול למטה, היא משום שכל הכפופות צ"ל עגולות להורות שראויות להתפשט. וא"כ אין הפאי"ן שוין שזו מרובעת מלמעלה בזוית וזו עגולה, ונתבאר לעיל שכל הכפולות צ"ל שוות בכל היכולת לכתחלה, ומה נשתנה הפ"א בזה?

וצ"ל שנתכוין רבינו בהוספה זו "כמו שהכפופה היא למטה" לבאר בדוחק [לפי שיטה זו – שיטת הגהות מיימוניות] דעדיין יש שויון בין הפאי"ן, שהרי שתיהן עגולות בגופן, אלא שאינן דומות ממש, שהכפופה עגולה למטה מאיזה טעם, והפשוטה שא"א לעשותה עגולה למטה, עגולה למעלה. והדוחק ברור.

כתב המיוחס:

א)  בכתב המיוחס אין תמונת הפאי"ן שוין לגמרי, אלא שוות הן רק מצד ציור גגן והנקודה שבתוכן, אך לא מצד ציור גבן.
תמונת הכפופה – גגה וחלק העליון של הגב כעין רי"ש ופותחת בעוקץ על פניה ככל אותיות אמכ"ת סופ"ר, ויש בגב עקב [המבואר בב"י בא"ב השני] טוב הבולט היטב ימינה, ומשיכת העקב באלכסון כלפי מטה לקראת המושב [וגם בצד פנים - חלל האות, העקב בולט משהו לתוך החלל]. ואינה עגולה ממש למטה, אלא יותר בעלת זוית כהה.

תמונת הפשוטה - גופה ככ"ף פשוטה ממש אלא שהיא קצרה מאורך הכ"ף, ואינה ראויה לכופפה בכדי שתיעשה פ"א כפופה.

שתיהן עגולות מצד ימין בראשן, גם בפנים וגם בחוץ (כקבלת הגה"מ, ולא כקבלת ר"י החסיד).

ב)  תמונת הנקודה כיו"ד [ולא כוי"ו הפוכה המבואר בא"ב שבב"י], והיא תלויה מסוף הגג, אך לא מהקצה ממש, אלא מעט לפנים ממנה. [דיוק זה להורות שאינה המשך אחד עם פני הפ"א והעוקץ שעל ראשה, דלא כבתמונתה בכתב ב"י שכל אורך זה הוא אורך וי"ו ההפוך]. יו"ד זו רחבה קצת, ויש בה עוקץ חד בצד שמאל למטה הבולט טיפה החוצה מחלל הפ"א. הנקודה מצד ימין עגולה למעלה מעט מאוד ולמטה עם זוית, אך אין בה ירך [רגל של היו"ד] יורד, ועיקרה קו משוך לרוחב, מקביל לגג.

ג)  הנקודה בכפופה רחבה ומשוכה יותר מיו"ד [ושיעורה כקולמוס וחצי], ובפשוטה משוכה קצת פחות. הטעם למשיכתה יותר בכפופה, כדי להיטיב צורת הבי"ת שבלובן האות, לכן הנקודה סוגרת רוב החלל כדי שתשאר צורת בי"ת יפה בחלל הכפופה.

ד)  צורת בי"ת בחלל הכפופה נראית בבירור, ע"י כפיפת העקב שבגב נוצר מבפנים עקב טוב, להיות עקב הבי"ת. ואע"פ שבזוית של מעלה בי"ת זו היא עגולה, תמונת הבי"ת נראית בבירור.

שבירת העקב למעלה מתחתית הנקודה, כך שבלובן - עקב הבי"ת עבה יותר מהמושב.