ירך ה"א דקה

בכתב ספרדי רגל שמאל של הה"א קו פשוט ודק, ואמנם לפעמים עושים אותו דק ביותר. מה דינה?

אין שיעור לעובי האותיות [כלומר לקוי אורך של האות, כגון גגות וירכיים של הה"א וכיוצא בהם], ולכן יכול לעשותו דק כמה שירצה. אך זה בתנאי שניכרת היטב צורת האות, כי אם מחמת דקותן לא יהיו ניכרים כאות הנדרשת פשוט שזה פסול. ואם ספק בדבר, יש להראות לתינוק.

שיעור עובי האות, שיעור עובי כדי לגרור

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף טז

כבר נתבאר שצריך להיות כתיבה תמה ושלימה, לפיכך צריך שלא יהיה בקלף שום נקב במקום שיכתוב, ואם כתב במקום נקב פסול מפני שאינה כתיבה תמה ושלימה אלא מופסקת. ואפילו אם אין הנקב מפסיק כל עובי האות מעבר אל עבר אלא הוא באמצע העובי ודיו מקיפו מכל צד, מכל מקום באותו מקום הנקב היא מופסקת וחלוקה לשתים.

ואפילו אם יש בעובי שמב' צדדי הנקב כשיעור עובי הצריך לאות זו, ואפילו אם גם יש באורך האות עד הנקב כשיעור אורך הצריך לאות זו, מכל מקום כיון שאנו חושבים הנקב לפיסוק בגוף האות א"כ אין שם היקף גויל לאורך האות שעד הנקב וכן לעובי שבצדדי הנקב אין שם היקף גויל במקום הנקב, והאות צריכה להיות כולה מוקפת גויל מכל רוחותיה, שלא יהיה משהו ממנה בלא היקף גויל. והגויל שבסיום העובי שמצד זה של הנקב אינו מועיל להעובי שמצד זה מפני שהנקב מפסיק ביניהם וחולקם לשנים, וכן הגויל שבסיום אורך האות שלאחר הנקב אינו מועיל לאורך האות שעד הנקב.

(ומכל מקום אם יכול לגרור מן עובי שמצדדי הנקב שישאר קלף חלק מפסיק בין הנקב לעובי האות שבצדו, וכן אם יכול לגרור מאורך שלמעלה מהנקב ואעפ"כ ישאר כשיעור אורך הצריך לאות זו, הרי גרירה זו מועלת, אפילו אם כבר כתב הרבה אחר אות זו ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שאין פיסול באות זו אלא משום היקף גויל כמו שיתבאר):

נשאלתי על לשון רבינו כאן, שכתב:

ואפילו אם אין הנקב מפסיק כל עובי האות מעבר אל עבר, אלא הוא באמצע העובי ודיו מקיפו מכל צד .. ואפילו אם יש בעובי שמב' צדדי הנקב כשיעור עובי הצריך לאות זו.

משמע שיש שיעור עובי לאות - כלומר לעובי גג האות, או לעובי ירך האות.

אבל להלן בסעיף יח כתב רבינו "נשאר מעביה חוט דק שלם כשירה .. שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות .." ??

ונראה לי ביאור דבריו "כשיעור עובי הצריך לאות זו" לא בא ללמד שיש שיעור לעובי האות, אלא שבמקרה זה [שניקב בעביה] צריך לאות שיעור לעובי – מטעם אחר. כלומר, אם ניקב בעביה של הגג או הירך, ואפילו נשתייר בעביה עובי הצריכה לה, מ"מ פסולה משום שאינה מוקפת גויל, כדמבאר בהמשך.

ופירוש הדבר, דמסיים בסוגריים (ומכל מקום אם יכול לגרור .. – כלומר אם לא יהא בעובי הנשאר מצד הנקב כדי לגרור, הרי לא תוכל בשום אופן להיות מוקפת גויל, אלא אפילו יש בה חוט דק שלם [כמבואר בסעיף יח, דאין שיעור לעובי האות עצמה] ועוד יש בה שיעור הצריך לה כדי לגרור ותשאר חוט דק זה השלם מוקפת גויל אחר הגרירה, מ"מ כל עוד שלא גירר בפועל, הרי אין האות מוקפת גויל כפי שמבאר. (ודלא כמשמעות סעיף ה' לעיל, שאם האות ארוכה ויש בה כשיעור כשרה, אפילו לא גרר הדיבוק, או שיש לחלק בין שתי הנושאים, ועכ"פ משמיענו הכא דלא סגי בכדי גרירה, אלא בעי גרירה ממש).

[וכן יש לדייק בסיפא של הסעיף בסוגרים, שמבאר שאחר הגרירה ישאר שיעור אות - רק לגבי אורך האות, ולא לגבי עביה. דו"ק].

נמצא מה שכ' כאן "הצריך" הוא לא צורך שיעור עובי האות, אלא לצורכה לגרור סביב הנקב כדי שתשאר מוקפת גויל, אבל לעולם עובי האות עצמה אין לה שיעור.

ראה גם מה שכתבתי בביאור סעיף זה https://hebrewstam.blogspot.com/2014/12/blog-post_44.html

קרעים בקלף - שאלות על צורות האותיות

ראה הגדלה

קרעים בתחתית הקלף הגיעו עד לאותיות ך, פ.

האות פ"א עדיין כולה מחוברת [גוף אחד] ונשארה בצורתה, והמושב הוא דק אבל שלם ["אין שיעור לעובי האות" בכהאי גוונא], והיא כשרה. ומה שמחוסרת היקף גויל לאחר הכתיבה כשר [לפי עיקר הדין. ורק לשיטה אחת (הירושלמי) פסולה, כמבואר בשו"ע סי' לב סעיף יט. ומבואר שם שלכתחילה ראוי להחמיר].

הכ"ף פשוטה אע"פ שהיא מוקפת גויל [נראה שמישהו גירר אחר הנקיבה], אבל ספק אם יש בה צורת כ"ף, או שמא נדמית לרי"ש (לכאורה מועיל בזה שאלת תינוק, להכשירה בדיעבד).

למטה תמונת הגדלה של הכ"ף הזו:

שאלה על יו"ד, צד"י

היו"ד רגלה כפופה היטיב לפניה.

שאלה:  האם זו לא נראית ככ"ף קטנה? ולמה לא נאמר "אין שיעור לעובי האותיות" ויהא נחשב כפיפת הרגל כמושב עבה של כ"ף?

תשובה:  היו"ד הזו כשרה, היא אינה נראית כלל ככ"ף. לא שייך לומר "אין שיעור לעובי האות" אלא רק כאשר יש בודאות צורת האות, והנידון הוא האם יש שיעור לאות. בזה אנו אומרים "אין שיעור לעובי האות". כגון רגלי האותיות שהיו צרים ביותר, או גגות האותיות שהיו דקות ביותר. אבל כאשר אין צורה לאות - אי אפשר להכשירו מחמת "אין שיעור כו", וכמו כן אי אפשר לומר על אות כשרה שהיא אות אחרת מחמת טעם זה.

הכלל "אין שיעור לעובי האות" נאמר רק בנוגע לדין שיעורי האותיות, ולא לענין צורת האותיות.

 

ירך היו"ד שבצד"י צריכה להיות מחוברת לאמצע הצואר ולא למטה במקום כפיפת המושב, שמא תדמה לעיי"ן.

בזו - היות שהיא אינה מחוברת לחלק התחתון של המושב, ויש קצת למטה מהחיבור - מועיל שאלת תינוק. אבל אינה כתובה בצורתה לכתחילה.

פסיעה לבר יורדת הרבה

הפסיעה לבר בשם הזה יורד הרבה - לכאורה יש כאן שאלת קו"ף.

נראה לי להכשיר, כי ניכרת היטב שהיא ה"א, כי הקוץ דק מאוד. ועיקר הנקודה של הה"א נבחנת לעצמה.

(לכאורה הרי "אין שיעור לעובי האות" - והרי יש בה שיעור ירך של קו"ף?
נראה לי שלא שייך לומר כאן "אין שיעור לעובי האות" להחמיר, ואפילו לא להקל אם זה היה צריך להיות באמת ירך קו"ף. כי בהסתכלות על הגוף כולו של הירך, ניכר שהקו הדק היוצא אינו עיקר הירך, ולכן אני מסתכל על עיקר גוף הנקודה בין להקל ובין להחמיר. דו"ק).

דרך אגב: בה"א השניה יש פסיעה ימנית אלכסונית מעט. זה סתם טעות, כי אין בה"א זו שום פסיעה.

נקב באות אחר שעת הכתיבה, שיעור אורך או עובי האות

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף יח

וכל זה בנקב הנעשה קודם הכתיבה שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת ע"י הנקב ואינה תמה ושלימה אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה ואח"כ אירע בה נקב אע"פ שהנקב מפסיק כל עובי האות מעבר לעבר ונראית חלוקה לשתים אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו בלי צירוף מה שמהנקב ולמטה כשירה ואף אם אין כשיעור עד הנקב אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב כשירה שהרי אם עשה עוביה דק כ"כ מתחילתה היתה כשירה שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה:

פירוש:

וכל זה (שנתבאר בסעיף טז, דנקב פוסל האות משום כתיבה פסוקה או שאינה מוקפת גויל, דוקא) בנקב הנעשה קודם הכתיבה, שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת ע"י הנקב, ואינה (כתיבה) תמה ושלימה. אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה, ואח"כ אירע בה נקב אע"פ שהנקב מפסיק כל עובי האות מעבר לעבר ונראית חלוקה לשתים, אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו בלי צירוף מה שמהנקב ולמטה כשירה. ואף אם אין כשיעור עד הנקב, אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב כשירה, שהרי אם עשה עוביה דק כל כך מתחילת (כתיבת)ה היתה כשירה, שהרי לא נתנו (חכמים) שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה:

חידוש וביאור:

א)  שבשעת הכתיבה כבר היא מופסקת ע"י הנקב ואינה תמה ושלימה.

כלומר דדוקא אם בשעת הכתיבה אירע שהאות פגע בנקב, בין שהנקב היה באמצע האות או בצידו שלא היה מוקף גויל, פסולה משום שאינה כתיבה תמה ושלימה כנת"ל בסעיף טז.

ב)  אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה ואח"כ אירע בה נקב כו'.

זהו שיטת הבבלי [המבוארת בסעיף יט] שפסק כן בב"י ושו"ע, שנקב אחר שעת הכתיבה אינו פוסל [כי נקב אינו פסול בצורת האות, אלא בכתיבתה בלבד]. ולכן אין חסר היקף גויל משום נקב שאירע אחר הכתיבה [משא"כ לשיטת הירושלמי המבואר שם, דאם הנקב אירע אחר הכתיבה ג"כ פסול כמו שאירע בשעת הכתיבה. אלא דלפי הירושלמי לא כל נקב הנראה פוסל, כי רק אם אין קלף כלל מעבר לנקב אינו מוקף גויל, אך אם יש היקף קלף מעבר לנקב אינו פוסל כלל].

ולכן אין לפסול האות מחמת נקב כזה אלא אם בטלה צורתה או שיעורה, כפי שמבאר והולך.

ג)  אבל אם היתה כתיבה תמה כהלכתה ואח"כ אירע בה נקב.

לכאורה משמע מהלשון, דאם לא היתה האות כתיבה תמה כהלכתה, ולפני שתיקנה [גירר מהדיו שיהא לה היקף גויל], אירע נקב חדש - גם הוא פוסלה. כגון שכתב אות סמוך לנקב הפוסלה אלא שראוי לגרר שיהא היקף גויל, ואחר סיום הכתיבה אירע נקב חדש בסוף האות - גם שם אינו מוקף גויל. ולא נאמר שהנקב השני אירע אחר הכתיבה ואינו מעכב, כי מעולם לא היתה האות תמה כהלכתה. וצ"ע בדין זה.

ד)  אם יש בארכה שעד הנקב כשיעור הכשר אות זו כו'.

דעת רבינו על פי הרמ"א [סעיפים טו, טז] דיש שיעור לאורך האות, ולא סגי צורת האות לבדה. ולכן אם נפסק רגל הדלי"ת או רגלי הה"א, לא סגי שישתייר צורתן הנראית, אלא בעינן דוקא שיעור לאורך יריכן, כמבואר בסעיף יט דשיעורן כמלוא אות קטנה דוקא.

ה)  ואף אם אין כשיעור עד הנקב אלא שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות אלא נשאר מעביה חוט דק שלם בצד הנקב כשירה, שהרי אם עשה עוביה דק כ"כ מתחילתה היתה כשירה, שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה.

אם הנקב לא הפסיק האות לשתים, אם כן הרי זה תלוי בנשתייר צורת האות. שאם נשתייר צורת האות והיא כולה גולם אחד הרי זו כשרה, אע"פ שיש באמצע האות נקב [שאינו מפסיקו לגמרי], ואע"פ שהאות דקה ביותר שמה, מ"מ אין מיעוט בעובי של הקו פוסלה, שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות.

לכאורה הרי זה סתירה לנתבאר קודם – דיש שיעור לעובי [אורך ירכי] האותיות?

והחילוק הוא: דלגבי אורך הירך יש שיעור לאות, אבל לגבי עובי או דקות כל קו אין לה שיעור. ולכן קו שהיא ארוכה כשיעורה אבל דקה ביותר, לגבי הדקות הזו לא נתנו שיעור לעובי.

והטעם מבואר דהיות שיש לקו שיעור אחר, דהיינו שיעור אורך, לא איכפת לן בשיעור עובי. אבל כל שיהא השיעור תלוי בעובי כגון גוף היו"ד – לא נוכל לומר אין שיעור לעובי האות, דאחרת לא יהא כאן אות [יו"ד] כלל.

וזה הכלל: כל שיש שיעור באורך הירך או הגג לא איכפת לן בעובי הקו הזה, אבל גוף היו"ד וכן יוד"י האותיות [כגון יוד"י האלפי"ן שיני"ן פאי"ן וכדומה] לא שייך לומר "אין שיעור לעובי האותיות".

אין צורת אות

אני פוסל יו"ד זו, אין לה צורת אות (מרוב ש"אין שיעור לעובי האותיות" לא נשאר גוף האות !!!)

וא"ו צריך לכתבה כאונקליות

כתב הב"י (סי' לו, א"ב השלישי) כתוב בספר המנהיג הוא"ו צריך לכתבה כאונקליות מדכתיב עשה ווים לעמודים.

והוא מהגמ' סנהדרין כב ופירש"י שם, ופירש"י בחומש פ' תצוה (כז, י), דאונקליות הן ווין שיש בהם ראש כפוף, כלומר לא יהא צורת הוי"ו מקל פשוט, אלא ראשו של הוי"ו נכפף לשמאלו.

וכוונת הגמרא והמנהיג דוי"ו שהוא מקל ללא ראש אינו נחשב אות, אלא צורת הוי"ו צריך שיהא לה ראש. וכן מפורש הדבר בפרי מגדים (או"ח סי' תרצא במשבצות זהב ס"ק ג). ומכאן למדו האחרונים (דע"ק, מקדש מעט, וראה משנת הסופר בביאור הסופר עמ' נא ד"ה צריך) דוי"ו שהוא גולם ללא ראש פסולה.

ומעתה ראש אות זה הוא כראשי כל האותיות, וכגון ראש היו"ד. ואי אפשר לקבל שיהא ראש האות כלשהו, דאין זה כתיבה תמה. אלא ודאי שיעור ראשו כעובי הקולמוס בעביה, וכן בליטתה לימין הגם שלא נזכר בה שיעור לעיכובא [אבל שיעורה לכתחלה מבוארת בב"י שהוא כמשך קולמוס אחד] צריך שיהא בה המשך ניכר, כדי שתיראה כראש אות, ובלעדי זה יש בה חסרון בעצם צורתה.

ואע"פ שכתבו הפוסקים (בסימן לב) דאין שיעור לעובי האותיות. היינו דוקא כאשר יש שיעור אחר לאות, כלומר שיש בה שיעור אורך, אזי לא איכפת לן בשיעור עובי, דמ"מ ניכרת האות ע"י שיעור ארכה, כגון רגלי האותיות וגגות האותיות שהן רחבים כמו דלי"ת וה"א. אבל בראש וי"ו ויו"ד וכן יוד"י האלפי"ן ודומיהן, אי אפשר לומר אין שיעור לעובי היו"ד ולכן נקודה כלשהו כשרה, שהרי אין לה לא שיעור עובי ולא שיעור אורך. על כרחך שצריך שיהא שיעור זה ביחס לשאר הכתב וניכר כאות [כלומר הראש עצמה ניכרת כאות].

כל זה ברור ע"פ המבואר בשוע"ר סימן לב סעיפים יט וכ' בגדר "שיעורי האותיות". ראה:  פורום לנושאי סת"ם: שיעורי ירכי אותיות - שיטת שו"ע אדמו"ר הזקן
ולענ"ד הדבר מוכרח בשיטת רבינו הזקן, דבסעיף יח כתב "שהרי לא נתנו שיעור לעובי האותיות ויכול לעשותן דק כמו שירצה", ובסעיף יט [מיד אחריו] מבאר דשיעור אורך האותיות כמלוא אות קטנה ובלאו הכי פסולות. הרי שיש שיעור לירכי האותיות, אלא על כרחך לחלק בדבר. דשיעור עובי [לרוחב] הירך אין לו שיעור, אבל שיעור אורך יש לו.

וי"ו גולם

הוי"ו פסול - הוא גולם גמור, אין לו ראש [הקוצים הללו אינן ראש].

בעיה גדולה באל"ף - אין לו יו"ד עליונה כשרה

בכל התמונות ישנן אלפי"ן שאין ליו"ד העליונה ראש כלל [או כמעט אין לו ראש], בגלל שיש בהם רק את הקוים החיצונים [הקוצים] של היו"ד, ולא עצם גוף היו"ד !!!
פשוט שאל"ף כזה הוא פסול. אלא שנראה, שמותר לתקנם משום שהן נקראות אל"ף ודינן כגולם שהתיר הצמח צדק לתקנו בכתיבה מועטת בהוספת דיו, משום שהאות נקראת לתינוק. אבל כל זמן שלא תיקנו, פסול.

יש להעיר שבעיה דומה לזו עלולה לקרות בעוד אותיות בכתב המיוחס, בגלל חוד הקולמוס וצורת הכתיבה, וצריך זהירות מיוחדת בענין זה - לדוגמא: האות צד"י המסומנת "ממצרים" היא כשרה ויש לה ראש ימין יפה, אך בקצת פחות שימת לב לראש, היא היתה יכולה להיות רק ארבע קוצי הפינות, ללא גוף היו"ד. ודי למבין בכתב זה.

עוד פרט בכתב שלפנינו: עקב הבי"ת מדי גבוה הוא עולה כמעט עד הגג, או מעבר לחצי האות. ובאמת צריך להיות העקב עד חצי, ולא עד בכלל אלא פחות. כמובן שהאותיות בי"ת כשרות. 

ריוח באמצע תיבה

הריוח באמצע התיבה "ושננתם" נראה לי בעיה, כי האותיות מרוחקים זה מזה. יש כאן הטעיה אופטית הגורמת שנראות קרובות, בגלל המדרגה הנוצרת מבליטת מושב הנו"ן ביחס לגג המשוך של התי"ו.

בדיעבד נראה לי להכשיר, משום שנראים בכל אופן תיבה אחת, וכן בגלל שהיחס בין התיבות הוא הרבה יותר מרווח מהיחס שבין האותיות. ויש להתחשב בזה הרבה.

האותיות אל"ף וגימ"ל המסומנות בגלל שהסופר לא עשה נקודה שלימה לאל"ף ורגל שלם לגימ"ל אלא רק משך הקולמוס והניח רושם [אינני יודע אם זה כשר, ולענ"ד לא שייך לומר כאן "אין שיעור לעובי האות", אבל מותר] וצריך לתקנם.

דוגמא נוספת לריוח באמצע התיבה. במקרה זה נראה לי שפסול עד שיתקן. התיקון צ"ל ע"י משיכת גג התי"ו ימינה (ואפשר משיכת קצת מגג הפ"א שמאלה). 

הריוח בתיבה "ואבדתם" גדול מדי. יש להסתפק בה, ולכן מהני קריאת התינוק אם יקראם תיבה אחת או לא.

בכל אופן צריך לתקנו ע"י משיכת ראש האל"ף קצת. [הסופר הזה יש לו בעיה בכתיבת האל"ף כי הוא תמיד אלכסון מדי, שזה יוצר בעיות רווחים. שים לב למלה "לאות"]

שאלות בצורות אותיות

ביו"ד הראשונה של ימים יש את הבעיה המפורסמת שאין עובי גופה [כלומר ראש היו"ד] כשיעור הראוי לאות [ולא שייך כלל "אין שיעור לעובי האותיות" במקרה דידן של היו"ד, כי זה כל שיעורה] ונמצא שהיו"ד פסולה. אמנם אפשר לתקנה ע"י הוספת דיו להעבות מעט את ראשה.

היו"ד השניה יותר גרועה מהראשונה, אבל לאחר שאלת תינוק מותר לתקנה כנ"ל.
הוי"ו כשר.
הגימ"ל אע"פ שאין ירך שמאל מחוברת לגוף כתיקונה לכתחילה, כי היא צריכה להיות מחוברת בראשה ולא מתחתיתה, מ"מ בדיעבד כשר.

היו"ד המצויינת [לדעתי] פסולה, וא"א לתקנה, משום שינוי גדול בצורת האות.

בעיה עם ווי"ם ועוד

בפורום באנגלית העלו תצלום זה - הקישור The STa"M Forum: Some Shailos...

נראה לי שהוי"ו במלה "וכל" בשורה השלישית, והוי"ו של "וכל" בסוף השורה השישית פסולים. שני אלו מיני יודי"ם מוארכין קצת!!
במלה "הכנעני" הנו"ן השניה קשה להחליט שהצואר יוצא מהאמצע או מצד ימין או שמאל - וראוי לתקן דבר זה.
"הוציאנו" בשורה האחרונה היו"ד היא בעייתית, אין לגוף שלה שיעור אות שהוא מלוא עובי היו"ד בכתב הרגיל, כלו' קולמוס בעביה, היא דקה בערך חצי קולמוס בגבהה ולא יותר. הסברתי באריכות [ואם יהא ביקוש אבאר הדבר עוד פעם] שלדעת הרמ"א ושו"ע רבינו היו"ד צריכה שיהא בגופה מלוא אות קטנה ואחרת אינה אות כשרה [אמנם ניתן לתקנה בהוספת דיו גם בתפלין ומזוזה שלא כסדרן] ולא שייך במקרה זה (מה שכל העולם טוען) "אין שיעור לעובי האות"!! אלא צריך להיות שיעור לעובי היו"ד כנ"ל.
בשמות הקודש מוסיף הסופר בה"א האחרונה קוץ כלפי ימין [קונטרה פסיעה לבר] לענ"ד הוא טעות, ואין לכתוב כן בה"א זו האחרונה שום פסיעה לשום כיוון לא למטה לא לבר ובודאי לא פנימה. אמנם יש מנהג של הרבה סופרים שכותבים כתב אריז"ל לעשות קוץ כלפי מטה, ויש להם מקובלים שהורו להם כן, וממילא איני רשאי להתערב בדעתם הנ"ל.
אבל הנוהגים במנהגי חב"ד אין לשנות כלל ממה שמבואר במשנת חסידים בסדר כתיבת השם, ושם מבואר שיהא רק נקודה פשוטה!!

זיי"ן עם תג ארוך שמאלה

זיי"ן - יש לה תג ארוך הבולט לצד שמאל.

אין לפסלה משום שיש לה עתה גג כעין דלי"ת, אלא יש לשאול תינוק, וכאשר תינוק יכשיר בקריאתו יש למחוק את התג הבולט שמאלה.