דיני פתוחה וסתומה בתפלין #4

שו"ע אדמו"ר סימן לב קונטרס אחרון יב

אמר הכותב: ידוע ומפורסם לכל הסופרים מבוהקים דמדינתנו, שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריוח כשיעור ט' אותיות (וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול, וחבל על דאבדין), בין בתפלין בין במזוזות, אלא שבתפלין הריוח שבסוף פרשת שמע וכן קודם התחלת והיה אם שמוע כשיעור ט' אותיות גדולות, דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע. ובשעה שכתב השלחן ערוך שלו נמשך אחר דעת הבית יוסף בשלחן ערוך שלו, ואחר כך חזר בו:

***

ביאור:

א)  אמר הכותב – מהרי"ל אחיו של רבינו, שהיה המוציא לאור של השו"ע (הקדמת אדמו"ר רבי דוב בער [בן אדמו"ר הזקן] לשו"ע).

ב)  שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריוח כשיעור ט' אותיות.

דעת רבינו [וכן הנהיג לכל הסופרים במדינתו] דלא כב"י, שדוקא ראוי יותר להניח גם ט"א בסוף פ' שמע [בנוסף לט"א לפני והיה כמבואר בב"י ושו"ע], כדי שתהא פתוחה מכאן [סוף שיטה א] ופתוחה מכאן [תחילת שיטה ב], ובכך נעשית סתומה, כמבואר בירושלמי מגילה. ואינו חושש לסברת מהר"י אבוהב והב"י, שאין לעשות סימן פתוחה בסוף שמע, כנגד פשט הירושלמי הנ"ל.

לרמב"ם הרי זה בודאי סתומה, דלא מקלקל כלל מה שהניח ריוח הרבה בסוף שיטה א' אם הניח ריוח כשיעור ט"א בתחילת שיטה ב', דכל זמן שאין שיטה שלימה פנויה ביניהם, הוי סתומה בכך לשיטת הרמב"ם, כמבואר לעיל בסע' נא.

וגם לסברת ר"ת והרא"ש, דגרסתם בירושלמי "פתוחה מראשה פתוחה, פתוחה מסופה פתוחה, מכאן ומכאן סתומה" ונדחקו מאוד לפרש הלשון "פתוחה מכאן ומכאן סתומה", מאחר שפתוחה מכל צד הוי פתוחה, למה בצירופן תהא סתומה.

מ"מ בס' התרומה [מביאו רבינו בשו"ת אדמו"ר הזקן] מקיים פשט הירושלמי, דאע"פ שכל פתיחה לעצמה מאיזה צד, הוי פתוחה, צירוף שתי הםתיחות יחד עושה את הריוח סתומה.

א"כ יש לנו ציור סתומה לרוב הדיעות ע"פ הירושלמי, דהיינו בין לדעת הרמב"ם וגירסתו בירושלמי, וכן לגירסת התוס' בירושלמי לפי פי' התרומה. ורק לשיטת התוס' ורא"ש עדיין הוי בכך פתוחה, והרי בדיעבד פתוחה כשרה. וזה עדיף מצורת הסתומה שהציע בשו"ע, שעושה סתומה רק לרמב"ם, ולא לפי כל חכמי אשכנז.

ג)  וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול כו'.

נראה שהתשובה בשו"ת אדמו"ר הזקן הוא חלק מענין זה, אבל לא כל הענין בשלימותו. וכן משמע קצת מלשון מהרי"ל "באריכות גדול". ומ"מ נלמד מתשובה הנ"ל את דעת רבינו בענין.

ד)  אלא שבתפלין הריוח .. כשיעור ט' אותיות גדולות כו'.

טעם החילוק בין תפלין למזוזה, משום שבתפלין נוהגין להניח ריוח פתוחה כשיעור ג"פ אשר כמבואר בפוסקים שזה שיעור הריוח למצוה. וממילא גם כאן צריך להניח ריוח "פתוחה מכאן ופתוחה מכאן" כשיעור ג"פ אשר. אבל במזוזה אין ריוח אחר כלל במזוזה חוץ מזו שבין שמע לוהיה, א"כ יכול להניח ריוח מצומצם של ט' יודי"ן.

ונראה שיש לרבינו עוד טעם למעט קצת את הריוח במזוזה, משום דהרבה ראשונים (סמ"ג סמ"ק רא"ש וטור) ס"ל דיניח ריוח מעט ממש פחות משיעור סתומה כאן וכאן להיכרא בעלמא. על כן גם לדידן יש למעט מהריוח הרגיל [ג"פ אשר], ומ"מ יהא ריוח [הפחות הזה] לרמב"ם וסייעתו שיעור ריוח ממש במקום אחד – והיינו ט' יודי"ן.

ה)  ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע.

יש כאן טעות הדפוס דמוכח, וצ"ל ט' יודי"ן. [או צ"ל ג"פ ג' יודי"ן - ונפקא מינה שישאיר ריוח קצת יותר מט' יודי"ן, כשיעור להניח ריוח מעט בין ג' התיבות. ונמצא השיעור כי"א יודי"ן].

ראה גם: פורום לנושאי סת"ם: תקנת אדמו"ר הזקן להניח ריוח ט"א אחר פרשת שמע בתפלין

תקנת אדמו"ר הזקן להניח ריוח ט"א אחר פרשת שמע בתפלין

לבאר טעמו של תקנת רבינו הזקן להניח שיעור ריוח ג"פ אשר בסוף ובשעריך, נוסף על שיעור ריוח ג"פ אשר לפני והיה אם שמוע בתפלין ומזוזה

א.  לרמב"ם כל שמתחלת פ' והיה אם שמוע באמצע השיטה לעולם הוי פרשה סתומה, וא"כ [הגם שכתב הב"י מנהג שלא להניח אחר שמע ריוח כשיעור ט"א, היינו רק לכתחילה כמבואר בשוע"ר, אבל] מעיקר הדין הניח ריוח הרבה מכאן [אחר שמע] ומכאן [לפני והיה] אינו מקלקל הסתומה [כפשט לשון הירושלמי מגילה פתוחה מכאן ומכאן סתומה, וכמבואר בשו"ת אדמו"ר הזקן הנדפס בסוף השו"ע].

והגם שבשו"ע שלו נמשך אחר שו"ע הב"י שלא להניח ריוח כשיעור אחר שמע, מ"מ מאחר שאין זה מעכב, והמחבר הב"י רק רצה לקיים שיטות הרמב"ם והרא"ש וראה זה כדבר בלתי אפשרי, וא"כ נהגו לתקן הדבר אליבא דהרמב"ם בצורה המובחרת. רבינו שרצה לקיים המנהג המהודר אליבא דעוד שיטות כפי שיבואר, אינו מקיים מנהג זה של הב"י מאחר שמעיקר הדין אינו מקלקל כלל סתומה לפי הרמב"ם במה שמניח ריוח הרבה אחר שמע.

ב.  בשו"ת אדמו"ר הזקן מבאר דהגם דסברת רבינו תם דפתוחה מכאן ומכאן הוי פתוחה דלא גרע מה שפתח עוד מכאן ומכאן, מ"מ סברת בעל התרומה דכה"ג מיגרע גרע והפכו לסתומה. ועל כן עדיף לעשותו פתוחה מכאן ומכאן כדי שתהא סתומה גם לדעת בעל התרומה, משא"כ אם היתה פתוחה רק מכאן או רק מכאן היתה פתוחה לדעת ר"ת והתרומה ודעימיה.

[ובאמת יש לדקדק דבתיקון ס"ת של ר"ת לא הזכיר הירושלמי דמגילה כלל, ורק התוס' ורא"ש הקשו על ר"ת מהירושלמי. ויש לומר דלר"ת גופיה לא היה קשה כלל מהירושלמי הזה, דהיה סובר דשאני תפלין ומזוזה מס"ת, דמאחר שאין שמע ווהיה סמוכות זו לזו מן התורה, כה"ג דעביד פתוחה מכאן ומכאן שפיר הוי סתומה כשרה בתפלין ומזוזה].

ג.  רבינו מקיים פשט הוראת הירושלמי מגילה הנ"ל יש אומרים שהריוח בין שמע לוהיה א"ש במזוזה סתומה וי"א פתוחה כי אין זה מקומה בתורה, ומסיים [לגירסת התוס' ודעימיה] פתוחה מכאן פתוחה פתוחה מכאן פתוחה מכאן ומכאן סתומה.

כלומר, דהיות שיש סברא לעשותה פתוחה מאחר שאינה סמוכה, ויש סברא לעשותה סתומה כמו שהיא בס"ת, עושה פתוחה מכאן ומכאן בשתי רווחים ובהכי הוי סתומה [כלומר וגם פתוחה במזוזה, וכה"ג בריוח זה בתפלין].

ד.  הגם שהב"י הבין בפשטות דפתוחה או סתומה שבתפלין היינו מה שהריוח עושה הפרשה שלאחריה פתוחה או סתומה, ועפ"ז פסקו המחבר והאחרונים לעשות והא"ש סתומה כהרמב"ם.

מ"מ יש ראשונים [שיטת סמ"ק, ברוך שאמר, והטור כמבואר בב"ח] דסוברים שהריוח בתפלין עושה הפרשה עצמה פתוחה או סתומה ולא הפרשה שלאחריה, ולכן ריוח שבתחילת או בסוף שמע עושה שמע פתוחה, ולא עושה והיה א"ש כלום, ושאני תפלין מס"ת, משום שיש הפרדה שכל פרשה כתובה בדוקא בעמוד לעצמו ואינן מחוברים בעמוד אחד לעולם, וכל שכן בתפלין של ראש שכל פרשה כתובה על קלף לעצמה. ולשיטתם והיה אם שמע סתומה במה שאין לה ריוח כלל לא בראשה ולא בסופה.

וזהו המנהג שכ' רמ"א שנהגו לעשות כל הפרשיות פתוחות כלומר כל הרווחים פתוחות, חוץ מוהיה שאין לה ריוח כלל, אבל לעולם כל הפרשיות מתחילות בראש העמוד.

וא"כ המנהג שהנהיג הרב ב"י שלא להשאיר ריוח אחר שמע, נמצא שפ' שמע לשיטת הסמ"ק וטור וברוך שאמר אין בה ריוח כלל, ולשיטתם פסולה.

ה.  ע"פ הסברא האחרונה הרווחנו טעם למנהג חב"ד שמשאירים גם בתפלין ר"ת ריוח ט"א בסוף שמע, הגם שלא כתוב כלום אחריה בקלף. כי לשיטת הסמ"ק וטור הנ"ל חייב להיות שיעור ריוח בפ' שמע בשביל עצמה ולא בשביל מה שאחריה. [ומה שכ' בקול יעקב לסיים בר"ת ובשעריך עד הסוף – היינו לשיטת הספרדים הנמשכים אחר הב"י שגם ברש"י אינם מניחים כלל ריוח כשיעור אחר שמע, וכן בר"ת].