צד"י - נדבקו ראשיה

התמונה אינה מספיק חדה [חבל].

ראשי הצד"י נראין דבוקין זה בזה. צד"י כזה פסול, מתרי טעמי.

א) דיבוק עבה באות עצמה שמשנה צורתה מחמת שלא ניכר הבדל החלקים, כלומר ראש ימין ושמאל נראים כראש אחד (וכן יהא הדין בנדבקו ראשי השי"ן או העיי"ן בכל עביין זה לזה. וע"ד סברת הדבר שמואל לענין מושב הבי"ת או כ"ף שנדבק בכל גובהו [עובי הקו] למושב האות שלפניה, שאינו ניכר סוף וגבול קוי האות). ראה גם https://hebrewstam.blogspot.com/2012/01/blog-post_422.html

ב) דיבוק גגות הצד"י משנה את צורת הצ' למין נו"ן, כמבואר בספר התרומה, כפי שכתבתי  https://hebrewstam.blogspot.com/2016/02/blog-post_16.html

ראה גם https://hebrewstam.blogspot.com/2016/08/blog-post_56.html

שוב קיבלתי תמונה יותר ברורה של צד"י הנ"ל:

כאן נראה ברור הפירוד בין הראשים, ואם כן כשרה [על פי קריאת התינוק].

דיבוק דק במ"ם - בין חרטום לגוף

דיבוק דק בין החרטום לגג, כשר. וטוב לגרר הדיבוק הזה, לייפוי האות.

[שלא כבמקרה - אם נדבק כל עובי החרטום לגג, שיש מכשירים ויש פוסלים].

דיבוק בתגין של צ'

יו"ד שנוגע לעצמו

לדעת אדמו"ר [שו"ע הרב] בסימן לו אות א' - אות שנוגעת לעצמה אינה נפסלת בכך [ולא חיישינן לסברת המקדש מעט באות ג' שנגיעה דקה בין רגלי הג' ייחשב לסתימה מלאה בדיו] -

ולכן יש לשאול תינוק האם אין שינוי צורה, וכאשר תינוק מכירו כיו"ד, יש לגרר הדיבוק וכשר לכתחילה.

שאלות על אל"ף

דיבוק בין הנקודה התחתונה לגוף - מותר לגרר (ולדעת שו"ע רבינו דינה כמו בנקודה העליונה שנוגעת לקו שכשרה - ומשמעות דבריו דכשרה בדיעבד אף בלי תיקון גרירה. אמנם ברור שלכתחילה יש לגרר להעמיד את האל"ף על צורתה הנכונה). 

דיבוק סוף הקו לנקודה העליונה. מותר לגרר ותהא כשרה. (ואין כאן חשש שתי נקודות)

נקודה העליונה מחוברת לסוף הקו. אמנם יש פוסלים, אך העיקר [וכן נראה דעת שו"ע רבינו] דכשרה בדיעבד. ופשוט שיש לתקנה בהוספת והארכת קו הגוף, כדי שדיבוק הנקודה תהא באמצע הקו [כלומר, לא באמצע ממש, אלא לא בקצה לגמרי].

נגיעת נקודת הפ"א למושבה

אמנם יש דיון באחרונים על מקרה זה, ויש פוסלים. אמנם נראה לדינא, שאם תינוק מכירו מותר לגרר הנגיעה, כדין נגיעת נקודות האל"ף לגופם שאינו פוסל הא' בעצם, כל זמן שהאות ניכרת.

נגיעת יו"ד האל"ף לגופה - בשם קדוש

יו"ד התחתונה באל"ף בשם נוגעת לגוף. נחלקו האחרונים בדין זה, דעת רוב האחרונים שצריך לגרר הדיבוק, אמנם דעת אדמו"ר הזקן [סימן לו אות א] שאין הדיבוק מעכב, וכשר אף בלא גרירה [דין נגיעת יו"ד התחתונה כדין יו"ד העליונה].

נראה פשוט, שגם לדעת אדמו"ר הזקן מותר לגרר הנגיעה בשם ק', ואין חשש מחיקת חלק מהשם בכך, כי בודאי אין הנגיעה חלק מהשם עצמו.

יו"ד הצד"י נוגעת לצואר

מותר לגרר הנגיעה, כמבואר [שו"ע אדמו"ר סי' לו אות אל"ף] ביו"ד האל"ף שנוגעת עוקצה השמאלי לגג האל"ף, שהיא כשרה, הוא הדין כאן.

(ואין לחשוש לחומרת המקדש מעט [באות גימ"ל ס"ק יב] שחושש בירך הגימ"ל שיש מקצה הירך הזו נגיעה דקה לקצה ירך ימין, אע"פ שניכר הלבן המפריד בין שתי רגלי הגימ"ל, שמא נחשוב הכל [כל החלל] כמלא דיו, ונהפכה לנו"ן.

דגם בגימ"ל הנ"ל אין לחשוש לאות חלולה, אלא כפי שהיא נראית לעין דוקא, אם נו"ן אם גימ"ל. וכ"כ בספר משנת הסופר [ביאור הסופר ד"ה תהא, בעמוד מד].

אבל העיקר, שקו משוך בשוה הוא חידוש שנחשב פסול בצורת האות [שאינה כתיבה תמה], וב"קו משוך" מודה המקדש מעט שאין להחשיב כל החלל כסתום בדיו, כדמוכח בדבריו שם).

נגיעה בטי"ת

נראה לי שמותר לגרר את הנגיעה הזו בטי"ת, כי היא דקה ולא נשתנה צורתה.

לרווחא דמילתא, הייתי שואל תינוק לקרותה - שלא יטעה בה לקרותה סמ"ך, לפני התיקון.

טי"ת - נדבקה ראש ימין לגופה

באתי לברר דיני נגיעת הט' לגופה, לדעת אדמו"ר הזקן:

אם הדיבוק דק בין לצד ימין של גוף הטי"ת [ציור 1], בין למטה בקרקע הטי"ת [ציור 2], [מה שנראה דעת הביאור הלכה לפסלן], נראה שלפי שיטת אדמו"ר הזקן [שו"ע הרב סימן לו] באות אל"ף שיש נגיעת העוקץ של היו"ד העליונה לגגה, שאינו פסול כל שנוגעת נגיעה דקה לעצמה, הו"ה כאן אין פיסול בנגיעת הטי"ת לעצמה בנגיעה דקה.

אמנם האחרונים דנו בטי"ת כזה מצד שינוי צורת האות, כי אמרו בגמרא שלא יעשה טיתי"ן פפי"ן, וא"כ יש בה מעשה של פ"א כאשר היא כפופה הרבה לתוכה לצד ימין כעין ליפוף הפ"א, או שזה עובר על דברי הברייתא שלא יעשה טתי"ן פפי"ן, שעשה הט' כעין פ"א. (עיין ביאור הלכה, מקדש מעט, ומשנת הסופר שהביאו את הדברים ודנו בהם).

אך רבינו שפוסק כביאור ר"ת שיעשה בטי"ת כפיפה מעט לתוכה ולא הרבה, אבל כתב שזה לכתחילה. ש"מ שאפילו כפפה הרבה בדיעבד אינו פסול מכח הלימוד מברייתא זו (ורבינו לשיטתו באותיות א' וג' שדברים הנלמדים מהברייתא ע"י הראשונים, כגון סוף הגג של הא' כפוף מעט כלפי מעלה שלמד היראים, או רגל ימין של גימ"ל יורד מעט מרגל שמאל שלמד התרומה – אינם מעכבים בדיעבד). וממילא גם בטי"ת שכפפה הרבה ונוגעת, אין בזה פיסול מכח הברייתא הנ"ל שלא יעשה טיתי"ן פפי"ן – לשיטתו, ומצד נגיעה של האות לעצמה, גם אינה פוסלת כמבואר בנגעה עוקץ היו"ד של הא' לגגה.

אמנם נראה לי שאם יש בה נגיעה עבה, כגון כל קצה ראש ימין הכפוף בעביה נוגעת לצידה הימני [ציור 3], או נוגעת נגיעה עבה של כל עובי הראש למטה בקרקע הטי"ת, הרי זה פסול, מדין נגעה כל ראש היו"ד העליונה של הא' לגגה, וכן שאר נקודות כגון ראשי השי"ן ונקודת הפ"א שנוגעות בגופן בכל עביין [הנקרא "קו משוך בשוה" שהוא פסול כפסק השו"ע בסימן לב], הו"ה במקרה זה של הטי"ת, הרי זה כעין קו משוך בשוה, שהרי סוף ראש ימין צ"ל מופרד מגוף הט' כמו שהיודי"ן של הא' של הש' והפ' צריכין להיות ראשן מופרדות מגוף האות, וכמו ששם פוסל בדיעבד, הו"ה בטי"ת.

נגיעה מנקודת הפ"א לגופה

יתכן שלעין נראית נגיעה מהנקודה למושב. מה דינה?

לדעת שו"ע אדמו"ר הזקן [באות אל"ף, והוא הדין בכל הנקודות שנוגעות לגוף האות, במקום שאינן צריכין ליגע] האות כשרה, כי נגיעה דקה של האות לעצמה אינה פוסלת (ולא כשיטת פוסקים אחרים המחמירים בכך לפסול).

בכל מקרה מצוה לגררה, כדי לקבל את צורתה הנכונה לכתחילה. וגם כדי לצאת דעות הסוברים שזה נקרא אינו מוקף גויל כלפי עצמו [ראה במקדש מעט לאות אל"ף] וחייב בגרירת הנגיעה.

כל המדובר הוא בנגיעה שאינה משנה את צורת האות.

יו"ד העליונה של הא' נוגעת לגג

נראה לי שלדעת שו"ע רבינו מותר לגרר נגיעה זו, ואין כאן חק תוכות.

שאלה על עיי"ן

נראה שאין כאן שינוי בצורת האות, ומותר לגרר הקו הזה.

נגיעת ראשי השי"ן באמצע הכתיבה

ראש שמאל של השי"ן נדבקה לראש האמצעי באמצע כתיבתה - בתפלין.

לפי המשנה ברורה [משנת סופרים אות שי"ן] אם זה באמצע הכתיבה, יש למחוק את הכתוב בפיסול, כלומר יש למחוק את כל ראש שמאל של השי"ן שנכתב בנגיעה - בפיסול, אבל שתי ראשים הימניים נכתבו בכשרות ואין צורך למוחקן. ואם ימצא הנגיעה הזו [הגם שנעשית בשעת הכתיבה] רק אחר כן, שא"א לגרר ולבטל האות, משום שאז תיפסל שאר פרשת התפלין משום שלא כסדרן, יש להקל לגרר רק הנגיעה [ולא לבטל מצורת האות].

לדעת אדמו"ר הזקן [סי' לו, אות אל"ף בדין נגיעת יו"ד העליונה לגוף - והו"ה כל הדומה] פשוט שמותר לגרר גם כעת, ואין צורך לבטל הראש, ואין זה נחשב כתיבה בפיסול כלל.

יו"ד עליונה באל"ף נוגעת לגג

יו"ד עליונה נוגעת בעוקץ דק לגג. מבואר בשו"ע רבינו שאינו פסול [ולא הצריך אפילו גרירה. אבל שאר אחרונים כתבו שצריך לגרר הנגיעה. ועכ"פ מכיון שצורתה של יו"ד זו שאינה נוגעת לכתחילה - ראוי לגרר ביניהם].

נגיעות

פסיעה לבר בשם הוי' - הה"א נוגע לוי"ו. מותר לגרר ולהפריד כי אין כאן שום שינוי בצורות אחת מהאותיות.

ראשי השי"ן נוגעין זה בזה - מותר להפריד - מעיקר הדין. (אמנם המשנת סופרים כותב שזה כשר אחר גרירה רק בשעת הדחק, ואע"פ שאין זה דעת שו"ע רבינו באות אל"ף. מ"מ כאן שהדיבוק קצת עבה, אפשר שאין זה כל כך מהודר אפילו אחר הגרירה).
ראה גם פורום לנושאי סת"ם: דיבוק ראשי השי"ן, פורום לנושאי סת"ם: נגיעות, דיבוק

נגיעות, דיבוק

יש שתי נגיעות דקות בין הבי"ת לכ"ף פשוטה. כל נגיעה שהיא דקה ואינה משנה הצורה, וכן אפילו כמה נגיעות אבל הן דקות ואינן משנות את צורת האות, מותר לגררן. 

נדבקו ראשי השי"ן זה לזה. מותר לגרר ולהפריד, משום שכל ראש ניכר לעצמו [ולא נשתנה צורת השי"ן וצורת הראשין], ואין זה דיבוק עב, אלא פחות מחצי עביו של הראשים.

אבל אם היו מדובקת בדיבוק עב, הרי היה דינם כגולם וקו משוך בשוה, שנשתנה צורת האות ונפסלה.

נגיעת רגל האל"ף לגוף

נגיעת הנקודה התחתונה לגוף - מותר לגרר הנגיעה ואינה נחשבת שינוי בצורתה, או חק תוכות, כמבואר בשו"ע רבינו [סי' לו אות אל"ף] בנגיעת עוקץ שמאל של נקודה העליונה לגוף, הו"ה כאן.

פסקי ספר התרומה - צורת האותיות

מצאתי בדפוס חדש של ספר התרומה (הוצאת מכון ירושלים, תש"ע, עמודים תקלט, תקמד-ה) הוספות דינים בכמה מצורות האותיות, שאינם כתובים בספר התרומה המצוי.

והעתקתים כאן מתוך הספר, בתוספת הערות - מה שנראה פירוש דבריו.

[יש להעיר דאף אחד מהראשונים, אינו מזכיר כלל דברי בעל התרומה בצורות האותיות. הראשון שמזכיר [ורק מהאותיות שבדפוס ישן] הוא הבית יוסף. אע"פ שנראה שבעל הגהות מיימוניות העתיק רוב דבריו מס' התרומה].

***

ו צריך שלא ימשוך ראשה של וא"ו מעט למטה, כדי שלא יהיו נראות כמו זי"ן, כמו שמצינו בפרק הבונה, דקתני שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן:

[ז] צריך לעשות ראש של זי"ן עב, ושלא יאריך לה רגל שלמטה, כדי שלא יהא נראית נו"ן פשוטה:

נ ן נו"ן כפופה נו"ן פשוטה. וצריך שיהא הנו"ן פשוטה ארוכה, כדי שלא תהא נראית כזי"ן:

ס ע סמ"ך צריך להיות סתומה מכל צדדיה כמו המ"ם. ויש הפרש בין זו לזו, שהסמ"ך עגולה מלמטה ומאחוריה, ולא המ"ם שהיא רחבה מלמטה:

פ ף צריך להיות הפשוטה ארוכה ועגולה, ושלא יהא מחובר הנקודה שבתוכה, שלא תהא נראית למ"ם או לסמ"ך סתומה אם היה נקטע מעט הרגל שמשוך למטה:

צ ץ צד"י פשוטה צריך להיות ארוכה, ולחבר ראשה של ימין לשל שמאל, שאם היו רחוקים זה מזה, היו נראין כשתי אותיות יו"ד ונו"ן. וכן בצד"י כפופה, צריך לחבר ראש של ימין לשל שמאל באמצע האות, ולא לחברם למעלה, כדי שלא יהו נראות כמו נו"ן פשוטה ונו"ן כפופה, והיה נראית שראשיהן עב:

ר צריך שתהא עגולה, כדי שלא תהא נראית כדלי"ת:

ש שמעתי שיש בסדר קדמוני, שצריך להיות ראש אמצעי שבתוך השי"ן כמין יו"ד, וכן מצאתי בכתיבת קדמונים גאונים:

ת צריך רגל שמאל שבתוך האות רחב מלמטה, שלא יהא נראית כמין ה"א, ושלא יהא מחובר כל כך הרגל שמאל למעלה:

***

ו צריך שלא ימשוך ראשה של וא"ו מעט למטה, כדי שלא יהיו נראות כמו זי"ן, כמו שמצינו בפרק הבונה, דקתני שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן:

לכאורה הפי' שלא יעשה ראש הוי"ו כפוף מעט כלפי מטה כעין ראש היו"ד שפניה כפופים כלפי מטה, אלא פניה ישרות (כמשמעות תקון תפלין והא"ב).

אך לא מובן כל ההמשך "כדי שלא יהיו נראות כמו זי"ן", וכן "כמו שמצינו בפרק הבונה, דקתני שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן".

[ונראה שיש כאן טעו"ס, וצ"ל: "ו צריך שלא ימשוך ראשה של וא"ו מעט למטה, כדי שלא יהיו נראות כמו יו"ד, כמו שמצינו בפרק הבונה, דקתני שלא יעשה ווי"ן יודי"ן". וס"ל דלא סגי החילוק ביניהם שהיו"ד רגלה קצרה והוי"ו ארוכה, אלא גם יש שינוי בצורת ראשם. הוי"ו ראשה ישר והיו"ד כפופה מעט כלפי מטה.

או נשמטו כמה תיבות, וכן צ"ל: "ו צריך שלא ימשוך ראשה של וא"ו מעט למטה, כדי שלא יהיו נראות כמו יו"ד. וכן לא יהא ראשה עובר [פי' עובר לצד ימין] שלא תדמה לזי"ן, כמו שמצינו בפרק הבונה, דקתני שלא יעשה ביתי"ן כפי"ן" [כמו כן צריך ליזהר שלא יתחלף בין וי"ו לזי"ן].

[ז] צריך לעשות ראש של זי"ן עב, ושלא יאריך לה רגל שלמטה, כדי שלא יהא נראית נו"ן פשוטה:

עב פי' שעובר על שני צדדיו לימין ושמאל (וכן הוא בתקון תפלין), והטעם פשוט לחלק בינו לוי"ו.

ולא יאריך לה רגל כו' כמבואר בכל הראשונים ע"פ הגמ' שלא יעשה זייני"ן נוני"ן פשוטין.

נ ן נו"ן כפופה נו"ן פשוטה. וצריך שיהא הנו"ן פשוטה ארוכה, כדי שלא תהא נראית כזי"ן:

צ"ע הכוונה "נו"ן כפופה נו"ן פשוטה". [מכללות לשון התרומה מהדפוס הישן (שלא העתקתי כאן) מוכח דלא ס"ל כהגהות מיימוניות והא"ב, שכל המנצפ"ך הכפולות צ"ל דומות זו לזו בכל היכולת, אלא רק אותיות נצפ"ך צריך שתהיינה הפשוטות ארוכות כל כך שראויות לכופפן, ואולי גם באלו צריך שיהא ראשן דומות, כמו שכתב לענין כ"ף פשוטה שצריכה להיות עגולה כמו כ"ף כפופה. ואולי זה כוונתו כאן לציין שראש הנו"ן כפופה תדמה לראש הנו"ן פשוטה, ששתיהן ראשן כעין זי"ן, כדמוכח להלן אות צד"י. אבל לא ס"ל ששתי הממי"ן דומות כסברת הגה"מ, ולכן ס"ל שהסתומה מרובעת בד' זויות, וכן דעת התקון תפלין, ודלא כא"ב שהיא עגולה מעט למעלה].

ס ע סמ"ך צריך להיות סתומה מכל צדדיה כמו המ"ם. ויש הפרש בין זו לזו, שהסמ"ך עגולה מלמטה ומאחוריה, ולא המ"ם שהיא רחבה מלמטה:

צ"ע למה ציין לעיי"ן.

ויש הפרש בין זו לזו, שהסמ"ך עגולה מלמטה ומאחוריה, ולא המ"ם שהיא רחבה מלמטה. מכאן מוכח דעת בעל התרומה [וכן סברת התקון תפלין, כמו שכתבתי באותיות הרב עמ' רכח-ט, רמח-נ] שהחילוק בין מ"ם סתומה לסמ"ך הוא [גם] בצורת הגוף, ולא רק בעיגול או זוית לחוד. ודלא כמשמעות הא"ב, דעיקר החילוק ביניהם הוא רק שהמ"ם מרובעת בפינות למטה והסמ"ך עגולה בפינותיה.

פ ף צריך להיות הפשוטה ארוכה ועגולה, ושלא יהא מחובר הנקודה שבתוכה, שלא תהא נראית למ"ם או לסמ"ך סתומה אם היה נקטע מעט הרגל שמשוך למטה:

ושלא יהא מחובר הנקודה שבתוכה כו'. מה שכ' "אם היה נקטע מעט", אפשר לומר דאם נקטע לגמרי ודאי נפסלה, אלא אפילו אם רק נקטעה מעט מהחיבור ועדיין מחוברת מעט, מ"מ מחמת שהנקודה דביקה נדמית יותר למ"ם או סמ"ך. וצ"ע.

מדלא כתב [גם] בפ"א כפופה שיזהר שלא יגע הנקודה לגוף, כמו שכ' בתקון תפלין, ש"מ דס"ל לבעל התרומה [כסברת המג"א סי' לב ס"ק כט ושוע"ר סי' לו אות אל"ף] שאין פסול בנגיעת האות לעצמה, ורק מחמת שינוי צורתה תיפסל.

צ ץ צד"י פשוטה צריך להיות ארוכה, ולחבר ראשה של ימין לשל שמאל, שאם היו רחוקים זה מזה, היו נראין כשתי אותיות יו"ד ונו"ן. וכן בצד"י כפופה, צריך לחבר ראש של ימין לשל שמאל באמצע האות, ולא לחברם למעלה, כדי שלא יהו נראות כמו נו"ן פשוטה ונו"ן כפופה, והיה נראית שראשיהן עב:

ולחבר ראשה של ימין לשל שמאל, שאם היו רחוקים זה מזה, היו נראין כשתי אותיות יו"ד ונו"ן. לכאורה משמע שלא חשש התרומה לפירוד בגופי האות, כהוראת מהר"ם לפסול כל הפרודים, כמובא בהגה"מ וברוך שאמר אות אל"ף. אך יותר נראה שכוונתו כעין התקון תפלין בצד"י פשוטה "וידביק היו"ד היטב בצואר שלא תדמה ליו"ד נו"ן". כלומר, אם ירחיק הרבה היו"ד מהנו"ן, או לא ידבקינה היטיב, תיראה כשתי אותיות [יו"ד ונו"ן] המחוברות בדקות זה לזה, ולא כצד"י.

וכן בצד"י כפופה, צריך לחבר ראש של ימין לשל שמאל באמצע האות, ולא לחברם למעלה. שיעור הלשון - וכן בצד"י כפופה יזהר לחברה שלא תיראה כשתי אותיות כנ"ל, ובשתיהם מקום חיבור היו"ד יהא באמצע הצואר ולא למעלה בראש שלא יתדמו לנוני"ן כפי שמבאר.

כדי שלא יהו נראות כמו נו"ן פשוטה ונו"ן כפופה, והיה נראית שראשיהן עב. פי' היה נראה שתי הראשים כראש עבה אחד, והיא צורת נו"ן.

ש שמעתי שיש בסדר קדמוני, שצריך להיות ראש אמצעי שבתוך השי"ן כמין יו"ד, וכן מצאתי בכתיבת קדמונים גאונים:

סדר קדמוני נזכר ג"כ בתוספות מנחות לב,א ובס' התרומה לענין צורות פרשה פתוחה סתומה וסדורה. והוא מין תיקון ס"ת ותפלין קדום. ומכאן נראה שהיה מבואר בו גם קצת מצורת האותיות.

כמין יו"ד. כן דעת כל הראשונים, פרט לתקון תפלין בשם רבי נתן הדרשן.

ת צריך רגל שמאל שבתוך האות רחב מלמטה, שלא יהא נראית כמין ה"א, ושלא יהא מחובר כל כך הרגל שמאל למעלה:

רגל שמאל רחב כו' דין פשוט, אע"פ שלא נתבאר כ"כ בשאר הראשונים (אמנם כן משמעות הא"ב באות ת' השני). והטעם כי אין לה חיבור עבה לגג אלא דק, ואם אין רגלה למטה רחב תיראה כמין ה"א המחוברת לגגה בחיבור דק כחוט השערה ותיפסל.

ושלא יהא מחובר כל כך הרגל שמאל למעלה. פי' שהחיבור לא יהא עבה ותיראה כמין חי"ת פשוטה של רש"י, אלא יהא החיבור למעלה דק והרגל למטה רחבה ובולטת היטב כלפי חוץ לצד שמאל.

נגיעת יו"ד העליונה בגג האל"ף

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף כו

ומכל מקום כל מה שכתב באותו אות אחר שנעשה בה הפיסול צריך לגררו ולכתבו מחדש אע"פ שלא נכתב בכתיבה אחת עם הפסול כגון יו"ד העליונה של הא' שהיא נוגעת בגג שתחתיה יותר ממה שצריך להיות נוגעת שאין צריך להיות נוגעת אלא בעוקצה הימיני ולא בעצמה כמו שיתבאר בסי' ל"ו והוא כתב הגג סמוך מאוד עד שנגע בעצמו של יו"ד צריך לגרור כל הגג והיו"ד שתחתיה ולכתבה מחדש אבל אם עוקצה השמאלי נוגע בגג ולא עצמה של יו"ד כשר שאף בלא עוקץ זה שם יו"ד עליה אינו פוסל בנגיעתו ואם יו"ד התחתונה נוגעת בעצמה לגג א"צ לגרור הגג אלא יו"ד התחתונה בלבד שנעשית בפיסול וה"ה ברגל התי"ו:

פירוש:

ומכל מקום כל מה שכתב באותו אות אחר שנעשה בה הפיסול, צריך לגררו ולכתבו מחדש, אע"פ שלא נכתב בכתיבה אחת עם הפסול, כגון יו"ד העליונה של האל"ף שהיא נוגעת בגג שתחתיה יותר ממה שצריך להיות נוגעת (ונפסלת בכך), שאין צריך להיות נוגעת אלא בעוקצה הימיני ולא בעצמה כמו שיתבאר בסימן ל"ו (תמונת אות אל"ף), והוא כתב הגג סמוך מאוד עד שנגע (הגג) ב(גוף) עצמו של יו"ד, צריך לגרור כל הגג (שנכתב בפיסול) והיו"ד שתחתיה (שנכתב אחרי הפיסול) ולכתבה מחדש. אבל אם עוקצה השמאלי נוגע בגג, ולא עצמה של יו"ד כשר (כמו שהוא נוגע, וממילא אם רוצה לגרור הנגיעה אין בזה חק תוכות, ולא שייך להקרא כתיבה בפיסול), שאף בלא עוקץ זה שם יו"ד עליה (כי היו"ד ניכרת לעצמה, ולא כמקרה הראשון שגוף היו"ד עצמה נוגעת לגג, ולכן אינה ניכרת חלק לעצמה ופסולה, אבל זו) אינו פוסל בנגיעתו. ואם יו"ד התחתונה נוגעת בעצמה לגג (ופיסולה בדיוק כיו"ד העליונה משום שאינה ניכרת כלל כנקודה לעצמה) אין צריך לגרור הגג (כי נכתב בכשרות לפני הפיסול), אלא יו"ד התחתונה בלבד שנעשית בפיסול. והוא הדין ברגל (שמאל של) התי"ו (שנוגעת לגג עד שאבדה צורת רגל שמאל ונעשית גולם – קו משוך בשוה, שנעשית רגל זה בפיסול וצריך לגרור כולה, אך אין צריך לגרר הגג ורגל ימין שנכתבו מקודם בכשרות):

חידוש וביאור:

א)  והוא כתב הגג סמוך מאוד עד שנגע בעצמו של יו"ד כו'.

פסק זה הוא מהשו"ע, ומהר"י אסכנדרני שהביא הב"י, דאם היו"ד נוגעת לגגה פסולה. ומבאר רבינו ע"פ המג"א דדוקא נגיעת עצם גוף היו"ד, אבל נגיעת עוקצה השמאלי לבדה לא נפסלת. ונראה הטעם, דע"י נגיעת גוף היו"ד לגג הרי זה בטל חלק זה של האות, כלומר אין לו יו"ד [נקודה עליונה כלל]. ועל פי זה נראה דוקא שנגע רובו [ככולו] אבל נגיעה מועטת אפילו מעצם גוף היו"ד [כגון זוית ריבוע גוף היו"ד מצד שמאל, או זוית הגוף מצד ימין, במקום נגיעת הרגל של ימין] לא נפסל, דהיו"ד ניכרת היטב לעצמה, כנקודה העליונה של האל"ף, וצורת האות קיימת.

ב)  אבל אם עוקצה השמאלי נוגע בגג ולא עצמה של יו"ד כשר, שאף בלא עוקץ זה שם יו"ד עליה, אינו פוסל בנגיעתו.

דעת רבינו ע"פ המג"א, דמכיון שאין העוקץ שמאל משם האות (ולכן אפילו באות יו"ד עצמה אין בתיקונה משום שלא כסדרן), א"כ באל"ף בודאי אינו מעכב כלל, ואפילו נאמר שחסרה כל עוקץ שמאל, הרי אינו מעכב בה כלל, וכ"כ רבינו בסימן ל"ו בתמונת האות אל"ף.

ומכאן נלמד, שאין פסול זה משום חסרון היקף גויל, שאין היקף גויל בין יו"ד העליונה לגג [כסברת הברוך שאמר עצמו בהגהות לאות צד"י שלו, ראה ספר קובץ ספרי סת"ם עמוד קנ], דסבירא להו [למג"א ושוע"ר] דאין שום דין היקף גויל בין חלקי האות עצמה, רק בין אות אחת לחברתה.

ג)  ואם יו"ד התחתונה נוגעת בעצמה לגג כו'. כלומר דין הנקודה התחתונה ממש כדין העליונה לענין פיסולה משום דיבוקה לגג, דאם נוגעת עצמה, כלומר כל גוף הנקודה או רובה פסולה, והגרירה ביניהם היא ח"ת. אך אם נוגעת רק עוקץ ממנה וכיו"ב מיעוט מגופה בלבד, אינה פסולה ומותר לגרור ביניהם, כי ניכרת צורת האל"ף בכלל והנקודה בפרט.

ד)  והוא הדין ברגל (שמאל של) התי"ו. הטעם שכתב רבינו דין התי"ו בסעיף זה עם נגיעת נקודות האל"ף לגג, ולא עם כל הבאים בסעיף הבא [סעיף כז] "וכן הדין ביוד"י השי"ן והעי"ן .." משום שדין רגל שמאל של התי"ו כדין נקודה התחתונה של האל"ף, שהן כתובות בפיסול וצריך לגררן כולן, אבל כל מה שנכתב מקודם באות נכתב בכשרות ואין צריך לגררו.