תשובת מהרי"ל בדין חי"ת שיש בה פירוד בחטוטרת

תשובת מהרי"ל  [שו"ת מהרי"ל (רבי יעקב הלוי מולין) סימן קלז]

תשובה זו דנה בפירוד בגופי האותיות, מתי מותר לתקן הפירוד בתפלין שלא כסדרן, ומתי אסור. וכן נלמד ממנה הגדרה הלכתית בשאלת תינוק. הנני מעתיקה מהבית יוסף (אורח חיים סימן לו).

התוספת בסוגרים הן ביאור שלי.

***

מצאתי כתוב (שאלה): אם חוטרא (חטוטרת) דחי"ת למעלה אינם נוגעים (קוי החטוטרת של ימין ושמאל) זה לזה (ומחמת הפירוד החי"ת היא פסולה), אך מכל מקום אין ניכר להדיא (בצורה ברורה) פרידתם (זה מזה), והראינו לתינוק חכם וקראו כשני זייני"ן (ולא כחי"ת), ו(אמנם) אין התינוקות מורגלין ב(חיתי"ן כ)אלו (של שתי זייני"ן המחוברין ע"י חטוטרת למעלה, והראיה) דאפילו (חי"ת) המוכשר כתיקונו (כלומר הכתוב כתיקון הלכתו) קורין לו (התינוקות) שני זייני"ן (כי אינן מכירין אות חי"ת של סת"ם. האם מותר לתקן חי"ת זה בתפלין או לא. עד כאן תוכן השאלה)

(והשיב מהרי"ל): נראה דשרי לתקן (שמותר לחבר חטוטרות החי"ת זה לזה) כי היכי דשרי מהר"ם (כמו שמהר"ם [מובא בהגהות מיימוניות סוף פרק א], התיר) לתקן (פירוד באותיות) כשאין גוף האות (כל חלקיו דבוקים ו)נוגע(ים כהלכה). ואי משום דתינוק לא קרי (ואין לפסול משום קריאת התינוק, כי) היינו משום שאין מורגל בחיתי"ן דחוטרא (ולכן אין קריאתו והכרתו במקרה זה כלום). (אמנם) ודאי אי הוה (אם היה חי"ת זה) מופרד (החטוטרות זה מזה) להדיא (בבירור) עד שנראה (לעינינו) כשני זייני"ן ונשתנה צורת האות (חי"ת), אהא (במקרה כזה) לא הוה דייקינן (לא היינו מדייקים ולומדים להתיר כפי שעשה מהר"ם) מ(הירושלמי) אין תולין (אות שנחסרה בתפלין אסור לתלותה שלא כסדרה, דמשמע מהירושלמי הזה - אבל אות שנקראת רק חסר בה מעט חיבור חלקיה זה לזה מותר לתקנה אפילו שלא כסדרה), דגרע (פירוד הניכר להדיא בחי"ת כי נשתנה צורת האות לגמרי) דאין כאן אות (חי"ת, וממילא תיקונו הוי כתיבה חדשה של האות, והיא פסולה משום כתיבה שלא כסדרה).

***

חידוש וביאור

א.  אם חוטרא דחי"ת למעלה אינם נוגעים זה לזה, אך מכל מקום אין ניכר להדיא פרידתם והראינו לתינוק חכם וקראו כשני זייני"ן. ואין התינוקות מורגלין באלו כו'.

כלומר, אף שאין להתחשב כאן בקריאת התינוק שהרי אינו מכיר את האות חי"ת [של שתי זייני"ן, אלא רק מכיר חי"ת עם גג ישר – של דפוס כמו בסידור], מ"מ גם לא הועיל לנו שנוכל להתיר לתקנו.

ונראה סברת השואל [כלומר מצדד באפשרות סברא זו], דמאחר שאנו רואים בו פסול [בפירוד דק, דאינו גוף אחד], וגם התינוק לא הועיל לנו כי גם הוא קראו שתי זייני"ן. לכן יש להחמיר ואי אפשר לתקנו בתפלין שלא כסדרה.

ב.  והראינו לתינוק חכם. הגם שאין שואלים תינוק חכם, אלא תינוק לא חכם ולא טפש. בא השואל לומר רבותא, דאפילו תינוק חכם לא הכיר את החי"ת הזה, כלומר שום תינוק לא הכירו.

אך בתשובתו, אין מהרי"ל מתייחס כלל ל"תינוק חכם", כי באמת "חכם" אינו מעלה ואינו מוריד כאן [כי לענין החי"ת שאין התינוקות מכירין, אין תינוק זה "חכם"].

ג.  תשובת מהרי"ל: נראה דשרי לתקן כי היכי דשרי מהר"ם וכו'. כלומר אין חילוק כלל בין פירוד זה לשאר הפירודים שהתיר מהר"ם לתקנם, וגם כאן מותר לתקן.

מהרי"ל מבאר שבעצם אין חילוק בכל פירודי האותיות, לכולם דין אחד. ולכן מה שנראה לעינים שלנו פירוד דק [הגם שהוא פסול] אינו סיבה למנוע תיקון, כמו בשאר האותיות שיש בהם פירוד. ולא בגלל קריאת התינוק אנו מתירים בשאר האותיות לתקנם, אלא בגלל שברור לנו שהאות נראית בצורתו הנכונה, רק חסר בה מעט [בדין "תמה" שכל חלקיו צריכים להיות מדובקים יחד, כמבואר בתשובת מהר"ם]. ולכן גם חי"ת שיש בה פירוד מעט אבל נראית ברור כחי"ת, מותר לתקנה.

ד.  ואי משום דתינוק לא קרי כו'. בזה מסכים מהרי"ל לשואל, דקריאת התינוק כאן בחי"ת אינו מעלה ולא מוריד כי אינו מכיר האות. והרי קריאת התינוק הוא רק בירור איזה אות כאן, ואין לנו תינוק שיברר עבורנו באות חי"ת כי אינו מכירו.

ה.  ודאי אי הוה מופרד להדיא עד שנראה כשני זייני"ן ונשתנה צורת האות, אהא לא הוה דייקינן מאין תולין דגרע דאין כאן אות.

[לכאורה משפט זה (סיום התשובה: ודאי וכו') אינו מן הצורך דלא נשאל מהרי"ל על זה, אלא] זה עיקר חידושו של מהרי"ל, לבאר את מהות קריאת התינוק בנפסקין שפסק מהר"ם להתיר לתקנם משום שהתינוק מכירם.

ודאי אם האות אבדה צורתה בבירור, בזה הרי לא מועיל תינוק, אפילו היה קוראה. אם כן אין תינוק מועיל להכשיר אות פסולה, וכן לאידך – אם ברור לנו שהאות נראית כצורתה הנכונה אלא שחסר בה מעט חיבור ודיבוק כל אבריה, מותר לתקנו אע"פ שתינוק לא קראה. כי לא בא קריאת התינוק אלא לברר מצב של ספק, אבל כאשר ידוע לנו הכשרו או פיסולו אין קריאת התינוק מעלה ולא מוריד. וכן מבואר [שיטת מהרי"ל] בשו"ע רבינו [סימן לב סעיף ל].

אם כן מתי נאמרה קריאת התינוק? כאשר יש לנו ספק מחמת הפירוד אם נשתנה צורתו או לא. במקרה זה נבחן האות ע"י התינוק. וזהו כוונת מהר"ם שמאחר שתינוק מכירו מותר לתקנו, כלומר לא מיבעיא כאשר ברור לכל שלא נשתנה צורת האות (ולא היה צריך כלל לתינוק), אלא אפילו כאשר היה ספק שמא נשתנתה צורתה מחמת הפירוד ונברר הספק ע"י תינוק שהכירו, אם כן שם האות עליה – ועל כן מותר לתקנה.

ו.  ולכן בחי"ת אם ברור לנו מחמת פירוד החטוטרת שאינה חי"ת א"א לתקנה, ולאידך אם ברור לנו שזו אות חי"ת [אע"פ שיש בה פירוד דק] מותר לתקנה ואין לנו צורך בתינוק.

אבל במצב ביניים שיש ספק האם נשתנתה מצורת חי"ת מחמת פירוד [בינוני] לב' זייני"ן או לא. במצב כזה היינו צריכים לשאול תינוק, אלא שאין לנו תינוק לשאול ולברר מהי, ונמצא שנצטרך לפסלה מספק.

ויש לדקדק במצב ספק כזה – האם אפשר להתיר ע"י קריאת גדול שמכיר תמונת אות חי"ת בסת"ם [ע"י שנסתיר שאר התיבות]?

ז.  ויש לומר שכוונת מהרי"ל לבאר גם את הדבר הזה, במה שסיים ודאי וכו'.

בפירוד דק מאוד שלא נשתנתה כלל צורת החי"ת אין צורך כלל בתינוק דברור שהיא חי"ת ומותר לתקנה. ולהיפך כאשר ברור לכל שנשתנתה צורתה לב' זייני"ן, ודאי לא מועיל בה תיקון. אבל במצב ביניים של פירוד בינוני, בזה מתיר מהרי"ל ג"כ לתקנה ע"י הבנת הגדול מהי אות זו.

שהרי במצב ביניים בשאר האותיות [שתינוק מכיר] כאשר יש בהן פירוד בינוני ויש להסתפק שמא נשתנתה לצורות אחרות [כגון צד"י שנפרד יו"ד ימני מהגוף, ויש להסתפק שמא נשתנתה ליו"ד ונו"ן] הולכים אחר קריאת התינוק. וכל צידי הספק הן בכלל, מן [מצב] הקל עד [מצב] החמור, כל שיש ספק בדבר נשאל לתינוק, וכאשר יאמר התינוק נחליט שזו האות או האותיות שלפנינו.

אבל בחי"ת כנ"ל שאי אפשר לשאול תינוק, אין לפסול אלא אם ודאי לפנינו שנשתנתה לב' זייני"ן, אבל כל שנראה לנו יותר שצורתה חי"ת יש להקל ולתקנה. ואמנם בספק שקול ממש שלא נוכל להחליט, ואין לנו תינוק, נחמיר מספק.

כל הביאור הזה מבואר בלשון הזהב של שו"ע רבינו שם, למדקדק בלשונו שם. ראה פורום לנושאי סת"ם: תיקון אותיות שנפסקו שלא כסדרן שביארתי קצת סעיף זה.

ח.  שמע מינה דכל אות שיש בה פירוד מעט עד בינוני וגדול מכיר צורתה בודאי מותר לתקנה, אלא דמצוה לשאול תינוק כי הוא הבוחן היותר אמיתי, אבל בליכא תינוק כמו במקרה של חי"ת, וכן כל כיוצא בזה, מה שברור לנו שהיא נוטה לצורה נכונה נתיר לתקנה בתפלין.

וכן משמע בתשובת מהרי"ט [ח"ב סי' לב] במעשה בבעל-קורא בקריאת התורה ברי"ש שנכנס בה צואר הלמ"ד, וקראה קו"ף. וכתב מהרי"ט דכבר הוכיח קריאת הגדול שאין בה צורת רי"ש, ש"מ שכל שגדול אינו קורא האות נכון, אין לך קריאת תינוק [הפוסל - שאינו מכירה] יותר מזה. וכן להיפך הכרת הגדול את האות – להקל.

תשובת מהרי"ל - פתחי מרתף, ודין "הלך אחר הרגיל"

תשובת מהרי"ל  [שו"ת מהרי"ל (רבי יעקב הלוי מולין) סימן צד]

תשובה זו דנה בפתחי מרתף [אוצר יין] באיזה תנאים הם חייבים במזוזות, וממנה יש ללמוד פרטי דין "במזוזה - הלך אחר הרגיל". הנני מעתיקה כפי שהיא כתובה בבית יוסף (יורה דעה סימן רפו. בשו"ת מהרי"ל יש שינויים).

התוספת בסוגרים הן ביאור שלי.

***

מצאתי בתשובות אשכנזיות (שאלה): יש פתח מרחוב למרתף, וכמה פעמים שנכנסים מרחוב למרתף בשעת הבציר בהכנסת חביות וכיוצא (בזה, להכניס או להוציא דברים), ופתח קטן דלא גבוה עשרה (טפחים) ולא רחב ארבעה (טפחים) יוצא מ(ן ה)בית למרתף, וכמה פעמים כשפותחין ההיא פתח שבין מרתף לרחוב נכנסים מרחוב דרך מדרגות של מרתף ו(משם) דרך (אותו) פתח קטן לבית. (עד כאן השאלה)

והשיב (מהרי"ל): אי הוי (אם היה) פתח (ראוי) מבית למרתף, הוה ענ"ד [עניות דעתי] נוטה (היה דעתי נוטה) דאותו פתח שברחוב פטור (ממזוזה), דאינן אלו תשמישין קבועים שכתבת (שהרי הפתח מרחוב אינו רגיל, כי אינו פתח שימושי קבוע) ו(ואילו) תשמיש הקבוע (השימוש הרגיל במרתף הוא) דרך פתח הפתוח לבית. אבל כתבת דפתח הפתוח לבית לית ביה (אין בו שיעור פתח) לא ארבעה (טפחים ברחב) ולא עשרה (טפחים בגובה), אם כן חור בעלמא הוא, ועיקר פתח האוצר (המרתף – מוגדר כבית אוצרות) הוי ההיא (הפתח) דברחוב (שברחוב) וחייב (הפתח החיצון במזוזה), דלא ניחא תשמישתיה דאותה (פתח קטן) שבבית (היות שלא נוחה שימושה של אותה פתח לבית בגלל קטנותה, אין לדון את פתח החיצון לרחוב כפתח שאינו רגיל ובטל), ו(אע"פ שבני הבית משתמשים בקביעות בפתח הקטן) בטלה דעת המשתמשים דרך שם.

אבל תמהני אם לא יהיה ההוא פתחא זוטא (הפתח הקטן שבין המרתף לבית) לכל הפחות כדי (שיעור הראוי) לחוק (לחקוק מתוך קירותיו) ולהשלים (שיעור פתח, שהוא י' טפחים גובה ברוחב ד' טפחים), דהיינו (שיעור הראוי לחוק, שהוא -) ברגליה (בבסיס הפתח גובה) שלשה (טפחים, שיש בהן) רוחב ארבעה (טפחים) וגבוה (הפתח) עשרה (טפחים) באמצעו (כלומר בקדקד כיפת השער. ואז אמרינן שראוי לחוק ולהשלים מתוך הקיר שאר השיעור, שיחשב כפתח שיש בו גובה י' טפחים ברוחב ד' טפחים כולו) עכ"ל (תשובת מהרי"ל).

***

חידוש וביאור

א.  אי הוי פתח מבית למרתף (ראוי) .. אותו פתח שברחוב פטור (משום שאין בו שימוש קבוע). כלומר, אין פתח החיצון של המרתף "רגיל", ומכיון שאמרו בגמרא [מנחות לג] "הלך אחר הרגיל" - הפתח הרגיל הפנימי חייב, והחיצון שאינו רגיל פטור.

ורק באוצר או בית מדרש שיש חסרון בדיורם (שאינם דיור רגיל) אמרינן "הלך אחר הרגיל" לפטור פתח שאינו עיקר ורגיל בו. אבל בבית שהוא דיור גמור כל הפתחים חייבים, גם פתח שאינו רגיל, כמבואר בשו"ע סעיף יח.

ב.  אבל כתבת דפתח הפתוח לבית לית ביה לא ארבעה (טפחים ברחב) ולא עשרה (טפחים בגובה) אם כן חור בעלמא הוא, ועיקר פתח האוצר הוי ההיא דברחוב וחייב (הפתח החיצון במזוזה), דלא ניחא תשמישתיה דאותה שבבית, ובטלה דעת המשתמשים דרך שם.

פירוש – [אמנם ראוי לומר שהאינו רגיל בטל] אבל היות שהפתח הפנימי אינו נחשב לפתח כלל אלא חור, א"כ אין להחשיבו "רגיל", ונמצא שאין למרתף הזה אלא פתח אחד החיצון בלבד, ולכן הוא חייב ואע"פ שאינו פתח רגיל. כי אין [פתח אחר] "רגיל" שיבטל את הפתח ה"אינו רגיל".

ג.  אבל תמהני אם לא יהיה ההוא פתחא זוטא לכל הפחות כדי לחוק ולהשלים דהיינו ברגליה שלשה רוחב ארבעה וגבוה עשרה באמצעו עכ"ל (תשובת מהרי"ל). בתשובת מהרי"ל הנדפס נוסף אחר כך: דקיי"ל כרבי מאיר דחוקקין להשלים.

אבל הב"י לא העתיק תיבות הללו, וכתב הערה על תשובת מהרי"ל, וזה לשון הב"י: ועל מה שכתב דאם יש בה כדי לחוק ולהשלים חייב, יש לתמוה דהיינו לרבי מאיר דכפה (שער העשוי ככיפה דר"מ סבר חוקקין להשלים, ביומא יא) אבל חכמים סברי דאין חוקקין להשלים והלכה כחכמים.

נראה בב"י [גם מהעתקת לשון התשובה, וגם מלשון השגתו] שלא היתה כתובה לפניו בגירסתו את משפט הסיום שבנדפס: "דקיי"ל כרבי מאיר דחוקקין להשלים". וגם מה שכתב הב"י שמהרי"ל כתב דאם יש שיעור לחקוק חייב [במזוזה], המדייק בלשון מהרי"ל שהעתיק ב"י יראה שלא כתב מהרי"ל דהיה הפתח הפנימי חייב.

ונראה לי לבאר סברת מהרי"ל ע"פ הגירסא הזו [שהעתיק הב"י], ולא נתכוין מהרי"ל (דוקא) לפסוק כר"מ נגד חכמים.

ד.  וביאור דעת מהרי"ל: דאם היה בפתח הקטן לכל הפחות שיעור כדי להשלים אע"פ שהיה פטור ממזוזה [כחכמים דלא קיי"ל חוקקין להשלים], אך מ"מ [מודים חכמים לר"מ ש]נקרא "פתח" ולא חור בעלמא, וא"כ הפתח הרגיל [אע"פ שפטור ממזוזה] היה מבטל את הפתח שאינו רגיל.

ולענ"ד כוונה זו מדוקדקת בכל לשון התשובה, דלא דקדק מהרי"ל לומר שהפתח הפנימי פטור ממזוזה, אלא שהוא חור בעלמא, ואח"כ כתב דבטלה דעת המשתמשים בה. למה צריך לומר כן? היה מספיק לומר דמאחר שהפתח הפנימי פטור ואין בה מזוזה, לכן צריך לקבוע על פתח האוצר מהרחוב.

אלא ודאי דעתו, דאם יש שם שתי פתחים הרגיל מבטל את שאינו רגיל, ואע"פ שהרגיל פטור ממזוזה מאיזה טעם, מ"מ "הלך אחר הרגיל" והפתח שאינו רגיל פטור, ומה איכפת לי אם גם הפתח הרגיל פטור.

ולכאורה כן מוכח בפשטות מדין בית המדרש [מנחות לג] דפתחו של רבי היה פטור ממזוזה משום שהיה פתח שאינו רגיל, ואע"פ שפתח הראשי של בית המדרש ודאי היה פטור, כמו כל בית מדרש דמדינא פטור (אמנם אפשר לדחות, דבפתח בית מדרשו של רבי היתה מזוזה, כי התלמידים היו לנים שם וכו').

ולכן כתב מהרי"ל תמיהני דאם יהא בפתח הזה שיעור חוקקין [דרבי מאיר] אזי גם חכמים יודו דהוי פתח רגיל, ויבטל ויפטור את שאינו רגיל, אע"פ שגם פתח זה הרגיל הוא פטור (מצד שלא סבירא להו לחכמים חוקקין, אבל עכ"פ שם "פתח ושער" יש בו).

ה.  הרמ"א [שו"ע רפו סעיף יח] פוסק כסברת מהרי"ל, שהרגיל מבטל ופוטר את שאינו רגיל, וזה לשונו: מרתף שיש לו פתח מן הרחוב שמכניסים בו יין בחביות גדולות ויש לו פתח קטן מן הבית שנכנסים ויוצאים בו תמיד, אם הפתח הקטן ראוי למזוזה היא חייבת והגדולה פטורה. ואם אין הקטן ראוי למזוזה הגדולה חייבת והקטן פטור.

אמנם בפרט האחרון פסק כב"י (ולא כמהרי"ל – דאפילו פתח ראוי מבטל, ואע"פ שאינו חייב במזוזה) דרק אם הפתח הקטן ראוי למזוזה פוטר ומבטל את הפתח שאינו רגיל, אבל אם הפתח הקטן לא היה ראוי למזוזה מצד הדין, אזי חייב הפתח החיצון דאין מי שיבטלנו.

ו.  יש עוד לדקדק במהרי"ל ורמ"א שאם היה הפתח הקטן חייב במזוזה [הרי הוא פוטר את הפתח החיצון], נראה לכאורה דלא היה איכפת להם אם חיובו לצד ימין של הנכנס הבית או לצד ימין של הנכנס למרתף [וצ"ע מה דעת מהרי"ל בזה, האם היה חיובו לימין הנכנס לבית, כי הבית עיקר, או לצד המרתף כי זה דרך הרגיל לבוא. אבל לשיטות האחרונים שהולכים אחר הרגל הליכה, בכל מקרה היה חייב לצד ימין של המרתף, א"כ ניחא דהיה למרתף מזוזה] – בכל ענין היה פוטר את הפתח החיצון שאינו רגיל. וצ"ע, דאם המזוזה קבועה לצד הבית, הרי אינו מזוזה לחדר המרתף אלא לבית, ולמרתף עצמו אין מזוזה, ולמה נאמר שהרגיל מבטל את שאינו רגיל.

ונפקא מינה אם הפתח שלצד הבית יהא בו דלת והיכר ציר לצד הבית, או לסברת המרדכי דאזלינן בתר חשוב, האם גם במקרה זה נפטור פתח החיצון משום שאינו רגיל.

ז.  ונראה [דאין הכי נמי] בכל מקרה שיש מזוזה על פתח הפנימי של המרתף יפטור את החיצון כנ"ל משמעות מהרי"ל ורמ"א, ובאמת לא איכפת לן שהמזוזה עומדת לצד הבית.

והביאור בזה, דמה טעם לפטור באוצרות ובית מדרש [דוקא, ולא בבית כנ"ל] פתח שאינו רגיל. וי"ל, דהיות שמקומות הללו אינן בני חיוב בעצם כי אינם ביתך ומקום דיור, חיובן הוא משם שפתוחים [ושייכים] לבית. נמצא הפתח הרגיל הוא שייך לבית, אבל הפתח שאינו רגיל נחשב כפתח האוצר לבד ולא לבית, ופטור. אבל כאשר אין פתח אחר לאוצר, על כרחך זהו פתח ההילוך לבית, דרך בית האוצרות.

ולכן אדרבה המזוזה היתה קבועה בפתח המרתף לבית לכיוון הבית, כי הבית עיקר ולצורכו פתח זה עשוי. (ולא משום שהמרתף והאוצר עצמו סגי במזוזה אחת על פתחו הרגיל. דו"ק).

ח.  אמנם בפתח ראשי של בית המדרש נראה שפטור בכל אופן, דלא נעשה הפתח בשביל הבית או כבית שער לבית, אלא נעשה פתח לבית מדרש לבד.

והדיון בגמרא מנחות הנ"ל הוא רק על פתח הצדדי הנפתח מהבית לבית המדרש, (פתחו של רב הונא "רגיל" היה, ופתחו של רבי "אינו רגיל" היה).

כלומר - (לא כמו שכתבתי לעיל אות ד, דפתח הרגיל שבבית המדרש מבטל את פתח שאינו רגיל) דוקא באוצר ומרתף, הפתח הרגיל מבטל את שאינו רגיל, כי השאלה איזו פתח עיקרית השייכת לבית, והפתח שאינו רגיל אינו שייך לבית. אבל בפתח בית המדרש - הפתח הראשי ודאי אינו שייך לבית, והשאלה רק על פתח קטן בין הבית לבית המדרש, האם הוא נחשב כפתח של הבית [מצד שהוא רגיל, כלומר שימוש שלו כהילוך רגיל לבית, או לא].

ט.  לסיכום [דעת מהרי"ל ורמ"א]:

א) בבית אין שייך "הלך אחר הרגיל".

ב) פתח שבין בית מדרש לבית - "הלך אחר הרגיל". ואין לזה שייכות לפתחים הראשים של הבית מדרש עצמו.

ג) פתח אוצרות המחובר לבית ויש בו ב' פתחים או יותר, הפתחים הרגילים חייבים מצד פתחים לבית [ומקום קביעתם לצד הילוך הבית] והפתחים שאינם רגילים פטורים. ואם יש רק פתח אחד לבדו, לעולם נחשב כפתח הבית להתחייב, ולא נאמר בו "הלך אחר הרגיל" לפטור את שאינו רגיל.

תשובת מהרי"ל - פתחי חדר קטן באמצע בית, פתח לחצר

תשובת מהרי"ל  [שו"ת מהרי"ל (רבי יעקב הלוי מולין) סימן צד]

תשובה זו יש ללמוד ממנה הלכות רבות בדיני קביעת מזוזה, והנני מעתיקה כפי שהיא כתובה בבית יוסף (יורה דעה סימן רפט). בספר שו"ת מהרי"ל עצמו התשובה מופיעה באריכות יותר, כולל פלפולו של השואל.

התוספת בסוגרים הן ביאור שלי.

***

כתוב בתשובות אשכנזיות (כך מכונה תשובות מהרי"ל בספר בית יוסף) ספיקותיך ב(פתחי) חדר הקטן (שאין בו ד' אמות על ד' אמות), לפי מה שהבנתי מכתבך (כלומר משאלת השואל) שיש פתח אחד מבית החורף (חדר חשוב ומרכזי בבית) לחצר, וגם יש פתח אחר מחדר גדול לחצר, ודלתי פתחי חדר קטן שתיהן היכר ציר דידהו שלא בחדר קטן (כלומר אין דלתות הנפתחות לתוך חדר הקטן) אלא (שתי הדלתות נפתחות החוצה לחדרים הגדולים), חד (דלת אחת נפתחת) בבית החורף, וחד (ודלת אחת נפתחת) בחדר גדול. ולפי זה שתיהן (שתי הפתחים) חייבות (במזוזה), ויש לקובעה בימין הכניסה לבית החורף ובימין הכניסה לחדר גדול, (כי מבואר בגמרא) דפתחא דבין תרי בתי (פתח העומד בתוך הבית בין שני חדרים) ויש לכל אחד (מהחדרים גם) פתח לרשות הרבים הלך אחר היכר ציר:

[ציור 1 מתאר את מבנה הבית בשאלה, כיוון פתיחת הדלתות, ומקום קביעת המזוזות. מקום קביעת המזוזה מסומן בירוק].

וכתוב עוד שם (בתשובת מהרי"ל הנ"ל) פתח שבין בית לחצר, אם יש לחצר פתח אחר לרשות הרבים אז אית לן למיזל בתר (יש לנו לילך אחר) היכר ציר (ולקבוע המזוזה בצד ימין של צד שהדלת נפתחת לתוכו, או לכיוון הבית או לכיוון החצר), אבל אם אין לחצר פתח לרשות הרבים (והכניסה האפשרית היחידה היא מהבית לחצר) אז יש לקבוע בימין כניסה מבית לחצר (כלומר לצד ימין הכניסה של החצר, כי זה דרך ההילוך, ואין להתחשב בהיכר ציר במקרה זה):

***

חידוש וביאור

א.  ודלתי פתחי חדר קטן שתיהן היכר ציר דידהו שלא בחדר קטן אלא חד בבית החורף וחד בחדר גדול, ולפי זה שתיהן חייבות.

לכאורה הלשון "ולפי זה שתיהן חייבות" מלמד, שאם היו הדלתות נפתחות לתוך חדר הקטן היה הדין שונה, דלא הוו אזלינן בתר היכר ציר. וצריך ביאור בכוונת מהרי"ל, האם בכה"ג היה הדין משתנה - דפתח אחד או שתיהם היה פטור?

ונראה מדברי השואל והסכמת מהרי"ל דחדר הקטן שאין בו דע"ד פטור מצד עצמו, והשאלה היתה האם החיוב על הפתחים הללו מצד ביאת החדרים הגדולים, וניזיל בתר דרך כניסה שרגיל לכנוס מצד בית החורף לחדר הגדול או להיפך לצד שרגיל לכנוס מחדר הגדול לבית החורף, ולפי זה על כרחך ב' המזוזות של פתחי חדר הקטן יהיו לכיוון אחד, או שתיהן לצד ימין של הבא לכיוון חדר הגדול או שתיהן לצד ימין הבא לכיוון בית החורף. ועל זה ענה מהרי"ל דאזלינן בתר היכר ציר לחייב כל פתח על פי היכר ציר שלו, בלי להתחשב בצד ימין של הכניסה הכללית.

וכתב הט"ז (יו"ד סי' רפט סק"ד) דאם היו הדלתות נפתחות לתוך חדר הקטן [מצב הפוך מהמתואר בשאלת מהרי"ל] היו חייבות במזוזה לכיוון חדר הקטן מצד היכר ציר. [ציור 2 מתאר את המצב ההפוך של היכר ציר, ומקום קביעת המזוזות שנתחלפו]

אם כן נפרש לשון מהרי"ל "ודלתי פתחי חדר קטן שתיהן .. ולפי זה שתיהן חייבות" – בגלל שיש בשתי הפתחים דלתות, לכן חייבות שתי הפתחים במזוזה בכל מקרה. וממשיך מהרי"ל לבאר היכן מקום קביעתן – ע"פ היכר ציר, ועל כן - היות ששתיהן נפתחות לתוך החדרים הגדולים, מקום קביעתן לימין כניסת החדרים הגדולים. אבל אם היתה אחת הדלתות או שתיהן נפתחות לחדר הקטן, היו חייבות על פי היכר ציר גם לכיוון חדר הקטן.

אבל אם היה פתח חדר הקטן ללא דלת אז היה הדין משתנה, כי אותו פתח היה פטור ממזוזה. והטעם כי אין פתח חדר הקטן חייב מצד עצמו כנ"ל, כי הוא חדר קטן שאין בו שיעור ד"א, אלא פתח זה היה טפל לחדר הגדול. ונראה לי שזה נכון רק בפתח הפנימי שבין חדר הקטן לחדר הגדול, דאם לא היה בו דלת היה נחשב חדר הקטן רק כחלק מחדר הגדול (כדמשמע בט"ז שם). אבל הפתח שבין חדר קטן לבית החורף בכל מקרה היה חייב במזוזה גם אם אין בו דלת, מצד פתח שבין בית החורף וחדר הגדול.

ב.  ויש לקובעה בימין הכניסה לבית החורף ובימין הכניסה לחדר גדול.

דעת מהרי"ל שכל הפתחים הפנימיים שבתוך הבית, לעולם הולכים אחר היכר ציר ולא חשיבות החדרים או כיוון הכניסה מצד החוץ.

היוצא מן הכלל היחיד, הוא, אם לא היתה יציאה כלל לחצר מצד חדר הגדול, כמבואר בט"ז (שם). וזה לשון הט"ז: ואילו לא היה פתח מחדר גדול לחצר לא אזלינן בתר היכר ציר היכן הוא, אלא החדר קטן היה נחשב בכלל החדר הגדול, ועושה מזוזה בימין הנכנס מבית החורף לחדר קטן ובימין הנכנס מחדר קטן לגדול.  [ציור 3 מתאר את דינו של הט"ז, ומקום קביעת המזוזה שנתחלפה. שים לב: המזוזה לבא מבית החורף לחדר הקטן - היא מאחורי הדלת !]

ג.  הגדרת פתחי חדר קטן - יש לדקדק בלשון הט"ז "החדר קטן היה נחשב בכלל החדר הגדול". כלומר, חדר הקטן אינו חדר בפני עצמו, ופתחיו חייבים משום פתחי החדרים הגדולים. ואם יש דרך כניסה מבחוץ מצד רה"ר גם לצד זה וגם לצד זה, אזלינן בכל הפתחים הפנימיים בתר היכר ציר. אבל אם הכניסה מוכרחת מצד אחד, כי בצד השני אין יציאה וביאה מרה"ר, אזי מוכרח שדרך הכניסה הוא מימין של הבא מצד רה"ר. ולכן פתח חדר הקטן היה קובע בו מזוזה לצד חדר הגדול, וכן בפתח שבין בית החורף לחדר קטן היינו קובעים בצד ימין של הבא מצד בית החורף, ולא היינו מתחשבים כלל בהיכר ציר.

אבל אם לא היתה דלת בפתח שבין חדר הקטן לחדר הגדול, היה פתח זה פטור ממזוזה כי אינו נחשב לפתח כלל, אלא החדר הקטן היה נחשב כחלק מחדר הגדול [בין שהיתה יציאה מחדר גדול לרה"ר - כנידון בתשובת מהרי"ל, ובין שלא היתה יציאה לרה"ר - כבדוגמא שנתן הט"ז].

וא"כ טעם חיוב הפתחים של חדר קטן, הוא, משום שנחשבים לפתחי החדרים הגדולים. ולא מפריע שבלאו הכי יש לחדר הגדול עוד פתח עם דלת לפנים הימנו, ונחשב שתי פתחים [זה אחר זה] של חדר הגדול.

ובעזרת ה' במאמר הבא פורום לנושאי סת"ם: דין פתחים של פרוזדור/חדר מדריגות שבתוך בית אפרש הלכה זו יותר.

ד.  ולכאורה משמע מתשובת מהרי"ל וט"ז דלא כסברת חמודי דניאל [מובא בפתחי תשובה יו"ד סי' רפו] דחדר קטן שבתוך בית מתחייב כשאר חלקי הבית, ולא נפטר חדר קטן שאין בו דע"ד אלא כאשר הוא עומד לעצמו, אך כאשר מחובר לחדרים גדולים גם החדר הקטן נחשב לחדר החייב.

ויש ליישב, דחדר קטן זה [בשאלת מהרי"ל] לא היה בו שום תשמישי דיור כלל, והיה מעבר בלבד, ולכן יש לומר דגם לסברת החמודי דניאל אין לחייב חדר כזה [מצד עצמו].

ה.  תשובה שניה של מהרי"ל לענין חצר.

דין חצר כחדר שבבית - כסברת הרא"ש [ודלא כסברת הרמב"ם], ולכן אם יש דרך כניסה מכל צד מרה"ר, קובעים את המזוזה בפתח שבין הבית לחצר (כמו פתח שבין שתי חדרים) ע"פ היכר ציר. [ואילו לשיטת הרמב"ם, היינו חייבים לומר בכל מקרה שהכניסה הוא מהחצר לבית, כי החצר אינו אלא מבוא לבית וכל חיובו רק משום שדרכו באים לבית, וכ"כ הבית מאיר יו"ד סי' רפט].

ו. מתשובת מהרי"ל למדנו שלעולם הולכים בכל החדרים הפנימיים כולל חצר וכדומה אחר היכר ציר בלבד, ולא נלך אחר חשיבות החדרים [דבפשטות הבית חשוב מהחצר] ודלא כסברת המרדכי המובא בב"י וש"ך סימן רפט, וכן אין לילך אחר דרך רגיל של הכניסה כלל [בניגוד לסברת השואל בשו"ת מהרי"ל למעיין שם].

ורק במקרה שאין פתח כלל לצד אחד לרה"ר, שאז מוכרח ההליכה לבוא מצד האחר אז לא אזלינן בתר היכר ציר, כמבואר בט"ז.