כתוב בספר התרומה (הוצאת מכון ירושלים, תש"ע, עמוד תקמד. ראה פסקי ספר התרומה - צורת האותיות):
צד"י פשוטה צריך להיות ארוכה, ולחבר ראשה של ימין לשל שמאל, שאם היו רחוקים זה מזה, היו נראין כשתי אותיות יו"ד ונו"ן. וכן בצד"י כפופה, צריך לחבר ראש של ימין לשל שמאל באמצע האות, ולא לחברם למעלה, כדי שלא יהו נראות כמו נו"ן פשוטה ונו"ן כפופה, והיה נראית שראשיהן עב:
צד"י פשוטה צריך להיות ארוכה, ולחבר ראשה של ימין לשל שמאל, שאם היו רחוקים זה מזה, היו נראין כשתי אותיות יו"ד ונו"ן. וכן בצד"י כפופה, צריך לחבר ראש של ימין לשל שמאל באמצע האות, ולא לחברם למעלה, כדי שלא יהו נראות כמו נו"ן פשוטה ונו"ן כפופה, והיה נראית שראשיהן עב:
א) פירוש דבריו: "לחבר ראשה של ימין לשל שמאל, שאם היו רחוקים זה מזה, היו נראין כשתי אותיות יו"ד ונו"ן". כלומר, אם ירחיק הרבה היו"ד מהנו"ן, או לא ידבקינה היטיב, תיראה כשתי אותיות [יו"ד ונו"ן] המחוברות בדקות זה לזה, ולא כצד"י.
וכ"כ בתקון תפלין (עמ' קנא) צד"י פשוטה "וידביק היו"ד היטב בצואר שלא תדמה ליו"ד נו"ן".
"וכן בצד"י כפופה .." שיעור לשון התרומה - וכן בצד"י כפופה יזהר לחברה שלא תיראה כשתי אותיות יו"ד ונו"ן כנ"ל, ועוד בשתיהם הכפופה והפשוטה מקום חיבור היו"ד יהא באמצע הצואר ולא למעלה בראש (שלא יתדמו בזה לנוני"ן כפי שמבאר, דאם הראש ימין היה סמוך מדי ונדבק לראש שמאל, תיראה כנו"ן ולא צד"י).
פירוש דבריו, דאם לא ידביק היו"ד כדינה בצואר תידמה בזה לנו"ן במקום צד"י, כגון א) אם הרחיק היו"ד הרבה מגוף הצד"י אע"פ שמחוברת לה מ"מ תידמה לשתי אותיות נפרדות במקום אחת, כלומר יו"ד ונו"ן - ולא צד"י. ב) אם ידביק היו"ד גבוה מדי בראש שמאל - תידמה לנו"ן בכך.
ב) למדנו מדברי התרומה ותקון-תפלין חידוש בהלכה. אע"פ שהיו"ד מחוברת לנו"ן שבצד"י, מ"מ מכיון שהרחיקה הרבה מהגוף נדמית לשתי אותיות שנדבקו זה לזה, ולא לצד"י. ופשטות דבריהם שבזה יפסל [עכ"פ אם תינוק יקרא יו"ד נו"ן, תמורת צד"י]. ראה דוגמא קרובה לנידון פורום לנושאי סת"ם: חמץ או חמין
ולכאורה הוא הדין באותיות הדומות לצד"י שהן מחוברות מב' אותיות, כגון המ"ם פתוחה שהיא מחוברת מכ"ף ווי"ו. אם ירחיק הוי"ו מהכ"ף הרבה אע"פ שמחוברת לה, מ"מ תידמה לשתי אותיות כ"ף וי"ו, ולא למ"ם ותיפסל.
וכן החי"ת שהיא מורכבת משתי זייני"ן, או מוי"ו וזיי"ן בכתב האר"י, אם ירחיק הרבה ביניהם אע"פ שמחוברות יחד בחטוטרת, מ"מ יתדמו לשתי אותיות תמורת חי"ת. ואולי בחי"ת צורת החטוטרת מוכיחה עליה, שהיא חי"ת.
ג) ומסברא שהוא הדין מצב הפכי. יו"ד ונו"ן הסמוכות כל כך זו לזו עד שנראות כצד"י, אע"פ שאינן מחוברות מ"מ נראות כצד"י ופסולות [עד שיתקן - בס"ת, משא"כ בתו"מ שלא כסדרן]. וכן כ"ף ווי"ו, או שתי זייני"ן שנסמכו כל כך עד שנראות כמ"ם או כחי"ת, אע"פ שנשאר פירוד מה ביניהם, מ"מ צורתן מוכחת עליהן שנשתנו ופסולות לצורת האות המבוקשת.
ד) אמנם מצאנו חולקים על סברא זו, והם, מהרש"ג (חלק א' סי' ג) ושבט הלוי (חלק ה סי' ח), ומכשירים אותיות סמוכות זו לזו, כגון כ"ף סמוכה ביותר לוי"ו ונדמית למ"ם ותינוק קראה מ"ם. וטעמם, דלא אמרו שאלת תינוק היכא שעינינו רואות בבירור מהי התמונה, והיות שעינינו רואות שהן כ"ף ווי"ו, אינו נידון בשאל"ת.
ואיני מבין סברתם זו, דעינינו רואות שהתמונה אינה ברורה, דלא אמרו "עינינו רואות" משום הידיעה מה צריך להיות, אלא לתמונה עצמה הנראית לעין, ועינינו רואות ריעותא משום סמיכותן של הכ"ף לוי"ו, ונעשו צורת מ"ם (והראיה שבאות המ"ם עצמה שנעשית כך, מותר לתקנה אף בתפלין משום שצורת האות עליה ואינה כתיבה שלא כסדרן - ש"מ שזו צורת מ"ם). ולענ"ד הדבר ברור בשוע"ר סי' לב סעיף ל' דאזלינן בכה"ג [סמיכות יו"ד לנו"ן ביותר וכל כה"ג] אחר קריאת התינוק "בין להקל בין להחמיר" דו"ק שם.
ואמנם סברתי הנ"ל מבוארת ומפורשת כבר בגדולי-הקדש (סימן לב אות לג) לפסול בכה"ג של סמיכות יתר שנשתנו למראית אות אחרת.
ה) עיין בתקון-תפלין אות טי"ת "וידבק בטוב גוף הטי"ת למטה", פי' שידביק למטה הזיי"ן של שמאל למושב הטי"ת, שלא יתדמו לכ"ף או פ"א מצד ימין וזיי"ן מצד שמאל. ומה שאומר "בטוב" - לענ"ד הפי' שלא סגי בדבוק דק, דאע"פ שאינו מפורד לשתי חלקים מ"מ נדמה לשתי אותיות הנ"ל שנדבקו זה לזה יותר מטי"ת.
וכן כוונת התקון-תפלין באות תי"ו "והרגל שמאל יהא מדובק בטוב למעלה", כלומר לא סגי בדבוק דק של רגל שמאל לגג כי עדיין עלולה להתדמות לתינוק לה"א, ולכן צריך שידביק בטוב. [והוא אותו "הטוב" שנזכר בצד"י פשוטה - "וידביק היו"ד היטב בצואר שלא תדמה ליו"ד נו"ן" וכנת"ל !!]
כמובן אפשר לפרש כוונת התקון-תפלין באותיות ט' ות' רק לכתחילה, לדקדק בצורתן, אבל אין הדיבוק היטיב מעכבת. אבל דוחק לומר שזה כוונתו בצד"י פשוטה. ועוד שבכל מקום שמקפיד על איזה דקדוק בצורת האות, פי' הדבר שאם יהא שינוי בזה ותינוק יכשל בקריאה מחמת שינוי בזה נפסול (וע"ד שכ' בשו"ע רבינו סי' לו באות וי"ו שעשה בראשה זוית בצד ימין).
המחלוקת בתי"ו שדבוקה בדקות לגגה ונראית לתינוק ה"א, הוא אותו מחלוקת של סמיכות יתר של כ"ף לוי"ו, כמבואר בגדולי הקדש הנ"ל. (עי' שבט הלוי שם שמחמיר בתי"ו כזה, מטעם אחר שהוסיף. דו"ק).
ו) נמצא שלמדנו סברא כללית בדיני צורת האות מספר התרומה ותקון תפלין:
א. אות אחת המחוברת משתי חלקים, שהן תמונות שתי אותיות אחרות, צ"ל מדובקים היטיב זה לזה שיוכר צורת האות האחת. ואם הן מרוחקות זה מזה אע"פ שדבוקות, או דבוקות בחלישות - ומחמת כן נראות לעיני התינוק כשתי אותיות האחרות - פסול.
ב. שתי אותיות שנתחברו ונסמכו יחד בין שנדבקו בפועל, בין שרק סמוכות כ"כ שנראות כדבוקות, אם נשתנו למראית אות אחרת לעינינו נפסלו, ואם ספק הדבר ישאל לתינוק.
"וכן בצד"י כפופה .." שיעור לשון התרומה - וכן בצד"י כפופה יזהר לחברה שלא תיראה כשתי אותיות יו"ד ונו"ן כנ"ל, ועוד בשתיהם הכפופה והפשוטה מקום חיבור היו"ד יהא באמצע הצואר ולא למעלה בראש (שלא יתדמו בזה לנוני"ן כפי שמבאר, דאם הראש ימין היה סמוך מדי ונדבק לראש שמאל, תיראה כנו"ן ולא צד"י).
פירוש דבריו, דאם לא ידביק היו"ד כדינה בצואר תידמה בזה לנו"ן במקום צד"י, כגון א) אם הרחיק היו"ד הרבה מגוף הצד"י אע"פ שמחוברת לה מ"מ תידמה לשתי אותיות נפרדות במקום אחת, כלומר יו"ד ונו"ן - ולא צד"י. ב) אם ידביק היו"ד גבוה מדי בראש שמאל - תידמה לנו"ן בכך.
ב) למדנו מדברי התרומה ותקון-תפלין חידוש בהלכה. אע"פ שהיו"ד מחוברת לנו"ן שבצד"י, מ"מ מכיון שהרחיקה הרבה מהגוף נדמית לשתי אותיות שנדבקו זה לזה, ולא לצד"י. ופשטות דבריהם שבזה יפסל [עכ"פ אם תינוק יקרא יו"ד נו"ן, תמורת צד"י]. ראה דוגמא קרובה לנידון פורום לנושאי סת"ם: חמץ או חמין
ולכאורה הוא הדין באותיות הדומות לצד"י שהן מחוברות מב' אותיות, כגון המ"ם פתוחה שהיא מחוברת מכ"ף ווי"ו. אם ירחיק הוי"ו מהכ"ף הרבה אע"פ שמחוברת לה, מ"מ תידמה לשתי אותיות כ"ף וי"ו, ולא למ"ם ותיפסל.
וכן החי"ת שהיא מורכבת משתי זייני"ן, או מוי"ו וזיי"ן בכתב האר"י, אם ירחיק הרבה ביניהם אע"פ שמחוברות יחד בחטוטרת, מ"מ יתדמו לשתי אותיות תמורת חי"ת. ואולי בחי"ת צורת החטוטרת מוכיחה עליה, שהיא חי"ת.
ג) ומסברא שהוא הדין מצב הפכי. יו"ד ונו"ן הסמוכות כל כך זו לזו עד שנראות כצד"י, אע"פ שאינן מחוברות מ"מ נראות כצד"י ופסולות [עד שיתקן - בס"ת, משא"כ בתו"מ שלא כסדרן]. וכן כ"ף ווי"ו, או שתי זייני"ן שנסמכו כל כך עד שנראות כמ"ם או כחי"ת, אע"פ שנשאר פירוד מה ביניהם, מ"מ צורתן מוכחת עליהן שנשתנו ופסולות לצורת האות המבוקשת.
ד) אמנם מצאנו חולקים על סברא זו, והם, מהרש"ג (חלק א' סי' ג) ושבט הלוי (חלק ה סי' ח), ומכשירים אותיות סמוכות זו לזו, כגון כ"ף סמוכה ביותר לוי"ו ונדמית למ"ם ותינוק קראה מ"ם. וטעמם, דלא אמרו שאלת תינוק היכא שעינינו רואות בבירור מהי התמונה, והיות שעינינו רואות שהן כ"ף ווי"ו, אינו נידון בשאל"ת.
ואיני מבין סברתם זו, דעינינו רואות שהתמונה אינה ברורה, דלא אמרו "עינינו רואות" משום הידיעה מה צריך להיות, אלא לתמונה עצמה הנראית לעין, ועינינו רואות ריעותא משום סמיכותן של הכ"ף לוי"ו, ונעשו צורת מ"ם (והראיה שבאות המ"ם עצמה שנעשית כך, מותר לתקנה אף בתפלין משום שצורת האות עליה ואינה כתיבה שלא כסדרן - ש"מ שזו צורת מ"ם). ולענ"ד הדבר ברור בשוע"ר סי' לב סעיף ל' דאזלינן בכה"ג [סמיכות יו"ד לנו"ן ביותר וכל כה"ג] אחר קריאת התינוק "בין להקל בין להחמיר" דו"ק שם.
ואמנם סברתי הנ"ל מבוארת ומפורשת כבר בגדולי-הקדש (סימן לב אות לג) לפסול בכה"ג של סמיכות יתר שנשתנו למראית אות אחרת.
ה) עיין בתקון-תפלין אות טי"ת "וידבק בטוב גוף הטי"ת למטה", פי' שידביק למטה הזיי"ן של שמאל למושב הטי"ת, שלא יתדמו לכ"ף או פ"א מצד ימין וזיי"ן מצד שמאל. ומה שאומר "בטוב" - לענ"ד הפי' שלא סגי בדבוק דק, דאע"פ שאינו מפורד לשתי חלקים מ"מ נדמה לשתי אותיות הנ"ל שנדבקו זה לזה יותר מטי"ת.
וכן כוונת התקון-תפלין באות תי"ו "והרגל שמאל יהא מדובק בטוב למעלה", כלומר לא סגי בדבוק דק של רגל שמאל לגג כי עדיין עלולה להתדמות לתינוק לה"א, ולכן צריך שידביק בטוב. [והוא אותו "הטוב" שנזכר בצד"י פשוטה - "וידביק היו"ד היטב בצואר שלא תדמה ליו"ד נו"ן" וכנת"ל !!]
כמובן אפשר לפרש כוונת התקון-תפלין באותיות ט' ות' רק לכתחילה, לדקדק בצורתן, אבל אין הדיבוק היטיב מעכבת. אבל דוחק לומר שזה כוונתו בצד"י פשוטה. ועוד שבכל מקום שמקפיד על איזה דקדוק בצורת האות, פי' הדבר שאם יהא שינוי בזה ותינוק יכשל בקריאה מחמת שינוי בזה נפסול (וע"ד שכ' בשו"ע רבינו סי' לו באות וי"ו שעשה בראשה זוית בצד ימין).
המחלוקת בתי"ו שדבוקה בדקות לגגה ונראית לתינוק ה"א, הוא אותו מחלוקת של סמיכות יתר של כ"ף לוי"ו, כמבואר בגדולי הקדש הנ"ל. (עי' שבט הלוי שם שמחמיר בתי"ו כזה, מטעם אחר שהוסיף. דו"ק).
ו) נמצא שלמדנו סברא כללית בדיני צורת האות מספר התרומה ותקון תפלין:
א. אות אחת המחוברת משתי חלקים, שהן תמונות שתי אותיות אחרות, צ"ל מדובקים היטיב זה לזה שיוכר צורת האות האחת. ואם הן מרוחקות זה מזה אע"פ שדבוקות, או דבוקות בחלישות - ומחמת כן נראות לעיני התינוק כשתי אותיות האחרות - פסול.
ב. שתי אותיות שנתחברו ונסמכו יחד בין שנדבקו בפועל, בין שרק סמוכות כ"כ שנראות כדבוקות, אם נשתנו למראית אות אחרת לעינינו נפסלו, ואם ספק הדבר ישאל לתינוק.
