פתח בין חדר קטן סתום לחדר גדול

כתב בשלטי הגבורים [בסוף הלכות מזוזה לרי"ף] בשם ריא"ז:

וכן נראה בעיני שאם היה בית גדול פתוח לבית קטן שאין בו ארבע אמות בין שהיה היכר ציר לצד הבית הגדול בין שהיה היכר ציר לצד הבית הקטן חייב במזוזה שפתחו של גדול הוא נחשב, והרי הוא כבית הפתוח לרשות הרבים או לגינה שהוא חייב במזוזה ואפילו אם היה היכר ציר מבחוץ.

ביאור דבריו: אע"פ שבית קטן פטור מצד עצמו כי אין בו שיעור דע"ד, מ"מ הפתח חייב במזוזה מצד שהוא פתחו של גדול. ואע"פ שהבית הקטן סתום ואין לו יציאה (וכן הבינו פשט דבריו, בדע"ק סי' רפו ס"ק יט, ומנחת פתים יו"ד רפו סעיף יג) מ"מ פתח זה חייב כפתח לבית [חדר] הגדול, כאילו היה פתוח חדר זה לרחוב.

והיות שהחיוב כאן רק מצד החדר הגדול, לא שייך לילך אחר היכר ציר. כי היכר ציר מברר החיוב בין שני החדרים החייבים, אך אינו חשוב בין מקום חיוב [בית] למקום פטור [רחוב, גינה, או חדר קטן שאין בו דע"ד]. ולכן יש לקבוע המזוזה בימין כניסה לבית הגדול.

שמע מינה מדברי ריא"ז:

א. בפתח שבין חדר קטן שיש בו דע"ד לחדר גדול [שמסתמא חשוב ממנו] אזלינן בתר היכר ציר [כסברת הרמב"ם, ולא כסב' רש"י].

ב. אע"פ שחדר הקטן סתום ללא פתח מוצא, לא אמרינן שנלך אחר הרגל הכניסה שהוא [בהכרח] מהגדול לקטן, אלא אזלינן בתר היכר ציר.

ב.  וכסברת הריא"ז כן דעת רעק"א בחידושיו לשו"ע (יו"ד סי' רפו סעיף יג):

בית שאין בו ד"א על ד"א פטור. דהיינו מצד עצמותו פטור ממזוזה, אבל בחדר שלפנים מחדר (שקורין קעמערכי) שיוצאים מחדר הגדול לחדר הקעמערכי הפתח ההוא חייב במזוזה מצד הגדול שיוצאים דרך פתח זו לחדר קטן, ויהא נידון חדר קטן כאויר דמ"מ חייב כאלו יוצא מפתח זו לשוק כנלע"ד בעזה"י.

פשוט שרעק"א מדבר שהחדר הקטן (הקעמערכי) סתום, ואין לו יציאה לחוץ. שהרי אם היה פתוח לחוץ, לא היה בזה חידוש כ"כ, שהרי החדר הקטן כבית שער לבית [לחדר הגדול]. ודעת רעק"א ממש כריא"ז, שאע"פ שהחדר הקטן פטור מצד עצמו, מ"מ הפתח חייב משום שהוא פתח לחדר הגדול. וממילא מקום קביעת המזוזה בימין לגדול.

אלא שריא"ז ס"ל כרמב"ם, דבכל החדרים הפנימיים הולכים אחר היכר ציר, ואילו רעק"א לא ס"ל כרמב"ם, אלא כשיטת רש"י וטור ושו"ע סי' רפט דאזלינן בתר ימין הכניסה, ולכן כתב רעק"א החידוש דאע"פ שיוצאים ממנו לחדר הקטן, כלומר היפך דרך כניסה מימין, שהרי בע"כ באים מהחדר הגדול לקטן, ואי אפשר לבוא מהקטן לגדול כי החדר הקטן סתום, מ"מ חייב בימין לפתח של החדר הגדול, משום החדר הגדול).

ג.  ויש לדקדק ל' רעק"א "שיוצאים מחדר הגדול .. שיוצאים ממנו דרך הפתח .." כי זה החידוש, דאע"פ שדרך כניסה הוא מהגדול לקטן, מ"מ כאן לא אזלינן בתר ימין כניסה על מנת לפטור, וזה ממש כסברת ריא"ז דאין הולכים אחר היכר ציר לפטור.

כלומר, בין לסברת [רמב"ם] היכר ציר בין לסברת [רש"י] ימין כניסה, היינו בין שתי חדרי חיוב לקבוע ביניהם איזה צד הוא החיוב, אבל כאשר צד אחד פטור, על כרחך החיוב הוא לצד החדר החייב, ואע"פ שהוא נגד ימין כניסה והיכר ציר.

ובזה ניחא [קושיא שרמז במנחת יצחק (ח"א סי' ח אות ב) נגד סברת ריא"ז ורעק"א] דמהרי"ל וט"ז סי' רפט ס"ל בפתח בין הבית לחצר סתומה, על כרחך הוי ימין כניסה לחצר [ולא אזלינן בתר היכר ציר] כי אי אפשר ליכנס לחצר רק דרך הבית.

דשאני התם דשתי החדרים [הבית וחצר] הוי כל אחד בן חיוב כל אחד לעצמו, ועל כן השאלה פתח זו חייבת מצד מי מהם? ובזה אזלינן בתר ימין כניסה (לשיטת מהרי"ל וט"ז ורעק"א) לקבוע איזה צד ימין לחיוב. אבל בדברי ריא"ז [ורעק"א] דחדר הקטן פטור מצד עצמו, לא אזלינן בתר שום חשיבה מאלו [היכר ציר או ימין כניסה] לפטור, אלא לעולם הוא פתח של מקום החייב בלבד.

ד.  והקשה באגרות משה (יו"ד בסוף סי' רפא. ראה גם במנחת יצחק שם שמזכיר קושיא זו) דהרי פתח זה [לגבי חדר הגדול] הוי דרך יציאה לבד. ודרך ביאה חייבה תורה במזוזה, ולא דרך יציאה.

ונראה לבאר דעת ריא"ז ורעק"א, דאע"פ שא"א לבוא תחילה מחדר קטן לגדול, מ"מ אחר שיוצאים מחדר גדול לחדר קטן, חוזרים לבוא לחדר הגדול [מהקטן] דרך פתח זו (וכ"כ סברא זו בדע"ק רפו ס"ק יט. ראה גם בלחם הפנים לבעל קיצור שו"ע סי' יא אות ג) ושפיר חשיב פתח זו "ביאה" לגבי החדר הגדול.

לענ"ד מח' האגרות משה נגד סב' רעק"א - תלוי במה שביארתי שיטת האגרו"מ וסייעתו בגדר חיוב פתחים פנימיים של הבית, נגד שיטת הדעת קדושים - ראה פורום לנושאי סת"ם: תשובת אגרות משה - קביעת מזוזה בחדרים פנימיים על פי רוב כניסה ביאור מחלוקתם.

ה.  ובספר מנחת פתים (יו"ד סי' רפו סעיף יג) מבאר דברי הריא"ז "והרי הוא כבית הפתוח לרשות הרבים או לגינה שהוא חייב במזוזה ואפילו אם היה היכר ציר מבחוץ", שלמד כן מהגמ' [מנחות לג,ב] בית שער בין גינה לקיטונית ולפי פי' [שני, ועיקר] ברש"י ההיכר ציר לצד הגינה, ונחלקו רבי יוסי וחכמים. דלר"י חייב מצד הקיטונית שהוא עיקר, ולחכמים פטור כי הגינה עיקר [כלומר היכר ציר מוכיח שהפתח הוא לצורך הגינה, שהוא מקום פטור].

ולרבי יוסי למדנו דלא אמרינן היכר ציר לפטור, וכמו בפתח הפתוח לרחוב לא שייך לילך אחר היכר ציר לפטור, הו"ה בפתוח לגינה. וכמו כן למד ריא"ז בחדר קטן הסתום, אע"פ שהוא פטור מ"מ לא אזלינן בתר היכר ציר לפטור, וחייב הפתח במזוזה מצד שהוא פתח הגדול.

ודקדק המנחת פתים שהוסיף ריא"ז "או לגינה" לרבותא, והיינו לא מיבעי בחדר קטן שאם היה ניטל החדר כולו היה מקומו אויר הרחוב והשוק, דודאי אמרינן דחייב פתח הגדול, כאילו פתוח לשוק. אלא אפילו במרפסת [באלקון, הנקרא בלשון אשכנז 'גאניק'] העומדת באויר, ואם תנטל המרפסת הרי הפתח אינו פתוח לרחוב אלא לחלל אויר העולם מעל עשרה טפחים, אעפ"כ כשם שבגינה אע"פ שהיא סתומה ואין לה מוצא, ולא אמרינן כאילו הגינה אינה והיא אויר ריק, אלא מקום פטור ישנו, כמו כן בפתח בין הבית לבלקון שאין בו דע"ד [שפטור מצד עצמו], חייב הפתח במזוזה מצד ימין כניסה לבית, משום שהוא פתח גדול.

ומכל זה יש סיוע למנהג חב"ד שנוהגים לקבוע מזוזה ע"פ היכר ציר בחדרים ומרפסות שבתוך הבית, ואע"פ שהחדר או המרפסת סתומה וא"א לבוא לתוכם רק מכיוון הבית.

ו.  אמנם כ' המנחת פתים היות שדין זה בגמרא מנחות הנ"ל במחלוקת שנויה, ומה שפסק השו"ע כר' יוסי הוא לחומרא, אבל לחכמים הרי היכר ציר למקום פטור, פוטר. א"כ במקרה של ריא"ז ורעק"א שהחדר הקטן [או מרפסת] פטור, יש לקבוע את המזוזה בימין כניסה לחדר הגדול בלי ברכה.

תשובת אגרות משה - קביעת מזוזה בחדרים פנימיים על פי רוב כניסה

תשובת אגרות משה (יורה דעה חלק ד סי' מג) – קביעת מזוזה בחדרים פנימיים, האם הוא על פי רוב כניסה, חשיבות החדר, או היכר ציר

ביאור מחלוקת האחרונים - הגדרת חיוב מזוזה בפתח פנימי

חידושי הלכה היוצאים מדברי תשובת אגרות משה (והערות שלי בסוגרים):

א.  אין הולכין בקביעת צד ימין לחדר פנימי שבתוך הבית ע"פ היכר ציר, אלא, רק כאשר אין חשיבות בחדר אחד יותר מהשני, ואין רוב הילוך וכניסה בחדר א' יותר מהשני, אלא שני החדרים שוים.

וטעמו דהוראת התורה "ביתך" ופי' חז"ל "דרך ביאתך", הוא עיקר ההוראה היכן לקבוע המזוזה, וכל שניכר רוב הילוך הוא דרך ביאתך, ואין לילך כלל אחר היכר ציר.

אין טעם לילך אחר היכר ציר, ואפילו לרמב"ם שדלת מעכב החיוב, אין זה משנה כלל את ימין ביאה.

(מה שכתב שאין טעם לילך אחר היכר ציר. לענ"ד ודאי יש טעם, דאי אין בה שום טעם, למה נזכר בגמרא לילך אחריה [אפילו רק במקרה כאשר החדרים שוים לגמרי] הרי אינו מורה לנו כלום. אלא על כרחך, שהיכר ציר מורה דרך הכניסה לחדר, שהרגילות הוא ליכנס בצד שהדלת נפתחת לתוכה. (ויש ליישב כוונת האגר"מ, דליכא טעם בציר מצד עצמו, אלא מה שמורה דרך ביאה לחדר. וא"כ פשוט שדרך ביאה עצמה עיקר, כשידוע שהוא כיוון הביאה כנגד היכר ציר בפועל).

וכן מה שכתב שלרמב"ם אין הדלת קובע ימין כניסה [והוא רק תנאי בחיוב הבית, אך אינו תנאי בימין ביאה]. לענ"ד דבר זה אינו נכון, אלא החדר שהדלת וציר נראה עמו הוא מקום החיוב. ולכן כל פתח ודלת פנימים יש לילך בפתחים ההם אחר היכר ציר דוקא לדעת הרמב"ם, כי שם הוא מקום החיוב).

ב.  האגר"מ מביא סברת הדע"ק [רפ"ט ס"ק יא] דהיכר ציר יותר קובע את ימין הכניסה, מרוב הילוך ורוב כניסה, וחולק על דעתו.

וכתב האגר"מ שכנראה למד הדע"ק כן מפירש"י [מנחות לג] דפי' היכי דמי כגון תרי בתי בי גברי כו' ומשמעות דבריו הגם דבי גברי יותר חשוב ויותר הילוך, אעפ"כ אזלינן בתר היכר ציר. והאגר"מ דוחה ביאור זה ברש"י.

(לענ"ד העיקר כסברת הדע"ק, והראיה מרש"י נכונה, דכתב שימין ביאה מבחוץ שוין ולא נודע בפתח שבין החדרים איזה הוא ימין ביאה. ש"מ ששאר התנאים (כגון 'הלך אחר רגיל' שנזכר בגמרא) אינו מתחשב בהם, אלא רק בהיכר ציר. וכ"כ בשו"ת הרי בשמים תנינא סי' רכ).

ג.  סברת הדע"ק דרוב כניסות ורוב הילוך נחשב רק הילוך של בעל הבית עצמו, ולא של שאר אנשים. וחולק עליו האגר"מ דהולכים אחר המציאות של רוב המהלכים והנכנסים, וזה נחשב 'רוב כניסה' וממילא ימין לביאה.

ד.  האגר"מ סובר דדעת רש"י כמרדכי, דבחדר שהוא חשוב ורוב תשמישו שם, לא הולכים אחר היכר ציר [ורש"י מדבר רק כאשר החדרים שוים לגמרי בהילכום וחשיבותם כנת"ל].

(לענ"ד המרדכי פליג על רש"י, וכן משמעות הפשוטה בהרבה אחרונים. דהמרדכי אזיל בתר חשיבות החדר נגד היכר ציר. ורש"י ס"ל [כנת"ל] דאזלינן בתר היכר ציר ולא אחר שאר תנאים, כל שלא ניכר ימין ביאה מבחוץ).

ה.  סברת הדע"ק דחשיבות [סברת המרדכי] הוא ענין אחר מרוב הילוך ורוב כניסה, וחדר חשוב עדיף מרוב כניסה ורוב הילוך.

האגר"מ חולק על הדע"ק, דרוב הילוך הוא עיקר כי הוראתו מהתורה, ואין חדר חשוב ורוב תשמישו טעם עיקרי לקבוע המזוזה בימין שלה, אלא כוחן רק מצד הסברא - מסתמא חדר חשוב ורוב תשמישו הוא גם רוב הילוך, וזה דעת המרדכי. (וכן ביאר בס' מנחת פתים יו"ד סי' רפט את סברת המרדכי).

אבל אם יהא חילוק בין חשיבות ורוב תשמישו כנגד רוב הילוך ורוב כניסה – יש לילך דוקא אחר רוב כניסה.

ו.  דעת האגר"מ דאין חילוק בדין קביעת ימין כניסה בין פתח חיצוני של הבית לפתחים הפנימיים, ובכולם יש רק הוראה אחת מהתורה לילך אחר ימין ביאה. והוא העיקר וגובר בכל חישוב היכן לקבוע את המזוזה. ולא נזכרו שאר התנאים (חשוב, רוב כניסה, היכר ציר), אלא רק לסייע לנו להבין היכן הוא הימין ביאה באותה הפתח.

ביאור שיטת הדע"ק ומח' האחרונים בהגדרת חיוב פתח פנימי – החיוב על החדר או על הפתח

ז.  הנה האגר"מ חולק על הדע"ק בשלשה דברים. א. רוב כניסה חשוב יותר מהיכר ציר, ב. רוב כניסה אינו תלוי בדעת בעה"ב לבדו אלא ברוב האנשים הנכנסים בכל אופן, ג. חשיבות החדר שנזכר במרדכי אינו ענין אחר מרוב כניסות, אלא הוא סברא - מן הסתם לפתח של החדר חשוב שם הוא רוב הילוך וכניסה.

ח.  וכסברת האגר"מ [החולק על דע"ק בכל ג' דברים הנ"ל] כן דעת הגדולי הקדש [סי' רפט אות ז], דהעיקר המחליט מהו ימין ביאה הוא רוב הילוך ורוב כניסה, וזהו פי' הגמרא "הלך אחר הרגיל". וזה בעצמו טעם המרדכי, והטעם משום שמבואר דרך ביאתך בדברי חז"ל בפירוש.

וכן נהג המקדש מעט למעשה בביתו (שם ס"ק כ), וראה פורום לנושאי סת"ם: קביעת המזוזות בפתחי ביתו של המקדש מעט

וכן דעת שו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' פט) כשיטת האגר"מ וגד"ה - דרגילות כניסה הוא עיקר הקובע ימין ביאה, כנגד חשיבות החדר או היכר ציר.

אמנם בשו"ת הרי בשמים (תנינא סי' רכ) מבואר כשיטת הדע"ק שהיכר ציר או חשיבות החדר גובר על רוב כניסה. ורק כאשר אי אפשר לבוא מצד אחר לפתח זה, רק אז לא אזלינן בתר היכר ציר או חשוב, משום שהכניסה מוכרח מצד זה דוקא. (ולא פסק ההרי בשמים שם לילך אחר דרך הכניסה, אלא משום שהפתח האחר היה פתח ש'אינו רגיל' ונחשב כסתום, ונשאר רק פתח א' לבוא דרכו).

ט.  והנה להבין מחלוקתם, הכל תלוי במה שכתבו האגר"מ וגד"ה דאין חילוק בין פתח חיצוני של הבית לפתחים הפנימיים, ובכולם יש רק הוראה אחת מהתורה לילך אחר ימין ביאה.

ואילו דעת הדע"ק, דיש חילוק מהותי בין פתח חיצון לפתחים פנימיים. דהחיצון החיוב של מזוזה הוא מצד הבית לבד ולא מצד הרחוב, אלא שלא נדע באיזה צד של אותה הפתח נקבענו, ולכן לימדונו חז"ל בצד ימין לביאה.

אבל בחדרים פנימיים הרי החיוב יכול להיות מוטל על הפתח הזה מצד שני החדרים, ולא נדע מאיזה חדר בא החיוב, ולכן עלינו לקבוע איזה חדר עיקר לענין חיוב המזוזה. ובזה נידונו התנאים הנ"ל, לקבוע איזה חדר הוא עיקר שעליו מוטל חיוב המזוזה של הפתח, כי הפתח שייך דוקא לחדר ההוא.

לסיכום: בפתח של חדר פנימי לדעת האגר"מ וגד"ה יש חיוב מזוזה על הפתח בצד ימין שנכנסים אליו 'ימין לביאה', ולא אמרו חז"ל היכר ציר והלך אחר הרגיל, אלא לסייע לנו להבין איזהו צד ימין בפתח פנימי.

אבל לדע"ק החיוב מוטל על החדר, והפתח שייך לאותו חדר דוקא. והיכר ציר וחשיבות החדר באו לקבוע לאיזה חדר שייך הפתח, וממילא אל החדר ההוא תהא ימין הכניסה. ולכן רוב הילוך אינו מחליט כל כך לאיזה חדר שייך החיוב, אלא רק כאשר אין סימנים הנ"ל (ראה דע"ק רפ"ט ס"ק יג, וגד"ה שם).

י.  ומעתה מובן שיטת הדע"ק וטעמו, בכל שלשת הדברים. דבפתח לחדר פנימי לא נדע בפתח זו לאיזה חדר הוא שייך, ולכן אזלינן אחר היכר ציר לומר שפתח זה הוא השייך לחדר שנפתח הדלת אליו, ועל צד ימין שבו הוא מקום הקביעה.

אבל רוב הילוך וכניסת אנשים ואפילו של בעה"ב עצמו, אינו עיקר לומר שפתח זה שייך לחדר האחר כנגד היכר ציר, או חשיבות החדר לשיטת המרדכי.

ורק במקום שליכא היכר ציר וחשיבות, והחדרים שוים 'הלך אחר הרגיל' כלומר החלטת בעה"ב היכן הוא החיוב, וזה נקבע ע"פ רוב כניסה שלו, שהרי החדר הוא שלו, ועל החדר הזו מוטל החיוב.

יא.  ונראה עיקר כשיטת הדע"ק בזה, כי הוא נכון בשיטת הראשונים כפי שאבאר.

ברש"י הנ"ל (ד"ה כגון פתחא דתרי בתי בי גברי ובי נשי) אדם שחולק ביתו חציו .. ויש פתח בין זו לזו ופתח לכל בית לרה"ר. ואמרינן לקמן (מנחות דף לד) מזוזה דרך ימין לביאה ולא ליציאה, והכא בפתח שבין זו לזו לא ידעינן הי ליחשוב ביאה והי ליחשוב יציאה, אי יציאה מהאי להאי ואי מהאי להאי, אלא הלך אחר חור שבסף שציר הדלת סובב בו - ההוא צד שהחור בו חשיב בית ודרך ימין כשנכנסין, בו נותנין מזוזה.

וכן פסקו הרא"ש וטוש"ע. ובלשון השו"ע [רפט סע' ג] "מי שחולק ביתו לשנים .. במקום שעושה החור שבסף שציר הדלת סובב בו ומעמיד שם הדלתות - הוא הבית, ובדרך ימין שנכנסים לו קובעים אותה".

דיוק לשונם מורה, שהשאלה אינה באיזה צד של הפתח לקבוע את המזוזה, בגלל שאיננו יודעים איזה צד הוא 'ימין לביאה', אלא איננו יודעים איזה צד הוא הבית שאליו הוא דרך ביאה. וזהו מה שדקדק ופירש"י "ואמרינן לקמן (מנחות דף לד) מזוזה דרך ימין לביאה ולא ליציאה" [ולא כתב "ואמרינן לקמן דרך ביאתך מן הימין"], כי השאלה היא היאך נדע בפתח זה - לאיזה בית וחדר הוא שייך.

וזה בעצם מדוקדק בפירש"י בגמרא [מנחות לד, יומא יא] "תניא ביתך ביאתך מן הימין, אתה אומר מן הימין או אינו אלא משמאל, ת"ל ביתך. מאי תלמודא אמר רבה דרך ביאתך מן הימין דכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר". ופירש"י [בכל מקום - גם במנחות וגם ביומא שם] "דרך ביאתך לימין ולא ליציאה". ולכאורה מה נתכוון רש"י להוסיף, שהרי פשט הגמרא להוכיח שצריך ליתן המזוזה בצד ימין של הפתח?

אלא רש"י בא לבאר דהדרשא "תניא ביתך ביאתך מן הימין אתה אומר מן הימין או אינו אלא משמאל" - הוא בעצם שתי הלכות. א. מהפסוק עצמו "ביתך" דרך ביאתך, למדנו שחיוב המזוזה הוא פתח ביאה לבית ולא פתח יציאה [לבדה]. ב. שבפתח שנתחייב - המזוזה תינתן בצד ימין שבו. ומבאר הגמרא שם מאי משמע וכו' על הדין השני.

וכן מוכח לשון המרדכי "ואומר ר"י דוקא בין גברי לנשי .. אלא יניחנו בחדר דלצורכו הוא עשוי" [פי' יניח את המזוזה בחדר החשוב, כי לצורכו של החדר הפתח עשוי]. וכן פשוט ברמב"ם [הל' מזוזה פ"ו הלכה יא].

קביעת המזוזות בפתחי ביתו של המקדש מעט

תיאור ביתו של בעל המקדש מעט וקביעת חלק מהמזוזות על הפתחים – (בספרו מקדש מעט סימן רפט ס"ק כ), וביאור שיטתו – ימין כניסה נקבע ע"פ רוב כניסה והילוך.

התוספת בסוגרים הן ביאור שלי. שיניתי בלשון המקדש מעט, כל מקום שכתב 'פיר הויז' – כתבתי חצר  (פרט לפעם הראשונה).

***

בדירתי יש ג' חדרים זה אחר זה מ(כיוון) מערב למזרח, ודרך הרבים (רחוב) הוא לפני הדירה במערבה, ויש פיר הויז (כניסה סגורה) כעין חצר בצפון משוך לפני כל החדרים, ופתח החצר הוא לצד דרך הרבים (הרחוב).

וחדר הראשון שלצד דרך הרבים פתוח לחצר, וחדר האמצעי אינו פתוח לחצר, וחדר הג' (השלישי) נמי (גם) יש לו פתח לחצר, אך פתחה רחוק כמה אמות מפתח שבחדר הראשון ומפתח שמחצר לדרך הרבים (כלומר, אמנם החדר הג'-האחרון פתוח לחצר, אך פתח זה רחוק קצת מהרחוב והוא פחות שימושי מהפתח לחדר א'), וג' החדרים פתוחים זה לזה. וציר הדלת שבין חדר הא' לאמצעי הם בחדר הא' (כלומר הדלת נפתחת החוצה לחדר הראשון, ולא פנימה לתוך חדר האמצעי) ו(היכר ציר)של (ה)דלת שבין חדר אמצעי להג' הוא באמצעי (נפתחת ג"כ החוצה ולא פנימה).

ומכל מקום קבעתי המזוזה דפתח שבין חדר הא' לבין (חדר) האמצעי בימין כניסה מחדר הא' לאמצעי (ולא על פי היכר ציר), ופתח שבין (חדר ה)אמצעי ל(חדר) הג' בימין כניסה מאמצעי להג' (כנ"ל שלא ע"פ היכר ציר), כי כן דרך רוב כניסות מדרך הרבים אל הבית שהוא חדר הא' (ומחדר הא' לב', ומחדר הב' לג'). אבל בפתח שמחדר ג' לחצר, (שלפי הנ"ל לכאורה היה צריך לקבוע על פי כיוון ההליכה לכיוון החצר החוצה מהבית, מ"מ) קבעתי בימין כניסה מהחצר אליו (אל החדר הג'), אף שהציר (של הדלת) הוא (נפתח) בחצר, כי כן דרך הכניסה מרשות הרבים לחצר וממנו להחדר הג', אף (על פי שאפשר לומר) שהיציאה הוא מחדר הג' לחצר, אין זה כניסה אלא יציאה לחוץ, ואין על זה שם דרך ביאתך. (עד כאן לשונו)

[הציור מתאר את מבנה הבית, כיוון פתיחת הדלתות, ומקום קביעת המזוזות. מקום קביעת מזוזה שציין בעל המק"מ מסומן בירוק, ומקום מזוזה שלא ציין בצבע כחול].

***

חידוש וביאור

א.  המקדש מעט מתאר רק קביעת ג' מהמזוזות כי יש בהם חידוש, אבל שאר הפתחים לא ביאר כי מקום קביעתם הוא פשוט, ולא הוצרך לציין הדבר.

הצד השוה בסברתו של המקדש מעט (בג' מזוזות הללו) – שהוא אינו מתחשב בהיכר ציר, כפי שאבאר שיטתו.

ב.  ומכל מקום קבעתי המזוזה דפתח שבין חדר הא' לבין האמצעי בימין כניסה מחדר הא' לאמצעי (ולא על פי היכר ציר) .. כי כן דרך רוב כניסות מדרך הרבים אל הבית שהוא חדר הא'.

זהו דעת המקדש מעט [וכמבואר בגדולי הקדש סי' רפט סעיף ג] דעיקר הקובע מהו ימין כניסה לחדרים הפנימיים הוא הרגל ורוב הליכה, כלומר איזה דרך יותר רגיל לבוא בפתח זה. ולכן כאן אע"פ שהיכר ציר הוא החוצה, אבל רגילות ורוב כניסה והילוך הוא מחדר הא' דרך הפתח לכיוון חדר ב' – על כן זהו ימין כניסה. וכן הדבר בפתח שבין חדר הב' לג' מטעם הנ"ל.

ולפי זה מפרש המקדש מעט את דין הטור ושו"ע (רפט סע' ג) מי שחולק ביתו לשנים ובכל אחד יש פתח לרה"ר יש לילך אחר היכר ציר כו'. כלומר כאשר ההילוך מדרך ב' פתחים החיצונים [הפונים לרה"ר] כלפי פתח האמצעי הוא שוה, ועל כן איני יודע בפתח האמצעי איזו היא דרך הכניסה – רק באופן זה אזלינן בתר היכר ציר של דלת. אבל כאשר רוב ההילוך הוא מצד א' לב' לא נתחשב בהיכר ציר. (וזהו "הלך אחר הרגיל" – כלומר הרגל ההליכה).

ג.  אבל בפתח שמחדר ג' לחצר, קבעתי בימין כניסה מהחצר אליו (אל החדר הג'), אף שהציר הוא בחצר, כי כן דרך הכניסה מרשות הרבים לחצר וממנו להחדר הג'. אף שהיציאה הוא מחדר הג' לחצר, אין זה כניסה אלא יציאה לחוץ, ואין על זה שם דרך ביאתך.

הלשון "אבל" מורה שכאן החידוש גדול יותר – דלכא' דרך ההילוך הוא להמשיך מכניסתו דרך החדרים ולצאת לחצר דרך הפתח שמחדר הג', וא"כ כאן היה לנו לילך אחר היכר ציר משום שזהו דרך ההילוך. ולכן מבאר המקדש מעט לשיטתו שכאן ג"כ אין לילך אחר היכר ציר ואפילו לא בתוספת סברת דרך ההילוך, וכפי שיבואר.

והחידוש הוא, כי בכניסה והילוך לחדרים, גם לסוברים שדרך ימין נקבע ע"פ דרך הקרובה והנוחה לבוא מצד רה"ר לחדרים (ולאו דוקא רוב ההילוך), גם לשיטה זו דרך הישרה לבוא לחדרים הפנימיים הוא מכניסת הבית לחדר א' וממנה לחדר ב' וממנה לחדר ג', וא"כ גם לפי סברא זו [סברת סידור דרך החיים – שאזלינן בתר דרך הכניסה] בפתחי החדרים אין לילך אחר היכר ציר אלא לקבוע ע"פ כיוון הכניסה מהחוץ.

אמנם בפתח שבין החדר הג' לחצר לפי סברת דרך החיים יש לקבוע בכיוון היציאה לחצר, שהרי זה דרך ההילוך שמי שבא דרך החדרים יוצא בפתח זו לחצר.

לכן כתב המקדש מעט דלפי שיטתו שימין נקבע על פי 'רוב כניסות' גם כאן אין לילך לא אחר היכר ציר ודרך כניסה, אלא רוב כניסה והרגל הילוך, ולכן יש לקבוע בכניסה מהחצר לתוך החדר.

וטעמו, דרוב הילוך הוא [לא רק רוב בכמות, אלא בעיקר רוב באיכות, כלומר] עיקר ההילוך. ולכן סיים המקדש מעט דמהבית אין רגילות לילך לתוך החצר כלל, והוי פתח יציאה לבד ולא כניסה, אבל מהחצר נכנסים לתוך הבית לפעמים משם. והיות שאין חיוב על פתח שהוא ליציאה לבד ולא לביאה, כי התורה אמרה ביאתך. וא"כ ההילוך בפתח זה הוא מצד החצר לבית, ולכן יש לקבוע את המזוזה על ימין כניסה לבית (חדר הג').

תשובת מהרי"ל - פתחי חדר קטן באמצע בית, פתח לחצר

תשובת מהרי"ל  [שו"ת מהרי"ל (רבי יעקב הלוי מולין) סימן צד]

תשובה זו יש ללמוד ממנה הלכות רבות בדיני קביעת מזוזה, והנני מעתיקה כפי שהיא כתובה בבית יוסף (יורה דעה סימן רפט). בספר שו"ת מהרי"ל עצמו התשובה מופיעה באריכות יותר, כולל פלפולו של השואל.

התוספת בסוגרים הן ביאור שלי.

***

כתוב בתשובות אשכנזיות (כך מכונה תשובות מהרי"ל בספר בית יוסף) ספיקותיך ב(פתחי) חדר הקטן (שאין בו ד' אמות על ד' אמות), לפי מה שהבנתי מכתבך (כלומר משאלת השואל) שיש פתח אחד מבית החורף (חדר חשוב ומרכזי בבית) לחצר, וגם יש פתח אחר מחדר גדול לחצר, ודלתי פתחי חדר קטן שתיהן היכר ציר דידהו שלא בחדר קטן (כלומר אין דלתות הנפתחות לתוך חדר הקטן) אלא (שתי הדלתות נפתחות החוצה לחדרים הגדולים), חד (דלת אחת נפתחת) בבית החורף, וחד (ודלת אחת נפתחת) בחדר גדול. ולפי זה שתיהן (שתי הפתחים) חייבות (במזוזה), ויש לקובעה בימין הכניסה לבית החורף ובימין הכניסה לחדר גדול, (כי מבואר בגמרא) דפתחא דבין תרי בתי (פתח העומד בתוך הבית בין שני חדרים) ויש לכל אחד (מהחדרים גם) פתח לרשות הרבים הלך אחר היכר ציר:

[ציור 1 מתאר את מבנה הבית בשאלה, כיוון פתיחת הדלתות, ומקום קביעת המזוזות. מקום קביעת המזוזה מסומן בירוק].

וכתוב עוד שם (בתשובת מהרי"ל הנ"ל) פתח שבין בית לחצר, אם יש לחצר פתח אחר לרשות הרבים אז אית לן למיזל בתר (יש לנו לילך אחר) היכר ציר (ולקבוע המזוזה בצד ימין של צד שהדלת נפתחת לתוכו, או לכיוון הבית או לכיוון החצר), אבל אם אין לחצר פתח לרשות הרבים (והכניסה האפשרית היחידה היא מהבית לחצר) אז יש לקבוע בימין כניסה מבית לחצר (כלומר לצד ימין הכניסה של החצר, כי זה דרך ההילוך, ואין להתחשב בהיכר ציר במקרה זה):

***

חידוש וביאור

א.  ודלתי פתחי חדר קטן שתיהן היכר ציר דידהו שלא בחדר קטן אלא חד בבית החורף וחד בחדר גדול, ולפי זה שתיהן חייבות.

לכאורה הלשון "ולפי זה שתיהן חייבות" מלמד, שאם היו הדלתות נפתחות לתוך חדר הקטן היה הדין שונה, דלא הוו אזלינן בתר היכר ציר. וצריך ביאור בכוונת מהרי"ל, האם בכה"ג היה הדין משתנה - דפתח אחד או שתיהם היה פטור?

ונראה מדברי השואל והסכמת מהרי"ל דחדר הקטן שאין בו דע"ד פטור מצד עצמו, והשאלה היתה האם החיוב על הפתחים הללו מצד ביאת החדרים הגדולים, וניזיל בתר דרך כניסה שרגיל לכנוס מצד בית החורף לחדר הגדול או להיפך לצד שרגיל לכנוס מחדר הגדול לבית החורף, ולפי זה על כרחך ב' המזוזות של פתחי חדר הקטן יהיו לכיוון אחד, או שתיהן לצד ימין של הבא לכיוון חדר הגדול או שתיהן לצד ימין הבא לכיוון בית החורף. ועל זה ענה מהרי"ל דאזלינן בתר היכר ציר לחייב כל פתח על פי היכר ציר שלו, בלי להתחשב בצד ימין של הכניסה הכללית.

וכתב הט"ז (יו"ד סי' רפט סק"ד) דאם היו הדלתות נפתחות לתוך חדר הקטן [מצב הפוך מהמתואר בשאלת מהרי"ל] היו חייבות במזוזה לכיוון חדר הקטן מצד היכר ציר. [ציור 2 מתאר את המצב ההפוך של היכר ציר, ומקום קביעת המזוזות שנתחלפו]

אם כן נפרש לשון מהרי"ל "ודלתי פתחי חדר קטן שתיהן .. ולפי זה שתיהן חייבות" – בגלל שיש בשתי הפתחים דלתות, לכן חייבות שתי הפתחים במזוזה בכל מקרה. וממשיך מהרי"ל לבאר היכן מקום קביעתן – ע"פ היכר ציר, ועל כן - היות ששתיהן נפתחות לתוך החדרים הגדולים, מקום קביעתן לימין כניסת החדרים הגדולים. אבל אם היתה אחת הדלתות או שתיהן נפתחות לחדר הקטן, היו חייבות על פי היכר ציר גם לכיוון חדר הקטן.

אבל אם היה פתח חדר הקטן ללא דלת אז היה הדין משתנה, כי אותו פתח היה פטור ממזוזה. והטעם כי אין פתח חדר הקטן חייב מצד עצמו כנ"ל, כי הוא חדר קטן שאין בו שיעור ד"א, אלא פתח זה היה טפל לחדר הגדול. ונראה לי שזה נכון רק בפתח הפנימי שבין חדר הקטן לחדר הגדול, דאם לא היה בו דלת היה נחשב חדר הקטן רק כחלק מחדר הגדול (כדמשמע בט"ז שם). אבל הפתח שבין חדר קטן לבית החורף בכל מקרה היה חייב במזוזה גם אם אין בו דלת, מצד פתח שבין בית החורף וחדר הגדול.

ב.  ויש לקובעה בימין הכניסה לבית החורף ובימין הכניסה לחדר גדול.

דעת מהרי"ל שכל הפתחים הפנימיים שבתוך הבית, לעולם הולכים אחר היכר ציר ולא חשיבות החדרים או כיוון הכניסה מצד החוץ.

היוצא מן הכלל היחיד, הוא, אם לא היתה יציאה כלל לחצר מצד חדר הגדול, כמבואר בט"ז (שם). וזה לשון הט"ז: ואילו לא היה פתח מחדר גדול לחצר לא אזלינן בתר היכר ציר היכן הוא, אלא החדר קטן היה נחשב בכלל החדר הגדול, ועושה מזוזה בימין הנכנס מבית החורף לחדר קטן ובימין הנכנס מחדר קטן לגדול.  [ציור 3 מתאר את דינו של הט"ז, ומקום קביעת המזוזה שנתחלפה. שים לב: המזוזה לבא מבית החורף לחדר הקטן - היא מאחורי הדלת !]

ג.  הגדרת פתחי חדר קטן - יש לדקדק בלשון הט"ז "החדר קטן היה נחשב בכלל החדר הגדול". כלומר, חדר הקטן אינו חדר בפני עצמו, ופתחיו חייבים משום פתחי החדרים הגדולים. ואם יש דרך כניסה מבחוץ מצד רה"ר גם לצד זה וגם לצד זה, אזלינן בכל הפתחים הפנימיים בתר היכר ציר. אבל אם הכניסה מוכרחת מצד אחד, כי בצד השני אין יציאה וביאה מרה"ר, אזי מוכרח שדרך הכניסה הוא מימין של הבא מצד רה"ר. ולכן פתח חדר הקטן היה קובע בו מזוזה לצד חדר הגדול, וכן בפתח שבין בית החורף לחדר קטן היינו קובעים בצד ימין של הבא מצד בית החורף, ולא היינו מתחשבים כלל בהיכר ציר.

אבל אם לא היתה דלת בפתח שבין חדר הקטן לחדר הגדול, היה פתח זה פטור ממזוזה כי אינו נחשב לפתח כלל, אלא החדר הקטן היה נחשב כחלק מחדר הגדול [בין שהיתה יציאה מחדר גדול לרה"ר - כנידון בתשובת מהרי"ל, ובין שלא היתה יציאה לרה"ר - כבדוגמא שנתן הט"ז].

וא"כ טעם חיוב הפתחים של חדר קטן, הוא, משום שנחשבים לפתחי החדרים הגדולים. ולא מפריע שבלאו הכי יש לחדר הגדול עוד פתח עם דלת לפנים הימנו, ונחשב שתי פתחים [זה אחר זה] של חדר הגדול.

ובעזרת ה' במאמר הבא פורום לנושאי סת"ם: דין פתחים של פרוזדור/חדר מדריגות שבתוך בית אפרש הלכה זו יותר.

ד.  ולכאורה משמע מתשובת מהרי"ל וט"ז דלא כסברת חמודי דניאל [מובא בפתחי תשובה יו"ד סי' רפו] דחדר קטן שבתוך בית מתחייב כשאר חלקי הבית, ולא נפטר חדר קטן שאין בו דע"ד אלא כאשר הוא עומד לעצמו, אך כאשר מחובר לחדרים גדולים גם החדר הקטן נחשב לחדר החייב.

ויש ליישב, דחדר קטן זה [בשאלת מהרי"ל] לא היה בו שום תשמישי דיור כלל, והיה מעבר בלבד, ולכן יש לומר דגם לסברת החמודי דניאל אין לחייב חדר כזה [מצד עצמו].

ה.  תשובה שניה של מהרי"ל לענין חצר.

דין חצר כחדר שבבית - כסברת הרא"ש [ודלא כסברת הרמב"ם], ולכן אם יש דרך כניסה מכל צד מרה"ר, קובעים את המזוזה בפתח שבין הבית לחצר (כמו פתח שבין שתי חדרים) ע"פ היכר ציר. [ואילו לשיטת הרמב"ם, היינו חייבים לומר בכל מקרה שהכניסה הוא מהחצר לבית, כי החצר אינו אלא מבוא לבית וכל חיובו רק משום שדרכו באים לבית, וכ"כ הבית מאיר יו"ד סי' רפט].

ו. מתשובת מהרי"ל למדנו שלעולם הולכים בכל החדרים הפנימיים כולל חצר וכדומה אחר היכר ציר בלבד, ולא נלך אחר חשיבות החדרים [דבפשטות הבית חשוב מהחצר] ודלא כסברת המרדכי המובא בב"י וש"ך סימן רפט, וכן אין לילך אחר דרך רגיל של הכניסה כלל [בניגוד לסברת השואל בשו"ת מהרי"ל למעיין שם].

ורק במקרה שאין פתח כלל לצד אחד לרה"ר, שאז מוכרח ההליכה לבוא מצד האחר אז לא אזלינן בתר היכר ציר, כמבואר בט"ז.

מזוזה ששינה זמנית את כיוון הכניסה

שאלה:  מזוזה קבועה כדינה בצד ימין של ביאה, ולזמן מסויים [ארעי] החליט בעל הבית לשנות את כיוון ההליכה והכניסה. האם צריך להחליף מיקום המזוזה זמנית, לכיוון ימין ביאה החדש [שהיה ימין יציאה מקודם]?

תשובה:  נראה לי שאין צריך להחליף מיקום המזוזה, כי שינוי ארעי אינו משנה את קביעות המזוזה ודינה.

סיכום הלכות קביעת מזוזה בימין כניסה

סיכום הלכות קביעת מזוזה בימין כניסה (מנהג חב"ד, על פי הבנת הרב משה ויינר)

א.  דלת הפתוחה לרחוב, הכניסה הוא לצד הבית.

ב.  דלת הבית הפתוחה מהחצר או מהמבוא [בית שער] לבית, אם הדלת הזה הוא כניסה עיקרית לבית, קובעים בימין הכניסה לבית, ואפילו אם הדלת נפתחת לחצר או למבוא (לא הולכים אחר היכר ציר במקרה זה).
ואם הדלת אינו כניסה עיקרית, הולכים אחר היכר ציר בפתח שבין הבית לחצר או למבוא.

ג.  במה דברים אמורים, כאשר יש איזה שימוש בחצר או במבוא, אבל אם אין בו שום שימוש וכל ענינו רק מעבר וכניסה לבית, אזי [בבית שער ומבוא עצמן לעולם] אין הולכים אחר היכר ציר, אלא הם בטלים לגבי הבית. והקביעה הוא בימין של הפונה לצד הבית.

ד.  כל החדרים הפנימיים שבתוך הבית, כולל מרפסות הבית, שיש בהם דלתות, לפי מנהג חב"ד קובעים מזוזה בימין של הצד שיש בו היכר ציר. כלומר, לצד שהדלת קבועה בו שם הוא כיוון הכניסה, ולימין הכניסה לאותו חדר שם הקביעה. [ואפילו החדר סתום לגמרי שאין בו שום כניסה אחרת אליו, ולא חלון לקפוץ אליו, הולכים אחר היכר ציר].

ה.  פתח שיש בו דלת הזזה, נידון בדין היכר ציר. והחדר ששם שייך וקבוע דלת ההזזה, הוא הצד של היכר ציר. ובצד ימין של כניסה לאותו חדר קובעים המזוזה.

ו.  פתח שאין בו דלת קובעים בו מזוזה בלא ברכה. וקובעים בימין הכניסה לחדר היותר חשוב ועיקרי, אע"פ שעיקר ההליכה והרגל ההליכה הוא מצד הפוך. וזה דוקא כאשר ניתן לבוא לחדר זה שאינו חשוב מצד אחר, לא דרך פתח זה.

ז.  אבל חדר שהוא סתום [שאין לו פתח אחר] ואי אפשר לבוא בדרך אחר אליו, והפתח הזה הוא היחיד ליכנס לחדר. קובעים בימין הכניסה לתוך החדר. [אפילו מחדר חשוב לחדר לא חשוב, ואע"פ שיש לחדר זה חלון הפונה החוצה, אין החלון כלום].

ח.  פרוזדור (שהוא מקום הליכה בלבד) או חדר מדרגות שבתוך הבית, אם הוא בא מכיוון החוץ, כל דלתותיו נידונים כבית שער ואין הולכים בהם אחר היכר ציר, אלא אחר כיוון הכניסה לבית.
אבל אם הפרוזדור עומד בין שני חדרים, או חדר מדרגות בין שתי קומות שיש בהן חדרים, אזי הולכים אחר היכר ציר בכל דלתותיו. ואפילו אם שתי הדלתות בקצותיו, הציר שלהם הוא כלפי החדרים, או שתיהם כלפי פנים הפרוזדור, הולכים רק אחר היכר ציר.
ואם אין לפרוזדור [זו העומד בין החדרים] דלת [או דלתות] הקביעה הוא לצד החדרים, שהם חשובים.

ט.  בתי כנסת ואולמות גדולים שיש לפני האולם המרכזי חדר גדול ומרווח המשמש כניסה בלבד, ואין בו שום שימוש מעין שימוש האולם [למשל בבתי כנסת, אין בחדר זה תפלה או לימוד. ובאולמות, אין בחדר זה שום חלק מהסעודה] דין חדר זה כבית שער לבד, ולכן דלתות האולם המרכזי הגם שנפתחות החוצה לתוך חדר זה, אין הולכים בהם אחר היכר ציר [כדין בית שער כנ"ל] אלא קביעת המזוזה הוא בימין הכניסה לאולם.