פתח חדר אוצרות בתוך המטבח

 בתוך המטבח מיד לצד ימין, יש חדר אוצרות ששומרים שם חפצי מאכל.

תמונת שני הפתחים. הפתח הראשון [החיצון] הוא כניסת המטבח, והפתח השני [הפנימי] הוא כניסה לחדר האוצרות.

חדר אוצרות שבתוך הבית, והמשמש צרכי הדיור של הבית, חייב במזוזה.

מקום הקביעה בחדר זה [האוצר] הוא נכון. אע"פ שפתח האוצר קרוב לפתח החיצון [של המטבח], מ"מ הוא פתח נפרד עם סף נפרד משלו, ולכן חייב במזוזה לעצמו.

מזוזות במפעל - בעה"ב יהודי והפועלים נכרים, ועוד

 

תמונה של פתח ראשי למפעל - הבעל הבית יהודי ורוב הפועלים נכרים. הפתח הזה חייב במזוזה היות שהוא כניסה [בית שער] למשרד היהודי שחייב במזוזה.

משרדים וחנויות שבהם יושבים יהודים רוב שעות היום ועושים שם קצת עניני דיור כגון אכילה, שינה מעט, וכיוצא בזה, חייבים במזוזה. ולכן גם הבית שער למקום זה, חייב במזוזה.

זו כניסה צדדית, והיא גבוהה מהרצפה שבחוץ [החניה] י' טפחים ומשתמשים בה להטענת סחורה על גבי משאיות. פתח זה פטור ממזוזה, כי אינו עשוי להילוך רגיל של בני אדם.

 

זהו פתח יציאה [בלבד] לשעת חירום. הוא פטור, הן מצד שהוא יציאה בלבד [וכל פתח שאינו לכניסה לבית פטור], והן מצד שהוא פתח שאינו רגיל, כי אינו עשוי לשימוש רגיל אלא לחירום בלבד.

 

פתח למטבח במפעל העומד לשירות פועלים נכרים - פטור ממזוזה משום שבעה"ב היהודי עצמו אינו נכנס לשם [בקביעות, אלא במקרה]. והיות שעיקר השימוש אינו של יהודי פטור.
[לבד הנ"ל, יתכן שפתח זה אינו נחשב כלל לצורת הפתח להתחייב, כי אינו מפריד כלל בין החדרים]. אבל גם הפתח והדלת שמצד ימין לחדר הראשון פטור כנ"ל, משום שהוא עבור נכרים.

 

חדר אריזה - מהדין בודאי פטור כי אינו כלל דיור אדם. אמנם יש מחמירים היות שהסחורות של בעל הבית יהודי. (זהו חומרא בלבד, כי מעיקר הדין גם לסוברים שבית אוצרות חייב, היינו רק אוצרות השייכים לדיור האדם. ולא סחורות במפעל וכיוצא בזה).

חדר אריזה לכמיקלים [אזהרה כתובה באנגלית בצד הקיר - שדרוש חבישת מסיכה בשעת עבודה] פטור ממזוזה כי אינו חדר ראוי לדיור.

חדר שאורזים כמיקלים או תרופות לתוך בקבוקים. משורת הדין פטור, כי אין אוכלים שם וגם לא נעים להשאר שם הרבה זמן.

תודתי לרב דוד ברסמן על התמונות והעלאת הנושא לדיון.

תשובת מהרי"ל - פתחי מרתף, ודין "הלך אחר הרגיל"

תשובת מהרי"ל  [שו"ת מהרי"ל (רבי יעקב הלוי מולין) סימן צד]

תשובה זו דנה בפתחי מרתף [אוצר יין] באיזה תנאים הם חייבים במזוזות, וממנה יש ללמוד פרטי דין "במזוזה - הלך אחר הרגיל". הנני מעתיקה כפי שהיא כתובה בבית יוסף (יורה דעה סימן רפו. בשו"ת מהרי"ל יש שינויים).

התוספת בסוגרים הן ביאור שלי.

***

מצאתי בתשובות אשכנזיות (שאלה): יש פתח מרחוב למרתף, וכמה פעמים שנכנסים מרחוב למרתף בשעת הבציר בהכנסת חביות וכיוצא (בזה, להכניס או להוציא דברים), ופתח קטן דלא גבוה עשרה (טפחים) ולא רחב ארבעה (טפחים) יוצא מ(ן ה)בית למרתף, וכמה פעמים כשפותחין ההיא פתח שבין מרתף לרחוב נכנסים מרחוב דרך מדרגות של מרתף ו(משם) דרך (אותו) פתח קטן לבית. (עד כאן השאלה)

והשיב (מהרי"ל): אי הוי (אם היה) פתח (ראוי) מבית למרתף, הוה ענ"ד [עניות דעתי] נוטה (היה דעתי נוטה) דאותו פתח שברחוב פטור (ממזוזה), דאינן אלו תשמישין קבועים שכתבת (שהרי הפתח מרחוב אינו רגיל, כי אינו פתח שימושי קבוע) ו(ואילו) תשמיש הקבוע (השימוש הרגיל במרתף הוא) דרך פתח הפתוח לבית. אבל כתבת דפתח הפתוח לבית לית ביה (אין בו שיעור פתח) לא ארבעה (טפחים ברחב) ולא עשרה (טפחים בגובה), אם כן חור בעלמא הוא, ועיקר פתח האוצר (המרתף – מוגדר כבית אוצרות) הוי ההיא (הפתח) דברחוב (שברחוב) וחייב (הפתח החיצון במזוזה), דלא ניחא תשמישתיה דאותה (פתח קטן) שבבית (היות שלא נוחה שימושה של אותה פתח לבית בגלל קטנותה, אין לדון את פתח החיצון לרחוב כפתח שאינו רגיל ובטל), ו(אע"פ שבני הבית משתמשים בקביעות בפתח הקטן) בטלה דעת המשתמשים דרך שם.

אבל תמהני אם לא יהיה ההוא פתחא זוטא (הפתח הקטן שבין המרתף לבית) לכל הפחות כדי (שיעור הראוי) לחוק (לחקוק מתוך קירותיו) ולהשלים (שיעור פתח, שהוא י' טפחים גובה ברוחב ד' טפחים), דהיינו (שיעור הראוי לחוק, שהוא -) ברגליה (בבסיס הפתח גובה) שלשה (טפחים, שיש בהן) רוחב ארבעה (טפחים) וגבוה (הפתח) עשרה (טפחים) באמצעו (כלומר בקדקד כיפת השער. ואז אמרינן שראוי לחוק ולהשלים מתוך הקיר שאר השיעור, שיחשב כפתח שיש בו גובה י' טפחים ברוחב ד' טפחים כולו) עכ"ל (תשובת מהרי"ל).

***

חידוש וביאור

א.  אי הוי פתח מבית למרתף (ראוי) .. אותו פתח שברחוב פטור (משום שאין בו שימוש קבוע). כלומר, אין פתח החיצון של המרתף "רגיל", ומכיון שאמרו בגמרא [מנחות לג] "הלך אחר הרגיל" - הפתח הרגיל הפנימי חייב, והחיצון שאינו רגיל פטור.

ורק באוצר או בית מדרש שיש חסרון בדיורם (שאינם דיור רגיל) אמרינן "הלך אחר הרגיל" לפטור פתח שאינו עיקר ורגיל בו. אבל בבית שהוא דיור גמור כל הפתחים חייבים, גם פתח שאינו רגיל, כמבואר בשו"ע סעיף יח.

ב.  אבל כתבת דפתח הפתוח לבית לית ביה לא ארבעה (טפחים ברחב) ולא עשרה (טפחים בגובה) אם כן חור בעלמא הוא, ועיקר פתח האוצר הוי ההיא דברחוב וחייב (הפתח החיצון במזוזה), דלא ניחא תשמישתיה דאותה שבבית, ובטלה דעת המשתמשים דרך שם.

פירוש – [אמנם ראוי לומר שהאינו רגיל בטל] אבל היות שהפתח הפנימי אינו נחשב לפתח כלל אלא חור, א"כ אין להחשיבו "רגיל", ונמצא שאין למרתף הזה אלא פתח אחד החיצון בלבד, ולכן הוא חייב ואע"פ שאינו פתח רגיל. כי אין [פתח אחר] "רגיל" שיבטל את הפתח ה"אינו רגיל".

ג.  אבל תמהני אם לא יהיה ההוא פתחא זוטא לכל הפחות כדי לחוק ולהשלים דהיינו ברגליה שלשה רוחב ארבעה וגבוה עשרה באמצעו עכ"ל (תשובת מהרי"ל). בתשובת מהרי"ל הנדפס נוסף אחר כך: דקיי"ל כרבי מאיר דחוקקין להשלים.

אבל הב"י לא העתיק תיבות הללו, וכתב הערה על תשובת מהרי"ל, וזה לשון הב"י: ועל מה שכתב דאם יש בה כדי לחוק ולהשלים חייב, יש לתמוה דהיינו לרבי מאיר דכפה (שער העשוי ככיפה דר"מ סבר חוקקין להשלים, ביומא יא) אבל חכמים סברי דאין חוקקין להשלים והלכה כחכמים.

נראה בב"י [גם מהעתקת לשון התשובה, וגם מלשון השגתו] שלא היתה כתובה לפניו בגירסתו את משפט הסיום שבנדפס: "דקיי"ל כרבי מאיר דחוקקין להשלים". וגם מה שכתב הב"י שמהרי"ל כתב דאם יש שיעור לחקוק חייב [במזוזה], המדייק בלשון מהרי"ל שהעתיק ב"י יראה שלא כתב מהרי"ל דהיה הפתח הפנימי חייב.

ונראה לי לבאר סברת מהרי"ל ע"פ הגירסא הזו [שהעתיק הב"י], ולא נתכוין מהרי"ל (דוקא) לפסוק כר"מ נגד חכמים.

ד.  וביאור דעת מהרי"ל: דאם היה בפתח הקטן לכל הפחות שיעור כדי להשלים אע"פ שהיה פטור ממזוזה [כחכמים דלא קיי"ל חוקקין להשלים], אך מ"מ [מודים חכמים לר"מ ש]נקרא "פתח" ולא חור בעלמא, וא"כ הפתח הרגיל [אע"פ שפטור ממזוזה] היה מבטל את הפתח שאינו רגיל.

ולענ"ד כוונה זו מדוקדקת בכל לשון התשובה, דלא דקדק מהרי"ל לומר שהפתח הפנימי פטור ממזוזה, אלא שהוא חור בעלמא, ואח"כ כתב דבטלה דעת המשתמשים בה. למה צריך לומר כן? היה מספיק לומר דמאחר שהפתח הפנימי פטור ואין בה מזוזה, לכן צריך לקבוע על פתח האוצר מהרחוב.

אלא ודאי דעתו, דאם יש שם שתי פתחים הרגיל מבטל את שאינו רגיל, ואע"פ שהרגיל פטור ממזוזה מאיזה טעם, מ"מ "הלך אחר הרגיל" והפתח שאינו רגיל פטור, ומה איכפת לי אם גם הפתח הרגיל פטור.

ולכאורה כן מוכח בפשטות מדין בית המדרש [מנחות לג] דפתחו של רבי היה פטור ממזוזה משום שהיה פתח שאינו רגיל, ואע"פ שפתח הראשי של בית המדרש ודאי היה פטור, כמו כל בית מדרש דמדינא פטור (אמנם אפשר לדחות, דבפתח בית מדרשו של רבי היתה מזוזה, כי התלמידים היו לנים שם וכו').

ולכן כתב מהרי"ל תמיהני דאם יהא בפתח הזה שיעור חוקקין [דרבי מאיר] אזי גם חכמים יודו דהוי פתח רגיל, ויבטל ויפטור את שאינו רגיל, אע"פ שגם פתח זה הרגיל הוא פטור (מצד שלא סבירא להו לחכמים חוקקין, אבל עכ"פ שם "פתח ושער" יש בו).

ה.  הרמ"א [שו"ע רפו סעיף יח] פוסק כסברת מהרי"ל, שהרגיל מבטל ופוטר את שאינו רגיל, וזה לשונו: מרתף שיש לו פתח מן הרחוב שמכניסים בו יין בחביות גדולות ויש לו פתח קטן מן הבית שנכנסים ויוצאים בו תמיד, אם הפתח הקטן ראוי למזוזה היא חייבת והגדולה פטורה. ואם אין הקטן ראוי למזוזה הגדולה חייבת והקטן פטור.

אמנם בפרט האחרון פסק כב"י (ולא כמהרי"ל – דאפילו פתח ראוי מבטל, ואע"פ שאינו חייב במזוזה) דרק אם הפתח הקטן ראוי למזוזה פוטר ומבטל את הפתח שאינו רגיל, אבל אם הפתח הקטן לא היה ראוי למזוזה מצד הדין, אזי חייב הפתח החיצון דאין מי שיבטלנו.

ו.  יש עוד לדקדק במהרי"ל ורמ"א שאם היה הפתח הקטן חייב במזוזה [הרי הוא פוטר את הפתח החיצון], נראה לכאורה דלא היה איכפת להם אם חיובו לצד ימין של הנכנס הבית או לצד ימין של הנכנס למרתף [וצ"ע מה דעת מהרי"ל בזה, האם היה חיובו לימין הנכנס לבית, כי הבית עיקר, או לצד המרתף כי זה דרך הרגיל לבוא. אבל לשיטות האחרונים שהולכים אחר הרגל הליכה, בכל מקרה היה חייב לצד ימין של המרתף, א"כ ניחא דהיה למרתף מזוזה] – בכל ענין היה פוטר את הפתח החיצון שאינו רגיל. וצ"ע, דאם המזוזה קבועה לצד הבית, הרי אינו מזוזה לחדר המרתף אלא לבית, ולמרתף עצמו אין מזוזה, ולמה נאמר שהרגיל מבטל את שאינו רגיל.

ונפקא מינה אם הפתח שלצד הבית יהא בו דלת והיכר ציר לצד הבית, או לסברת המרדכי דאזלינן בתר חשוב, האם גם במקרה זה נפטור פתח החיצון משום שאינו רגיל.

ז.  ונראה [דאין הכי נמי] בכל מקרה שיש מזוזה על פתח הפנימי של המרתף יפטור את החיצון כנ"ל משמעות מהרי"ל ורמ"א, ובאמת לא איכפת לן שהמזוזה עומדת לצד הבית.

והביאור בזה, דמה טעם לפטור באוצרות ובית מדרש [דוקא, ולא בבית כנ"ל] פתח שאינו רגיל. וי"ל, דהיות שמקומות הללו אינן בני חיוב בעצם כי אינם ביתך ומקום דיור, חיובן הוא משם שפתוחים [ושייכים] לבית. נמצא הפתח הרגיל הוא שייך לבית, אבל הפתח שאינו רגיל נחשב כפתח האוצר לבד ולא לבית, ופטור. אבל כאשר אין פתח אחר לאוצר, על כרחך זהו פתח ההילוך לבית, דרך בית האוצרות.

ולכן אדרבה המזוזה היתה קבועה בפתח המרתף לבית לכיוון הבית, כי הבית עיקר ולצורכו פתח זה עשוי. (ולא משום שהמרתף והאוצר עצמו סגי במזוזה אחת על פתחו הרגיל. דו"ק).

ח.  אמנם בפתח ראשי של בית המדרש נראה שפטור בכל אופן, דלא נעשה הפתח בשביל הבית או כבית שער לבית, אלא נעשה פתח לבית מדרש לבד.

והדיון בגמרא מנחות הנ"ל הוא רק על פתח הצדדי הנפתח מהבית לבית המדרש, (פתחו של רב הונא "רגיל" היה, ופתחו של רבי "אינו רגיל" היה).

כלומר - (לא כמו שכתבתי לעיל אות ד, דפתח הרגיל שבבית המדרש מבטל את פתח שאינו רגיל) דוקא באוצר ומרתף, הפתח הרגיל מבטל את שאינו רגיל, כי השאלה איזו פתח עיקרית השייכת לבית, והפתח שאינו רגיל אינו שייך לבית. אבל בפתח בית המדרש - הפתח הראשי ודאי אינו שייך לבית, והשאלה רק על פתח קטן בין הבית לבית המדרש, האם הוא נחשב כפתח של הבית [מצד שהוא רגיל, כלומר שימוש שלו כהילוך רגיל לבית, או לא].

ט.  לסיכום [דעת מהרי"ל ורמ"א]:

א) בבית אין שייך "הלך אחר הרגיל".

ב) פתח שבין בית מדרש לבית - "הלך אחר הרגיל". ואין לזה שייכות לפתחים הראשים של הבית מדרש עצמו.

ג) פתח אוצרות המחובר לבית ויש בו ב' פתחים או יותר, הפתחים הרגילים חייבים מצד פתחים לבית [ומקום קביעתם לצד הילוך הבית] והפתחים שאינם רגילים פטורים. ואם יש רק פתח אחד לבדו, לעולם נחשב כפתח הבית להתחייב, ולא נאמר בו "הלך אחר הרגיל" לפטור את שאינו רגיל.

פתח מחסן מהחצר

פתח למחסן מחצר, ואין כניסה אחרת למחסן זה. היכר ציר של הדלת נפתחת לתוך החצר. האם יש כאן חיוב מזוזה?

נראה לי שפתח זה פטור ממזוזה.

מחסן הוא בגדר 'אוצרות', ולדעת הרמב"ם 'בית אוצרות' פטור ממזוזה, ולדעת הרא"ש ושו"ע חייב. אמנם כל זה באוצרות השייכים לדיור הבית, אבל מחסן של כלי עבודה וכו' שאין בו שימוש לצרכי הדיור של הבית פטור לכו"ע.

ואין לחייב פתח זה משום שנפתח לחצר, והרי היכר ציר לצד החצר, וא"כ שמא יתחייב משום פתח של החצר?

גם זה אינו, שהרי חיוב חצר לדעת הרמב"ם הוא משום שדרכו באים לבית, וא"כ אין שום טעם לחייב פתח זה, שהרי אי אפשר לבוא דרכו לבית, כי המחסן סגור.

אלא שלפי הרא"ש חצר חייב מצד עצמו [לא משום שדרכו באין לבית] אם משתמשים בו צרכי דיור מצד עצמו.

מ"מ גם לפי הרא"ש הרי הפתח אינו שייך לחצר אלא למחסן, וממילא היות שהמחסן פטור, גם פתח זה פטור.

ואין להקשות דלפי מנהג חב"ד אזלינן בתר היכר ציר?

אין זה שייך לכאן. שהרי עיקר היכר ציר הוא כאשר הדלת הוא חלק מהחיוב, אזי הדלת והיכר ציר קובעים היכן הוא החיוב. אך לפי הרא"ש פתח ללא דלת חייב, על כרחך אין הדלת כאן חלק כלל מהחיוב. אלא אזלינן אחר ההגיון הפשוט לאן פתח זה שייך – והיות שהוא פתח המחסן והמחסן פטור, נמצא פתח זה פטור ממזוזה.

ואין לצרף שתי סברות שונות, דעת הרא"ש דחצר חשיב כחדר בבית, וסברת [הרמב"ם] אזלינן היכר ציר, מאחר שברור שהן לדעת הרמב"ם [בפני עצמו], והן לדעת הרא"ש [בפני עצמו] פתח זה פטור.

חיוב מזוזה בבית אוצרות מד"ת או מדרבנן

כתבתי בבלוג הקודם 'חיובי בית אוצרות מחסן או חנות במזוזה':

נראה לי שדעת הרמב"ם, וכן שאר הראשונים (רי"ף ורא"ש) שהעתיקו לשון הברייתא (יומא יא) "ביתך המיוחד לך [לדירה] פרט וכו" כולם סוברים דחיוב מזוזה בבית האוצרות אינו מדאורייתא, וכל הדיון והתנאים [מתקשטות או סתמא] הוא מדרבנן לבד. ושכן כתב בס' מזוזות מלכים [דף סד, שלום ואמת ד"ה ולדעתי].

א)  אמנם יש להקשות על הנחה זו, דהא ברייתא זו "בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצירות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן חייבין במזוזה, יכול שאני מרבה אף בית שער אכסדרה ומרפסת ת''ל בית מה בית מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה". משמע שכולה דין תורה, שהרי התנא ממעט אח"כ בית שער אכסדרה משום שנאמר ביתך יצאו אלו וכו'. וכתבו התוס' (יומא שם, ובמנחות וסוכה) דלימוד הנ"ל בברייתא לפטור בית שער היינו מדין תורה, אבל מדרבנן חייב כדמוכח בכמה מקומות בש"ס. א"כ הברייתא הנ"ל דין תורה קאמר. וכן מוכח מהכללת התנא "אחד שערי בתים" דודאי שערי בתים הן מדאורייתא, א"כ כמו כן שאר הנזכרים כולל אוצרות יין ושמן הוו מדאורייתא. ומכיון שהרי"ף ורא"ש העתיקו ברייתא זו מסתמא היא הלכה, וא"כ חיוב אוצרות לשיטת הרי"ף ורא"ש הוא דאורייתא.

ב)  הנה קושיא זו יסודה על הנחת התוס' [ונראה שכן גם סברת רש"י] דהברייתא "בשעריך אחד שערי בתים כו" ודאי דין תורה, וא"כ משמע דחיוב בית אוצרות גם הן דין תורה לפי תנא זה.

אמנם אין הכרח כלל לומר שהרי"ף ורא"ש סוברים כן, ואדרבה פשט לשונם משמע לא כן. דלאחר שהעתיקו לשון הברייתא והמיעוט "יצאו אלו שאינן מיוחדין דירה" [ומן הסתמא גם אוצרות אינן מיוחדין לדירה כנת"ל], חזרו ופירטו "ובית התבן והבקר ואוצרות שהנשים רוחצות שם פטורות", כלומר באו לבאר דאע"פ שהברייתא סתמה הדבר, מ"מ לא כל בית בקר ואוצר חייב אלא רק סתמן, אך ברוחצות פטור.

ודבר מסתבר דאם יש חילוק בבית הבקר ואוצרות בין סתמא לרוחצות, ש"מ שאין החיוב דאורייתא, דבדאורייתא אין חילוק. אלא או עיקר דיור זה חייב או עיקרו פטור [כמו בית מרחץ עצמו], אלא על כרחך שעיקר חדר זה אינו מרחץ, אלא שפטרוהו חכמים משום שרוחצות בו, שמע מינה מדעשו חילוק זה, שזה אינו דין תורה. וכמו שפי' הבית יוסף בכוונת הטור [ר"ס רפו. וכן הסכימו רמ"א ושאר אחרונים שזה דעת הטור] דדוקא באלו בית הבקר ובית העצים [ועד"ז אוצרות יין ושמן שנזכרו בברייתא] אם רוחצות פטור, משום שאין עיקרן לדירה, אבל דירה גמורה גם ברוחצות לא נפטר.

כלומר בחדר גמור החייב מן התורה, אין מקום כלל לפטור מה שרוחצות בו, כי אין זה עיקר הדיור בחדר זה. ומה שפטרו בית העצים והדומה משום שרוחצות, כי אינן מיוחדין לדירה, אלא שחכמים חייבוהו בסתם, אך ברוחצות בו פטרוהו, משום שדומה לבית המרחץ.

ג)  ואע"פ שהרי"ף ורא"ש [וטור] העתיקו לשון הברייתא, לא נחתו לדקדוקי הדברים (הנ"ל, שכל הנזכרים הן חיוב דין תורה), אלא רק לומר שיש חיוב בכל המקומות הנ"ל, בין שיהא דינן ד"ת או דין דרבנן. ודבר זה אפשרי שפוסק יעתיק לשון הברייתא, כי היא לשון פשוטה ומבוארת להלכה למעשה, אבל לא נתכוין לכל מה שיש לדקדק מהברייתא בפרטי הדברים.

וא"כ בדין בית אוצרות ס"ל לפוסקים כשאר הברייתות הנזכרות ביומא, דמוכח מהן שחיובן רק ד"ס.

ד)  ובזה יש להבין שיטת הסמ"ק ומהר"ם שהעתיק הב"י [שם] דכל חדר שיש בו דבר גנאי כרוחצות פטור, אף בדירה גמורה.

דיש לומר שאזלו בשיטת התוס' הנ"ל דברייתא זו דין תורה קאמר, ומיירי דוקא בסתם בית אוצרות שחייבין, כפי שנתבאר בגמרא שם. ומזה שפירשו רב יהודה ורב כהנא דברוחצות לכו"ע פטור, ש"מ שרחיצה פוטר אף במקום חיוב של תורה, ולכן אף חדר גמור שרוחצות וכו' פטור. [אלא ששיטת ההלכה לא כדעה זו, כמבואר בטור ב"י ורמ"א].

חיובי 'בית אוצרות' מחסן או חנות במזוזה

בגמרא יומא (דף יא) נחלקו אמוראים, רב כהנא סבר בית אוצרות [חדר איחסון לחפצים] שנשים מתקשטות בו [או מתלבשות שם] חייב במזוזה לדעת כל התנאים, אבל בסתם [בית הבקר ואוצרות שאינה מתקשטת ולא מתרחצת שם] מחלוקת תנאים. ולרב יהודה אם מתקשטות שם נחלקו התנאים אי חייב, אבל בסתם בית אוצרות ובית הבקר לכו"ע פטור.

וכתב הב"י (יו"ד סי' רפו) דהרי"ף ורא"ש פסקו כרב כהנא דסתם אוצרות חייב במזוזה, אפילו אינה מיוחדת להתקשט בהן, אלא אם כן רוחצות שם דהוי שימוש גנאי ואז פטור. והרמב"ם פסק כרב יהודה דסתם בית אוצרות פטור אא"כ מתקשטות שם.

ויש מפרשים (וכך משמעות הכסף משנה בביאור א') סברת הרמב"ם שפסק במתקשטות חייב משום דזה מוסכם לפי רוב דיעות של תנאי ואמוראי (כלומר בין לרב כהנא בין לרב יהודה), אבל בסתמא דפליגי תנאי ואמוראי הלך אחר רב יהודה. והרי גם לרב כהנא נחלקו אמוראי בסתם, א"כ י"ל בסתם רוב דיעות להקל. (ואח"כ כ' הכסף משנה דהרמב"ם סבר הלכה כרב יהודה לגביה רב כהנא. ונראה שזה ביאור שני לבאר סברתו כנגד דעת הרי"ף ורא"ש). ועד"ז מבואר בשו"ת אבני נזר יו"ד סי' שפב.

ולפי זה גם פסק הרי"ף והרא"ש לחייב בית אוצרות סתם, הוא חומרא דדינא, דהרי אפילו לרב כהנא זה מחלוקת תנאים.

ב.  בשו"ע פסק (כרי"ף רא"ש וטור) דאוצרות סתם חייב. וכתב בפתחי תשובה (ס"ק טז) בשם שו"ת רעק"א סי' סו, דדעת הרמב"ם יחידאי ונדחה מההלכה, וא"כ יש לברך על קביעת מזוזה בבית אוצרות סתם.

אבל בגדולי הקדש (סק"ג) וערוך השלחן כתבו דהרמב"ם לאו יחידאה הוא, אלא עוד כמה ראשונים סוברים כמותו. ולכן כתבו רבים (גדולי הקדש ומקדש מעט סק"ט, ערוך השלחן, אבני נזר הנ"ל) שיותר ראוי לקבוע מזוזה בלי ברכה, משום דהוי פלוגתא דרבוותא וספק ברכות להקל. וכן נראה פשוט דעת קיצור שו"ע (סימן יא סעיף יז, דאחר שהעתיק את פסק השו"ע דאוצרות חייבים), כתב ויש פוטרין, כלומר ולא יברך משום סב"ל. וכן פתר המזוזות מלכים (דף סה ע"ב, הלכה למשה ס"ק קנט) את כוונת הקיצור שו"ע.

ג.  ויש לבאר האם חיוב אוצרות הוא דין תורה.

ונראה לי בדעת הרמב"ם, וז"ל "בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך, ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן. לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה חייבת במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם". (והוא לשון הברייתא יומא שם "ביתך המיוחד לך פרט וכו").

נראה דבית הבקר ואוצר אינן בכלל ביתך מן התורה, כי עיקרן לא דיורי אדם. ומה שמחייב במתקשטות לפי שיש בהן יחוד לדירת אדם, כלומר היות שיש שימוש גם לבני אדם, היינו מדרבנן לבד. דמדאורייתא בודאי ניזיל אחר עיקר תשמישו, ועיקרו אינו דיורי אדם. וגם הרי"ף ורא"ש דפליגו עם הרמב"ם באוצרות סתמא, העתיקו ברייתא זו ביתך המיוחד לך כו', ומשמע לי דלכו"ע אין בהם חיוב מה"ת משום שאין עיקרן דיור אדם כלל, ורק נחלקו אמוראי והראשונים בדין חיוב דרבנן שבהם.

וכן כתב במזוזות מלכים [דף סד, שלום ואמת ד"ה ולדעתי] דפשוט דכל חיוב אוצרות לכו"ע היינו רק מד"ס, ומדאורייתא לכו"ע פטור.

ד.  וכתב הש"ך (סק"ב בשם הדרישה) דחיוב אוצרות ובית הבקר "אפילו אינם דירה ממש כיון דיוצאין ונכנסין בו חשיב בית דירה".

ותמוה דהרי בכל מקום נכנסים ויוצאים בו, והרי גם בית שער שאינו פתוח לבית נחלקו הפוסקים (בשו"ע סעיף ז) אי חייבת או לא, ולמה לא יהא חייב דהא עכ"פ נכנס ויוצא שם. ואי משום שבאוצרות ובית הבקר מונח סחורות ובהמותיו, למה כתב הדרישה משום שנכנס ויוצא, היה לו לבאר משום שמירת חפציו.

אלא פשוט דכוונת הש"ך ודרישה, שאין חיוב כלל משום הסחורות ובהמות עצמם, שהרי אינם דיורי אדם כלל, אלא חשיב דיורי אדם משום שנכנס ויוצא לשם. וכן פשוט דלא כל הילוך וכניסה משום זה יחשב דיור [ודלא כערוך השלחן סעיף ד שרצה להוכיח משערי מדינות ועיירות כו' דעצם ההילוך חשיב חיוב, וזה רחוק מהשכל] אלא משום שבית הבקר והאוצרות מחוברים לביתו, ונכנס ויוצא מביתו אליהם. ולכן הם חשובים מצרכי הדירה שלו.

ועד"ז כתב בחובת הדר (פרק ב הערה יב), והוסיף (על פי הלבוש) שחיוב אוצרות משום תשמישי דיור האדם. כלומר, היות שהאוצרות עצמם הן דברים הצריכים לצרכי הדיור, כגון בגדים וכלי בית, ומחסני מאכל וכדומה, ומה שנכנס ויוצא להביא צרכי ביתו משם נחשב מצרכי הדיור. אבל מחסן שאינו צרכי הבית, אלא צרכים אחרים שלא מתשמישי הדיור בבית, פטור מן הדין אף לסברת השו"ע, דאינו נכלל באוצרות.

ה.  ועפ"ז יובן דברי הדרישה [על פסק השו"ע (סעיף יא) החנויות שבשווקים פטורין משום שהן דירת ארעי] "ונראה דבזמן הזה אלו החדרים הנקראים קלייטין [חנויות בלשון אשכנז] חייבים, וצ"ע".

וצריך ביאור מהו הצ"ע של הדרישה. ומבואר בט"ז דפטור חנויות משום דירת ארעי, ונסתפק הדרישה על חנויות שבזמן הזה אי ראוי להחשיבם דירת ארעי או קבע (ולא נאמר דין חנויות בטור ושו"ע, אלא על חנויות ארעיות ממש שהיה בזמן קדום שלנים בהם רק קצת זמן בימי השוק, והיו ממש דיורי ארעי כפונדק). וכתב הט"ז דאם דרים בחנות רק ביום יש מקום הספק, שמא נחשבו ארעי כי לא דרים בהם בלילה כדירת קבע, אבל אי נמצא ודר בחנות גם ביום וגם בלילה ודאי חייב דחשיב דיור רגיל.

וכתבו הרבה אחרונים (מקדש מעט ס"ק לו, יד קטנה הובא בפ"ת סק"י, ערוך השלחן) דבחנויות דידן אין כאן ספק, דפשיטא דחייב משום אוצרות שהרי בחנות מונחת סחורתו.

ברם האמת נראה דסברת הט"ז ודרישה דאין שום חיוב בחדר שמונח שם סחורות משום בית אוצרות, אלא רק אם משמש מקום זה מעט כדיור האדם. ואע"פ שבודאי נכנס ויוצא מהחנות, כבר נת"ל דאין חיוב משום עצם ההילוך ויציאה בחדרים הללו כמו שאין חיוב בבית שער מצד עצמו, כי לא נאמר חיוב אוצרות משום הילוך אלא כאשר מחובר הוא לביתו ולצרכי דיורי ביתו. אבל החנות הוא ענין של מסחר, ולא צרכי ביתו כפשוטו. והשאלה היא, האם חשוב דיור עבור האדם היושב בחנותו כל יום, וזה ספיקו של הדרישה אי חשיב דיור בכך [כי נמצא שמה רוב שעות היום] או לא [כי זה סוג דיור אחר לעניני מסחר ולא לצרכי דירתו].

ופשט הט"ז דעכ"פ אם נמצא בחנות ביום ובלילה, או שהחנות פתוחה לרה"ר ולביתו פשיטא דחייבת.

אם פתוח לביתו כנת"ל דחשיב אוצרות וצרכי דיורו [ודלא כמקדש מעט ס"ק לו שביאר טעם החיוב בזה משום דנעשה פתח החנות בית שער לבית], או אם דר בה יום ולילה הוי דיור קבע וחייב משום דירת אדם. ונמצא סברת הדרישה וט"ז דחנויות בזמן הזה חיובם משום דיור גמור של האדם, ולא משום אוצרות. אבל הנחת הסחורה בחנות לבדה, לא היתה סיבה כלל לחייב (ודלא כאחרונים הנ"ל).

ונפקא מינה כנ"ל דחיוב [סתם] חנויות שבזמנינו הוא חיוב של תורה, ולא חיוב סופרים.

ו.  ויש להוסיף גם את סברת ערוך השלחן (סעיף כח) דאם עושה מלאכה בחנות הוי ממש דירה וחייב. [ונראה לי הטעם משום דמלאכה הוי מידי דדיור, ולא משום חיוב אוצרות. ואמנם כתב ערוה"ש דלא גרע ממתקשטות באוצרות ובית הבקר לפי הרמב"ם, ולפי זה יהא החיוב מדרבנן. מ"מ נראה דחנויות שבזמנינו שסתמן אוכלים שם ושאר צרכים שרגיל לעשותן גם בבית, הוי דיור גמור מדין תורה וחשיב ביתך המיוחד לדירה לכו"ע].

ולכן הסכימו הפוסקים האחרונים (ראה שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' לו, שדה חמד מערכת מ"ם כלל קכד, שו"ת באר משה ח"ב יו"ד סי' פה, צ) דאם החנות פתוחה לביתו חייבת, ואם רחוקה מביתו ונמצא שם ביום ובלילה חייבת, ואם נמצא שם רק ביום ולא בלילה אבל עושה מלאכה ואוכל שמה נמי חייבת. אבל אם רק מונח שם סחורות, והילוכו לשם הוא רק לצורך פיקוח הסחורות לבד, ולא לצרכי גופו כלל פטור.

ז.  ויש לומר דחדר אוצרות הפתוחה לביתו, גם לרמב"ם חייב במזוזה, ואע"פ שפוטר אוצרות סתם אא"כ מתקשטות וכדומה, משום שחדר זה אינו מיוחד לדירה שיקרא ביתך, מ"מ יש לחייב משום שהוא פתוח לבית. ועל דרך שכתב רעק"א (סעיף יג) בית שאין בו דע"ד פטור, היינו מגדר בית בעצמו, אך אם הוא חדר בבית חייב משום שהוא חלק מהבית, עד"ז אוצר שהוא חלק מהבית, אע"פ שעיקרו הנחת סחורות לצרכי הדיור [כגון בגדים וכלים], ולא משתמש בחדר הזה לצרכי הגוף עצמו [כמתקשטות ושאר עניני דיור], מ"מ מצד הצטרפותו לבית חייב. וכ"כ במקדש מעט סוס"ק ט, דבזה לכו"ע חייבת.

ח.  סיכום העולה להלכה:

א) חדר מחסן שבבית או מחובר לבית ונכנס ויוצא משם מביתו, והוא מכיל צרכי דיור הבית, חייב במזוזה עם ברכה.

ב) חדר מחסן שבבית שאינו מכיל צרכי הדיור כלל, אלא סחורות שאינם מצרכי הבית, אע"פ שמחובר לבית, יקבענו בלי ברכה.

ג) מחסן המכיל צרכי הדיור אבל אינו מחובר לבית, אלא נפרד ממנו, יקבענו בלי ברכה (לפי סברות הרבה אחרונים דנקרא בית אוצרות, ולפי השו"ע חייבת).

ד) חנות שעובד בו ואוכל שם חייב במזוזה עם ברכה.

ה) חנות בבנין קבע שאינו עובד שם ואינו אוכל שם, אלא רק נכנס ויוצא לשם לצרכי סחורה בלבד, יקבע שם מזוזה בלי ברכה (ע"פ האחרונים הנ"ל).

קביעת מזוזה בבית כנסת ובחנות - לענין ברכה

בית הכנסת פטור ממזוזה [יו"ד רפו סעיף ג]. ובנוגע לבית מדרש כתב בשו"ע [שם סעיף י] דכמו כן פטור, ויש אומרים שבית מדרש חייב "ונכון לחוש לדבריהם אבל לא יברך עליה".

וטעם המחייבים בבית מדרש מזוזה (שלא כבית הכנסת) משום שלומדים שם כל היום [ש"ך שם]. ובכלל הלימוד, אנו רואים שאוכלים ושותים שם.

בתי כנסת שלנו הן בעצם בית מדרש, כי אוכלים שם סעודות מצוה וכדומה, אבל אין לברך על קביעת מזוזה בפתחן, משום שעיקר תשמישו קודש [עבודת ה' בתפלה ולימוד תורה] והאכילה שם הוא ארעי [כלומר טפל לעיקר מהות השימוש]. כל זה בנוגע לחדרי התפלה, אבל חדרים צדדיים שקבועים לאכילה, וכן משרדים יש להם דין אחר כי אינם קבועים לתפלה, על כן אין בהם פטור של קודש. ואם יש סיבה לחייבם במזוזה משום דיורי אדם של חול, אז חייב לברך על קביעת המזוזה בהם.

בשו"ע [שם סעיף יא] כתב חנויות שבשוקים פטורים ממזוזה. והתקשו כל האחרונים במשמעות פסק זה, וביארו שמדובר כאן רק בחנות ארעית שעושים לימי השוק, או תירוצים אחרים. והסכימו האחרונים שחנויות שלנו שקבועים בבנין וכל ימות השנה ואנשים נמצאים בהם כל יום וכל שעות היום ואוכלים שם, הרי זה דיור גמור וחייב במזוזה ככל דיורי האדם בברכה.

אמנם חנות שאינו מקום שאדם שוהה בו כל כך, כמו חדרי מחסנים של החנויות, ונכנסים שם לפרקים להכניס ולהוציא סחורות וכדומה, ואין אדם שוהה שם כל כך ובודאי אינו אוכל שם, ראוי לקבוע בהם בלי ברכה. מאחר שאינם דיור של אדם, כאכילה ולינה. ואין לחייבם משום אוצרות, כי עיקר חיוב אוצרות הוא משום דיור האדם שהולך ובא שם [עי' ש"ך יו"ד רפו ס"ק ב] כלומר משתמש בו קצת כתשמישי דיורו. אבל מחסן שאינו משתמש בו כלל כתשמיש דיורו אין לחייבו משום אוצרות, ועכ"פ אין לברך עליו.