כמעט נגיעה יכול לעורר ספק

אין נגיעה באמת בין תג הלמ"ד לירך הה"א, אבל הם קרובים -

נראה שצריך קריאת התינוק, כי אם תינוק קורא לקרוא לה' הזו - קו"ף, אין זה כתיבה תמה, וחוששני מפסול.
הרי זה דומה לדין כ"ף ווי"ו המסוכים זה לזה יותר מדי שנדמים למ"ם. ראה תגית כ"ף ווי"ו סמוכים.

ספק דלי"ת ספק רי"ש

הד' אינה מרובעת מספיק ואין לה בליטת עקב - שאלת תינוק האם תינוק יקראנה ר' או ד'.

שאלות על אותיות

הפאי"ן בקושי כשרים - כי אין להם מספיק מושב.

הב' שאלת תינוק היא בעייתית - כי היא עגולה למעלה, ולמטה אינה מרובעת מספיק, בנוסף לזה מושבה קצר מעט - דינה שאלת תינוק ואם יקראנה ב', יש לתקנה.

חור חיצון בבית

החיצים מורים על מחט התחוב בחור בעובי של מחט - החודר תוך הבית הראשון של הראש.

מבואר בשו"ע או"ח סימן לג שחור בבית כלפי חוץ פוסל הבית. אמנם צ"ע האם מדובר [גם] בחור כלשהו אע"פ שאינו ניכר לעין, או שמא רק בחור שניכר לעין, שאפשר לראות דרכו אל תוך הבית. וכן יש להסתפק בדיני חורים שבין הבתים המבוארים שם היאך ואימתי פוסלים, האם זה גם בחורים של כלשהו, או רק בחור הניכר בין בית לבית.

הפסק בגג דלי"ת

בגג הד' של תפדה יש הפסק דק, ובגלל שחסר מעובי הגג (בצד ימין) - הוא נראה כשתי אותיות ז' י'.

במציאות הוא נראה יותר גרוע מהתמונה.

שאלנו תינוק והוא קראן ז' י' - ולכן פסלנו.

מ"ם סתומה עגולה

המ"ם עגולה, לדעת אדמו"ר הזקן דינה שאלת תינוק. ואם תינוק מכירה כמ"ם יש לתקן זויותיה. [דעת המקדש מעט לפוסלה]

אגב: הפ"א בשורה הראשונה מושבה קצר מדי, בקושי מכסה את הנקודה. בדיעבד כשרה.
התווי"ן רגל ימין ארוכה מרגל שמאל - ואין לעשות כן לכתחילה, אלא צ"ל רגליה שיהיו שוות (כמבואר בגמרא שבת אמ"ת מלבן לבוניה), ועוד כי הזהירו הפוסקים שאם יאריך רגל ימין עלולה להדמות למין פ"א פשוטה.

תשובת נודע ביהודה - ריוח נוני"ן המנוזרות של פ' ויהי בנסע הארון

בנודע ביהודה (חלק א, יו"ד סי' עד) מבאר בנוגע לנוני"ן המנוזרות של פרשת ויהי בנסע הארון - שיש להניח את הנוני"ן המנוזרות כאותיות נוספות בס"ת [חוץ לכתב], בריוח פרשה הסתומה שלפני ויהי, ובריוח פרשה הפתוחה שלאחריה, ולא יהא מנוזרת מתוך הכתב עצמו. כי נו"ן מנוזרת כלומר הפוכה, אינה אות כלל, וא"כ תחסר אות מהכתב [אלא אם היה ברור במסורת שיש להפוך נוני"ן הללו] וס"ת שחסר בו אות פסול. אלא יניחם כסימניות בעלמא ברווחים שבין הפרשיות, כמבואר בחז"ל (שבת קיד,ב) שהן סימניות שאין זה מקום הפרשה וכו'.

וכתב שיש להניח ריוח הסתומה ט' אותיות לפני ויהי בנסע, ואחר כן יכתוב את הנו"ן המנוזרת הראשונה במרחק ב' או ג' אותיות מתחילת ויהי, וכן אחר סיום הפרשה 'אלפי ישראל' יניח ב' או ג' אותיות ריוח ויכתוב הנו"ן המנוזרת ואחריה ישאיר ריוח ט' אותיות כדי פרשה פתוחה.

יש ללמוד מדבריו ב' הלכות:

א. ממה שהקפיד להניח ריוח ט' אותיות שלימות כשיעור פרשה הן לפניה והן לאחריה, שמע מינה שאם הנו"ן המנוזרת היתה באמצע הריוח הזה [כלומר שלא היה נשאר ט' אותיות ריוח פנוי (ללא הפרעה של כתב אות)] לא היתה שיעור פרשה.

ב. ממה שכתב שיכתבנה בהפרש מועט של ב' או ג' אותיות מפרשת ויהי בנסע הארון – שמע מינה דריוח מועט זה אינו חשיב פרשה (ולא חשש לסברת ר"ת דסתומה היינו ב' או ג' אותיות), והטעם שהורה להניח מעט ריוח כדי שתהא המנוזרת ניכרת שהיא לעצמה [כסימן לבד] ואינה מן הכתב של הפרשה (כי אז היה פסול [או חשש פסול] יתר בכתב. והגם שבתשובתו שם כותב שהעיקר שיתר אות אינו מעכב לפסול בס"ת, היינו כאשר ניכר שהיתר אינו חלק מהכתב).

אבל מה היה איכפת לו לנו"ב אם היה מרחיק יותר מג' אותיות, כגון ז' או ח' אותיות, וגם יקפיד שתישאר ריוח פרשה ט' אותיות שלימה – שמע מינה מדבריו שאם יהא נראה כריוח ב' פרשות, דהיינו ב' רווחים, היינו פרשה סתומה במקום שאינה צריכה - גם זה חשש פסול.