בנודע ביהודה (חלק א, יו"ד סי' עד) מבאר בנוגע לנוני"ן
המנוזרות של פרשת ויהי בנסע הארון - שיש להניח את הנוני"ן המנוזרות כאותיות
נוספות בס"ת [חוץ לכתב], בריוח פרשה הסתומה שלפני ויהי, ובריוח פרשה הפתוחה שלאחריה,
ולא יהא מנוזרת מתוך הכתב עצמו. כי נו"ן מנוזרת כלומר הפוכה, אינה אות כלל,
וא"כ תחסר אות מהכתב [אלא אם היה ברור במסורת שיש להפוך נוני"ן הללו]
וס"ת שחסר בו אות פסול. אלא יניחם כסימניות בעלמא ברווחים שבין הפרשיות,
כמבואר בחז"ל (שבת קיד,ב) שהן סימניות שאין זה מקום הפרשה וכו'.
וכתב שיש להניח ריוח הסתומה ט' אותיות לפני ויהי בנסע, ואחר כן יכתוב את
הנו"ן המנוזרת הראשונה במרחק ב' או ג' אותיות מתחילת ויהי, וכן אחר סיום הפרשה
'אלפי ישראל' יניח ב' או ג' אותיות ריוח ויכתוב הנו"ן המנוזרת ואחריה ישאיר
ריוח ט' אותיות כדי פרשה פתוחה.
יש ללמוד מדבריו ב' הלכות:
א. ממה שהקפיד להניח ריוח ט' אותיות שלימות כשיעור פרשה הן לפניה והן
לאחריה, שמע מינה שאם הנו"ן המנוזרת היתה באמצע הריוח הזה [כלומר שלא היה
נשאר ט' אותיות ריוח פנוי (ללא הפרעה של כתב אות)] לא היתה שיעור פרשה.
ב. ממה שכתב שיכתבנה בהפרש מועט של ב' או ג' אותיות מפרשת ויהי בנסע
הארון – שמע מינה דריוח מועט זה אינו חשיב פרשה (ולא חשש לסברת ר"ת דסתומה היינו
ב' או ג' אותיות), והטעם שהורה להניח מעט ריוח כדי שתהא המנוזרת ניכרת שהיא
לעצמה [כסימן לבד] ואינה מן הכתב של הפרשה (כי אז היה פסול [או חשש פסול] יתר
בכתב. והגם שבתשובתו שם כותב שהעיקר שיתר אות אינו מעכב לפסול בס"ת, היינו
כאשר ניכר שהיתר אינו חלק מהכתב).
אבל מה היה איכפת לו לנו"ב אם היה מרחיק יותר מג' אותיות, כגון
ז' או ח' אותיות, וגם יקפיד שתישאר ריוח פרשה ט' אותיות שלימה – שמע מינה מדבריו שאם
יהא נראה כריוח ב' פרשות, דהיינו ב' רווחים, היינו פרשה סתומה במקום שאינה צריכה -
גם זה חשש פסול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה