אגרות משה (יורה דעה סימן קעו)
חידושי הלכה היוצאים מדברי
התשובה:
א. האגרו"מ סובר "לא
שייך לתלות מקום הקביעה ברצון האדם". אלא מקום הקביעה הוא מוחלט על פי דין
תורה בלבד.
ב. צריך שיהא ימין ביאה שהוא
מקום קביעת המזוזה ניכרת, ואם אינה ניכרת אזי הפתח פטור ממזוזה, כי אין לה
"ימין ביאה" כלל.
ג. הוכחתו משיטת התוספות
והראב"ד [הרא"ש, וחכמי לוניל מובא בכס"מ הל' מזוזה פ"ו] הסוברים
דאין הפתח חייב במזוזה בגלל הדלת, אלא אף פתח שאין בו דלת חייב [דלא כשיטת
הרמב"ם], ובגמרא מנחות לג קאמר ר' נחמן לריש גלותא "קבע דשא ברישא"
לידע כיוון היכר ציר שיוכל לקבעה. ומזה שלא היה מספיק לר"נ לברר היכן תהא
מקום ההיכר ציר, אלא הדגיש "ברישא" שצריך שיקבע ההיכר ציר ממש בפועל, מוכח דעד שאינו ניכר
ימין ביאה [ע"י היכר ציר הדלת] אינו חייב.
ד. דעתו דאין ימין ביאה סימן
לבד לידע היכן יקבע, אלא הוא גורם בחיוב. ובהעדר ימין ביאה ניכר, הפתח פטור
ממזוזה. וכן בדלת מתקפלת שאין לה היכר ציר ואין בה עדיפות לצד זה או לאחר, פתח זה פטור ממזוזה כי לא ניכר ימין ביאה בה.
וגם לרמב"ם דשער בלא דלת פטור, אפילו אם יש בה דלת, אלא שאינו
ניכר להיכן נפתח, כגון שהדלת קבועה באמצע השער, ואין היכר ציר לשום צד, הדין דפטור ממזוזה,
כי לא ניכר ימין ביאה.
ה. אבל פתח שידוע רוב הילוך
בני אדם, כגון שהכניסה הוא מבחוץ לצד פנים הבית, חשיב בכך ניכר ימין ביאה, וחייב.
החולקים על דעת האגרו"מ,
ותמיכה לסברתם
ו. האחרונים (ראה מקדש מעט
רפט ס"ק יג, מנחת אלעזר ח"ב סי' מ בשם מהרש"ק, שבט הלוי ח"ב
סי' קנב, חובת הדר פ"ח סעיף ה) חולקים על פסק זה של האגרו"מ, וסוברים דבמקרה
שאין הכרע איזה צד ימין - הרי שיקבע המזוזה ע"פ ימין ביאה לפי רצונו.
והוכיחו מהירושלמי סוף מגילה, שבמקרה כזה יקבע במקום שירצה
- דלא כאגרות משה. [וי"ל דסובר האגרו"מ דאין הלכה כירושלמי נגד הבבלי
לפי' תוס' וראב"ד הנ"ל].
ז. הוכחת האגרו"מ חזקה לפי
פירוש וסברת התוס' וראב"ד [רא"ש וחכמי לוניל] הנ"ל.
אמנם לפי' רש"י [מנחות שם] דהיה צריך לקבוע הסיפים ברישא, אין
ראיה. ומפירוש רש"י (ד"ה כגון פתחא) בהיכר ציר משמע שהוא סימן בעלמא
לידע, ואינו קובע וגורם בחיוב. וכן משמע מפירושו [שם לג,ב] בדין פתח שבין גינה
לקיטונית, דפי' דאע"פ שהיכר ציר לגינה לא אמרינן היכר ציר לפטור. משמע דהיכר
ציר הוא סימן המקובל לדרך ימין ביאה, אבל אינו מכריח החיוב.
וכן סברת ר"י במרדכי שאין היכר ציר קובע אלא במקום שאין חשיבות,
אך במקום שיש חדר חשוב, ימין ביאה לצד חדר החשוב הוא הימין אף נגד כיוון היכר ציר –
משמע דהקובע הוא מחשבת ורצון האדם. (ופסקו כסברת ר"י שבמרדכי הלבוש וש"ך
בסי' רפט).
ח. וכן קשה לפרש דין הגמרא
"הלך אחר הרגיל" לפי סברתו, כי משמע שהרגלי בני אדם אף שאינו ניכר לעין
בצורת הפתח עצמה, גורם לחיוב. וכן משמע בשו"ע [רפ"ו סעי' י] אם רגיל
לצאת בו לביתו, משמע דתלוי ברגילות ודעות אדם. ודוחק לפרש הלכה זו לסברת האגרו"מ.
[וצ"ל דמבאר "הלך אחר
הרגיל" לפטור, כלומר שאם אינו רגיל הרי זה פטור. אבל אין "הרגיל" סיבה
[חיובית] לחייב.
או אפשר שמבאר כביאור הגדולי הקדש (רפט אות ז) "הלך אחר הרגיל" רוב כניסה בפתח זה. וכן הוא שיטת האגרות משה (יו"ד חלק ד' סי' מג). אבל עדיין דוחק לשיטת האגרו"מ, כי אין "הרגיל" הזה ניכר בעינים בפתח עצמו, אלא רק ידוע מהרגל התנהגות בני אדם].
ט. וכן נראה סברת רעק"א
[גליון שו"ע רפ"ו סעי' יג] דפתח שבין חדר גדול לחדר קטן שאין בו שיעור דע"ד, מ"מ חייב מצד פתח חדר הגדול. ובמה עסקינן, אם היכר ציר ודרך ביאה לצד הגדול פשיטא, אלא על
כרחך שמדבר במקרה שהיכר ציר ודרך ביאה לצד חדר הקטן, בכל זאת מחייב מצד שהוא פתח לגדול,
כשיטת רש"י דלא אזלינן בתר היכר ציר לפטור בשער הפתוח לגינה.
ביאור שיטת התוספות – דלא כהבנת
האגרות משה
י. אמנם דיוקו של
האגרו"מ מתוס' וראב"ד הנ"ל, יש לעמוד עליה. דקושיא אלימתא שאל - למה
אמר ר"נ "ברישא", אם אין צורך רק לידע היכן עתיד להעמיד הדלת והיכר
ציר?
והוא דיוק חזק. ויותר מדיוק הלשון יש כאן, אלא דיוק כללות הנושא יש כאן.
דלפי פי' התוס' לכאורה איזה
חידוש דין יש בסיפור מעשה זה דריש גלותא ור"נ (בשלמא לרש"י חידש דין תולמ"ה,
ולרמב"ם חידש דין שהדלת מעכב), דהרי כבר נתבאר קודם בגמרא דאזלינן בתר היכר
ציר, ומה חידוש יש כאן?
אלא ודאי החידוש הוא דר"נ הורה דצריך לקבוע הדלתות ברישא.
ולתוס' וסייעתם, היינו כדי שיהא ניכר לעין דוקא דרך ימין. ש"מ שזה מעכב.
יא. ונראה לבאר שיטת התוספות ע"פ
הקדמת הבנת שיטת הגמרא עצמה.
בגמרא שם שתי מימרות. א. אר"י אמר שמואל במזוזה הלך אחר היכר
ציר. ב. אר"י אמר רב במזוזה הלך הרגיל.
ולכאורה שתי המימרות סותרים, האם אזלינן בתר היכר ציר או הרגיל. ונראה
מכל הפוסקים שלא ציינו שיש כאן מחלוקת וכאיזה שיטה מהם הכריעו להלכה, דשתי המימרות אינן
סותרים זה את זה.
ושיטת התוס' כמרדכי. המרדכי מבאר [בשם סמ"ג] דבעל הבית שהציר
סובב אצלו הוא החייב במזוזה בפתח זה. כלומר, היכר ציר הוא רק במקרה כגון בין תרי
בתי, שיש שתי דיעות שונות [גברי ונשי] או שתי בעלים. ואין לבטל דעת אחד מהם מפני
השני. אותו בית שהציר נראה אצלו, הוא החייב במצוה.
ובזה יתכן פי' האגרות משה דאם יהא פתח שאין היכר ציר כלל היכן ימין
ביאה בין שתי הבתים, אין להטיל חיוב מזוזה על אף אחד מהבתים, וכביאורו הנ"ל
בתוס' ובדברי רב נחמן.
אמנם כאשר הפתח תלוי בדעת אחד [בעל הבית אחד] הלך אחר הרגיל, כלומר
דעתו וחשיבותו, כסברת ר"י שבמרדכי הנ"ל.
יב. ודעת הרמב"ם [פ"ו
הלכה יא] בתיווך שתי המימרות. דאם הפתח בין שני חדרי חיוב אזלינן בתר היכר ציר לידע
באיזה צד יש לקבוע את המזוזה, משום חיוב השער על פי הדלת. ואם הפתח בין מקום חיוב
לפטור [לא אזלינן בתר היכר ציר – דהוי כפתח ראשי של הבית לדידן דאין הולכים אחר
היכר ציר], אלא אם הוא רגיל יש לחייבו אף לצד בית המדרש, ואם אינו רגיל בו פטור אף לצד הבית,
דהוי פתח פטור.
