לבאר טעמו של תקנת
רבינו הזקן להניח שיעור ריוח ג"פ אשר בסוף ובשעריך, נוסף על שיעור ריוח
ג"פ אשר לפני והיה אם שמוע בתפלין ומזוזה
א. לרמב"ם כל שמתחלת פ' והיה אם שמוע באמצע
השיטה לעולם הוי פרשה סתומה, וא"כ [הגם שכתב הב"י מנהג שלא להניח אחר
שמע ריוח כשיעור ט"א, היינו רק לכתחילה כמבואר בשוע"ר, אבל] מעיקר הדין
הניח ריוח הרבה מכאן [אחר שמע] ומכאן [לפני והיה] אינו מקלקל הסתומה [כפשט לשון
הירושלמי מגילה פתוחה מכאן ומכאן סתומה, וכמבואר בשו"ת אדמו"ר הזקן
הנדפס בסוף השו"ע].
והגם שבשו"ע
שלו נמשך אחר שו"ע הב"י שלא להניח ריוח כשיעור אחר שמע, מ"מ מאחר
שאין זה מעכב, והמחבר הב"י רק רצה לקיים שיטות הרמב"ם והרא"ש וראה
זה כדבר בלתי אפשרי, וא"כ נהגו לתקן הדבר אליבא דהרמב"ם בצורה המובחרת.
רבינו שרצה לקיים המנהג המהודר אליבא דעוד שיטות כפי שיבואר, אינו מקיים מנהג זה
של הב"י מאחר שמעיקר הדין אינו מקלקל כלל סתומה לפי הרמב"ם במה שמניח
ריוח הרבה אחר שמע.
ב. בשו"ת אדמו"ר הזקן מבאר דהגם דסברת
רבינו תם דפתוחה מכאן ומכאן הוי פתוחה דלא גרע מה שפתח עוד מכאן ומכאן, מ"מ
סברת בעל התרומה דכה"ג מיגרע גרע והפכו לסתומה. ועל כן עדיף לעשותו פתוחה
מכאן ומכאן כדי שתהא סתומה גם לדעת בעל התרומה, משא"כ אם היתה פתוחה רק מכאן
או רק מכאן היתה פתוחה לדעת ר"ת והתרומה ודעימיה.
[ובאמת יש לדקדק דבתיקון
ס"ת של ר"ת לא הזכיר הירושלמי דמגילה כלל, ורק התוס' ורא"ש הקשו על
ר"ת מהירושלמי. ויש לומר דלר"ת גופיה לא היה קשה כלל מהירושלמי הזה, דהיה
סובר דשאני תפלין ומזוזה מס"ת, דמאחר שאין שמע ווהיה סמוכות זו לזו מן התורה,
כה"ג דעביד פתוחה מכאן ומכאן שפיר הוי סתומה כשרה בתפלין ומזוזה].
ג. רבינו מקיים פשט הוראת הירושלמי מגילה הנ"ל
יש אומרים שהריוח בין שמע לוהיה א"ש במזוזה סתומה וי"א פתוחה כי אין זה
מקומה בתורה, ומסיים [לגירסת התוס' ודעימיה] פתוחה מכאן פתוחה פתוחה מכאן פתוחה
מכאן ומכאן סתומה.
כלומר, דהיות שיש
סברא לעשותה פתוחה מאחר שאינה סמוכה, ויש סברא לעשותה סתומה כמו שהיא בס"ת,
עושה פתוחה מכאן ומכאן בשתי רווחים ובהכי הוי סתומה [כלומר וגם פתוחה במזוזה,
וכה"ג בריוח זה בתפלין].
ד. הגם שהב"י הבין בפשטות דפתוחה או סתומה
שבתפלין היינו מה שהריוח עושה הפרשה שלאחריה פתוחה או סתומה, ועפ"ז פסקו
המחבר והאחרונים לעשות והא"ש סתומה כהרמב"ם.
מ"מ יש
ראשונים [שיטת סמ"ק, ברוך שאמר, והטור כמבואר בב"ח] דסוברים שהריוח
בתפלין עושה הפרשה עצמה פתוחה או סתומה ולא הפרשה שלאחריה, ולכן ריוח שבתחילת או
בסוף שמע עושה שמע פתוחה, ולא עושה והיה א"ש כלום, ושאני תפלין מס"ת,
משום שיש הפרדה שכל פרשה כתובה בדוקא בעמוד לעצמו ואינן מחוברים בעמוד אחד לעולם,
וכל שכן בתפלין של ראש שכל פרשה כתובה על קלף לעצמה. ולשיטתם והיה אם שמע סתומה
במה שאין לה ריוח כלל לא בראשה ולא בסופה.
וזהו המנהג שכ'
רמ"א שנהגו לעשות כל הפרשיות פתוחות כלומר כל הרווחים פתוחות, חוץ מוהיה שאין
לה ריוח כלל, אבל לעולם כל הפרשיות מתחילות בראש העמוד.
וא"כ המנהג
שהנהיג הרב ב"י שלא להשאיר ריוח אחר שמע, נמצא שפ' שמע לשיטת הסמ"ק וטור
וברוך שאמר אין בה ריוח כלל, ולשיטתם פסולה.
ה. ע"פ הסברא האחרונה הרווחנו טעם למנהג
חב"ד שמשאירים גם בתפלין ר"ת ריוח ט"א בסוף שמע, הגם שלא כתוב כלום
אחריה בקלף. כי לשיטת הסמ"ק וטור הנ"ל חייב להיות שיעור ריוח בפ' שמע
בשביל עצמה ולא בשביל מה שאחריה. [ומה שכ' בקול יעקב לסיים בר"ת ובשעריך עד
הסוף – היינו לשיטת הספרדים הנמשכים אחר הב"י שגם ברש"י אינם מניחים כלל
ריוח כשיעור אחר שמע, וכן בר"ת].
השתדלתי לקצר הכי אפשרי, כי יש בכמה פרטים הנזכרים כאן אריכות הרבה, אבל לא רציתי להטריח על הקורא.
השבמחקוכן לא ציינתי מראה מקומות, אבל כמובן אפשר להוסיף כאן כמה וכמה פרטים חשובים ומעניינים.