דיני פתוחה וסתומה בתפלין #4

שו"ע אדמו"ר סימן לב קונטרס אחרון יב

אמר הכותב: ידוע ומפורסם לכל הסופרים מבוהקים דמדינתנו, שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריוח כשיעור ט' אותיות (וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול, וחבל על דאבדין), בין בתפלין בין במזוזות, אלא שבתפלין הריוח שבסוף פרשת שמע וכן קודם התחלת והיה אם שמוע כשיעור ט' אותיות גדולות, דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע. ובשעה שכתב השלחן ערוך שלו נמשך אחר דעת הבית יוסף בשלחן ערוך שלו, ואחר כך חזר בו:

***

ביאור:

א)  אמר הכותב – מהרי"ל אחיו של רבינו, שהיה המוציא לאור של השו"ע (הקדמת אדמו"ר רבי דוב בער [בן אדמו"ר הזקן] לשו"ע).

ב)  שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריוח כשיעור ט' אותיות.

דעת רבינו [וכן הנהיג לכל הסופרים במדינתו] דלא כב"י, שדוקא ראוי יותר להניח גם ט"א בסוף פ' שמע [בנוסף לט"א לפני והיה כמבואר בב"י ושו"ע], כדי שתהא פתוחה מכאן [סוף שיטה א] ופתוחה מכאן [תחילת שיטה ב], ובכך נעשית סתומה, כמבואר בירושלמי מגילה. ואינו חושש לסברת מהר"י אבוהב והב"י, שאין לעשות סימן פתוחה בסוף שמע, כנגד פשט הירושלמי הנ"ל.

לרמב"ם הרי זה בודאי סתומה, דלא מקלקל כלל מה שהניח ריוח הרבה בסוף שיטה א' אם הניח ריוח כשיעור ט"א בתחילת שיטה ב', דכל זמן שאין שיטה שלימה פנויה ביניהם, הוי סתומה בכך לשיטת הרמב"ם, כמבואר לעיל בסע' נא.

וגם לסברת ר"ת והרא"ש, דגרסתם בירושלמי "פתוחה מראשה פתוחה, פתוחה מסופה פתוחה, מכאן ומכאן סתומה" ונדחקו מאוד לפרש הלשון "פתוחה מכאן ומכאן סתומה", מאחר שפתוחה מכל צד הוי פתוחה, למה בצירופן תהא סתומה.

מ"מ בס' התרומה [מביאו רבינו בשו"ת אדמו"ר הזקן] מקיים פשט הירושלמי, דאע"פ שכל פתיחה לעצמה מאיזה צד, הוי פתוחה, צירוף שתי הםתיחות יחד עושה את הריוח סתומה.

א"כ יש לנו ציור סתומה לרוב הדיעות ע"פ הירושלמי, דהיינו בין לדעת הרמב"ם וגירסתו בירושלמי, וכן לגירסת התוס' בירושלמי לפי פי' התרומה. ורק לשיטת התוס' ורא"ש עדיין הוי בכך פתוחה, והרי בדיעבד פתוחה כשרה. וזה עדיף מצורת הסתומה שהציע בשו"ע, שעושה סתומה רק לרמב"ם, ולא לפי כל חכמי אשכנז.

ג)  וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול כו'.

נראה שהתשובה בשו"ת אדמו"ר הזקן הוא חלק מענין זה, אבל לא כל הענין בשלימותו. וכן משמע קצת מלשון מהרי"ל "באריכות גדול". ומ"מ נלמד מתשובה הנ"ל את דעת רבינו בענין.

ד)  אלא שבתפלין הריוח .. כשיעור ט' אותיות גדולות כו'.

טעם החילוק בין תפלין למזוזה, משום שבתפלין נוהגין להניח ריוח פתוחה כשיעור ג"פ אשר כמבואר בפוסקים שזה שיעור הריוח למצוה. וממילא גם כאן צריך להניח ריוח "פתוחה מכאן ופתוחה מכאן" כשיעור ג"פ אשר. אבל במזוזה אין ריוח אחר כלל במזוזה חוץ מזו שבין שמע לוהיה, א"כ יכול להניח ריוח מצומצם של ט' יודי"ן.

ונראה שיש לרבינו עוד טעם למעט קצת את הריוח במזוזה, משום דהרבה ראשונים (סמ"ג סמ"ק רא"ש וטור) ס"ל דיניח ריוח מעט ממש פחות משיעור סתומה כאן וכאן להיכרא בעלמא. על כן גם לדידן יש למעט מהריוח הרגיל [ג"פ אשר], ומ"מ יהא ריוח [הפחות הזה] לרמב"ם וסייעתו שיעור ריוח ממש במקום אחד – והיינו ט' יודי"ן.

ה)  ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע.

יש כאן טעות הדפוס דמוכח, וצ"ל ט' יודי"ן. [או צ"ל ג"פ ג' יודי"ן - ונפקא מינה שישאיר ריוח קצת יותר מט' יודי"ן, כשיעור להניח ריוח מעט בין ג' התיבות. ונמצא השיעור כי"א יודי"ן].

ראה גם: פורום לנושאי סת"ם: תקנת אדמו"ר הזקן להניח ריוח ט"א אחר פרשת שמע בתפלין