תשובת מהרי"ל בדין חי"ת שיש בה פירוד בחטוטרת

תשובת מהרי"ל  [שו"ת מהרי"ל (רבי יעקב הלוי מולין) סימן קלז]

תשובה זו דנה בפירוד בגופי האותיות, מתי מותר לתקן הפירוד בתפלין שלא כסדרן, ומתי אסור. וכן נלמד ממנה הגדרה הלכתית בשאלת תינוק. הנני מעתיקה מהבית יוסף (אורח חיים סימן לו).

התוספת בסוגרים הן ביאור שלי.

***

מצאתי כתוב (שאלה): אם חוטרא (חטוטרת) דחי"ת למעלה אינם נוגעים (קוי החטוטרת של ימין ושמאל) זה לזה (ומחמת הפירוד החי"ת היא פסולה), אך מכל מקום אין ניכר להדיא (בצורה ברורה) פרידתם (זה מזה), והראינו לתינוק חכם וקראו כשני זייני"ן (ולא כחי"ת), ו(אמנם) אין התינוקות מורגלין ב(חיתי"ן כ)אלו (של שתי זייני"ן המחוברין ע"י חטוטרת למעלה, והראיה) דאפילו (חי"ת) המוכשר כתיקונו (כלומר הכתוב כתיקון הלכתו) קורין לו (התינוקות) שני זייני"ן (כי אינן מכירין אות חי"ת של סת"ם. האם מותר לתקן חי"ת זה בתפלין או לא. עד כאן תוכן השאלה)

(והשיב מהרי"ל): נראה דשרי לתקן (שמותר לחבר חטוטרות החי"ת זה לזה) כי היכי דשרי מהר"ם (כמו שמהר"ם [מובא בהגהות מיימוניות סוף פרק א], התיר) לתקן (פירוד באותיות) כשאין גוף האות (כל חלקיו דבוקים ו)נוגע(ים כהלכה). ואי משום דתינוק לא קרי (ואין לפסול משום קריאת התינוק, כי) היינו משום שאין מורגל בחיתי"ן דחוטרא (ולכן אין קריאתו והכרתו במקרה זה כלום). (אמנם) ודאי אי הוה (אם היה חי"ת זה) מופרד (החטוטרות זה מזה) להדיא (בבירור) עד שנראה (לעינינו) כשני זייני"ן ונשתנה צורת האות (חי"ת), אהא (במקרה כזה) לא הוה דייקינן (לא היינו מדייקים ולומדים להתיר כפי שעשה מהר"ם) מ(הירושלמי) אין תולין (אות שנחסרה בתפלין אסור לתלותה שלא כסדרה, דמשמע מהירושלמי הזה - אבל אות שנקראת רק חסר בה מעט חיבור חלקיה זה לזה מותר לתקנה אפילו שלא כסדרה), דגרע (פירוד הניכר להדיא בחי"ת כי נשתנה צורת האות לגמרי) דאין כאן אות (חי"ת, וממילא תיקונו הוי כתיבה חדשה של האות, והיא פסולה משום כתיבה שלא כסדרה).

***

חידוש וביאור

א.  אם חוטרא דחי"ת למעלה אינם נוגעים זה לזה, אך מכל מקום אין ניכר להדיא פרידתם והראינו לתינוק חכם וקראו כשני זייני"ן. ואין התינוקות מורגלין באלו כו'.

כלומר, אף שאין להתחשב כאן בקריאת התינוק שהרי אינו מכיר את האות חי"ת [של שתי זייני"ן, אלא רק מכיר חי"ת עם גג ישר – של דפוס כמו בסידור], מ"מ גם לא הועיל לנו שנוכל להתיר לתקנו.

ונראה סברת השואל [כלומר מצדד באפשרות סברא זו], דמאחר שאנו רואים בו פסול [בפירוד דק, דאינו גוף אחד], וגם התינוק לא הועיל לנו כי גם הוא קראו שתי זייני"ן. לכן יש להחמיר ואי אפשר לתקנו בתפלין שלא כסדרה.

ב.  והראינו לתינוק חכם. הגם שאין שואלים תינוק חכם, אלא תינוק לא חכם ולא טפש. בא השואל לומר רבותא, דאפילו תינוק חכם לא הכיר את החי"ת הזה, כלומר שום תינוק לא הכירו.

אך בתשובתו, אין מהרי"ל מתייחס כלל ל"תינוק חכם", כי באמת "חכם" אינו מעלה ואינו מוריד כאן [כי לענין החי"ת שאין התינוקות מכירין, אין תינוק זה "חכם"].

ג.  תשובת מהרי"ל: נראה דשרי לתקן כי היכי דשרי מהר"ם וכו'. כלומר אין חילוק כלל בין פירוד זה לשאר הפירודים שהתיר מהר"ם לתקנם, וגם כאן מותר לתקן.

מהרי"ל מבאר שבעצם אין חילוק בכל פירודי האותיות, לכולם דין אחד. ולכן מה שנראה לעינים שלנו פירוד דק [הגם שהוא פסול] אינו סיבה למנוע תיקון, כמו בשאר האותיות שיש בהם פירוד. ולא בגלל קריאת התינוק אנו מתירים בשאר האותיות לתקנם, אלא בגלל שברור לנו שהאות נראית בצורתו הנכונה, רק חסר בה מעט [בדין "תמה" שכל חלקיו צריכים להיות מדובקים יחד, כמבואר בתשובת מהר"ם]. ולכן גם חי"ת שיש בה פירוד מעט אבל נראית ברור כחי"ת, מותר לתקנה.

ד.  ואי משום דתינוק לא קרי כו'. בזה מסכים מהרי"ל לשואל, דקריאת התינוק כאן בחי"ת אינו מעלה ולא מוריד כי אינו מכיר האות. והרי קריאת התינוק הוא רק בירור איזה אות כאן, ואין לנו תינוק שיברר עבורנו באות חי"ת כי אינו מכירו.

ה.  ודאי אי הוה מופרד להדיא עד שנראה כשני זייני"ן ונשתנה צורת האות, אהא לא הוה דייקינן מאין תולין דגרע דאין כאן אות.

[לכאורה משפט זה (סיום התשובה: ודאי וכו') אינו מן הצורך דלא נשאל מהרי"ל על זה, אלא] זה עיקר חידושו של מהרי"ל, לבאר את מהות קריאת התינוק בנפסקין שפסק מהר"ם להתיר לתקנם משום שהתינוק מכירם.

ודאי אם האות אבדה צורתה בבירור, בזה הרי לא מועיל תינוק, אפילו היה קוראה. אם כן אין תינוק מועיל להכשיר אות פסולה, וכן לאידך – אם ברור לנו שהאות נראית כצורתה הנכונה אלא שחסר בה מעט חיבור ודיבוק כל אבריה, מותר לתקנו אע"פ שתינוק לא קראה. כי לא בא קריאת התינוק אלא לברר מצב של ספק, אבל כאשר ידוע לנו הכשרו או פיסולו אין קריאת התינוק מעלה ולא מוריד. וכן מבואר [שיטת מהרי"ל] בשו"ע רבינו [סימן לב סעיף ל].

אם כן מתי נאמרה קריאת התינוק? כאשר יש לנו ספק מחמת הפירוד אם נשתנה צורתו או לא. במקרה זה נבחן האות ע"י התינוק. וזהו כוונת מהר"ם שמאחר שתינוק מכירו מותר לתקנו, כלומר לא מיבעיא כאשר ברור לכל שלא נשתנה צורת האות (ולא היה צריך כלל לתינוק), אלא אפילו כאשר היה ספק שמא נשתנתה צורתה מחמת הפירוד ונברר הספק ע"י תינוק שהכירו, אם כן שם האות עליה – ועל כן מותר לתקנה.

ו.  ולכן בחי"ת אם ברור לנו מחמת פירוד החטוטרת שאינה חי"ת א"א לתקנה, ולאידך אם ברור לנו שזו אות חי"ת [אע"פ שיש בה פירוד דק] מותר לתקנה ואין לנו צורך בתינוק.

אבל במצב ביניים שיש ספק האם נשתנתה מצורת חי"ת מחמת פירוד [בינוני] לב' זייני"ן או לא. במצב כזה היינו צריכים לשאול תינוק, אלא שאין לנו תינוק לשאול ולברר מהי, ונמצא שנצטרך לפסלה מספק.

ויש לדקדק במצב ספק כזה – האם אפשר להתיר ע"י קריאת גדול שמכיר תמונת אות חי"ת בסת"ם [ע"י שנסתיר שאר התיבות]?

ז.  ויש לומר שכוונת מהרי"ל לבאר גם את הדבר הזה, במה שסיים ודאי וכו'.

בפירוד דק מאוד שלא נשתנתה כלל צורת החי"ת אין צורך כלל בתינוק דברור שהיא חי"ת ומותר לתקנה. ולהיפך כאשר ברור לכל שנשתנתה צורתה לב' זייני"ן, ודאי לא מועיל בה תיקון. אבל במצב ביניים של פירוד בינוני, בזה מתיר מהרי"ל ג"כ לתקנה ע"י הבנת הגדול מהי אות זו.

שהרי במצב ביניים בשאר האותיות [שתינוק מכיר] כאשר יש בהן פירוד בינוני ויש להסתפק שמא נשתנתה לצורות אחרות [כגון צד"י שנפרד יו"ד ימני מהגוף, ויש להסתפק שמא נשתנתה ליו"ד ונו"ן] הולכים אחר קריאת התינוק. וכל צידי הספק הן בכלל, מן [מצב] הקל עד [מצב] החמור, כל שיש ספק בדבר נשאל לתינוק, וכאשר יאמר התינוק נחליט שזו האות או האותיות שלפנינו.

אבל בחי"ת כנ"ל שאי אפשר לשאול תינוק, אין לפסול אלא אם ודאי לפנינו שנשתנתה לב' זייני"ן, אבל כל שנראה לנו יותר שצורתה חי"ת יש להקל ולתקנה. ואמנם בספק שקול ממש שלא נוכל להחליט, ואין לנו תינוק, נחמיר מספק.

כל הביאור הזה מבואר בלשון הזהב של שו"ע רבינו שם, למדקדק בלשונו שם. ראה פורום לנושאי סת"ם: תיקון אותיות שנפסקו שלא כסדרן שביארתי קצת סעיף זה.

ח.  שמע מינה דכל אות שיש בה פירוד מעט עד בינוני וגדול מכיר צורתה בודאי מותר לתקנה, אלא דמצוה לשאול תינוק כי הוא הבוחן היותר אמיתי, אבל בליכא תינוק כמו במקרה של חי"ת, וכן כל כיוצא בזה, מה שברור לנו שהיא נוטה לצורה נכונה נתיר לתקנה בתפלין.

וכן משמע בתשובת מהרי"ט [ח"ב סי' לב] במעשה בבעל-קורא בקריאת התורה ברי"ש שנכנס בה צואר הלמ"ד, וקראה קו"ף. וכתב מהרי"ט דכבר הוכיח קריאת הגדול שאין בה צורת רי"ש, ש"מ שכל שגדול אינו קורא האות נכון, אין לך קריאת תינוק [הפוסל - שאינו מכירה] יותר מזה. וכן להיפך הכרת הגדול את האות – להקל.