תגי חי"ת וגימ"ל נוגעין

השי"ן נוגע לגימ"ל - אין חשש (אפילו אם נגע בשעת כתיבת הגימ"ל) לשינוי צורה [למין חי"ת] ומותר לגרר ביניהם.

ב"חג" נוגעים התגין זה בזה (אמנם זה קרה אחר הכתיבה) מ"מ אין כאן שינוי  צורת הגימ"ל, או צירוף הז' שבחי"ת לצד ימין של הג' להחשיבו לחי"ת - ומותר לגרר.

דלי"ת - קו דק הסותם מהעקב לירך

אע"פ שהתמונה אינה ברורה דיה [ראה הגדלה, אפשר לראות יותר טוב] - השאלה היא מעניינת.

יש קו דק ההולך מסיום העקב עד הירך, ואם היתה מלאה דיו היתה נעשית רי"ש ממש, ונפסלת. אבל כאן היות שהקו דק - מה דינה?

נראה לי שיש לשאול תינוק, ואם קוראה דלי"ת מותר לגרר את הקו הדק. ולא נאמר שכל החלל נחשב כמלא דיו ונהפך לרי"ש.

כתיבה לשמה, מנמנם באמצע הכתיבה

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף לב

לשון רבינו עם ביאור בסוגרים בצהוב.

כשבא להתנמנם לא יכתוב (סת"ם) מפני שאינו כותב אז בכוונה לשמה (שאף שלומר בפיו (שמקדשן לשם קדושה) אין צריך אלא בתחילת הכתיבה, מ"מ במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפלין ולא כמתעסק בעלמא, כמו שבגט צריך להיות במחשבתו בכל תורף הגט שכותבו לשמו ולשמה כמו שנתבאר למעלה (סעיף יב):

***

חידוש וביאור:

א)  בסעיף זה מבאר רבינו, שיש בקידוש הכתיבה "לשמה" שתי פרטים. א. דין האמירה. ב. דין הכוונה.

האמירה נתבאר בסעיף הקודם שצריך לאמרה בפיו בתחילת הכתיבה, והיא מספקת לכל המצוה הזו, כלומר לכל ד' הפרשיות - בתפלין. ועוד נתבאר דאמירת הקידוש הזו מעכבת אף בדיעבד.

וכאן מבאר שצריך שיהא כוונה במחשבה כל זמן הכתיבה שהוא כותב תפלין לשם קדושתן.

ואע"פ שגם באזכרות נתבאר בסעיף הקודם שצריך להיות כוונה בעת כתיבתן (ואם כן מה החידוש בשאר תיבות בענין הכוונה), מ"מ באזכרות לכתחילה צריך לקדשן בפה כל אחת בעת שכותבו. ואע"פ שבדיעבד פסק לעיל באזכרות דאם כיוון במחשבה לבד לקדשן כשרות (אחר שקידש באמירה מתחילת הכתיבה. ואם כן מה החילוק בין האזכרות לשאר תיבות בענין הכוונה?)

יש לומר, דבאזכרות הקידוש מעכב לפסול, משא"כ בשאר התיבות כוונה זו היא למצוה ואינה מעכבת לפסול בדיעבד.

ועוד אפשר לומר, שאין כוונה זו [בשאר תיבות] שמקדשן בפירוש, אלא שיודע שהן תפלין והן קדושות [כלומר ידיעה בלבד]. אבל באזכרות צריך פעולת קידוש לשם קדושתן, דהיינו לפעול בהם קדושה [כנת"ל בסעיף הקודם]. (אמנם לשון רבינו "שאף שלומר בפיו אין צריך אלא בתחילת הכתיבה, מ"מ במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפלין" לא משמע כן, אלא אף בשאר תיבות צריך במחשבתו וכוונתו לקדשן לשם תפלין).

כתיבה לשמה, קידוש האזכרות

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף לא

לשון רבינו עם ביאור בסוגרים בצהוב.

הכתיבה צריכה להיות לשמה, שיכתוב הפרשיות לשם קדושת תפלין בפירוש, ואם (לא קידשן, אלא) כתבן סתם פסולות. והאזכרות (שמותיו של השם יתברך) צריך לכתבן לשם קדושתן בפירוש, ואם (לא קידש השמות, אלא) כתבן סתם (הרי השמות פסולות, ועל כן) יגנזו.

ויש להסתפק בכל מקום (בסת"ם) שצריך (קידוש) לשמה, אם די במחשבה שיחשוב בלבו שעושה דבר זה לשם מה שצריך לעשותו, כגון הפרשיות לשם קדושתן, והאזכרות לשם קדושתן, או אם צריך להוציא כן בשפתיו ולא די במחשבה לבד, וספק של תורה להחמיר (ולכן צריך לקדשן בפיו).

וצריך שיאמר בפיו בהתחלת הכתיבה "אני כותב פרשיות אלו לשם קדושת תפלין", ומלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך שיאמר שכותבה לשם קדושת ה'. ואם לא אמר כן בפירוש בכתיבת האזכרות אלא חושב כן בלבו, כשרות בדיעבד הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו שכותבן (לפרשיות התפלין) לשמן (לשם קדושת תפלין). אבל אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה (קידוש כתיבת הפרשיות), יש להחמיר בשל תורה ולפסול (את התפלין) אפילו בדיעבד אע"פ שחישב בלבו (שהוא כותבן לשם קדושתן).

אבל בעיבוד העורות (לעשותן קלף, שנתבאר לעיל סעיף יא שצריכות עיבוד לשם קדושה) יש להקל בדיעבד אם חשב בלבו בתחילת העיבוד שמעבדן לשם ספר תורה או תפלין אע"פ שלא הוציא (הקידוש) בשפתיו, לפי שיש אומרים שאין צריך עיבוד (הקלפים) לשמה אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד כשר אע"פ שמעובד שלא לשמו. ואף שאין דבריהם עיקר (ועיבוד לשם קדושה מעכב), מכל מקום יש לסמוך על זה להקל בדיעבד כשחישב בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו, כיון שיש להסתפק שמא די במחשבה לבדה אפילו לכתחילה:

***

חידוש וביאור:

א)  הכתיבה צריכה להיות לשמה, שיכתוב הפרשיות לשם קדושת תפלין .. והאזכרות צריך לכתבן לשם קדושתן ..

יתבאר כאן דיש ב' דיני קידוש המחויבים בתפלין (והוא הדין בס"ת ומזוזה). א. קידוש המצוה לשם קדושתה, תפלין לשם תפלין, ס"ת לשם ס"ת, מזוזה לשם מזוזה. ב. קידוש האזכרות לשם קדושת השם. והן ב' דינים.

ולכן אע"פ שקידש כתיבת פרשיות התפלין לשם קדושתן, אם כתב האזכרות שבהן סתם ללא כוונת קידוש השם, האזכרות פסולות, אע"פ שנתקדשו כשאר תיבות [החול] בכלל קדושת כתיבת התפלין, מ"מ לא נכתבו לשם קדושתן.

ב)  לשם קדושת תפלין בפירוש .. והאזכרות .. לשם קדושתן בפירוש.

כלומר, לא די שאדם יודע שהתפלין קדושות והאזכרות קדושות, והוא יודע שהוא כותב כעת תפלין או אזכרה, אלא צריך שיקדשן בכוונה (בדיבור או במחשבה) לשם כך. כלומר פעולת קידוש ולא ידיעה פאסיבית בלבד.

ג)  והאזכרות. פירוש, כל שבעה שמות הקודש [שנתבארו ביו"ד סי' רעו] נקראו אזכרות ודינן אחד, ולא רק שם הוי' ב"ה.

ד)  וספק של תורה להחמיר.

דעת רבינו דקידוש סת"ם לשם קדושתן, וכן קידוש האזכרות לשם קדושתן, הוא דין תורה. ובאחרונים האריכו לדון בדבר, ויש אומרים שהוא רק מדרבנן.

ה)  וצריך שיאמר בפיו בהתחלת הכתיבה "אני כותב פרשיות אלו לשם קדושת תפלין". ואם לא אמר כן, אותן אותיות שנכתבו ללא אמירה זו פסולות.

ו)  ואם לא אמר כן בפירוש בכתיבת האזכרות אלא חושב כן בלבו, כשרות בדיעבד הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו שכותבן לשמן.

פירוש "הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו (אמירת קידוש כללות כתיבת התפלין) שכותבן לשמן". ואין הפירוש, שהוציא בפיו בתחילה ביחד עם קידוש כללות כתיבת התפלין, [תוספת שיש נוהגים לאמרה] "וכל האזכרות שבהן לשם קדושתן" –

דלא נזכר דבר זה [התוספת] כלל בדברי רבינו כאן. וכן פשט המראה מקום לרמ"א או"ח וש"ך יו"ד (וכ"כ הפרי מגדים, ומשנה ברורה ס"ק צח), דהואיל וקידש הס"ת או תפלין בראשיתן לשם קדושתן, מספקת אמירה זו גם לצורך קידוש האזכרות בפיו. אבל אין זה מועיל לכוונה שצריכה להיות בשעת כתיבת האזכרות גופן. ולכן אם חשב בלבו בשעת כתיבתן שיהיו בקדושת השם, מצטרפת כוונה זו לאמירה שהוציא בפיו בתחילת הכתיבה.

אבל אם אמר בפיו בתחילת הכתיבה שכותב הפרשיות לשם קדושת תפלין, ואפילו הוציא אז גם בפיו "והריני מקדש כל האזכרות שבהן לשם קדושתן" – אבל בשעה שכתב האזכרה - כתבה סתם, שלא חשב בלבו לקדשה, הרי האזכרות פסולות.

ז)  אבל אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה, יש להחמיר בשל תורה ולפסול אפילו בדיעבד אע"פ שחישב בלבו.

לכאורה פי' דבריו, דאם לא קידש התפלין באמירה תחילה, הרי מעולם לא נתקדשו האזכרות באמירת פה לשם קדושתן, ולכן הן פסולות, שהרי ספק של תורה להחמיר, ובכל מקום שצריך קידוש לשם קדושתן - צ"ל דוקא באמירת פה ולא סגי במחשבה לחוד, כנ"ל.

אלא שקשה להבין משפט זה (לשון רבינו כאן). א. הרי אם לא קידש התפלין באמירה, לא רק האזכרות פסולות אלא כל התפלין פסולין. ב. לכאורה כל המשפט הזה מיותר, ומה הוסיף רבינו בכפילות הענין.

ולכן נראה פשט לשון רבינו, דאינו מתכוין דוקא על האזכרות שדיבר לעיל, אלא על כללות התפלין, דאם לא קידשן בפיו יש להחמיר לפוסלן.

ואע"פ שנתבאר לעיל "וספק של תורה להחמיר" יש לבאר שם שזה בדרך לכתחילה, אבל לא לפסול בדיעבד אם קידש במחשבה לבדה ולא בדיבור. ולכן פוסק רבינו כאן, דאם לא קידש באמירה הואיל והוא ספק של תורה, יש להחמיר אפילו בדיעבד שלא להכשירן.

צד"י פשוטה - יו"ד ימנית ללא ירך ניכר

הצד"י כשרה, דהיו"ד ניכרת היטב לעצמה, ולכן אינה נידונית כגולם [קו משוך בשוה]. זה העיקר להלכה.

יש מחמירים ופוסלים, דאינה מחוברת ע"י ירך אלא החיבור מ[זוית] גופה.

אלפי"ן עקומות

נראה לי שהאלפי"ן הללו פסולות משום שינוי גדול בצורתן.

בתמונה השניה נראה [בסקן] רגל החי"ת דהויה לגמרי עד שהיא פסולה.

קשקוש קו העפרון בתוך חלל הרי"ש אינו פוסל, אלא אם כן קו העפרון כהה כל כך שתינוק יטעה בה לקרותה ה"א.

לעומת האלפי"ן הקודמים. בתמונה האחרונה נראה אלפי"ן כשרות, אע"פ שגגן מעוקם מעט יתר על המידה.

שי"ן קו ימין - גולם, הגהת ס"ת

שאלה:  האם השיני"ן הללו פסולות? ואם הן פסולות, היות שיש הרבה שיני"ן כאלו בס"ת האם מותר לקרוא בו, או שאסור לקרוא בו, עד שיגיה כל הספר?

תשובה:  השיני"ן הללו פסולות [עד שיתקנם, משום שאין ראש היו"ד ניכרת בזרוע הימנית שבשי"ן - והרי זה "קו משוך בשוה", כמבואר בשו"ע אורח חיים סימן לב סעיף יח, ומשנת סופרים אות אל"ף].

אם יש שלושה שיני"ן כאלו, צריך להגיה את הספר כולו [כדי לתקן כל השיני"ן]. ואסור לקרות בו עד שיגיה כל הספר [כמבואר בשו"ע יורה דעה סימן רעט.  אם אין ספר כשר אחר לקרוא בו בבית כנסת - עשה שאלת רב מה לעשות !] 

תגין לתוך חלל דלי"ת רבתי - מצד ימין שלה

תגין הללו אין פוסלים כלל, כי ברור שאין משתנה צורת הדלי"ת בכך.

אמנם לכתחילה אין להכניס שום קוץ או תג לחלל אות אחרת, ולכן מצוה [אם קל לעשות כן] למחקם מחלל הדלי"ת.

ריוח בתוך תיבה

 

הריוח בין הנו"ן לכ"ף הוא גדול מדי ופוסלה [מספק, כמבואר בשוע"ר סי' לב סעיף לו].

כמו כן הריוח בתוך "ולבית" נראה גדול מדי ויש לתקנה. נראה שבדיעבד מהני כאן שאלת תינוק, להכשירו כתיבה אחת. אבל פשוט שאין להכשיר לכתחילה, בגלל צואר וגג הלמ"ד המכסה מעל הריוח.

קובה בתפלין

נוהגים לפסול כי כל השורות יוצאות אות גדולה אחת מחברתה.

כתב גרוע ופסוליו

הטי"ת ראש ימין שפל מאוד - אפשר מועיל שאלת תינוק.

החי"ת [בחזק] פסול צד ימין שבו גולם.

וכל - פסול, הוי"ו ארוך והוא נו"ן פשוטה.

היקף גויל

מתחת למושב הלמ"ד יש נקב - קשה לראות בתמונה זו את מקומה המדוייק (האם היא נוגעת למושב, או שהמושב מוקפת גויל אחר הגרירה הנראית).

ירך צד"י פשוטה

הצד"י פסולה, כי הירך אינה יורדת מדיבוק הראשים. הדיבוק הוא עד סוף הירך.

צד"י זו כשרה, כי הדיבוק הוא באמצע הירך. והירך יורד למטה מהדיבוק, כשיעור מלוא אות קטנה [כמבואר במשנת סופרים].

פ"א מופסקת

הפ"א ב'אף' - נראה לי שאי אפשר לתקנה משום שמופסקת מדי, ואבדה צורתה לגמרי. (יתכן מי שיאמר שאם תינוק יקראנה מותר לתקנה?)

כתב מפוקפק

בי"ת [ועבדתם] עגולה למטה אך יש לה עקב ברור - שאלת תינוק.

טי"ת - שאלת שינוי צורה - שאלת תינוק.

בי"ת [שניה ב'לבבכם'] מרובע למטה והעקב אינו במקומו, כי הוא קוץ בעלמא היוצא מצד האות. מ"מ כשר וצריך לתקנו.

התי"ו רגל ימין ארוך - יתכן שזה פסול משום התדמות לפ"א פשוטה, או שאלת תינוק.

מ"ם פתוחה ללא מושב

 

המ"ם פסולה. אין זה מספיק מושב.