שו"ע
אדמו"ר סימן לב סעיף לב
לשון רבינו עם ביאור בסוגרים בצהוב.
כשבא
להתנמנם לא יכתוב (סת"ם)
מפני שאינו כותב אז בכוונה לשמה (שאף שלומר בפיו (שמקדשן לשם קדושה) אין צריך אלא בתחילת הכתיבה,
מ"מ במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה שכותב לשם תפלין ולא כמתעסק בעלמא, כמו
שבגט צריך להיות במחשבתו בכל תורף הגט שכותבו לשמו ולשמה כמו שנתבאר למעלה (סעיף יב):
א) בסעיף זה מבאר רבינו, שיש בקידוש הכתיבה
"לשמה" שתי פרטים. א. דין האמירה. ב. דין הכוונה.
***
חידוש וביאור:
האמירה
נתבאר בסעיף הקודם שצריך לאמרה בפיו בתחילת הכתיבה, והיא מספקת לכל המצוה הזו, כלומר לכל ד'
הפרשיות - בתפלין. ועוד נתבאר דאמירת הקידוש הזו מעכבת אף בדיעבד.
וכאן
מבאר שצריך שיהא כוונה במחשבה כל זמן הכתיבה שהוא כותב תפלין לשם קדושתן.
ואע"פ
שגם באזכרות נתבאר בסעיף הקודם שצריך להיות כוונה בעת כתיבתן (ואם כן מה החידוש בשאר תיבות בענין הכוונה), מ"מ באזכרות
לכתחילה צריך לקדשן בפה כל אחת בעת שכותבו. ואע"פ שבדיעבד פסק לעיל באזכרות דאם כיוון במחשבה לבד לקדשן כשרות (אחר שקידש באמירה מתחילת הכתיבה. ואם כן מה החילוק בין האזכרות לשאר תיבות בענין הכוונה?)
יש
לומר, דבאזכרות הקידוש מעכב לפסול, משא"כ בשאר התיבות
כוונה זו היא למצוה ואינה מעכבת לפסול בדיעבד.
ועוד
אפשר לומר, שאין כוונה זו [בשאר תיבות] שמקדשן בפירוש, אלא שיודע
שהן תפלין והן קדושות [כלומר ידיעה בלבד]. אבל באזכרות צריך פעולת קידוש לשם
קדושתן, דהיינו לפעול בהם קדושה [כנת"ל בסעיף הקודם]. (אמנם לשון רבינו "שאף
שלומר בפיו אין צריך אלא בתחילת הכתיבה, מ"מ במחשבתו צריך להיות בכל הכתיבה
שכותב לשם תפלין" לא משמע כן, אלא אף בשאר תיבות צריך במחשבתו וכוונתו לקדשן
לשם תפלין).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה