כתיבה לשמה, קידוש האזכרות

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף לא

לשון רבינו עם ביאור בסוגרים בצהוב.

הכתיבה צריכה להיות לשמה, שיכתוב הפרשיות לשם קדושת תפלין בפירוש, ואם (לא קידשן, אלא) כתבן סתם פסולות. והאזכרות (שמותיו של השם יתברך) צריך לכתבן לשם קדושתן בפירוש, ואם (לא קידש השמות, אלא) כתבן סתם (הרי השמות פסולות, ועל כן) יגנזו.

ויש להסתפק בכל מקום (בסת"ם) שצריך (קידוש) לשמה, אם די במחשבה שיחשוב בלבו שעושה דבר זה לשם מה שצריך לעשותו, כגון הפרשיות לשם קדושתן, והאזכרות לשם קדושתן, או אם צריך להוציא כן בשפתיו ולא די במחשבה לבד, וספק של תורה להחמיר (ולכן צריך לקדשן בפיו).

וצריך שיאמר בפיו בהתחלת הכתיבה "אני כותב פרשיות אלו לשם קדושת תפלין", ומלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך שיאמר שכותבה לשם קדושת ה'. ואם לא אמר כן בפירוש בכתיבת האזכרות אלא חושב כן בלבו, כשרות בדיעבד הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו שכותבן (לפרשיות התפלין) לשמן (לשם קדושת תפלין). אבל אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה (קידוש כתיבת הפרשיות), יש להחמיר בשל תורה ולפסול (את התפלין) אפילו בדיעבד אע"פ שחישב בלבו (שהוא כותבן לשם קדושתן).

אבל בעיבוד העורות (לעשותן קלף, שנתבאר לעיל סעיף יא שצריכות עיבוד לשם קדושה) יש להקל בדיעבד אם חשב בלבו בתחילת העיבוד שמעבדן לשם ספר תורה או תפלין אע"פ שלא הוציא (הקידוש) בשפתיו, לפי שיש אומרים שאין צריך עיבוד (הקלפים) לשמה אלא למצוה מן המובחר, אבל בדיעבד כשר אע"פ שמעובד שלא לשמו. ואף שאין דבריהם עיקר (ועיבוד לשם קדושה מעכב), מכל מקום יש לסמוך על זה להקל בדיעבד כשחישב בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו, כיון שיש להסתפק שמא די במחשבה לבדה אפילו לכתחילה:

***

חידוש וביאור:

א)  הכתיבה צריכה להיות לשמה, שיכתוב הפרשיות לשם קדושת תפלין .. והאזכרות צריך לכתבן לשם קדושתן ..

יתבאר כאן דיש ב' דיני קידוש המחויבים בתפלין (והוא הדין בס"ת ומזוזה). א. קידוש המצוה לשם קדושתה, תפלין לשם תפלין, ס"ת לשם ס"ת, מזוזה לשם מזוזה. ב. קידוש האזכרות לשם קדושת השם. והן ב' דינים.

ולכן אע"פ שקידש כתיבת פרשיות התפלין לשם קדושתן, אם כתב האזכרות שבהן סתם ללא כוונת קידוש השם, האזכרות פסולות, אע"פ שנתקדשו כשאר תיבות [החול] בכלל קדושת כתיבת התפלין, מ"מ לא נכתבו לשם קדושתן.

ב)  לשם קדושת תפלין בפירוש .. והאזכרות .. לשם קדושתן בפירוש.

כלומר, לא די שאדם יודע שהתפלין קדושות והאזכרות קדושות, והוא יודע שהוא כותב כעת תפלין או אזכרה, אלא צריך שיקדשן בכוונה (בדיבור או במחשבה) לשם כך. כלומר פעולת קידוש ולא ידיעה פאסיבית בלבד.

ג)  והאזכרות. פירוש, כל שבעה שמות הקודש [שנתבארו ביו"ד סי' רעו] נקראו אזכרות ודינן אחד, ולא רק שם הוי' ב"ה.

ד)  וספק של תורה להחמיר.

דעת רבינו דקידוש סת"ם לשם קדושתן, וכן קידוש האזכרות לשם קדושתן, הוא דין תורה. ובאחרונים האריכו לדון בדבר, ויש אומרים שהוא רק מדרבנן.

ה)  וצריך שיאמר בפיו בהתחלת הכתיבה "אני כותב פרשיות אלו לשם קדושת תפלין". ואם לא אמר כן, אותן אותיות שנכתבו ללא אמירה זו פסולות.

ו)  ואם לא אמר כן בפירוש בכתיבת האזכרות אלא חושב כן בלבו, כשרות בדיעבד הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו שכותבן לשמן.

פירוש "הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו (אמירת קידוש כללות כתיבת התפלין) שכותבן לשמן". ואין הפירוש, שהוציא בפיו בתחילה ביחד עם קידוש כללות כתיבת התפלין, [תוספת שיש נוהגים לאמרה] "וכל האזכרות שבהן לשם קדושתן" –

דלא נזכר דבר זה [התוספת] כלל בדברי רבינו כאן. וכן פשט המראה מקום לרמ"א או"ח וש"ך יו"ד (וכ"כ הפרי מגדים, ומשנה ברורה ס"ק צח), דהואיל וקידש הס"ת או תפלין בראשיתן לשם קדושתן, מספקת אמירה זו גם לצורך קידוש האזכרות בפיו. אבל אין זה מועיל לכוונה שצריכה להיות בשעת כתיבת האזכרות גופן. ולכן אם חשב בלבו בשעת כתיבתן שיהיו בקדושת השם, מצטרפת כוונה זו לאמירה שהוציא בפיו בתחילת הכתיבה.

אבל אם אמר בפיו בתחילת הכתיבה שכותב הפרשיות לשם קדושת תפלין, ואפילו הוציא אז גם בפיו "והריני מקדש כל האזכרות שבהן לשם קדושתן" – אבל בשעה שכתב האזכרה - כתבה סתם, שלא חשב בלבו לקדשה, הרי האזכרות פסולות.

ז)  אבל אם לא הוציא מפיו בתחלת הכתיבה, יש להחמיר בשל תורה ולפסול אפילו בדיעבד אע"פ שחישב בלבו.

לכאורה פי' דבריו, דאם לא קידש התפלין באמירה תחילה, הרי מעולם לא נתקדשו האזכרות באמירת פה לשם קדושתן, ולכן הן פסולות, שהרי ספק של תורה להחמיר, ובכל מקום שצריך קידוש לשם קדושתן - צ"ל דוקא באמירת פה ולא סגי במחשבה לחוד, כנ"ל.

אלא שקשה להבין משפט זה (לשון רבינו כאן). א. הרי אם לא קידש התפלין באמירה, לא רק האזכרות פסולות אלא כל התפלין פסולין. ב. לכאורה כל המשפט הזה מיותר, ומה הוסיף רבינו בכפילות הענין.

ולכן נראה פשט לשון רבינו, דאינו מתכוין דוקא על האזכרות שדיבר לעיל, אלא על כללות התפלין, דאם לא קידשן בפיו יש להחמיר לפוסלן.

ואע"פ שנתבאר לעיל "וספק של תורה להחמיר" יש לבאר שם שזה בדרך לכתחילה, אבל לא לפסול בדיעבד אם קידש במחשבה לבדה ולא בדיבור. ולכן פוסק רבינו כאן, דאם לא קידש באמירה הואיל והוא ספק של תורה, יש להחמיר אפילו בדיעבד שלא להכשירן.