קוים משוכים בשוה

מבואר בשו"ע שיוד"י האלפי"ן שיני"ן וצדי"ן וכיוצא בהן, אם היו מדובקים לגג או לצואר האות [ונעשו קו משוך בשוה - גולם, ולא נקודה כעין יו"ד] הרי זה פסול, משום שינוי בצורת האות.

נראה פשוט, שאם רוב הניכר של היו"ד מדובק, ואין ראשו בולט אלא מעט, חשיב גולם ופסול [עד שיתקן]. ולא מועיל המעט שעודף להיחשב כראש היו"ד, דלא מצאנו הראש שיהא טפל ובטל כ"כ במיעוטו לגבי רגל עבה ושמן.
ראה עוד פורום לנושאי סת"ם: גולם - קו משוך

חוות דעת על מזוזה

נשאלתי האם מזוזה זו היא כשרה ומהודרת, (והאם זו כתב חב"ד) או לא?

נראה לי שאין כתב זה מהודר, ויש בו חששות לפי ההלכה אפילו לפסול. ואין צריך לומר שאין זה צורת כתב המיוחס בדיוק צורת האותיות.
ואפרט להלן הערות שיש על חלק מצורות האותיות שבמזוזה זו.

רגלי ימין של ה"א ותי"ו - כפופים מדי לאחור [לצד ימין], ובתי"ו נראה כשתי רגלים כפופות. ובה"א כרגל כפופה לאחור. יש בזה שאלה חמורה של שינוי צורת האות, ובתי"ו יש פוסלים (שו"ת שבט הלוי) ועכ"פ אין זה צורתן לכתחילה. ראה מה שכתבתי פורום לנושאי סת"ם: רגל ימין של תי"ו ורגלי חי"ת וזיי"ן - כפופות כעין מושב נו"ן
ואין זה עיקום (וכפיפה מעט) שבירך המצוי בכתב [המיוחס של חב"ד] ר' ראובן, שהוא עדין הרבה מזה המצוייר כאן (וזוית שבירת הירך - הוא כלפי פנים דוקא, ומעט).
הרגלים כאן גסות ועבות ביותר – וזה שינוי מהמקובל שרגלי האותיות ד' ה' ות' של ימין יהיו עדינות ודקות, ויש להקפיד בדבר זה לכתחילה.

רגל הד' הרבתי כפופה לאחור יותר מדי - אני בעצמי חושש כאן לשינוי בצורתה והייתי מצריך שאלת תינוק, אם לא יטעה בה. ועכ"פ אינו לכתחילה בצורתה הנכונה. ואע"פ שמבואר בב"י וכל הספרים שרגל הד' נוטה מעט לאחור, היינו נטיה באלכסון מעט, לא עקומה כל כך.

כ"ף פשוטה - הרגל נטויה לאחור, או גם כפופה לאחור. אין זה צורתה לכתחילה, ובחלק מהם יש חשש פסול. לדוגמא: הכ"ף ובשעריך פסולה, אין לה צורת כ"ף כלל.

וי"ו של ושננתם - קצרה מדי. הו' צריכה להיות גבהה כמלוא השיטה ואפילו טיפה יורדת מעט מהשיטה, אבל לא קצרה מהשיטה.

קו"ף - רגלה כדמות וי"ו הפוכה, הגם שמצינו בכמה ספרים שכתבו כן בצורת הקו"ף. מ"מ מנהג כל העולם האשכנזי וגם בכתב ר' ראובן לעשותה כמין נו"ן נוטה מעט באלכסון עדין לצד ימין, כלומר ארוכה כג' קולמוסין, ודקה הרבה מזו שהסופר עושה, ולא בכפיפה עבה כל כך.

פ"א פשוטה - רגלה כפופה מדי לאחור, וצ"ל יורדת ביושר ולא נטויה לאחור.

נו"ן פשוטה - הרגל נטויה לאחור. ואין זה נכון כלל, אלא צ"ל יורדת ביושר, כמבואר בב"י. ואין חולק בדבר.

טי"ת (של 'לטוטפות') - ראש שמאל אין להרחיבה ולהמשיכה, אלא כמלוא ראש בעובי הקולמוס, וכאן משך את ראש שמאל מעבר לשיעור.

סמ"ך (של 'ואספת') - הגג עובר הרבה על קו שמאל, וצ"ל הקו הזה בצד שמאל של האות דוקא כמבואר בב"י, ולא באמצע הגג (כמבואר במג"א ושוע"ר לענין רגל שמאל של ה' וק', והו"ה לשאר האותיות כיוצא בהם).

מ"ם סתומה - חלק מהממי"ם לוקין בבעיה זו של הסמ"ך הנ"ל, הגג עובר הרבה על קו שמאל, וצ"ל הקו הזה בצד שמאל של האות דוקא ולא באמצעה, כמבואר בקס"ה.

לסיכום - הכפיפה המוגזמת של רגלי האותיות לאחור [לצד ימין] אינו נכון, וחלקם מעורר ספיקות בדין, ובודאי אינו מהודר.

שאלות על נוני"ן

 הנו"ן הזו אבדה צורתה - פסולה.

הנו"ן השני [ושננתם] יש בה עקב בולט - צריכה שאלת תינוק אם יקראנה נו"ן או בי"ת. ואם יקראנה נו"ן, מצוה לתקנה - להעבות הצואר עד שיתבטל [עיקר] בליטת העקב.

ראה גם תשובת לבושי מרדכי בענין נו"ן עם עקב פורום לנושאי סת"ם: תשובת לבושי מרדכי

דיני פתוחה וסתומה בתפלין #5

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף נד

וכל זה בתפלין של יד. אבל בתפלין של ראש שהפרשיות נכתבים על ד' קלפים אין להקפיד בהן בפתוחות וסתומות, אך נהגו להקפיד:

***

חידוש וביאור:

א)  וכל זה בתפלין של יד, שיש להקפיד על צורות פתוחה וסתומה כמו שהם בס"ת כנת"ל בסעיף נ.

אבל בתפלין של ראש שהפרשיות נכתבים על ד' קלפים, וממילא אין שייך בהן פרשה פתוחה או סתומה, כי אין הבדלת שתי פרשיות כלל בקלף אחד, וממילא אין שום משמעות לרווחים, לכן אין להקפיד בהן בפתוחות וסתומות, בין שיניח ריוח בראשה או בסופה או לא יניח ריוח כלל.

אך נהגו להקפיד, לכתחילה, לעשות צורת הפו"ס בתפלין של ראש, ממש כמו בתפלין של יד.

ב)  ולא נתבאר כאן הטעם למה נהגו כן. אמנם מבואר באחרונים (ראה גדולי הקדש וקול יעקב סי' לב סעיף לו) שיש דיעות אחרות הסוברות דיש להקפיד על צורות הפו"ס גם בשל ראש, ולדעת הרמב"ם ושו"ע ועוד הרי זה מעכב לפסול. על כן [גם לשיטה זו של המג"א ושו"ע רבינו, דאין צורך להניח ריוח פו"ס בשל ראש, מ"מ] לחשוש לשיטה זו, נהגו להניח הרווחים גם בשל ראש בדיוק כמו בשל יד.

ודיעות הסוברים דאין חילוק בין ראש ליד בענין צורת הפרשיות, מתחלק לשתי טעמים.

א. דעת הברוך שאמר (תיקון תפלין) שהביא הב"ח, וכן נראה דעת סמ"ק וטור – דצורת הפרשה פתוחה או סתומה מוכיחה על עצמה שהיא פ' פתוחה או סתומה, ולא על צורת התחברותה לפרשה הקודמת. וממילא אין חילוק בענין זה בין היד לראש.

ב. פשטות הרמב"ם ושו"ע שדין צורת הפרשיות הוא גם בראש, מדסתמו ולא חילקו בין יד לראש. ואע"פ שסברתם שצורת הפרשה מוכיחה על הקשר בין ב' הכתבים, כמבואר בב"י ושוע"ר. יש לומר, דלאחר שההלכה קובעת שיש להקפיד על פו"ס בתפלין, אע"פ שבמזוזה קיי"ל בגמרא דהיות דאינה סמוכה ולכן לא מעכב בה. וממילא מעתה צריך לעשות צורה זו דוקא, גם בשל ראש.

וי"ל דהרמב"ם לשיטתו כשם דלא אמרינן משום שאינה סמוכה לה בתורה, להקל בעשאה לפ' והיה אם שמוע פתוחה בתפלין [דלא כבמזוזה], הוא הדין דלא מתחשבים במה שאינה סמוכה כלל לפרשה אחרת בתפלין של ראש.

ג)  אמנם אם יניח ריוח ט' אותיות באיזה מקום באמצע אחת הפרשיות של ראש, ויהיה כתב לפניה ואחריה, הרי זה פסול משום שעשה ריוח פרשה במקום שאינה צריכה, כמבואר לעיל סעיף לז.

דיני פתוחה וסתומה בתפלין #4

שו"ע אדמו"ר סימן לב קונטרס אחרון יב

אמר הכותב: ידוע ומפורסם לכל הסופרים מבוהקים דמדינתנו, שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריוח כשיעור ט' אותיות (וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול, וחבל על דאבדין), בין בתפלין בין במזוזות, אלא שבתפלין הריוח שבסוף פרשת שמע וכן קודם התחלת והיה אם שמוע כשיעור ט' אותיות גדולות, דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע. ובשעה שכתב השלחן ערוך שלו נמשך אחר דעת הבית יוסף בשלחן ערוך שלו, ואחר כך חזר בו:

***

ביאור:

א)  אמר הכותב – מהרי"ל אחיו של רבינו, שהיה המוציא לאור של השו"ע (הקדמת אדמו"ר רבי דוב בער [בן אדמו"ר הזקן] לשו"ע).

ב)  שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריוח כשיעור ט' אותיות.

דעת רבינו [וכן הנהיג לכל הסופרים במדינתו] דלא כב"י, שדוקא ראוי יותר להניח גם ט"א בסוף פ' שמע [בנוסף לט"א לפני והיה כמבואר בב"י ושו"ע], כדי שתהא פתוחה מכאן [סוף שיטה א] ופתוחה מכאן [תחילת שיטה ב], ובכך נעשית סתומה, כמבואר בירושלמי מגילה. ואינו חושש לסברת מהר"י אבוהב והב"י, שאין לעשות סימן פתוחה בסוף שמע, כנגד פשט הירושלמי הנ"ל.

לרמב"ם הרי זה בודאי סתומה, דלא מקלקל כלל מה שהניח ריוח הרבה בסוף שיטה א' אם הניח ריוח כשיעור ט"א בתחילת שיטה ב', דכל זמן שאין שיטה שלימה פנויה ביניהם, הוי סתומה בכך לשיטת הרמב"ם, כמבואר לעיל בסע' נא.

וגם לסברת ר"ת והרא"ש, דגרסתם בירושלמי "פתוחה מראשה פתוחה, פתוחה מסופה פתוחה, מכאן ומכאן סתומה" ונדחקו מאוד לפרש הלשון "פתוחה מכאן ומכאן סתומה", מאחר שפתוחה מכל צד הוי פתוחה, למה בצירופן תהא סתומה.

מ"מ בס' התרומה [מביאו רבינו בשו"ת אדמו"ר הזקן] מקיים פשט הירושלמי, דאע"פ שכל פתיחה לעצמה מאיזה צד, הוי פתוחה, צירוף שתי הםתיחות יחד עושה את הריוח סתומה.

א"כ יש לנו ציור סתומה לרוב הדיעות ע"פ הירושלמי, דהיינו בין לדעת הרמב"ם וגירסתו בירושלמי, וכן לגירסת התוס' בירושלמי לפי פי' התרומה. ורק לשיטת התוס' ורא"ש עדיין הוי בכך פתוחה, והרי בדיעבד פתוחה כשרה. וזה עדיף מצורת הסתומה שהציע בשו"ע, שעושה סתומה רק לרמב"ם, ולא לפי כל חכמי אשכנז.

ג)  וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדול כו'.

נראה שהתשובה בשו"ת אדמו"ר הזקן הוא חלק מענין זה, אבל לא כל הענין בשלימותו. וכן משמע קצת מלשון מהרי"ל "באריכות גדול". ומ"מ נלמד מתשובה הנ"ל את דעת רבינו בענין.

ד)  אלא שבתפלין הריוח .. כשיעור ט' אותיות גדולות כו'.

טעם החילוק בין תפלין למזוזה, משום שבתפלין נוהגין להניח ריוח פתוחה כשיעור ג"פ אשר כמבואר בפוסקים שזה שיעור הריוח למצוה. וממילא גם כאן צריך להניח ריוח "פתוחה מכאן ופתוחה מכאן" כשיעור ג"פ אשר. אבל במזוזה אין ריוח אחר כלל במזוזה חוץ מזו שבין שמע לוהיה, א"כ יכול להניח ריוח מצומצם של ט' יודי"ן.

ונראה שיש לרבינו עוד טעם למעט קצת את הריוח במזוזה, משום דהרבה ראשונים (סמ"ג סמ"ק רא"ש וטור) ס"ל דיניח ריוח מעט ממש פחות משיעור סתומה כאן וכאן להיכרא בעלמא. על כן גם לדידן יש למעט מהריוח הרגיל [ג"פ אשר], ומ"מ יהא ריוח [הפחות הזה] לרמב"ם וסייעתו שיעור ריוח ממש במקום אחד – והיינו ט' יודי"ן.

ה)  ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ן סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע.

יש כאן טעות הדפוס דמוכח, וצ"ל ט' יודי"ן. [או צ"ל ג"פ ג' יודי"ן - ונפקא מינה שישאיר ריוח קצת יותר מט' יודי"ן, כשיעור להניח ריוח מעט בין ג' התיבות. ונמצא השיעור כי"א יודי"ן].

ראה גם: פורום לנושאי סת"ם: תקנת אדמו"ר הזקן להניח ריוח ט"א אחר פרשת שמע בתפלין

דיני פתוחה וסתומה בתפלין #3

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף נב

והנה בתפלין אי אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה לדברי הכל, שהרי אין כותבין לפניה כלום באותה שיטה שמתחילין אותה בה, שפרשת שמע מסתיימת בדף בפני עצמו והיא בדף בפני עצמו. ואם יתחיל אותה בראש השיטה שבראש הדף ויניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות, תהיה פתוחה לדברי הכל ובתורה היא סתומה, ואם לא יניח ריוח כדי ט' אותיות כ"ש [כל שכן] שאינה כמו שהיא בתורה, שאינה נקראת כלל פרשה בפני עצמה כשאין כדי ט' אותיות ריוח לפניה.

אלא אין לה תקנה [אלא] או לעשותה סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם כגון שיניח שיטה אחת פנויה ויתחילנה בשיטה הב', או לעשותה סתומה להרמב"ם ולא להרא"ש כגון שלא יתחילנה בראש השיטה אלא יניח לפניה ריוח כדי ט' אותיות בראש השיטה שאז היא סתומה להרמב"ם.

ומ"מ יזהר שלא להניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות, ואע"פ שבספר תורה אם אירע שנשאר בסוף השיטה כדי ט' אותיות ואין שם עוד מעט ריוח לכתוב תיבה א' מפרשה שלאחריה בשיטה זו, אעפ"כ היא פרשה סתומה כשמניח מעט ריוח בשיטה שלאחריה, שפרשה פתוחה היא לעולם בראש השיטה וכשאינה בראש השיטה היא סתומה להרמב"ם, ומ"מ [ומכל מקום] כיון שהריוח שבסוף השיטה הוא סימן לפתוחה שכשאין שם ריוח אחר זולתו בשיטה שלאחריה תהיה הפרשה שלאחריה פתוחה, וכשאין ריוח כשיעור בסוף השיטה היא סימן שלאחריה תהיה סתומה, א"כ בתפלין שביד הסופר לעשות כמו שירצה יש לו לסיים פרשת שמע בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה כדי להורות שפרשה שלאחריה היא סתומה.

ולא אמרן שאף אם מניח ריוח כדי ט' אותיות בסוף השיטה אעפ"כ פרשה שלאחריה סתומה כשאינה מתחלת בראש השיטה, אלא אם אירע לו כן בספר תורה שאינו רשאי להמשיך האותיות או לקצר בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה כמ"ש בי"ד סי' רע"ג, ואם אירע לו שהניח בתפלין כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע א"צ [אין צריך] להניח בתחלת פרשה שלאחריה כדי ט' אותיות אלא מעט ריוח.

אבל אם לא הניח כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע ולא בהתחלת פרשת שלאחריה אע"פ שבצירוף שניהם יחד יהא כדי ט' אותיות ויותר אין מצטרפין זה עם זה והרי אין כאן פרשה כלל כיון שאין ריוח ט' אותיות במקום אחד.

ויש מי שאומר שמצטרפין זה עם זה ונעשה על ידי כן פרשה שלאחריה סתומה להרמב"ם ואפשר גם להרא"ש, ולכן יש לעשות כן לכתחלה כדי לצאת ידי שניהם לפי דבריו.

אבל יש לחוש לסברא הראשונה שלא להכניס את עצמו לספק תפלין פסולין, שהרי לפי סברא הא' שאין כאן פרשה כלל הן פסולין אליבא דכ"ע [דכולי עלמא] אפילו בדיעבד, משא"כ כשעשאה פתוחה העיקר כהמכשירים בדיעבד:

***

חידוש וביאור:

א)  ואם יתחיל אותה בראש השיטה שבראש הדף ויניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות, תהיה פתוחה לדברי הכל ובתורה היא סתומה, ואם לא יניח ריוח כדי ט' אותיות כ"ש שאינה כמו שהיא בתורה, שאינה נקראת כלל פרשה בפני עצמה כשאין כדי ט' אותיות ריוח לפניה.

לכאורה כל אריכות זה למותר, שהרי דינים הללו כבר מבוארים קודם. ולמה צריך לחזור על זה כאן?

ואפשר שרוצה להדגיש, דסתומה לכו"ע א"א לעשותה, אך פתוחה לכו"ע אפשר, וכן אם לא יניח ריוח כשיעור [והיא 'סתומה גמורה' כמבואר בשו"ת אדמו"ר הזקן] תהא פסולה לכו"ע. ובזה מחזק סברת המכשירים בעשאה פתוחה [כנתבאר בסע' נ], דחזינן דאינה ראויה להיות סתומה אליבא דכו"ע. אבל עדיין צ"ב מה הרויח רבינו בזה?

ויותר נראה דיש לתקן צורה אחת שתהא מוסכמת לכו"ע, כדי שיהיו כל התפלין שוים. אלא שאין תקנה בדבר זה כו'. וקס"ד דהיה ראוי משום זה לעשות צורה אחרת, פתוחה או אפילו סתומה גמורה, כדי שיהיה צורה אחת שוה לכל העולם, אלא שאין לעשות כן מטעמים שנתבארו לעיל.

ב)  אלא אין לה תקנה [אלא] או לעשותה סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם כו'.

ובמראה מקום כתב רבינו: במג"א נמשך אחר הט"ז.

המג"א (ס"ק מט) כתב "אבל לדעת הרא"ש צריך שיניח שיטה אחת חלק בתחלת העמוד ואח"כ בשיטה שניה יתחיל באמצע השיטה והיה אם שמוע ואז היא סתומה. (זו הגירסא במג"א שלפני רבינו)

כלומר, אם יניח שיטה פנויה ואח"כ לא יתחיל מראש השיטה אלא מאמצעה הרי זה סתומה לכל הדיעות. לרא"ש שיטה פנויה הוי סתומה ואינו מקלקל מה שהניח עוד מעט ריוח בראש שיטה הב'. ולרמב"ם כל שהניח מעט ריוח לפני הכתב הוי סימן סתומה, ומושך שיטה הקודמת עמה יחד, ונחשבים כשיטה אחת ארוכה והריוח באמצעה. וכ' רבינו שזהו אליבא דסברת הט"ז, שסובר בדעת הרמב"ם [והרא"ש] צירוף רווחים לעשותן ריוח אחד.

וכוונת רבינו, דאין דברי המג"א נכונים לפי שיטת הב"י. שהרי הב"י כתב שא"א למצוא צורת סתומה בתפלין אליבא דכו"ע. וזהו מקורו של הוספת רבינו בציור הד' [לעיל סע' נא] דהניח שיטה שלימה פנויה ואפילו גם ריוח מעט אחריה, אינה סתומה לרמב"ם, אלא פתוחה.

[אבל אין כוונתו דהמג"א סובר לגמרי כהט"ז, דצירוף ב' רווחים קטנים שאין בהם כשיעור פרשה מצטרפות יחד להחשב ריוח אחת כשיעור באמצע השיטה. אלא רק בכה"ג דבלאו הכי יש במקום א' ריוח כשיעור ט"א או יותר, מצטרף המעט ריוח בראש שיטה הב' להחשב עמה כסתומה באמצע השיטה.

ויש להעיר דלשון המג"א "בשיטה שניה יתחיל באמצע השיטה והיה אם שמוע" משמע אפילו באמצע ממש, כלומר אחר ריוח ט"א. ואעפ"כ תהא סתומה בודאי לרא"ש, כי כל שיטה פנויה לרא"ש לעולם הופכה לסתומה, ע"י צירוף השיטין. וכמו"כ לרמב"ם].

ג)  לעשותה סתומה להרא"ש .. כגון שיניח שיטה אחת פנויה ויתחילנה בשיטה הב', או לעשותה סתומה להרמב"ם .. כגון שלא יתחילנה בראש השיטה אלא יניח לפניה ריוח כדי ט' אותיות בראש השיטה.

יש לדקדק מה כוונת תוספת הלשון "כגון" הן בצורת סתומה שכ' אליבא דהרא"ש, והן אליבא דהרמב"ם.

לכל שיטה של הרא"ש והרמב"ם - אפשר עוד צורה של סתומה לפ' והיה אם שמוע, אבל א"א שיסכימו שניהם יחד על צורה אחת לכו"ע. כי מחולקים המה בטעם וביאור צורת הסתומה, לרמב"ם משום שהכתב באמצע השיטה. ולרא"ש משום שהריוח סתום. וממילא א"א שיסכימו על שום צורת סתומה [פרט לצורה הא' בס"ת המוסכמת שיש בה שתי הטעמים גם יחד] בתפלין.

ורבינו נתן דוגמא לצורת סתומה לכל שיטה - שניכרת בפרשת והיה אם שמוע עצמה, שהיא סתומה. לרא"ש נקט הדוגמא שהניח שיטה פנויה, שבפשטות כוונתו שהניח שיטה א' של פרשת והיה אם שמוע פנויה והתחילה בשיטה הב' שלה. ואע"פ שיכול גם להניח שיטה פנויה בסוף שמע ויתחיל והיה בריש העמוד, עדיף הדוגמא הראשונה כי היא ניכרת בפרשת והיה אם שמוע עצמה.

ועד"ז להרמב"ם נתן הדוגמא שהניח לפניה ט"א בתחילת שיטת והיה אם שמוע, ולא הדוגמא [הבאה] שהניח ט"א בסוף שמע ורק מעט ריוח לפני והיה, דאין לעשות כן כפי שמבאר שנראה כעושה סימן פתוחה וכו'. ויש לתת עוד טעם דעדיף שיניח הסתומה שתהא ניכרת בפ' והיה אם שמוע עצמה.

כלומר, לפי שיטת הב"י, יש להשתדל שהסתומה תהא ניכרת לכתחילה הן בסוף שמע והן בראש והיה אם שמוע.

ד)  ומ"מ יזהר שלא להניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות כו'.

בשו"ע שלו נמשך רבינו אחר הב"י [ככתוב בקונטרס אחרון], ולכן כתב הטעם שאין לעשות סתומה זו של הרמב"ם, משום שאם יניח ריוח ט"א בסוף שמע ייראה סימן פתוחה אע"פ שע"י שיניח מעט ריוח לפני והיה אם שמע תהא באמת ריוח פ' סתומה, מ"מ אין לעשות לכתחילה סימן פתוחה. [וכן בס"ת אין לעשות כן לכתחילה, אם יש לו ברירה].

אמנם בשו"ת אדמו"ר הזקן כתב טעם אחר, כי לא הסכימו רוב הפוסקים עם הרמב"ם בתמונת סתומה זו, משום דס"ל לרוב הראשונים שמעט ריוח בטל ואינו נחשב כלום [וכמו שכ' רבינו (סוף סע' נא) לענין שיטה שלימה פנויה ומעט ריוח – דהריוח מעט אינו נחשב כלום, לא לרא"ש ולא לרמב"ם]. ולכן אף לסוברים כרמב"ם דפתוחה מראשה הוי סתומה, מ"מ אין זה פתוחה מראשה כלל, דכל פחות משיעור ט"א אינו נחשב, ואם כן אינה פתוחה מראשה כלל ואינה סתומה אלא פתוחה. ולכן אין לעשות סתומה זו דהרמב"ם, אלא רק הסתומה שכ' בשו"ע להניח ריוח ט"א לפני והיה אם שמוע.

ה)  ואם אירע לו שהניח בתפלין כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע אין צריך להניח בתחלת פרשה שלאחריה כדי ט' אותיות אלא מעט ריוח.

אבל אין הכי נמי אם יניח גם ריוח ט"א בתחילת והיה, היא סתומה לרמב"ם, דכל שיש לפניה ריוח כשיעור ואין הכתב פותח את ראש השיטה היא פ' סתומה, כמבואר בשו"ת אדמו"ר הזקן. אלא שכ' [לבאר הרמב"ם] דאין צריך להניח הריוח כל כך לשיטתו, ודי בריוח מועט.

אמנם בקונטרס אחרון מבואר דרבינו הנהיג דוקא להניח כן, והטעם יתבאר שם.

ו)  ויש מי שאומר שמצטרפין זה עם זה ונעשה על ידי כן פרשה שלאחריה סתומה להרמב"ם ואפשר גם להרא"ש.

זה דעת הט"ז, כפי שמציין במ"מ. וסברתו, דצורה ג' של סתומה דהרמב"ם, אינה דוקא כאשר יש בשיטה א' שיעור ט"א [אלא שלא היה מקום לכתוב תיבה אחת מפרשה הסתומה בסוף אותה שיטה], אלא גם באין בה אפילו שיעור ט"א, וכוונת הרמב"ם דיניח מעט ריוח בשיטה הב' כלומר תשלום שיעור ט"א, ובצירוף ב' הרווחים נעשה ריוח אחד כשיעור ט"א, וצירוף הרווחים יחד נחשבים כסתומה באמצע שיטה א'. וע"ד סברת הרא"ש דשיטה שלימה פנויה מהפכת כל הג' שיטין כשיטה א' ארוכה והריוח באמצעה, לסתומה.

אך מה שכ' ואפשר גם להרא"ש, היינו שלשיטת הרא"ש עצמו אין זה מוכרח שיצטרפו בכה"ג. דאפשר ס"ל לרא"ש דרק כאשר יש שיעור ריוח במקום אחד, אפשר לצרף ג' שיטין להחשב כריוח אחת באמצע השיטה, אבל לא במקרה שאין בשום מקום ריוח כשיעור אלא רק בצירוף, דאפשר בכה"ג כל ריוח מעט בטל, וחשיב סתומה גמורה. וכמו שביאר בשו"ת אדמו"ר הזקן.

ואעפ"כ סב' הט"ז דכיון דלרמב"ם ודאי הוי סתומה, ולרא"ש אפשר, תמונה זו עדיפה כדי שיהא צורה אחת אליבא דכו"ע. [וזה דחוק, דעדיין לרא"ש הוי ספק פסול. ויש לומר דלט"ז גופיה דס"ל הלכה כרמב"ם דעשאה לוהיה אם שמוע פתוחה פסולה, על כן יש לתקן מה שאפשר דהיינו לעשותה סתומה בודאי לרמב"ם, ואפשר שתהא סתומה גם לרא"ש].

ואולי הכוונה, לא שיש ספק דבכה"ג תהא דינה סתומה לרא"ש, אלא ר"ל שאפשר לעשות כן גם לרא"ש, הגם שאינו מבואר כלל בדבריו סתומה זו [וע"ד שכ' לעיל "כגון", דהיינו שיש עוד צורות סתומות לרא"ש], משא"כ ברמב"ם הרי מבואר צורת סתומה זו, לפי שיטת הט"ז.

ז)  משא"כ כשעשאה פתוחה העיקר כהמכשירים בדיעבד.

כלומר, אם יעשנה סתומה כשיטת הב"י שיניח ריוח לפניה ט"א בשיטה הא' של והיה אם שמוע, אע"פ שהיא פתוחה לרא"ש, העיקר להלכה דעשאה פתוחה כשרה בדיעבד.

דיני פתוחה וסתומה בתפלין #2

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף נא

וסתומה שבתורה יש לה ד' צורות, אחת לדברי הכל, וג' נחלקו בהן הרמב"ם והרא"ש המכשיר בזו פוסל בזו והמכשיר בזו פוסל בזו.

[צורה א] דהיינו שאם סיים איזה פרשה בתחילת איזה שיטה וכתב אפילו תיבה אחת מאותה פרשה בראש שיטה זו ואח"כ הניח מקום חלק כדי ט' אותיות בשיטה זו ואח"כ התחיל פרשה שלאחריה בשיטה זו עצמה וכתב אפילו תיבה אחת בשיטה זו מפרשה שלאחריה, הרי פרשה שלאחריה נקראת סתומה לדברי הכל.

[צורה ב] אבל אם סיים איזו פרשה בסוף השיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה והניח חלק בשיטה שלאחריה כדי ט' אותיות והתחיל פרשה שלאחריה, הרי פרשה זו שלאחריה נקראת פתוחה להרא"ש. אבל להרמב"ם גם זו סתומה היא, בין שהיא בשיטה שלאחריה באותו הדף בין שהיא בראש דף הב', רק שאין שיטה שלימה פנויה ביניהם לא בסוף דף הא' ולא בראש דף הב' כמו שיתבאר לקמן.

[צורה ג] והוא הדין אם סיים איזה פרשה והניח חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה זו אחר שסיים הפרשה ולא התחיל פרשה שלאחריה מיד בראש שיטה שלאחריה אלא הניח מעט ריוח אפילו פחות מכדי ט' אותיות ואח"כ התחיל פרשה שלאחריה, הרי פרשה זו שלאחריה נקראת סתומה להרמב"ם, שכל שאין הפרשה מתחלת בראש השיטה ויש לפניה ריוח כדי ט' אותיות בין באותה שיטה בין בשיטה שלפניה היא סתומה להרמב"ם, אפילו היא בראש דף הב'. אבל להרא"ש כל שיש ריוח בכדי ט' אותיות בין בראש השיטה בין בסוף השיטה, הרי הפרשה שלאחריה נקראת פתוחה.

[צורה ד] ואם סיים איזה פרשה בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה והניח שיטה אחת שלימה פנויה והתחיל פרשה שלאחריה בראש שיטה שלישית או בפחות מכדי ט' אותיות מראשה, להרא"ש נחשב מקום החלק של שיטה הפנויה שבין הפרשיות האלו כאלו הוא חלק באמצע שיטה בין ב' פרשיות, והרי הפרשה הב' נקראת סתומה. אבל להרמב"ם היא פתוחה, בין שסיום פרשה הראשונה והתחלת השניה הכל בדף אחד בין שהן בב' דפין, והשיטה הפנויה היא בסוף דף הא' או בראש דף הב':

***

חידוש וביאור:

א)  וסתומה שבתורה יש לה ד' צורות ... וג' נחלקו בהן הרמב"ם והרא"ש המכשיר בזו פוסל בזו והמכשיר בזו פוסל בזו.

דעת רבינו ע"פ הב"י, דא"א למצוא בתפלין צורת סתומה שיסכימו עליה הרא"ש והרמב"ם. ומכאן חידוש דין בדיני צורות פרשיות פו"ס, דדעת הרמב"ם [והרא"ש] דכשם שחילוף צורת פתוחה לסתומה ולהיפך מעכב בס"ת [ותפלין], כמו כן שינוי צורות הפתוחה וסתומה לצורות אחרות [חדשות] מעכב בהן. כלומר, א"א לעשות איזה צורה חדשה לומר זו תהא מוסכמת עלינו כצורת פתוחה או סתומה, או שנסכים שלענין תפלין [עכ"פ] יהא מוסכם אצלינו שצורה זו היא פתוחה או סתומה.

וכן משמעות הרמב"ם בהל' ס"ת פ"ז ופ"ח דכפל ושלש הדין שאם החליף צורות הפרשיות פתוחות וסתומות פסל, משמע דלא רק כאשר עשה צורת סתומה במקום שצ"ל פתוחה, ולהיפך. אלא גם אם עשה צורה חדשה לפתוחה או לסתומה [שלא נזכרה בדבריו], או לשתיהם, ואע"פ שיהיו צורות הללו מוסכמין וניכרין מה הן צורת הפתוחות וצורת הסתומות, פסול, כי שינה צורתן מכפי שקבלו חז"ל ממשה. וכן מבואר דעת הר"א מפיסא (בתשו' רמ"ע מפאנו סי' קו, עמ' קצז), ויש להאריך בענין זה, ואכ"מ.

ב)  [בצורה ב] אבל להרמב"ם גם זו סתומה היא, בין שהיא בשיטה שלאחריה באותו הדף בין שהיא בראש דף הב', רק שאין שיטה שלימה פנויה ביניהם לא בסוף דף הא' ולא בראש דף הב' כמו שיתבאר לקמן.

לרמב"ם כל שבב' שיטין סמוכות זו לזו ואפילו הן בסיום הדף ובתחילת הדף שאחריו, יש בין הפרשיות ריוח כשיעור ט"א, והתחלת הכתב של הפרשה השניה באמצע השיטה ולא בראשה, הרי זו לעולם סתומה, ולא פתוחה.

אבל אם יהא שיטה שלימה פנויה ביניהם, הרי זו אינה סתומה לרמב"ם כמו שיתבאר לקמן. כלומר בצורה הד' של הסתומה, יתבאר דאם יש שיטה שלימה פנויה הרי זה – לרמב"ם פתוחה ולרא"ש סתומה.

ולכאורה צ"ב למה רבינו צריך לבאר הדבר כאן, הרי בלאו הכי יתבאר בהמשך בצורה הד'.

ונראה דעת רבינו דאפילו יניח ריוח ט' אותיות בתחילת השיטה אחר השיטה הפנויה, אינה סתומה. והטעם, כי הפליג הכתב הרבה, ואינה נעשית פ' סתומה על ידי הפרשה הקודמת, אלא כאשר הכתב של פרשה הקודמת סותמתה או בשיטה שלה או בשיטה שלפניה. אבל אם הפליג שיטה שלימה ביניהם, אינה נעשית סתומה בכך.

ג)  ונראה דציור זה של ט"א ריוח ושיטה שלימה, בין שהט"א בסיום שיטה שלפני השיטה שלימה פנויה, בין שהיא אחריה, אינה צורת פרשה כלל, לא סתומה ולא פתוחה. אינה סתומה כנ"ל משום הפלגת הכתב.

וי"ל דאינה סתומה מעוד טעם, משום שיש שתי סימנים סותרים, דריוח שיטה שלימה פנויה הוי סימן פתוחה, והתחלת הכתב מאמצע השיטה הוי סימן סתומה, ולכן צורה זו מקולקלת. וכ"כ פרי מגדים (א"א ס"ק מט).

וי"ל דאף פתוחה אינה, ואפילו יהא ט"א ריוח בסוף שיטה הא' ואחריה שיטה שלימה פנויה, ואע"פ ששתיהן סימני פתוחה, מ"מ זו צורה חדשה. וכנת"ל צורה חדשה של פתוחה אינה כשרה, ונחשבת אף היא מקולקלת. כן נראה בדעת הרמב"ם.

אמנם לא נתבאר דעת הרא"ש בכה"ג, האם צירוף שתי סימנים מקלקלים הצורה. ואדרבה מדבריו דאם יעשנה פתוחה גם מראשה וגם מסופה לא קלקל, משמע שאינו מקפיד על שתי סימני פתוחה זה אחר זה.

במאיר עיני סופרים (סימן יג) כ' ריוח ט"א ושיטה אחריה שלימה פנויה הוי פ' פתוחה. וכ"כ במקדש מעט (יו"ד סי' רעה ס"ק יד, טז) שזו צורת פתוחה לכו"ע, כלומר גם לרא"ש. וכעין זה כ' בביאור הלכה בשם משנת אברהם, דאם הניח ריוח ב' שיטין פנויות הוי פתוחה לכו"ע.

ולענ"ד צורת אלו לרמב"ם אינן צורת פרשה כלל, אף לא פתוחה, אלא צורה מחודשת. אמנם לרא"ש צ"ע בצורות הללו, דאפשר הוו תרתי דסתרי וצורתה מקולקלת.

ד)  ועוד יש ללמוד מדברי רבינו דכל שלא הניח שיטה פנויה ביניהם, אע"פ שהניח רוב השיטה ריקה והתחיל השיטה הבאה באמצעה, הוי סתומה לרמב"ם. ודלא כשיטת המהרש"ל דכל שהניח ריוח ט"א וכדי לכתוב את התיבה הראשונה מפרשה הבאה, מוכח שהניח ריוח פתוחה, ואע"פ שלא פתח שיטה הבאה מראשה אלא הניח מעט ריוח, מ"מ פתוחה היא. וכ"כ מפורש בשו"ת אדמו"ר הזקן (ד"ה אבל).

ה)  [צורה ג] והוא הדין אם .. אלא הניח מעט ריוח אפילו פחות מכדי ט' אותיות ואח"כ התחיל פרשה שלאחריה, הרי פרשה זו שלאחריה נקראת סתומה להרמב"ם, שכל שאין הפרשה מתחלת בראש השיטה ויש לפניה ריוח כדי ט' אותיות בין באותה שיטה בין בשיטה שלפניה היא סתומה להרמב"ם.

מדיוק לשונו מוכח דהוא הדין אם הניח ריוח ט"א גם בראש שיטה הב' הוי סתומה לרמב"ם. וכ"כ מפורש בשו"ת אדמו"ר הזקן. וכן לרא"ש בכה"ג הוי פתוחה, כי לרא"ש כל שפתוחה או מראשה או מסופה, או פתוחה משתיהם, הוי פתוחה.

ו)  הרי פרשה זו שלאחריה נקראת סתומה להרמב"ם, שכל שאין הפרשה מתחלת בראש השיטה ויש לפניה ריוח כדי ט' אותיות בין באותה שיטה בין בשיטה שלפניה היא סתומה להרמב"ם, אפילו היא בראש דף הב'. אבל להרא"ש כו'.

שיטת הרמב"ם מבוארת בדברי רבינו, דפתוחה לעולם מתחלת מראש השיטה ויש לפניה ריוח כשיעור, וסתומה לעולם מתחלת מאמצע השיטה ויש ריוח כשיעור לפניה.

ושיטת הרא"ש דפתוחה – פירושה שהריוח פתוח לחוץ, או פתוחה מתחילת השיטה כלומר הניח ריוח ט"א והתחיל הכתב הוי פתוחה, כי הריוח פתוח לחוץ, או פתוחה מסוף השיטה דהיינו שהניח ריוח ט"א בסיום השיטה והתחיל אחריה בשיטה הב' הוי פתוחה, משום שהריוח פתוח לחוץ.

וסתומה פירושה שהריוח סתום בין הכתב מב' צידיה, או באמצע שיטה אחת, או שיטה פנויה דנחשב כל הג' שיטין מצורפין יחד והוי כריוח באמצע שיטה אחת [ארוכה].

ז)  [צורה ד] ואם סיים איזה פרשה בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה והניח שיטה אחת שלימה פנויה והתחיל פרשה שלאחריה בראש שיטה שלישית או בפחות מכדי ט' אותיות מראשה, להרא"ש נחשב מקום החלק של שיטה הפנויה שבין הפרשיות האלו כאלו הוא חלק באמצע שיטה בין ב' פרשיות, והרי הפרשה הב' נקראת סתומה. אבל להרמב"ם היא פתוחה.

דעת רבינו דמעט ריוח פחות מט"א לפני או אחרי שיטה פנויה אינה נחשבת כלום, ובטילה לגבי השיטה השלימה הפנויה, והוי בכך לרא"ש סתומה ולרמב"ם פתוחה.

ודבריו מוכרחים בשיטת הרמב"ם, ע"פ שיטת הב"י ורוב האחרונים שסברו שאין אפשרות לעשות סתומה לצאת גם דעת הרמב"ם והרא"ש. דאם היו סוברים שמהני לצרף שתי השיטות בכה"ג, שיטה שלימה פנויה ומעט ריוח אחריה לעשותה סתומה, הרי מצינו סתומה לכו"ע. יניח שיטה שלימה פנויה ובתחילת שיטה שלאחריה מעט ריוח ותהא סתומה בצירוף ב' השיטין, דלרא"ש כל שיטה שלימה פנויה על כרחך מצרפת כל הג' שיטות, ולהרמב"ם כל שאינה מתחלת מראש השיטה ויש לפניה ריוח כשיעור תהא סתומה. אלא על כרחך שלרמב"ם אינה סתומה בכך.

ח)  אבל להרמב"ם היא פתוחה.

אע"פ שבצורת סתומה הג' ביאר רבינו דלרמב"ם, ע"י שיניח ריוח ט"א בסוף השיטה ואחריה מעט ריוח הוי סתומה, כי כל שאין הכתב בראש השיטה הוי סתומה. ולכאורה גם כאן, אע"פ שיש ריוח הרבה שיטה פנויה לפניה מ"מ הכתב של הפרשה אינה מתחלת מראש השיטה, וא"כ למה לא תהא סתומה?

וי"ל דאין מעט ריוח מועיל לעשותה סתומה אלא בריוח שבין ב' שיטין, כנ"ל. אבל כאשר יש ריוח שיטה שלימה פנויה א"א לה להיות סתומה כלל, כנת"ל מחמת שיטה שלימה פנויה הוי כתב הפרשה הראשונה מופלגת מהפרשה הבאה, ואינה סותמתה. ולא נשאר אלא סימן פתוחה, והמעט ריוח בריש השיטה הוא בטל ונחשב כאינו, והוי כמו שהכתב מתחיל מריש השיטה ממש.

אמנם אם יניח בתחילת השיטה הזו ריוח ט"א, הוא שיעור חשוב ואינו בטל, ותהא צורה מקולקלת ופסולה, כי אינה לא פתוחה ולא סתומה, לשיטת הרמב"ם. אבל דעת הרא"ש בכה"ג צ"ע, האם נחשבת סתומה מחמת השיטה פנויה, או תהא נחשבת פתוחה מחמת הריוח ט"א כשיטת האחרונים, או מקולקלת כסברת הפמ"ג.

דיני פתוחה וסתומה בתפלין #1

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף נ

ד' פרשיות של יד הואיל והן נכתבות בקלף אחד ושייך בהן פתוחה וסתומה, שכשמניח מקום חלק בסוף שיטה אחרונה של פרשה ראשונה כדי ט' אותיות ומתחיל פרשה שלאחריה בראש השיטה בדף הב' הרי פרשה שלאחריה נקראת פתוחה, כמו שבספר תורה נקראת פרשה המתחלת בראש הדף פרשה פתוחה כשיש ריוח כדי ט' אותיות לפניה בסוף שיטה אחרונה שבדף הקודם.

לפיכך צריך לכתוב בשל יד כל פרשה כמו שהיא בספר תורה אם פתוחה פתוחה ואם סתומה סתומה, דהיינו שצריך להניח מקום חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה אחרונה שבפרשת קדש כדי שפרשת והיה כי יביאך שיתחיל בראש השיטה הא' שבדף הב' תהיה פרשה פתוחה כמו שהיא בתורה, ואם עשאה סתומה פסולה.

אבל פרשת קדש לא שייך בה פתוחה וסתומה כיון שאין כתוב לפניה כלום בתפלין, ולכן מתחילין אותה בראש השיטה הראשונה ואין מניחין לפניה כלום, אע"פ שבתורה היא פתוחה, שכיון שאין כתובה לפניה כלום אין לך פתוחה גדולה מזו שאין כתב אחר סותמה.

ובסוף שיטה אחרונה שבפרשת והיה כי יביאך צריך להניח מקום חלק כדי ט' אותיות, כדי שפרשת שמע שיתחיל בראש שיטה הא' שבדף הג' תהיה פתוחה כמו שהיא בתורה, ואם עשאה סתומה פסולה.

אבל פרשת והיה אם שמוע שהיא סתומה בתורה, צריכה להיות ג"כ [גם כן] סתומה בתפלין.

ואם עשאה פתוחה יש מי שפוסל, ויש מכשירין בדיעבד שאף שבתורה היא סתומה מ"מ כיון שבתורה אינה סמוכה כלל לפרשת שמע אין זה נחשב שינוי מה שהריוח שבינה לפרשת שמע הוא פתוח ולא סתום כמו שסתום הריוח שלפניה בתורה, כיון שגם בתורה אין הריוח סתום בפרשת שמע שלפניה ויש בינה לפרשת שמע שבתורה ריוח הרבה פתוח. משא"כ [מה שאין כן] פרשת שמע אף שאינה סמוכה בתורה לפרשת והיה כי יביאך אין זה מועיל כלל לשלא יצטרך לעשות פתוחה, וכן עיקר.

אבל אם אין ריוח לפניה כלל בינה לפרשת שמע באיזה שיטה משיטות הדפין שלהן לא בדף שלה ולא בדף של פרשת שמע, דהיינו שהתחיל אותה בראש שיטה העליונה שבדף ולא הניח ריוח כלל לפניה באותה שיטה ולא בסוף שיטה של פרשת שמע, או שהניח ריוח ואין בו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה דהיינו כדי לכתוב ט' אותיות הרי זה נחשב (שינוי גמור) ממה שהיא כתובה בתורה ופסולה אפילו דיעבד, אלא צריך להיות לפניה ריוח סתום כמו לפני כל פרשה סתומה שבתורה. אבל בסופה אין צריך להניח שום ריוח, וכן נוהגין לסיים על הארץ בסוף שיטה התחתונה:

***

חידוש וביאור:

א)  לפיכך צריך לכתוב בשל יד כל פרשה כמו שהיא בספר תורה אם פתוחה פתוחה ואם סתומה סתומה.

פי' - לכן צריך לכתוב לכתחילה כל פרשה בתפלין של יד כמו שהיא בס"ת, אם פתוחה ואם סתומה. אבל לדין בדיעבד ששינה מכך, יש פרטים מתחלפים בד' הפרשיות, כפי שיבאר בהמשך.

ב)  אבל פרשת קדש לא שייך בה פתוחה וסתומה כיון שאין כתוב לפניה כלום בתפלין, ולכן מתחילין אותה בראש השיטה הראשונה ואין מניחין לפניה כלום כו'.

ולכן בדיעבד אפילו הניח ריוח לפניה [כשיעור ט' אותיות או יותר] בתחילת השיטה, והתחיל פרשת קדש באמצע השיטה, אינה פסולה. אע"פ שנראית כסתומה ובתורה היא פתוחה, מ"מ אין זה שינוי גמור היות שאינה נסתמת על ידי כתב אחר כלל, ואינה סתומה באמת. (ודלא כמשמעות הפרי מגדים מובא בביאור הלכה ד"ה יעשה, דחושש אם הניח ריוח לפניה דפוסל, שהרי אינה פתוחה).

אמנם לכתחילה בודאי אסור לעשות כן, שהרי כל שאינו מתחיל מתחילת השיטה הוי סימן סתומה, ואין לעשות בפ' קדש סימן סתומה כלל. וכמבואר בסעיף נב דאין להניח ריוח פתוחה אחר ובשעריך, דהוי סימן פתוחה, ואין לעשות כן לכתחילה לפני והיה אם שמוע שהיא סתומה.

ג)  אמנם אם יניח ריוח ט' אותיות באיזה מקום באמצע פרשת קדש, ויהיה כתב לפניה ואחריה, הרי זה פסול משום שעשה ריוח פרשה במקום שאינה צריכה, כמבואר לעיל סעיף לז.

ד)  אבל אם אין ריוח לפניה כלל בינה לפרשת שמע .. הרי זה נחשב (שינוי גמור) ממה שהיא כתובה בתורה ופסולה אפילו דיעבד.

כלומר, אע"ג דאין דקדוק של עיכוב בריוח בין פרשיות שמע ווהיה אם שמוע [בתפלין ומזוזה] אם יהיה בצורת סתומה או פתוחה, כי א"א לעשותה בדקדוק סתומה כמו שהיא בתורה, שהרי בין פרשת שמע לפ' והיה אם שמוע יש ריוח הרבה של כמה פרשיות בתורה [גם פתוחות וגם סתומות], וממילא בכל אופן שיעשה הריוח בין בצורת פתוחה בין בצורת סתומה כשרה, כי אין זה שינוי גמור מכמו שהיא בתורה [אלא שמ"מ מצוה לעשותה בצורת סתומה, כמו שהיא צורת סתומה בתורה].

אך אם לא הניח ריוח כלל כשיעור ט' אותיות, הרי אין כאן ריוח פרשה כלל, והרי זה פסול. שהרי שייך ריוח פרשה בין הפרשיות בתפלין [ומזוזה] כמו שיש ריוח ביניהן בס"ת, והרי שינה בהם שינוי גמור.

ה)  והטעם שהעמיד "הרי זה נחשב (שינוי גמור)" בסוגרים, כי זה חידוש. שהרי מכיון שא"א לעשותה סתומה כמו שהיא בתורה, ולכן אין מעכב בה אם יעשנה סתומה או פתוחה, יש סברא לומר דאין מעכב בה צורת פרשה כלל, שהרי בכל מקרה א"א לעשותה כצורתה המדוייקת כמו שהיא בתורה. קמ"ל, דיש שינוי מעט ויש שינוי גמור. ואמנם שינוי מעט ממה שהיא בתורה א"א שלא תהיה, אך שינוי גמור דלא עשה כלל ריוח פרשה ביניהם, אפשר להקפיד לעשותה, ולכן הרי זה מעכב בה לפסול.

ו)  מ"מ כיון שבתורה אינה סמוכה כלל לפרשת שמע אין זה נחשב שינוי מה שהריוח שבינה לפרשת שמע הוא פתוח ולא סתום כמו שסתום הריוח שלפניה בתורה, כיון שגם בתורה אין הריוח סתום בפרשת שמע שלפניה ויש בינה לפרשת שמע שבתורה ריוח הרבה פתוח.

רבינו מבאר ב' טעמים בסב' המכשירים. א. שאינה סמוכה כלל לפרשת שמע בתורה. ב. שיש ביניהם רווחים הרבה פתוחה [כלומר ישנם פתוחות בין שמע לוהיה].

כי בא לבאר טעמם, אע"פ שגם והיה כי יביאך אינה סמוכה לשמע, מ"מ והיה אם שמוע מופלגת יותר ואינה סמוכה כלל לשמע. כי הסתימה לפ' סתומה לדעת הרמב"ם הוא מה שכתב אחר לפניה סותמה, וכאן רווחים הרבה פתוחות לפניה, א"כ אין זה שינוי גמור מה שהריוח בינה לשמע היא פתוחה, כי כן הוא גם בס"ת פתוחות ביניהם. והכתב הסותם את פ' והיה אם שמוע לפניה אינו פ' שמע.

ז)  מה שאין כן פרשת שמע אף שאינה סמוכה בתורה לפרשת והיה כי יביאך אין זה מועיל כלל לשלא יצטרך לעשות פתוחה.

פירוש – אמנם לפני פ' שמע יש רווחים הרבה פתוחות וסתומות בתורה בינה לפ' והיה כי יביאך, מ"מ אם יעשנה סתומה הרי זה שינוי גמור ממה שהיא בתורה, כי בתורה היא עצמה פתוחה. ולכן חייב להניח ריוח פתוחה דוקא לפני שמע.

אבל צריך ביאור, דמכיון שאינה סמוכה כלל לפ' והיה כי יביאך, א"כ למה ייחשב שינוי גמור מה שהניח ריוח בצורה אחרת, שהרי אינה פתוחה על ידי הריוח של והיה כי יביאך בתורה? ומאי שנא משינוי צורת הסתומה שלפני והיה אם שמוע לפתוחה שאינו מעכב כנת"ל?

ונראה, דדוקא בסמיכות של פ' סתומה חשוב איזה כתב [של פרשה] סותמה, ולכן בפ' והיה אם שמוע שא"א לסותמה כלל כמו שהיא בס"ת, אין מעכב בה עשייתה פ' פתוחה כנת"ל. אך פתוחה היא ענין לעצמה, שהיא צריכה להתחיל בראש השיטה, ושייך בה פ' פתוחה ע"י הנחת ריוח לפניה כדין, ולכן בפ' שמע כה"ג מעכב.

ח)  אבל בסופה אין צריך להניח שום ריוח, וכן נוהגין לסיים על הארץ בסוף שיטה התחתונה.

הטעם כנת"ל, היות שאין כתב אחריה, אין כאן באמת שום ריוח פרשה, ואין נפקא מינה אם יניח ריוח או לא. ולכן פשוט שבדיעבד אם הניח ריוח הרבה אחר על הארץ, לא פסל (ודלא כמשמעות מאיר עיני סופרים [סי' יג סע' ב אות ז] דאם הניח ריוח ט"א אחר על הארץ לאו שפיר דמי. ואפשר כוונתו דלאו ש"ד, אך בדיעבד לא נפסל).

ומ"מ נוהגין לסיימה עד סוף השיטה. והטעם, שהרי אין ראוי לכתחילה להניח [אפילו] סימן פתוחה, במקום שאינה פתוחה, כפי שיבאר רבינו בסעיף נב בשיטת הב"י , שאין להניח ריוח ט' אותיות אחר ובשעריך, משום שתהא סימן לפתוחה. ולכן על הארץ שהיא סתומה, לכתחילה יש לסותמה, כלומר לא להניח ריוח כלל אחריה.

ועוד טעם אחר מבואר בב"ח [על פי דעת הטור סמ"ק וברוך שאמר] דיש סוברים שפ' והיה אם שמוע סתומה בתפלין, פי' סתומה גמורה שאין בה ריוח כלל לא בתחילתה לפני והיה ולא בסופה אחר על הארץ, להורות שהיא פ' סתומה. ושיטתם דלא כמבואר בב"י [על פי שיטת הרמב"ם] דצורת הפתוחה וסתומה מורה על התקשרות פרשה אחת לפרשה הקודמתה, כמבואר כאן בדברי רבינו, אלא שצורות הפתוחה וסתומה, הן סימן לעצמות הפרשה אם היא פתוחה יש להניח בה ריוח פ' פתוחה להורות צורת עצמה, ואם סתומה היא סתומה גמורה ללא שום ריוח לא מראשה ולא מסופה.

ואע"פ שאנו פוסקים ונוהגין על פי שיטת הרמב"ם ושו"ע בכללות הענין. מ"מ מה שאפשר לעשות כמנהגם, ראוי לנהוג.

ט)  וע"פ המבואר באות הקודמת, יש לומר שבתפלין ר"ת יש להניח [לכתחילה] ריוח ט"א אחר ובשעריך שבסוף שמע (ודלא כמבואר בקול יעקב ועיטור סופרים שיש לכותבה עד סוף השיטה, כמו סיום על הארץ דרש"י).

לפי טעם הראשון הנזכר, הרי בר"ת יש אחריה כתב לפי סדר הכתיבה, אע"פ שעל הקלף אין כתוב אחריה כלום, מ"מ יש להורות בה סימן פתיחה, להורות על המשך הכתיבה – מצד דין כסדרן בתפלין ר"ת. ואם נסתכל רק על הנחת הכתב על הקלף, אינו מקלקל כלל מה שיש ריוח אחריה, מכיון שאין אחריה שום כתב, א"כ אין שום נפקא מינה אם יניח ריוח או לא.

ולפי טעם השני [של הב"ח ע"פ הברוך שאמר וטור] הרי פ' שמע צריכה להיות פ' פתוחה, ולכן יש להניח ריוח כשיעור ט' אותיות כסימן שהיא פ' פתוחה לעצמה.

ה"א בשם ק' נפסלה

נעשה נגיעה בה' של השם לגגה והיא דומה לת' - וכפי שנראית כאן, היא פסולה.

אם תינוק יקראנה ת' מותר לגרור כל הרגל שמאל מלמטה כלפי מעלה עד שתישאר ד' ויוכל לחזור [לקדשה] ולכתוב ה'. אבל אם תינוק יקראנה ה' יש איסור מחיקת השם כאן, ואין לשם הזה תקנה אלא קילוף או גניזה.

נו"ן עם תג ענק

מועיל קריאת התינוק. וכמובן לאחר קריאה נכונה יש לתקן התג (מחיקת התג ועשיית תג חדש קטן).

ראה גם פורום לנושאי סת"ם: נו"ן עם תג אחד גבוה

נטף דיו על ל' בשם

צריך שאלת תינוק. ואחר שיקראנה למ"ד, מותר למחוק הדיו שנטף.

מ"ם פתוחה - חרטומה דבוק לגמרי לגג

יש דיון באחרונים האם זה נחשב שינוי גמור לפסול המ"ם או לא.

נראה העיקר, שאם תינוק מכירה כמ"ם פתוחה [ולא יטעה בה לקרותה מ' סתומה] היא כשרה בדיעבד. וצריך לתקנה, על ידי הוספת דיו לגגי החרטום והכ"ף שבמ"ם - כך שתיראה פגם בין הגג [של הכ"ף] והחרטום.

נוני"ן וחי"ת

הנו"ן הראש גולם קצת - מ"מ נראה שמותר לתקן צורת הראש [גם בתפלין ומזוזה].

הנו"ן הזה פסול - אין לו צורת אות.

בכלל כתב גרוע מאוד, החיתי"ן פסולות לדעת שו"ע רבינו כפי שביארתי בפורום זה כמה פעמים. [ראה תויות של חי"ת].

זיי"ן - סוף יריכה נוטה מעט

הז' בגלל עיקום הקולמוס נעשה בה כעין כפיפה מעט.

כבר ביארתי שכל שאינה כעין מושב ממש של נו"ן - אין בה פסול. [פשוט, שמצוה לתקן צורת הירך בהוספת מעט דיו, ליישרה].

ראה גם:
פורום לנושאי סת"ם: חי"ת עם עיקום ברגל שמאל
פורום לנושאי סת"ם: רגל ימין של תי"ו ורגלי חי"ת וזיי"ן - כפופות כעין מושב נו"ן

גימ"ל

הגימ"ל משוכה מעט והרגל שמאל מחוברת גבוה מדי, והיא מתדמה מעט למין ה"א - צריך שאלת תינוק.

ה"א משוכה - רגל שמאל דקה

נראה לי שכדאי לשאול תינוק על ה"א זו - היא משוכה והרגל שמאל צרה, וקצת גבוהה בחלל הה"א.

אחר שיקראנו התינוק, ראוי לתקן מעט צורת ירך שמאל.

נגיעה

מותר לגרר בין האותיות ה' ו', כי לא נשתנה כלל צורתם.

פרשיות תפלין - כתב חב"ד

צילום ד' פרשיות של ראש מכתב חב"ד. תודתי להרב דוד לייב גרינפלד שליט"א ששלח לי צילום הפרשיות.
כדאי לראות בהגדלה.

הערות על הכתב יד:

אל"ף - אין הסופר הזה עושה נקודה ותג על עוקץ עליון בא', אבל בכתב ר' ראובן יש תג ממש למעלה.
גימ"ל – ראש זיי"ן כבכתב ב"י [ואילו בכתב ר' ראובן נראה יותר כראש וי"ו עקומה של הנו"ן כפופה].

מ"ם סתומה – הגג מצד ימין עגול [כמבואר בב"י. ואילו בכתב  ר' ראובן הוא זוית ועוקץ כסיום גג הבי"ת], קו הסתימה מתחבר בסיום המושב בצד שמאל ממש [ואין בליטת מושב כלל מעבר לקו הסתימה].

צד"י - ראש שמאל, הן בכפופה והן בפשוטה – זיי"ן, כלומר קו הצואר יוצא מאמצע הראש ולא מצד ימין [אמנם בכתב חב"ד בדרך כלל הוא יותר מצד ימין כעין וי"ו, יותר מכעין זיי"ן].

תי"ו – הגג עודף מימין ובולט הרבה מעבר לרגל ימין [ואילו בכתב ר"ר הוא עודף מעט מאוד].

ריוח הפרשה בין שמע לוהיה אם שמע – לא הניח ריוח ג"פ אשר אחר ובשעריך. ובקושי יכנסו בדוחק ט' ביתי"ן שמה, אבל לפני והיה הניח ריוח מרווח של ג"פ אשר.

נראה לי מסגנון הכתב יד, שסופר זה עיקר לימוד כתיבתו היה בכתב ב"י או אר"י שלא בסגנון חב"ד – רוסי, ואחר כן התלמד והרגיל עצמו לכתוב בסגנון חבד"י.

דין ריוח פתוחות וסתומות בשל יד - בקלפים נפרדים

האם תפלין של יד שאין בהם ריוח פרשיות [פתוחה או סתומה] כדין, מועיל לחתכן לד' פרשיות נפרדות, ותתכשרנה? שהרי תפלין של יד מד' קלפים כשרה בדיעבד, ובתפלין של ראש מבואר בשוע"ר [סי' לב סעיף נד, בשם המגן אברהם] שאין קפידא מהדין בריוח פרשיות כי הם בד' קלפים נפרדים. א"כ שמא גם בשל יד אם נחתוך קלף היד לד' פרשיות נפרדות, לא יעכב בהן דיני פרשה פו"ס?

נראה לי פשוט שלא מועיל. דדין פו"ס מעכב בשל יד, לא משום שהם באמת [במציאות] על קלף אחד, אלא משום שדינן של הד' פרשיות בשל יד להיות בקלף אחד, וגם אם הם בקלפים פרודות זה מזה, הרי הן נחשבות כמדובקות יחד, וצריכין להיות ראויין לריוח הפרשיות כדינן. אבל אם אין הרווחים כדינן, הרי אינן ראויות כלל לידבק יחד.

ונראה לי שזה הטעם שאנו מקפידים להניח תפלין יד של ר"ת, דלכאורה מכיון שאפשר לחתוך הקלפים זה מזה, הרי אם יחתוך פרשיות שמע ווהיה א"ש, לא יהא שום חילוק בתפלין של יד בין רש"י ור"ת.

במלים אחרות: גם אם הקלפים מחולקים, הרי הן נחשבין מאוחדים יחד, ולכן צריך להניח של יד רש"י ור"ת, כי אין סדרן על הקלף שוה.

אבל אם אין דיבוק וחיבור הפרשיות זה לזה עיקר, למה לא נימא איפכא שאפילו מחוברות בקלף אחד הרי הן כפרודות [עומדות ליפרד] ותתכשרנה בין לרש"י בין לר"ת. אלא שמע מינה שעיקרן חיבור הפרשיות זה לזה, ובמה הדבר ניכר [גם כאשר הן מחותכות זה מזה] במה שיש התאמת רווחים [פו"ס] כדין.

כל זה כתבתי בלי לעיין בספרים. שמא מישהו ימצא דין זה מבואר.
ראה גם מה שכתבתי
פורום לנושאי סת"ם: פרשיות תפלין של יד כסדרן על הקלף
פורום לנושאי סת"ם: סדר הפרשיות בבית של יד