דיני פתוחה וסתומה בתפלין #3

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף נב

והנה בתפלין אי אפשר לעשות פרשת והיה אם שמוע שתהא סתומה לדברי הכל, שהרי אין כותבין לפניה כלום באותה שיטה שמתחילין אותה בה, שפרשת שמע מסתיימת בדף בפני עצמו והיא בדף בפני עצמו. ואם יתחיל אותה בראש השיטה שבראש הדף ויניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות, תהיה פתוחה לדברי הכל ובתורה היא סתומה, ואם לא יניח ריוח כדי ט' אותיות כ"ש [כל שכן] שאינה כמו שהיא בתורה, שאינה נקראת כלל פרשה בפני עצמה כשאין כדי ט' אותיות ריוח לפניה.

אלא אין לה תקנה [אלא] או לעשותה סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם כגון שיניח שיטה אחת פנויה ויתחילנה בשיטה הב', או לעשותה סתומה להרמב"ם ולא להרא"ש כגון שלא יתחילנה בראש השיטה אלא יניח לפניה ריוח כדי ט' אותיות בראש השיטה שאז היא סתומה להרמב"ם.

ומ"מ יזהר שלא להניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות, ואע"פ שבספר תורה אם אירע שנשאר בסוף השיטה כדי ט' אותיות ואין שם עוד מעט ריוח לכתוב תיבה א' מפרשה שלאחריה בשיטה זו, אעפ"כ היא פרשה סתומה כשמניח מעט ריוח בשיטה שלאחריה, שפרשה פתוחה היא לעולם בראש השיטה וכשאינה בראש השיטה היא סתומה להרמב"ם, ומ"מ [ומכל מקום] כיון שהריוח שבסוף השיטה הוא סימן לפתוחה שכשאין שם ריוח אחר זולתו בשיטה שלאחריה תהיה הפרשה שלאחריה פתוחה, וכשאין ריוח כשיעור בסוף השיטה היא סימן שלאחריה תהיה סתומה, א"כ בתפלין שביד הסופר לעשות כמו שירצה יש לו לסיים פרשת שמע בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה כדי להורות שפרשה שלאחריה היא סתומה.

ולא אמרן שאף אם מניח ריוח כדי ט' אותיות בסוף השיטה אעפ"כ פרשה שלאחריה סתומה כשאינה מתחלת בראש השיטה, אלא אם אירע לו כן בספר תורה שאינו רשאי להמשיך האותיות או לקצר בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה כמ"ש בי"ד סי' רע"ג, ואם אירע לו שהניח בתפלין כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע א"צ [אין צריך] להניח בתחלת פרשה שלאחריה כדי ט' אותיות אלא מעט ריוח.

אבל אם לא הניח כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע ולא בהתחלת פרשת שלאחריה אע"פ שבצירוף שניהם יחד יהא כדי ט' אותיות ויותר אין מצטרפין זה עם זה והרי אין כאן פרשה כלל כיון שאין ריוח ט' אותיות במקום אחד.

ויש מי שאומר שמצטרפין זה עם זה ונעשה על ידי כן פרשה שלאחריה סתומה להרמב"ם ואפשר גם להרא"ש, ולכן יש לעשות כן לכתחלה כדי לצאת ידי שניהם לפי דבריו.

אבל יש לחוש לסברא הראשונה שלא להכניס את עצמו לספק תפלין פסולין, שהרי לפי סברא הא' שאין כאן פרשה כלל הן פסולין אליבא דכ"ע [דכולי עלמא] אפילו בדיעבד, משא"כ כשעשאה פתוחה העיקר כהמכשירים בדיעבד:

***

חידוש וביאור:

א)  ואם יתחיל אותה בראש השיטה שבראש הדף ויניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות, תהיה פתוחה לדברי הכל ובתורה היא סתומה, ואם לא יניח ריוח כדי ט' אותיות כ"ש שאינה כמו שהיא בתורה, שאינה נקראת כלל פרשה בפני עצמה כשאין כדי ט' אותיות ריוח לפניה.

לכאורה כל אריכות זה למותר, שהרי דינים הללו כבר מבוארים קודם. ולמה צריך לחזור על זה כאן?

ואפשר שרוצה להדגיש, דסתומה לכו"ע א"א לעשותה, אך פתוחה לכו"ע אפשר, וכן אם לא יניח ריוח כשיעור [והיא 'סתומה גמורה' כמבואר בשו"ת אדמו"ר הזקן] תהא פסולה לכו"ע. ובזה מחזק סברת המכשירים בעשאה פתוחה [כנתבאר בסע' נ], דחזינן דאינה ראויה להיות סתומה אליבא דכו"ע. אבל עדיין צ"ב מה הרויח רבינו בזה?

ויותר נראה דיש לתקן צורה אחת שתהא מוסכמת לכו"ע, כדי שיהיו כל התפלין שוים. אלא שאין תקנה בדבר זה כו'. וקס"ד דהיה ראוי משום זה לעשות צורה אחרת, פתוחה או אפילו סתומה גמורה, כדי שיהיה צורה אחת שוה לכל העולם, אלא שאין לעשות כן מטעמים שנתבארו לעיל.

ב)  אלא אין לה תקנה [אלא] או לעשותה סתומה להרא"ש ולא להרמב"ם כו'.

ובמראה מקום כתב רבינו: במג"א נמשך אחר הט"ז.

המג"א (ס"ק מט) כתב "אבל לדעת הרא"ש צריך שיניח שיטה אחת חלק בתחלת העמוד ואח"כ בשיטה שניה יתחיל באמצע השיטה והיה אם שמוע ואז היא סתומה. (זו הגירסא במג"א שלפני רבינו)

כלומר, אם יניח שיטה פנויה ואח"כ לא יתחיל מראש השיטה אלא מאמצעה הרי זה סתומה לכל הדיעות. לרא"ש שיטה פנויה הוי סתומה ואינו מקלקל מה שהניח עוד מעט ריוח בראש שיטה הב'. ולרמב"ם כל שהניח מעט ריוח לפני הכתב הוי סימן סתומה, ומושך שיטה הקודמת עמה יחד, ונחשבים כשיטה אחת ארוכה והריוח באמצעה. וכ' רבינו שזהו אליבא דסברת הט"ז, שסובר בדעת הרמב"ם [והרא"ש] צירוף רווחים לעשותן ריוח אחד.

וכוונת רבינו, דאין דברי המג"א נכונים לפי שיטת הב"י. שהרי הב"י כתב שא"א למצוא צורת סתומה בתפלין אליבא דכו"ע. וזהו מקורו של הוספת רבינו בציור הד' [לעיל סע' נא] דהניח שיטה שלימה פנויה ואפילו גם ריוח מעט אחריה, אינה סתומה לרמב"ם, אלא פתוחה.

[אבל אין כוונתו דהמג"א סובר לגמרי כהט"ז, דצירוף ב' רווחים קטנים שאין בהם כשיעור פרשה מצטרפות יחד להחשב ריוח אחת כשיעור באמצע השיטה. אלא רק בכה"ג דבלאו הכי יש במקום א' ריוח כשיעור ט"א או יותר, מצטרף המעט ריוח בראש שיטה הב' להחשב עמה כסתומה באמצע השיטה.

ויש להעיר דלשון המג"א "בשיטה שניה יתחיל באמצע השיטה והיה אם שמוע" משמע אפילו באמצע ממש, כלומר אחר ריוח ט"א. ואעפ"כ תהא סתומה בודאי לרא"ש, כי כל שיטה פנויה לרא"ש לעולם הופכה לסתומה, ע"י צירוף השיטין. וכמו"כ לרמב"ם].

ג)  לעשותה סתומה להרא"ש .. כגון שיניח שיטה אחת פנויה ויתחילנה בשיטה הב', או לעשותה סתומה להרמב"ם .. כגון שלא יתחילנה בראש השיטה אלא יניח לפניה ריוח כדי ט' אותיות בראש השיטה.

יש לדקדק מה כוונת תוספת הלשון "כגון" הן בצורת סתומה שכ' אליבא דהרא"ש, והן אליבא דהרמב"ם.

לכל שיטה של הרא"ש והרמב"ם - אפשר עוד צורה של סתומה לפ' והיה אם שמוע, אבל א"א שיסכימו שניהם יחד על צורה אחת לכו"ע. כי מחולקים המה בטעם וביאור צורת הסתומה, לרמב"ם משום שהכתב באמצע השיטה. ולרא"ש משום שהריוח סתום. וממילא א"א שיסכימו על שום צורת סתומה [פרט לצורה הא' בס"ת המוסכמת שיש בה שתי הטעמים גם יחד] בתפלין.

ורבינו נתן דוגמא לצורת סתומה לכל שיטה - שניכרת בפרשת והיה אם שמוע עצמה, שהיא סתומה. לרא"ש נקט הדוגמא שהניח שיטה פנויה, שבפשטות כוונתו שהניח שיטה א' של פרשת והיה אם שמוע פנויה והתחילה בשיטה הב' שלה. ואע"פ שיכול גם להניח שיטה פנויה בסוף שמע ויתחיל והיה בריש העמוד, עדיף הדוגמא הראשונה כי היא ניכרת בפרשת והיה אם שמוע עצמה.

ועד"ז להרמב"ם נתן הדוגמא שהניח לפניה ט"א בתחילת שיטת והיה אם שמוע, ולא הדוגמא [הבאה] שהניח ט"א בסוף שמע ורק מעט ריוח לפני והיה, דאין לעשות כן כפי שמבאר שנראה כעושה סימן פתוחה וכו'. ויש לתת עוד טעם דעדיף שיניח הסתומה שתהא ניכרת בפ' והיה אם שמוע עצמה.

כלומר, לפי שיטת הב"י, יש להשתדל שהסתומה תהא ניכרת לכתחילה הן בסוף שמע והן בראש והיה אם שמוע.

ד)  ומ"מ יזהר שלא להניח ריוח בסוף פרשת שמע כדי ט' אותיות כו'.

בשו"ע שלו נמשך רבינו אחר הב"י [ככתוב בקונטרס אחרון], ולכן כתב הטעם שאין לעשות סתומה זו של הרמב"ם, משום שאם יניח ריוח ט"א בסוף שמע ייראה סימן פתוחה אע"פ שע"י שיניח מעט ריוח לפני והיה אם שמע תהא באמת ריוח פ' סתומה, מ"מ אין לעשות לכתחילה סימן פתוחה. [וכן בס"ת אין לעשות כן לכתחילה, אם יש לו ברירה].

אמנם בשו"ת אדמו"ר הזקן כתב טעם אחר, כי לא הסכימו רוב הפוסקים עם הרמב"ם בתמונת סתומה זו, משום דס"ל לרוב הראשונים שמעט ריוח בטל ואינו נחשב כלום [וכמו שכ' רבינו (סוף סע' נא) לענין שיטה שלימה פנויה ומעט ריוח – דהריוח מעט אינו נחשב כלום, לא לרא"ש ולא לרמב"ם]. ולכן אף לסוברים כרמב"ם דפתוחה מראשה הוי סתומה, מ"מ אין זה פתוחה מראשה כלל, דכל פחות משיעור ט"א אינו נחשב, ואם כן אינה פתוחה מראשה כלל ואינה סתומה אלא פתוחה. ולכן אין לעשות סתומה זו דהרמב"ם, אלא רק הסתומה שכ' בשו"ע להניח ריוח ט"א לפני והיה אם שמוע.

ה)  ואם אירע לו שהניח בתפלין כדי ט' אותיות בסיום פרשת שמע אין צריך להניח בתחלת פרשה שלאחריה כדי ט' אותיות אלא מעט ריוח.

אבל אין הכי נמי אם יניח גם ריוח ט"א בתחילת והיה, היא סתומה לרמב"ם, דכל שיש לפניה ריוח כשיעור ואין הכתב פותח את ראש השיטה היא פ' סתומה, כמבואר בשו"ת אדמו"ר הזקן. אלא שכ' [לבאר הרמב"ם] דאין צריך להניח הריוח כל כך לשיטתו, ודי בריוח מועט.

אמנם בקונטרס אחרון מבואר דרבינו הנהיג דוקא להניח כן, והטעם יתבאר שם.

ו)  ויש מי שאומר שמצטרפין זה עם זה ונעשה על ידי כן פרשה שלאחריה סתומה להרמב"ם ואפשר גם להרא"ש.

זה דעת הט"ז, כפי שמציין במ"מ. וסברתו, דצורה ג' של סתומה דהרמב"ם, אינה דוקא כאשר יש בשיטה א' שיעור ט"א [אלא שלא היה מקום לכתוב תיבה אחת מפרשה הסתומה בסוף אותה שיטה], אלא גם באין בה אפילו שיעור ט"א, וכוונת הרמב"ם דיניח מעט ריוח בשיטה הב' כלומר תשלום שיעור ט"א, ובצירוף ב' הרווחים נעשה ריוח אחד כשיעור ט"א, וצירוף הרווחים יחד נחשבים כסתומה באמצע שיטה א'. וע"ד סברת הרא"ש דשיטה שלימה פנויה מהפכת כל הג' שיטין כשיטה א' ארוכה והריוח באמצעה, לסתומה.

אך מה שכ' ואפשר גם להרא"ש, היינו שלשיטת הרא"ש עצמו אין זה מוכרח שיצטרפו בכה"ג. דאפשר ס"ל לרא"ש דרק כאשר יש שיעור ריוח במקום אחד, אפשר לצרף ג' שיטין להחשב כריוח אחת באמצע השיטה, אבל לא במקרה שאין בשום מקום ריוח כשיעור אלא רק בצירוף, דאפשר בכה"ג כל ריוח מעט בטל, וחשיב סתומה גמורה. וכמו שביאר בשו"ת אדמו"ר הזקן.

ואעפ"כ סב' הט"ז דכיון דלרמב"ם ודאי הוי סתומה, ולרא"ש אפשר, תמונה זו עדיפה כדי שיהא צורה אחת אליבא דכו"ע. [וזה דחוק, דעדיין לרא"ש הוי ספק פסול. ויש לומר דלט"ז גופיה דס"ל הלכה כרמב"ם דעשאה לוהיה אם שמוע פתוחה פסולה, על כן יש לתקן מה שאפשר דהיינו לעשותה סתומה בודאי לרמב"ם, ואפשר שתהא סתומה גם לרא"ש].

ואולי הכוונה, לא שיש ספק דבכה"ג תהא דינה סתומה לרא"ש, אלא ר"ל שאפשר לעשות כן גם לרא"ש, הגם שאינו מבואר כלל בדבריו סתומה זו [וע"ד שכ' לעיל "כגון", דהיינו שיש עוד צורות סתומות לרא"ש], משא"כ ברמב"ם הרי מבואר צורת סתומה זו, לפי שיטת הט"ז.

ז)  משא"כ כשעשאה פתוחה העיקר כהמכשירים בדיעבד.

כלומר, אם יעשנה סתומה כשיטת הב"י שיניח ריוח לפניה ט"א בשיטה הא' של והיה אם שמוע, אע"פ שהיא פתוחה לרא"ש, העיקר להלכה דעשאה פתוחה כשרה בדיעבד.