דיני פתוחה וסתומה בתפלין #2

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף נא

וסתומה שבתורה יש לה ד' צורות, אחת לדברי הכל, וג' נחלקו בהן הרמב"ם והרא"ש המכשיר בזו פוסל בזו והמכשיר בזו פוסל בזו.

[צורה א] דהיינו שאם סיים איזה פרשה בתחילת איזה שיטה וכתב אפילו תיבה אחת מאותה פרשה בראש שיטה זו ואח"כ הניח מקום חלק כדי ט' אותיות בשיטה זו ואח"כ התחיל פרשה שלאחריה בשיטה זו עצמה וכתב אפילו תיבה אחת בשיטה זו מפרשה שלאחריה, הרי פרשה שלאחריה נקראת סתומה לדברי הכל.

[צורה ב] אבל אם סיים איזו פרשה בסוף השיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה והניח חלק בשיטה שלאחריה כדי ט' אותיות והתחיל פרשה שלאחריה, הרי פרשה זו שלאחריה נקראת פתוחה להרא"ש. אבל להרמב"ם גם זו סתומה היא, בין שהיא בשיטה שלאחריה באותו הדף בין שהיא בראש דף הב', רק שאין שיטה שלימה פנויה ביניהם לא בסוף דף הא' ולא בראש דף הב' כמו שיתבאר לקמן.

[צורה ג] והוא הדין אם סיים איזה פרשה והניח חלק כדי ט' אותיות בסוף שיטה זו אחר שסיים הפרשה ולא התחיל פרשה שלאחריה מיד בראש שיטה שלאחריה אלא הניח מעט ריוח אפילו פחות מכדי ט' אותיות ואח"כ התחיל פרשה שלאחריה, הרי פרשה זו שלאחריה נקראת סתומה להרמב"ם, שכל שאין הפרשה מתחלת בראש השיטה ויש לפניה ריוח כדי ט' אותיות בין באותה שיטה בין בשיטה שלפניה היא סתומה להרמב"ם, אפילו היא בראש דף הב'. אבל להרא"ש כל שיש ריוח בכדי ט' אותיות בין בראש השיטה בין בסוף השיטה, הרי הפרשה שלאחריה נקראת פתוחה.

[צורה ד] ואם סיים איזה פרשה בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה והניח שיטה אחת שלימה פנויה והתחיל פרשה שלאחריה בראש שיטה שלישית או בפחות מכדי ט' אותיות מראשה, להרא"ש נחשב מקום החלק של שיטה הפנויה שבין הפרשיות האלו כאלו הוא חלק באמצע שיטה בין ב' פרשיות, והרי הפרשה הב' נקראת סתומה. אבל להרמב"ם היא פתוחה, בין שסיום פרשה הראשונה והתחלת השניה הכל בדף אחד בין שהן בב' דפין, והשיטה הפנויה היא בסוף דף הא' או בראש דף הב':

***

חידוש וביאור:

א)  וסתומה שבתורה יש לה ד' צורות ... וג' נחלקו בהן הרמב"ם והרא"ש המכשיר בזו פוסל בזו והמכשיר בזו פוסל בזו.

דעת רבינו ע"פ הב"י, דא"א למצוא בתפלין צורת סתומה שיסכימו עליה הרא"ש והרמב"ם. ומכאן חידוש דין בדיני צורות פרשיות פו"ס, דדעת הרמב"ם [והרא"ש] דכשם שחילוף צורת פתוחה לסתומה ולהיפך מעכב בס"ת [ותפלין], כמו כן שינוי צורות הפתוחה וסתומה לצורות אחרות [חדשות] מעכב בהן. כלומר, א"א לעשות איזה צורה חדשה לומר זו תהא מוסכמת עלינו כצורת פתוחה או סתומה, או שנסכים שלענין תפלין [עכ"פ] יהא מוסכם אצלינו שצורה זו היא פתוחה או סתומה.

וכן משמעות הרמב"ם בהל' ס"ת פ"ז ופ"ח דכפל ושלש הדין שאם החליף צורות הפרשיות פתוחות וסתומות פסל, משמע דלא רק כאשר עשה צורת סתומה במקום שצ"ל פתוחה, ולהיפך. אלא גם אם עשה צורה חדשה לפתוחה או לסתומה [שלא נזכרה בדבריו], או לשתיהם, ואע"פ שיהיו צורות הללו מוסכמין וניכרין מה הן צורת הפתוחות וצורת הסתומות, פסול, כי שינה צורתן מכפי שקבלו חז"ל ממשה. וכן מבואר דעת הר"א מפיסא (בתשו' רמ"ע מפאנו סי' קו, עמ' קצז), ויש להאריך בענין זה, ואכ"מ.

ב)  [בצורה ב] אבל להרמב"ם גם זו סתומה היא, בין שהיא בשיטה שלאחריה באותו הדף בין שהיא בראש דף הב', רק שאין שיטה שלימה פנויה ביניהם לא בסוף דף הא' ולא בראש דף הב' כמו שיתבאר לקמן.

לרמב"ם כל שבב' שיטין סמוכות זו לזו ואפילו הן בסיום הדף ובתחילת הדף שאחריו, יש בין הפרשיות ריוח כשיעור ט"א, והתחלת הכתב של הפרשה השניה באמצע השיטה ולא בראשה, הרי זו לעולם סתומה, ולא פתוחה.

אבל אם יהא שיטה שלימה פנויה ביניהם, הרי זו אינה סתומה לרמב"ם כמו שיתבאר לקמן. כלומר בצורה הד' של הסתומה, יתבאר דאם יש שיטה שלימה פנויה הרי זה – לרמב"ם פתוחה ולרא"ש סתומה.

ולכאורה צ"ב למה רבינו צריך לבאר הדבר כאן, הרי בלאו הכי יתבאר בהמשך בצורה הד'.

ונראה דעת רבינו דאפילו יניח ריוח ט' אותיות בתחילת השיטה אחר השיטה הפנויה, אינה סתומה. והטעם, כי הפליג הכתב הרבה, ואינה נעשית פ' סתומה על ידי הפרשה הקודמת, אלא כאשר הכתב של פרשה הקודמת סותמתה או בשיטה שלה או בשיטה שלפניה. אבל אם הפליג שיטה שלימה ביניהם, אינה נעשית סתומה בכך.

ג)  ונראה דציור זה של ט"א ריוח ושיטה שלימה, בין שהט"א בסיום שיטה שלפני השיטה שלימה פנויה, בין שהיא אחריה, אינה צורת פרשה כלל, לא סתומה ולא פתוחה. אינה סתומה כנ"ל משום הפלגת הכתב.

וי"ל דאינה סתומה מעוד טעם, משום שיש שתי סימנים סותרים, דריוח שיטה שלימה פנויה הוי סימן פתוחה, והתחלת הכתב מאמצע השיטה הוי סימן סתומה, ולכן צורה זו מקולקלת. וכ"כ פרי מגדים (א"א ס"ק מט).

וי"ל דאף פתוחה אינה, ואפילו יהא ט"א ריוח בסוף שיטה הא' ואחריה שיטה שלימה פנויה, ואע"פ ששתיהן סימני פתוחה, מ"מ זו צורה חדשה. וכנת"ל צורה חדשה של פתוחה אינה כשרה, ונחשבת אף היא מקולקלת. כן נראה בדעת הרמב"ם.

אמנם לא נתבאר דעת הרא"ש בכה"ג, האם צירוף שתי סימנים מקלקלים הצורה. ואדרבה מדבריו דאם יעשנה פתוחה גם מראשה וגם מסופה לא קלקל, משמע שאינו מקפיד על שתי סימני פתוחה זה אחר זה.

במאיר עיני סופרים (סימן יג) כ' ריוח ט"א ושיטה אחריה שלימה פנויה הוי פ' פתוחה. וכ"כ במקדש מעט (יו"ד סי' רעה ס"ק יד, טז) שזו צורת פתוחה לכו"ע, כלומר גם לרא"ש. וכעין זה כ' בביאור הלכה בשם משנת אברהם, דאם הניח ריוח ב' שיטין פנויות הוי פתוחה לכו"ע.

ולענ"ד צורת אלו לרמב"ם אינן צורת פרשה כלל, אף לא פתוחה, אלא צורה מחודשת. אמנם לרא"ש צ"ע בצורות הללו, דאפשר הוו תרתי דסתרי וצורתה מקולקלת.

ד)  ועוד יש ללמוד מדברי רבינו דכל שלא הניח שיטה פנויה ביניהם, אע"פ שהניח רוב השיטה ריקה והתחיל השיטה הבאה באמצעה, הוי סתומה לרמב"ם. ודלא כשיטת המהרש"ל דכל שהניח ריוח ט"א וכדי לכתוב את התיבה הראשונה מפרשה הבאה, מוכח שהניח ריוח פתוחה, ואע"פ שלא פתח שיטה הבאה מראשה אלא הניח מעט ריוח, מ"מ פתוחה היא. וכ"כ מפורש בשו"ת אדמו"ר הזקן (ד"ה אבל).

ה)  [צורה ג] והוא הדין אם .. אלא הניח מעט ריוח אפילו פחות מכדי ט' אותיות ואח"כ התחיל פרשה שלאחריה, הרי פרשה זו שלאחריה נקראת סתומה להרמב"ם, שכל שאין הפרשה מתחלת בראש השיטה ויש לפניה ריוח כדי ט' אותיות בין באותה שיטה בין בשיטה שלפניה היא סתומה להרמב"ם.

מדיוק לשונו מוכח דהוא הדין אם הניח ריוח ט"א גם בראש שיטה הב' הוי סתומה לרמב"ם. וכ"כ מפורש בשו"ת אדמו"ר הזקן. וכן לרא"ש בכה"ג הוי פתוחה, כי לרא"ש כל שפתוחה או מראשה או מסופה, או פתוחה משתיהם, הוי פתוחה.

ו)  הרי פרשה זו שלאחריה נקראת סתומה להרמב"ם, שכל שאין הפרשה מתחלת בראש השיטה ויש לפניה ריוח כדי ט' אותיות בין באותה שיטה בין בשיטה שלפניה היא סתומה להרמב"ם, אפילו היא בראש דף הב'. אבל להרא"ש כו'.

שיטת הרמב"ם מבוארת בדברי רבינו, דפתוחה לעולם מתחלת מראש השיטה ויש לפניה ריוח כשיעור, וסתומה לעולם מתחלת מאמצע השיטה ויש ריוח כשיעור לפניה.

ושיטת הרא"ש דפתוחה – פירושה שהריוח פתוח לחוץ, או פתוחה מתחילת השיטה כלומר הניח ריוח ט"א והתחיל הכתב הוי פתוחה, כי הריוח פתוח לחוץ, או פתוחה מסוף השיטה דהיינו שהניח ריוח ט"א בסיום השיטה והתחיל אחריה בשיטה הב' הוי פתוחה, משום שהריוח פתוח לחוץ.

וסתומה פירושה שהריוח סתום בין הכתב מב' צידיה, או באמצע שיטה אחת, או שיטה פנויה דנחשב כל הג' שיטין מצורפין יחד והוי כריוח באמצע שיטה אחת [ארוכה].

ז)  [צורה ד] ואם סיים איזה פרשה בסוף שיטה או בפחות מכדי ט' אותיות מסוף השיטה והניח שיטה אחת שלימה פנויה והתחיל פרשה שלאחריה בראש שיטה שלישית או בפחות מכדי ט' אותיות מראשה, להרא"ש נחשב מקום החלק של שיטה הפנויה שבין הפרשיות האלו כאלו הוא חלק באמצע שיטה בין ב' פרשיות, והרי הפרשה הב' נקראת סתומה. אבל להרמב"ם היא פתוחה.

דעת רבינו דמעט ריוח פחות מט"א לפני או אחרי שיטה פנויה אינה נחשבת כלום, ובטילה לגבי השיטה השלימה הפנויה, והוי בכך לרא"ש סתומה ולרמב"ם פתוחה.

ודבריו מוכרחים בשיטת הרמב"ם, ע"פ שיטת הב"י ורוב האחרונים שסברו שאין אפשרות לעשות סתומה לצאת גם דעת הרמב"ם והרא"ש. דאם היו סוברים שמהני לצרף שתי השיטות בכה"ג, שיטה שלימה פנויה ומעט ריוח אחריה לעשותה סתומה, הרי מצינו סתומה לכו"ע. יניח שיטה שלימה פנויה ובתחילת שיטה שלאחריה מעט ריוח ותהא סתומה בצירוף ב' השיטין, דלרא"ש כל שיטה שלימה פנויה על כרחך מצרפת כל הג' שיטות, ולהרמב"ם כל שאינה מתחלת מראש השיטה ויש לפניה ריוח כשיעור תהא סתומה. אלא על כרחך שלרמב"ם אינה סתומה בכך.

ח)  אבל להרמב"ם היא פתוחה.

אע"פ שבצורת סתומה הג' ביאר רבינו דלרמב"ם, ע"י שיניח ריוח ט"א בסוף השיטה ואחריה מעט ריוח הוי סתומה, כי כל שאין הכתב בראש השיטה הוי סתומה. ולכאורה גם כאן, אע"פ שיש ריוח הרבה שיטה פנויה לפניה מ"מ הכתב של הפרשה אינה מתחלת מראש השיטה, וא"כ למה לא תהא סתומה?

וי"ל דאין מעט ריוח מועיל לעשותה סתומה אלא בריוח שבין ב' שיטין, כנ"ל. אבל כאשר יש ריוח שיטה שלימה פנויה א"א לה להיות סתומה כלל, כנת"ל מחמת שיטה שלימה פנויה הוי כתב הפרשה הראשונה מופלגת מהפרשה הבאה, ואינה סותמתה. ולא נשאר אלא סימן פתוחה, והמעט ריוח בריש השיטה הוא בטל ונחשב כאינו, והוי כמו שהכתב מתחיל מריש השיטה ממש.

אמנם אם יניח בתחילת השיטה הזו ריוח ט"א, הוא שיעור חשוב ואינו בטל, ותהא צורה מקולקלת ופסולה, כי אינה לא פתוחה ולא סתומה, לשיטת הרמב"ם. אבל דעת הרא"ש בכה"ג צ"ע, האם נחשבת סתומה מחמת השיטה פנויה, או תהא נחשבת פתוחה מחמת הריוח ט"א כשיטת האחרונים, או מקולקלת כסברת הפמ"ג.