שאלת תינוק

לכבוד כ"ד טבת, יום הילולא של כ"ק אדמו"ר הזקן

שו"ע אדמו"ר סימן לב סעיף כ

העתקתי רק חלק מהסעיף – את הנוגע לדין שאלת תינוק. (ההוספות בסוגרים בצבע צהוב הם ממני).

***

ואם נפסקה [אות] אחת ... הכשרן תלוי בקריאת התינוק שאינו חכם ולא טפש שאם התינוק יודע לקרותן כהלכתן כשרות, ואם לאו פסולות.

אבל תינוק חכם שמבין הענין דהיינו פירוש המלות, הרי הוא אומר האות הנפסקת מתוך הבנתו שמתפרש יפה לפי הענין ואין סומכין עליו, אבל אם אינו חכם כל כך להבין הענין אע"פ שהוא חכם בהכרת האותיות היטיב סומכין עליו, וזהו לא טיפש שאמרו [חז"ל בגמרא].

ומכאן אתה למד שאין צריך לכסות מלפניו [מלפני התינוק את] שאר האותיות כמו שנוהגין, שא"כ [שאם כן] אף (תינוק) החכם שמבין הענין שקורא, מהיכן יבין לקרות אות זו כהלכתה, כיון שאינו יודע ענינה ופירושה.

ומכל מקום אות שנפסקה בנקב ונשתייר ממנה גם למטה מהנקב, צריך לכסות מלפניו [מלפני התינוק, את חלק האות] מה שלמטה מהנקב, לפי שהוא יצרפנה עם מה שלמעלה מהנקב ויקרא האות כהלכתה, ובאמת אינן מצטרפין כיון שהנקב מפסיק ביניהם.

***

חידוש וביאור:

א)  שאם התינוק יודע לקרותן כהלכתן כשרות, ואם לאו פסולות.

פשוט "ואם לאו פסולות" פירושו שאפילו אינו מצליח לקרוא את האות [כגון שיאמר 'איני מכיר אות זו', או 'איני יודע'], אזי הוכחה שאבדה צורתה והיא פסולה, ואין צריך שהתינוק דוקא יטעה לקראה אות אחרת.

והו"ה בכל זה בשאר ספיקות בצורת האות שדינם להשאל לתינוק, כגון המבוארים בסי' לו שהבי"ת מתדמה לכ"ף וכל כיוצא בזה.

ב)  אבל תינוק חכם שמבין הענין דהיינו פירוש המלות, הרי הוא אומר האות הנפסקת מתוך הבנתו שמתפרש יפה לפי הענין ואין סומכין עליו.

והוא הדין כל שמבין הענין מתוך אותיות הכתב והרווחים, כל שקורא האות מסברא ולא מהיכר צורתה, מיקרי 'תינוק חכם' ואין סומכין עליו.

ולכן כאשר צריכים לשאול תינוק על צורת האות סמ"ך המתדמה למ"ם סתומה, או זיי"ן ארוכה המתדמה לנו"ן פשוטה, צריך לכסות מלפני התינוק שאר האותיות, כי אם לא יכסום יבין שזו לא אות סופית, כי אי אפשר לה לעמוד באמצע תיבה, והרי הוא 'תינוק חכם' שמבין מהענין ולא מצורתה. ראה גם פורום לנושאי סת"ם: הכרת תינוק משום שיש אות סופית, אבל שם הנידון בנוגע לשאל"ת אודות הריוח בין תיבה לתיבה. דו"ק.

[דרך אגב: ומכאן ברור ש'תינוק חכם' הוא יחסי לשאלה, ויכול להיות שאותו תינוק לשאלה אחת יחשב 'חכם', ולשאלה אחרת אינו נחשב 'חכם'.]

ג)  אם אינו חכם כל כך להבין הענין אע"פ שהוא חכם בהכרת האותיות היטיב סומכין עליו, וזהו לא טיפש שאמרו [חז"ל בגמרא].

כלומר, 'לא טיפש' שנזכר בגמרא [מנחות כט] והפוסקים הוא שמכיר האותיות היטיב, אבל אם אינו מכיר האותיות היטיב, הרי זה תינוק טיפש, שאין ראוי לסמוך על הבחנתו [לחומרא, אבל לקולא ודאי אפשר לסמוך עליו שאם הצליח לקראה ש"מ שפיר צורתה עליה. אבל 'תינוק טיפש' שאינו מכיר האותיות [השייכות לשאלה], אינו ראוי כלל להשאל, וא"א לסמוך עליו כלל, אפילו לא לקולא. פשוט].

ונראה שנתכוין רבינו בדקדוק לשונו "שאמרו" [פי' בגמרא]. לשלול טעות שאפשר להבין מפירש"י [מנחות שם] על מעשה שאירע ו' של ויהרג בנקב, ונתקצר הו' מחמת הנקב, והורה החכם שישאל לתינוק דלא חכם ולא טפש. ופירש"י לא טיפש. שאם טפש אינו יודע לקרות אלא אות שלימה. משמע שטפש פי' שאינו מכיר אלא אות שלימה, אבל המכיר אותיות שבורות מעט, נקרא 'לא טיפש'. ואילו המבין אות זו משאר האותיות שלידה, הרי זה 'תינוק חכם'.

לכן כ' רבינו ש'לא טיפש' האמור בגמרא, היינו אפילו המכיר האותיות היטיב משאר האותיות שבשיטה [ופירוש דברי רש"י שאם התינוק טיפש יטעה בה משום שאינה אות שלימה, אבל 'התינוק שאינו טיפש' יודע להכיר באותיות גם כאשר האות אינה שלימה, ועד"ז יכול להכיר משאר האותיות שלידה איזה אות היא].

ד)  אע"פ שהוא חכם בהכרת האותיות היטיב סומכין עליו.

נראה מסברא, וכן מדקדוק לשון רבינו "בהכרת האותיות" לשון רבים - כל האותיות שבכתב זה, שאע"פ שהתינוק מבחין צורת האות איזו היא על פי שאר האותיות שלידה, מצד גדלם, הרי זה תינוק 'לא חכם ולא טפש' הראוי לשאלו, והבחנתו הבחנה כשרה ונכונה היא. ואין אנו צריכים לומר שאם יראה האות הזו לבדה, שמא יטעה בה, כגון יו"ד המתדמה מעט ללמ"ד או לחי"ת או לוי"ו, ולכן נכסה ממנו שאר הכתב, כדי שיסתכל רק בצורת האות הזו לבדה. קמ"ל, דבכלל הכרת התינוק הוא הכרתו גם משאר הכתב שבשיטה, ומה שניכרת צורתה של זו מתוך צורת שאר האותיות, הוי הכרה בצורה של האות, ולא הבנת הענין.

כן נראה פשוט מדברי השו"ע שאין צריך לכסות מלפניו שאר הכתב. כלומר, אין לומר שזה יגרום מכשול בקריאתו, כי יכיר לא מעצמות צורת האות הזו דוקא, אלא מתוך הכרה ביחסה לאותיות אחרות, קמ"ל דזה עצמו נקרא קריאת התינוק.

וכן פשוט בגמרא [מנחות כט] דאמר "אי קרי ליה ויהרג כשר" כלומר שקרא התיבה כולה, אע"פ שלא היה חכם להבין משמעות הענין ופירושה, אבל קרא התיבה. ולא שהכיר רק האות וי"ו לבדה. וכן פשוט בתוספות שם והוא מקור הפסק בב"י ושו"ע כאן שאין צריך לכסות, במעשה ששאלו על דלי"ת קטנה בגט בתיבה "כדת" והתינוק קראה "כדת".

ה)  ומכאן אתה למד שאין צריך לכסות מלפניו שאר האותיות כמו שנוהגין.

כלומר מראין לתינוק כל השורה [ואפילו קורא התיבות בלא להבין פירושם] ויכיר האות מצורתה, וכן מיחסה לצורות שאר האותיות שבשיטה, כנת"ל.

וביאר הט"ז (ס"ק יג) דהחידוש שאין צריך לכסות השאר דהו"א שמא מתוך שהוא מורגל בקריאת התיבות יאמר מסברא מה שיהיה נראה לו ששייך לאותה תיבה [כלומר מתוך הרגל קריאתו ולא מהכרת צורתה], קמ"ל דלא חיישינן להכי.

משמע מדבריו, דאם נראה לנו באמת שמחמת זה [הרגל קריאתו] התינוק קורא, באמת אין לסמוך על קריאתו, רק שאין חוששים בסתם שמא התינוק מכיר מחמת זה.

אבל המגן אברהם [ס"ק יט] כתב: מהרי"ט (בי"ד סי' לב) כ' דצריך לכסות [התיבות] מה שלפניו, אבל [תיבה זו, ו]מה שלאחריו א"צ לכסות. ומבואר במהרי"ט הטעם, שהתינוק ימשך אחר הרגל קריאתו שהתרגל בקריאתו את פרשת השבוע, ולכן קורא מאליו את התיבה מתוך הרגלו (כלומר כעין קריאה בע"פ), ולא מחמת הסתכלות מדוייקת (בתוך הכתב) בהיכר צורת האות.

ו)  ומכאן אתה למד שאין צריך לכסות מלפניו שאר האותיות כמו שנוהגין.

הטעם שנוהגין בכל זאת לכסות, כי חוששין לסברת מהרי"ט הנ"ל.

ואולי גם חששו שמא התינוק חכם מעט להבין פירוש הענין, כי לא תמיד אפשר לצמצם לתינוק שאינו חכם ממש, ולכן מכסין. ושוב אחר שמכסים לפניו ואינו יכול להבינה מתוך הענין, הרי הוא מכיר רק מתוך צורתה. והרי נתבאר שאף חכם להכיר היטיב בצורת האותיות סומכים עליו.

ומכאן נלמד, דכאשר אין נמצא תינוק 'לא חכם' לשאול, אפשר לכתחילה לשאול תינוק חכם בתנאי שיכסו לפניו שאר הכתב, שלא יוכל להבין פירוש הענין, ורק יאמר מתוך הכרת הצורה בלבד.

[והטעם, שלא אמרו חז"ל [במנחות] לכתחילה לשאול 'תינוק חכם' על ידי כיסוי השאר, כי רצוננו לראות היאך תינוק יקרא התיבה כולה, אבל מתוך הכרת צורת האותיות דוקא, ולא מתוך הבנת פירוש הענין].

ז)  ומכל מקום אות שנפסקה בנקב ונשתייר ממנה גם למטה מהנקב, צריך לכסות מלפניו מה שלמטה מהנקב, לפי שהוא יצרפנה עם מה שלמעלה מהנקב ויקרא האות כהלכתה, ובאמת אינן מצטרפין וכו'.

נראה לי דהוא הדין למקרה הפוך, כאשר ראש הלמ"ד נכנסת לחלל הדלי"ת, חייב לכסות לפני התינוק 'דלא חכם' את גוף הלמ"ד שלמטה מהד', דאחרת יטעה לחשוב את העליונה דלי"ת מחמת שיראה צואר הל', ויחשוב שהיא שייכת לל' ולא לד' – אבל באמת לא זו השאלה. כי מאחר שנהפך הד' לה"א מחמת דיו [של ראש הל'] בחללה, הרי היא פסולה שנעשית כה"א. ולכן צריך לכסות מלפניו גוף וצואר הל' שלמטה מרגל הד', ולהבחין מה יכיר התינוק בד' לבדה [כמבואר בתשו' מהרי"ט הנ"ל].